אביב הגיע

מצד אחד חלף מלא זמן, מצד שני לא עלה לי בראש שום נושא לפוסט. אז אני אנסה לכתוב על כל מיני דברים קטנים שכן חלפו במוחי (ומייד פינו את מקומם לאלצהיימר הרגיל ששולט בו) ונראה אם ייצא פוסט.


ראשית, לנושא קצת רציני. הבחירות בהונגריה. באחרונה נשאלתי כמה פעמים איך אנחנו לא בורחים מכאן עם התחזקות המפלגה הימנית קיצונית יוביק, ששונאים יהודים. עכשיו, קודם כל, תיקון טכני: בניגוד לכותרות בארץ, המפלגה לא התחזקה בבחירות האחרונות. זה נכון שהם קיבלו יותר אחוזים מהבחירות הקודמות, אבל לפי שיטת הבחירות ההונגרית, צריך גם לקבל אחוזים וגם להיבחר כמועמד אישי (הפרלמנט מורכב חלק מרשימות מפלגתיות וחלק מזוכים בבחירות אישיות), וכתוצאה מזה יוביק תקבל בפרלמנט החדש פחות מושבים ממה שהיה לה בפרלמנט הקודם.

אבל אני מכירה את גישת לא ניתן לעובדות לקלקל לנו את הכותרת (והנה דוגמה מצוינת: כתבה מוואיינט בנושא. הכותרת מבשרת על ניצחון ענק למפלגה. האם אף אחד מעורכי הידיעה לא שם לב שבקטע הווידיאו המצורף לכתבה נושא מנהיג יוביק נאום הפסד? רק פרצופיהם העגומים של הסובבים אותו היו צריכים לרמוז להם שזה לא בדיוק נאום ניצחון. המשפט הראשון שהוא אומר הרי זה "כשלנו בבחירות האישיות" או משהו מעין זה).

ובכל זאת,דיטיילז. זה לא באמת משנה מושב או שניים לכאן או לשם. השאלה היא איך חיים עם מפלגה כזו במדינה. והתשובה היא שוב, שמה שרואים מכאן לא רואים משם. הם בהחלט מפלגה גזענית ובהחלט שונאי יהודים שלא חסר אצלם הצהרות גם נגד יהודים, אבל כל הקהל שהצביע להם הוא לא בהכרח שונא יהודים (לא שאני חושבת שמדובר במצביעים אנינים ואוהבי אדם). יוביק עשתה את דרכה לפרלמנט בעזרת נפנוף בדגל שכמעט לא הוזכר בארץ – שנאת צוענים. יש בהונגריה בעיה, בייחוד באזורים הכפריים, של קהילות צוענים גדולות שחיות בעוני ומגדלות דורות אחרי דורות של ילדים שיגדלו גם הם לעוני ולבורות. בין שאר הבעיות שמתעוררות מזה, יש גם פשע. והתוצאה היא שבכפרים ובאזורי הספר יש הרבה בעיות גניבות ופריצות, והשנאה לצוענים גדלה עם התופעה. אז יוביק קיבלה את רוב קולותיה באזורים האלה, שבהם יש מעט מאוד יהודים אבל הרבה בעיות פשע של הקהילה הצוענית. בבודפשט לעומת זאת אחוז ההצבעה ליוביק היה משהו כמו 6%.

ושיהיה ברור, שנאת צוענים לא אומרת שהם בסדר, בכל מקרה מדובר במפלגה שעושה את דרכה על בסיס שנאה, ובחלקה גם שנאת יהודים. מדובר בגזענים ובחרא של אנשים, חד וחלק. אבל זה לא בדיוק המצב של גרמניה בשנות ה-30, של היהודים שידעו לקום ולברוח בזמן. לפחות עוד לא, ואנחנו נישאר כמובן עם האצבע על הדופק.

ואנקדוטה קטנה: בעוד יוביק זוכה להצלחה באזורים הכפריים, היא די שנואה בבודפשט ובערים הגדולות. וככה יצא שכל כרזות הבחירות שלהם בעיר הושחתו. לא ראיתי אפילו כרזת יוביק אחת בעיר בלי שציירו למועמד בתמונה שפם של היטלר.

 

באמת, באיזשהו שלב האופנוען ואני התחלנו להתבדח שהם מדפיסים מראש את הפוסטרים עם שפם קטן כאילו מצויר על המועמד (שאגב צויר גם על מועמדות לשון), כאילו הם רוצים קישור להיטלר אבל מפחדים להודות בזה, אז מעמידים פנים שזה פוסטרים שהושחתו.

(התשובה: הם לא הדפיסו אותם ככה, הם באמת סבלו מהשחתת כל הפוסטרים שלהם בעיר. הה הה הה).


ומשנאת יהודים לאהבת ישראלים:

סדר פסח. השנה עשינו אותו במסעדה מגניבה, שהבעלים היהודים שלה סוגר כל שנה חלק מהמסעדה ומארגן שם סדר פסח שקונים אליו מראש כרטיסים. יש גם מנחה טקס שקורא את ההגדה והכל מגניב. אז הלכנו על זה.

קודם כל הייתי צריכה להכין את הילדים, והנה וידוי קטן: אחרי ששנים חשבתי שאף כוכב ילדים לא ייכנס אליי הביתה, נכנעתי לדבר הבא –

כן, רינת. מי היה מאמין שזה יקרה לי. אבל אמא שלי הביאה לי את זה ומתברר שרינת ויויו, שהוא רובוט דובר אנגלית שזה בול מדבר אל הילדים שלי, מסבירים בכל אחד מהדיוידי בקופסה את משמעות החג ומנהגיו. וככה יצא שהילדים שלי שמעו בחנוכה על אנטיוכוס, ובפורים על אחשוורוש, ועכשיו בפסח הם קיבלו הסבר מלא על החג, שזה בהחלט הרבה יותר ממה שאני הייתי נותנת להם. למעשה, חצי מהדברים בדיוידי בכלל לא זכרתי.

אז ככה לפני כל חג טחנתי להם את הרינת ויויו התואם, והילדים יצאו הכי מומחים בחגים יהודים.

אז עכשיו, לקראת הסדר, טחנתי להם את הדיוידי של פסח. ומה אתם יודעים, זה נקלט. מילא זה שהם יודעים לשיר את שמחה רבה שמחה רבה ואת אחד מי יודע, הם גם אשכרה זכרו שיש אפיקומן ואליהו הנביא.

וככה יצא שישבנו שם בסדר, והמנחה של הערב, שהוא המורה לעברית של הקהילה היהודית או משהו כזה, ממש הופתע לגלות שיש מקהלה בצד ששרה גם את השירים. והתברר שהוא קורא לבד את כל ההגדה, שזה קצת ביאס אותי כי אני רגילה שכל אחד בשולחן קורא בתורו, וכולם עושים מניפולציות כדי שהחכם יהיה בתור שלהם והרשע יהיה בתור של אח שלהם, אבל הוא היה מוכן לחלוק את הקריאה בקטע של הארבעה בנים. ובגלל שלא הייתי מוכנה לזה שהוא חולק אז לפני שבכלל מצמצתי הוא כבר פירגן את הקטע של החכם לבת שלו (ררר!!), ואז שאל מי רוצה לקרוא את הרשע ואיזו ילדה הונגריה תמה התנדבה, ואז שאל מי רוצה את לקרוא את שאינו יודע לשאול ואני קפצתי. והוא אמר בבקשה ואני אמרתי "אבל בעברית" (כי כל השאר קראו בהונגרית) והוא פער פה ולפני שהוא הספיק להגיב פצחתי בקריאה. וכל החדר השתתק מייד וכולם הסתובבו אליי. האופנוען שלא היה מוכן לזה (הכל קרה מאוד מהר כשקפצתי והתחלתי להקריא) הסמיק קצת, וכולם בהו במי יודע לקרוא בעברית. וכשסיימתי הייתה דממה בחדר וכולם תקעו בי מבטים שהיו אשכרה מעריצים. הילד שישב לידי אמר לי "וואו" ואמא של האופנוען שלחה לכולם מבטים מרוצים שאמרו "זו כלתי". סוף סוף היא זוכה ממני לקצת נחת המסכנה*…

*היא פשוט הולכת לבית כנסת כל יום שישי וכשהאופנוען הביא לה כלה מישראל היא הכי הייתה מרוצה. עד שהיא גילתה שלגרור אותי לבית כנסת היא לא תצליח.

אחרי זה הגומבוץ תפס את המנחה ושאל אותו בעברית איפה הכוס של אליהו הנביא, והמנחה היה כל כך מרוצה שיש ילד שמדבר עברית שעשה לו סיבוב אל השולחן שלו והראה לו את הכוס של אליהו, ואני הייתי כל כך מרוצה שהוא זוכה לתשומת לב כזו שהלכתי וצילמתי הכל. ורק אחרי כמה תמונות קלטתי שאולי המנחה לא כל כך מרוצה מזה שאני מצלמת בערב חג. אופס. (אז הפסקתי. להגנתי אומר שלגמרי שכחתי מזה שמצלמה זה משהו שאסור להפעיל בשבת, וגם שלא מדובר ברב ולא חשבתי על זה שאולי הוא דתי, המורה, הרי כולם חבשו שם כיפות לכבוד הסדר. וגם שאני אהבלה).

(הגומבוץ בוחן את הכוס של אליהו. לא צולם ביום חול. עם המנחה הסליחה).

ואחרי זה הוגש האוכל. בגלל שמדובר במסעדה שווה היו לי תקוות אבל התברר שהם לא הכינו במטבח של המסעדה אלא הלכו על קייטרינג כשר.

עוף ותפוחי אדמה. אפשר להוציא את האשכנזיה מישראל אבל אי אפשר להוציא אותה מהאוכל המבאס בחגים. לגמרי דז'ה וו לילדות. האם מתישהו אזכה לסדר שלא מגישים בו עוף ותפוחי אדמה חסרי טעם?? תודה.

כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי קומפוט לקינוח. ואימרו שלום. בפולנית.

ואחרי זה המנחה, אני והילדים פצחנו בשירת אחד מי יודע. מבטים מעריצים מסביב וכו.

פסח שמח!


לא רק פסח בא, גם אביב הגיע.

בכל אביב מופיע אצל הירקנים הירק הבא:

שמו בהונגרית הוא "בצל דוב", וזה בטח לא אמר לי כלום. אבל טעמו הוא שום עדין, וזה הזכיר לי משהו. זוכרים בספר רומן רוסי, מאיר שלו מספר איך הכיתה שלו הולכת לטיול והמורה מראה להם את שום הבר ומעודדת אותם לאכול אותו עם לחם? וקוראת לזה "ללפת את הפת"?

אז זה. שום בר. האמת, להיט. בהתחלה רק הוספתי אותו לסלט, אחרי זה כבר טחנתי ועירבבתי עם קוטג', ועכשיו כבר יש לי מאה רעיונות בראש. ואז התברר ששום הבר חולק משהו במשותף עם חבושים: יש לו עונה של בערך שבע שניות, והשבוע זה השבוע האחרון שלה (מתוך כשבועיים). אז קניתי חצי ממה שהיה אצל הירקן, אלא שזה נשמר בערך יום לפני שנובל (וצריך להחזיק את במים כמו פרחים), אז אם למישהו יש רעיון וכו.


ואם כבר הזכרנו ספרים אז מאז הפוסט האחרון קראתי את עד שיום אחד מאת שמי זרחין, ששאלתי מאיריס והפתיע לטובה, ואת המרכיבים הסודיים של האהבה מאת ניקולא בארו שקיבלתי מגילה והוא בדיוק כמו שהיא הגדירה, ספר אהבה פריזאי קטן וחמוד, והוא כל כך צרפתי שממש דימיינתי לי בראש איך אומרים את מה שהם אומרים בצרפתית (עם אוצר המילים בן עשרים המילה שלי בצרפתית). ואז קראתי את הקוסם מארץ עוץ הגירסה המוערת*, שתירגמה גילי בר-הלל-סמו, שאני זוקפת לזכותה את הארי פוטר בעברית ובכלל היא מתרגמת מצוינת בעיני, וגם כאן לא התאכזבתי. ספר תענוג, לא רק הקוסם המקורי על קסמו שאין להתווכח איתו, אלא גם ההערות המעניינות ומחכימות וגם התרגום הקולח. מקסים.

*צריכה לציין שאני חובבת ספרים מוערים באופן כללי. יש שימצאו את זה כניג'וס לרוץ כל שנייה להערות השוליים, אבל זה ממש מרתק בעיני ללמוד על ספרים מעבר לטקסט עצמו.


היי, יצא פוסט!

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2014 14:24
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גם אמא ב-29/4/2014 06:19

להמשיך לקרוא

ספרים וטלוויזיה – דאונטון אבי, שתיים דובים, יו נסבו

לא מזמן קראתי את ספרו של יו נסבו, איש השלג (Snowman). אני לא יודעת אם זה כבר תורגם לעברית, אבל כמה מספריו של נסבו, סופר מתח נורבגי, כבר תורגמו, אז זה בטח בדרך. מבחינתי מדובר בספר הכי טוב שלו עד עכשיו – זה ספר מתח מעולה. הוא גם מפחיד לעיתים, גם משאיר אתכם במתח ממש עד הרגע האחרון, וגם משלב יפה רגעי עומק של הדמויות עם סצינות אקשן. כשקראתי אותו חשבתי (ברגעים שבהם לא הצטנפתי מתחת לשמיכה בפחד, הוא מפחיד כבר אמרתי) שזה ממש ספר שנועד להיות סרט, ומתברר שאכן, כבר מדברים עליו בהוליווד כסרט. ספר מתח מצוין. מה שכן, רצוי לקרוא משהו מספריו של הארי הולה (דמות הבלש) לפני. הספר רצוף רפרנסים לספרים קודמים. לא חייבים לקרוא את כל הסדרה, אבל אחד מאלה שכבר תורגמו לעברית יכול לעזור.

 

 


 

 

ועכשיו, לדאונטון אבי.

 

~ התרעת ספוילרים לדאונטון אבי, עד הפרק האחרון של העונה השלישית (ספיישל כריסמס 2012). אם אתם לא רוצים ספוילר לדאונטון דלגו עד הקו המפריד הבא ~

 

את העונה השלישית של דאונטון אבי ראינו כבר לפני שנה. אבל את ספיישל הכריסמס לא, פשוט כי הוא לא היה מצורף לדיוידי. עם הזמן שמעתי שהוא כולל סוף רע, וכבר לא כל כך רציתי לראות אותו. אבל השבוע ראינו אותו, ומה אני אומר לכם – רע.

זה לא רק הסוף, שהוא מאכזב ומטופש בעיני, זה הפרק עצמו. הוא משעמם. דאונטון החלה כסדרה מבריקה, שילוב נכון של דרמה תקופתית (לפני ותוך כדי מלחמת העולם הראשונה) עם תלבושות ותפאורה מקסימות, עולם המעמדות הבריטי (אצילים ומשרתיהם) והכי חשוב – קשר רומנטי מעניין. היו כאן שלושה סיפורים רומנטיים מעניינים –  זה של האחות הקטנה, ליידי סיביל, שבוחרת לברוח עם הנהג האירי של אבא שלה ולהתחתן איתו, זה של המשרתת אנה שמתאהבת במשרת הנשוי בייטס, והסיפור המרכזי מביניהם, זה של האחות הגדולה, מרי, שמנהלת קשר עם היורש לאחוזה שהמשפחה מתגוררת בה, קשר שכולם רוצים שיצליח, וכמובן שהדרך מלאה חתחתים. אבל אלה היו חתחתים מהנים. אלו ייסורים רומנטיים מקסימים זימנה לנו הסדרה הזו. כשמרי ומת'יו סוף סוף מודים שהם אוהבים אחד את השני ומתחתנים, מרגיש הצופה נחת משל הרגע חיתן את ילדיו שלו. אין כמו סדרות שמצליחות לגרום לצופה להרגיש את הפרפרים הרומנטיים.

 

אלא ששלוש עונות אחרי, מה נותר לנו מהסיפורים הרומנטים האלה? כאילו באו יוצרי הסדרה אמרו – יצא לנו מוצלח מדי, בואו נהרוס. קודם כל, מרגע שבייטס ואנה מתחתנים, או ליתר דיוק, מרגע שנגמרות הדרמות עם אשתו לשעבר של בייטס, נגמר העניין בסיפור שלהם, הם פשוט עוד זוג נשוי משמים. ואז, בתחילת העונה השלישית, יוצרי הסדרה הורגים את סיביל. חבל, אבל אוקיי, נניח שהם רצו דרמה והבינו שחייבים לפגוע בדמות מרכזית.

ואז מגיע הספיישל, שבסופו – אם עוד לא ברחתם מחשש לספוילרים זה הרגע האחרון שאתם עוד יכולים להתחרט, הפסיקו לקרוא עכשיו – הם הורגים את מת'יו. מת'יו קרולי, האיש שמרי, ביחד עם כל צופות הסדרה, מתאהבת בו. הזוג הראשי של הסדרה, הסיבה המרכזית לצפות בה.

 

אני באמת לא מבינה את הקטע. למה שמישהו ירצה להמשיך לראות את דאונטון אבי? מה מושך עכשיו בסדרה? יש גבול כמה דברים שעושים רע על הלב מוכנים הצופים לקבל. נראה לי שדאונטון אבי השתמשה בכל הקרדיט שלה. אני, בכל אופן, לא מתעקשת לצפות בעונה הרביעית (למרות שאחרי שראיתי את הפריוויו לעונה הרביעית אז אולי בכל זאת, ממ). אם במקרה אני אתקל בה אז אצפה, אבל לא ארכוש את הדיוידי כמו שעשיתי עד עכשיו.

 

ולמי שמתלבט אם לראות את העונה הרביעית או לא, הנה הפריוויו שלה:

 

 

 


 

 

משחקי הרעב:

 

או. יש לי המון מה לומר. ראשית, יש להבהיר, אני מדברת על הספרים, לא על הסרטים. הסרטים חביבים, אבל הספרים יותר טובים.

מדובר בטרילוגיה, שאני מנחשת שכל חברותיי עיקמו את האף רק לשמוע עליה, ואני יכולה להבין למה. זה להיט בקרב בני נוער, זה ספרים מאוד אלימים, ובהחלט אין מדובר בספרות עילית.

א-בל. אני חייבת להשוות לרגע לטרילוגיה אחרת שעשתה מיליונים: 50 גוונים של אפור. כי הטרילוגיה הזו משום מה כן נחשבת ראויה לקריאה של מבוגרים, ומדובר בספרות זבל שאין כדוגמתה, רומן רומנטי קלישאתי וצפוי, עם שפה רדודה (לא מכירה את התרגום העברי, אני מדברת על הגירסה האנגלית), די משעמם, עם סצינות סקס שהביאו לו הרבה יותר תהילה ממה שהיו צריכות.

את 50 גוונים קיבלתי במתנה. את הראשון קראתי כשאני מחכה לראות מתי יופיע הניצוץ הזה שהחברה שהמליצה לי דיברה עליו. את השני קראתי כי חשבתי שאולי לא הבנתי משהו ויש איזה רובד נסתר שאני מפספסת. את השלישי קראתי כי אני מפגרת וחייבת לסיים דברים שהתחלתי, אבל זה לקח המון זמן כי פיהקתי וגילגלתי עיניים מול הספר.

אני לפחות שמחה שהוא לא מיועד לבני נוער, כי המסרים בגוונים הם איומים ונוראים, משהו שקשור לאישה צריכה להיות יפה, קצת תמימה ותומכת ולמצוא גבר עשיר ודומיננטי שיקנה לה בית וקריירה. אני מאוד מקווה שאף נערה שטרם גיבשה את זהותה הנשית החזקה לא תקרא את הספרים האלה.

 

העניין הוא, שמשחקי הרעב, שדווקא כן נקראת בידי בני נוער, היא בעלת מסרים איומים משל עצמה. הספר מאוד מאוד אלים. למעשה הסיפור המרכזי בספר הראשון והשני סובב תוכנית ריאליטי שבה המשתתפים אמורים להרוג אחד השני, בכל דרך אפשרית. קצת מזעזע אותי לחשוב שזה מה שבני נוער קוראים היום. אבל אולי אני זקנה.

 

על כל פנים, למרות האמור לעיל, מדובר בספרים מעולים. באמת. המדד שלי לספר הוא כמה הוא מרתק אותי. ומשחקי הרעב גרמו לי להפסיד שינה כי התעקשתי להמשיך לקרוא, שזה הציון הכי גבוה שספר יכול לקבל.

 

~מכאן ספוילרים לכל שלושת הספרים. ברצינות, ספוילרים שלאחריהם אין טעם לקרוא את הספר. אם עוד לא קראתם ומתכננים – מייד לעבור לקו המפריד הבא~

 

 

משחקי הרעב הם ספרי מדע בדיוני. הם מתרחשים בעתיד, בעולם שאחרי אפוקליפסה לא ברורה, כשמהמין האנושי נותרו מעטים. בין המעטים האלה קיימת הירארכיה, חלקם גרים בעיר קפיטול, ומשעבדים את שאר האנשים, שגרים ב-12 מחוזות, כשכל מחוז מספק לקפיטול משאב אחר (חקלאות, פחם, עץ, דגים וכו). כחלק מהיד הקשה של השלטון אחת לשנה נאלץ כל מחוז לשלוח נערה ונער אל תוכנית ריאליטי שנקראת משחקי הרעב, שבה יתמודדו 24 בני הנוער על חייהם. רק אחד ייצא משם חי.

 

גיבורת הספרים היא קטניס ממחוז 12, מחוז עני של כורי פחם. אנחנו מקבלים תיאור של חיי העוני שלה, וגם של מה שמניע אותה, שהוא הדאגה למשפחתה, אמא שלה ואחותה הקטנה, פרים, אחרי שהאבא נפטר. במקרה של מחוז 12, אם אין מי שדואג למשפחה, המשפחה פשוט גוועת ברעב. קטניס הופכת לציידת לא חוקית, ומספקת ככה מזון למשפחה שלה. ואז, בספר הראשון, היא נשלחת למשחקי הרעב, לתוכנית הריאליטי של הקפיטול.

אני אסכם פה את הספר הראשון: קטניס מנצחת, ואף מצליחה באורח תקדימי להציל איתה את פיטה, הנער שהגיע איתה מהמחוז. לראשונה אי פעם, בעקבות תחבולות של קטניס, יש שני מנצחים במשחקי הרעב. זה מוביל אליה את הערצת ההמונים במחוזות, ואת שנאת השלטון בקפיטול.

 

בין לבין מתפתח כאן משולש אהבה, שאני מצטערת על השטחיות, אבל הוא החלק שאני הכי אוהבת בספרים האלה: לקטניס יש ידיד שרוצה יותר, שהוא בן זוגה לצייד, ששמו גייל. ואז היא יוצאת למשחקים עם פיטה, וחוזרת מהם כשהיא בעלת רגשות לא ברורים גם לפיטה. הקהל, אגב, מתאהב לגמרי ותומך בפיטה במשולש הזה, פשוט כי הוא האיש הכי מקסים שאי פעם קראתם. כולן רוצות שפיטה כזה יתאהב בהן.

 

הספר השני מתאר את מאבקי הקפיטול בפופולריות שקטניס זוכה לה, ושגורמת למחוזות לחשוב שאם היא ניצחה את הקפיטול, גם הם יכולים. יש תסיסה, שיכולה להביא להפיכה, והקפיטול רוצה להיפטר מקטניס לפני שזה קורה. כך קורה שקטניס, שוב באופן תקדימי, נשלחת שוב למשחקי הרעב, ביחד עם פיטה. הספר השני היה בעיני עוד יותר מעניין מהראשון, כי יש קצת יותר עומק לדמויות היריבים במשחקי הרעב, שכולם מנצחים במשחקי רעב קודמים. לפחות המחברת מראה כאן שיש מחיר ללקיחת חיי אדם, ושכולם סובלים מטראומות.

אני אסכם פה את הספר השני: באמצע משחקי הרעב מופיע כלי טיסה של מי שיכונו מכאן והלאה "המורדים", הם לוקחים את קטניס ועוד כמה מתחרים, ובורחים אל מעוז המורדים. הם רוצים שקטניס תהיה סמל המרד. רק שהם לא מצליחים לקחת בפריצה למשחקים את פיטה, שנופל בידי הקפיטול. זה הולך להרוס את קטניס.

 

הספר השלישי, או כמו שאני קוראת לו: האכזבה. לשני הספרים הראשונים יש מבנה מאוד ברור. קצת תיאור החיים במחוז 12 ואז לאקשן של המשחקים. עובד כמו קסם, לא יכולתי להניח את הספר מהידיים. הספר השלישי שובר את הנוסחה הזו, אני מניחה שעלילתית היה קצת קשה להסביר למה שקטניס תהיה שוב במשחקי הרעב, אבל עדיין לא מחליפים נוסחה מנצחת.

אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא שעד כה כוחו של הספר היה בכוחה של הגיבורה, קטניס. ואילו כאן קטניס נטולת רצון לחיות, שבורה בלי פיטה, מתלבטת אם היא בכלל רוצה לעזור למורדים, ובאופן כללי סובלת מדיכאון ומחוסר יציבות. ואז המורדים, שרוצים לחזק אותה, פורצים לקפיטול ומביאים לה את פיטה. מה שהיה יכול להיות שיא רומנטי מהממממם, מתגלה כקול ענות חלושה, כשמתברר שפיטה עבר סוג של שטיפת מוח והוא כבר לא מאוהב בה עד כלות הנשימה כמו שהיה עד עכשיו.

לכאורה, טוויסט נאה בעלילה שיכול לשמש להיפוך קל, שבו קטניס עובדת קשה על להחזיר את אהבתו של פיטה. קצת כמו עד עכשיו רוס היה מאוהב ברייצ'ל, ומעכשיו זו רייצ'ל שמאוהבת ברוס. אלא שקטניס מייד מתכחשת לפיטה ולגירסתו הקצת מטורפת, וכך מתמסמס לו סיפור האהבה הזה.

 

בנוסף, מתישהו נבנה פה קצת אקשן, ואף מתקדם בקצב שמזכיר את משחקי הרעב, אלא שאז הסופרת כנראה מתחרטת וסוגרת את כל הספר באנטיקליימקס ענק שבו הגיבורה מאבדת את הכרתה וכל האקשן קורה בלעדיה, ואנחנו שומעים על זה רק מתוך דמדומי הכרתה בזמן שהיא מסוממת. שנאמר – הה??

ואם זה לא מספיק, אז רגע לפני שהיא גורמת לקטניס להתחרפן סופית ולנו להפסיד את רוב מאורעות שיא ההפיכה, הסופרת גם קוצרת את חיייהן של כל דמויות המשנה שאוהבים בספר. אני יודעת שכולם כועסים על שהיא הרגה את פרים, אבל אני לא סולחת לה על פיניק.

עכשיו, אני מבינה שהיא רצתה להיות ריאלית, ובאמת זה סוף יחסית מציאותי, אבל למה לכתוב סוף מציאותי לספר שמלכתחילה היה כולו פנטזיה אחת גדולה? כוחו של הספר בטוויסטים הגדולים שלו, בסיפורים פוערי הפה, וסוף של ספר שלישי בסדרה זה ממש לא הזמן להתחיל להתאמן בריאליזם.

בסופו של דבר מקבלים איזשהו אפילוג, ובו גם פיתרון למשולש האהבה הזה, אלא שכולו כתוב באופן כל כך מינורי וחסר דרמה, שהקורא נשאר עם חצי תאוותו בידו. כך לא מסיימים סיפור אהבה גדול!!! רר.

 

ועדיין, אם מישהו לא קרא את הספרים ורוצה, אז קצת חבל שקראתם עד לפה כי כאן יש ספוילרים מטורפים, אבל הייתי ממליצה. עדיין אלה ספרים שההנאה מהקריאה בהם גדולה מאוד.

 

 


 

 

ועכשיו, לספר שחיכיתי לו הרבה זמן – שתיים דובים של מאיר שלו.

אני אתחיל מהסוף, מדובר בספר מצוין, בדיוק כמו שאתם מצפים מספר של מאיר שלו. ולמכירי מאיר שלו גם מחכים פה כל המאפיינים הקטנים שמופיעים בכל הספרים שלו, החל מסיפור בן כמה דורות שמתחיל בימי החלוצים, דרך ביקורת על "הישראלים החדשים" (זה מתבטא בעיקר בספר הזה ובפונטנלה, כל מיני דברים קטנים כמו שהמספר בפונטנלה, שהוא בעל משתלה, לועג לכל מבקשי הברוש הלימוני כחלק מהטרנד שפשה בישראל לעשות גדר חיה מברוש לימוני, וגם בספר הזה למשפחה של המספרת יש משתלה והיא לועגת לקוניה דורשי האורכידאות). ויש כמובן הרבה שטיקים כמו ביטויים מיוחדים לדמויות, או דברים שחוזרים על עצמם בספרים של שלו: תמיד לאחד הגיבורים יש תאומים/תאומות, תמיד יש מקלחת בחצר לגבר של המשפחה (מעניין אם גם לשלו עצמו יש מקלחת בחצר),  תמיד יש דמות אם נעדרת (מתה/לא מתפקדת/לא מתעניינת), תמיד יש אב נערץ שסולחים על חולשותיו, או במקרה הזה סב נערץ.

 

א-בל. זה הספר הכי קודר של שלו שקראתי. זה כמובן נעוץ בכך שסיפור הבסיס של הספר, הסוד הגדול שכולם מחכים שיתגלה והוא נבנה ונבנה עד שמופיע לקראת הסוף, הוא הסיפור הכי נורא שקראתי, בטח אצל שלו. הוא כה אכזרי ובסיסי שהתקשיתי לקרוא אותו, ועד עכשיו הוא מסובב לי קצת הקרביים כשאני נזכרת בו.

 

ספוילר

אולי זה בגלל שהסיפור הזה נוגע בתינוקת בת יומה, ובהתאכזרות כה גדולה לתינוקת הזו ולאמא שילדה שאותה, שלא יכולתי לסבול את זה. אולי זה התיאור של יבבות התינוקת הרעבה, שרוצה לינוק ולא זוכה לטיפה של אוכל מרגע שנולדה, אולי זה התיאור של אמא שלה ששומעת את התינוקת שלה בוכה ולא מורשית לגשת אליה, שקרע אותי.

סוף ספוילר

 

ולא רק הסיפור הזה קודר, אלא גם הסיפור שאינו סוד, זה שמתגלה לקורא כבר בתחילה – המספרת איבדה בן, ילד בן 6, והיא מספרת איך היא איבדה אותו ואי אפשר לא לבכות. גם קשה מאוד לקרוא את זה אם את בעצמך אמא לילדים בגיל רך. בכיתי בספר הזה כמה פעמים, דמעות של ממש, כולל ייבוב באיזה שלב, וזה לא משהו שציפיתי לו מספר של מאיר שלו.

 

אז איכשהו, למרות ההומור השלווי, למרות הציניות, נימה קודרת וצוננת שורה על כל הספר הזה. נהניתי ממנו, וגם חטפתי ממנו קצת דיכאון. והייתי חופרת בו עוד קצת, אבל גיגול הראה לי שכבר ניתחו את הספר הזה מכל זווית (ויאללה, תפסיקו כבר לומר שהפואנטה פה היא כמה שלו שונא מחקר מגדרי – זה לא ניתוח של סאבטקסט, זה מופיע בטקסט שחור על גבי לבן. אם כבר אז יותר מעניין זה הנימה הצינית שהוא מרמז בה על הישראליות החדשה. אני תוהה מתי הוא יוציא את הספר שאומר בפה מלא שאנחנו צועדים לחורבננו).

 

דברי טעם על שתיים דובים תמצאו גם כאן.

 

 


 

 

אה, וזהירות, ספוילרים גם בתגובות!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/1/2014 15:48   בקטגוריות ספרים   
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף

   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דפנה י. ב-4/2/2014 16:39

 

חינוך יהודי. בערך

 

אולי זה הזמן להוסיף לילד חינוך יהודי #1

 

גומבוץ והילד הגרמני מהגן משחקים בחול בגינת השעשועים. האבא הגרמני מחליט להצטרף לשחק איתם.

האבא הגרמני: בואו נבנה משהו ביחד! מה תרצו? טירה? מגדל? ארמון?

גומבוץ: כנסייה!

האבא הגרמני (פונה בטון מבולבל אל האופנוען ואליי): What is wrong with your child?

 

 

 


 

 

לפני שבועיים התקיים בבודפשט הפסטיבל היהודי השנתי. מעבר לזה שעברי לידר הופיע בו, שזה כבר שווה בעיני, מה שבאמת הטריד אותי בעניין הפסטיבל הזה הוא המודעה שפירסמה אותו. זה היה שבועות שמכל לוח פרסומות אפשרי התנוססה המודעה הבאה:

 

 

העניין הוא, שאני לא מצליחה לקרוא את הפונט הזה. לכאורה זה משחק, פונט אותיות באנגלית שמאוד דומה לאותיות בעברית. אבל זה דומה מדי, והמוח שלי, שאולף במשך שנים לקרוא אותיות עבריות, מסוגל רק לראות כאן ל' הפוכה, ף הפוכה, וכו. אני פשוט לא מצליחה לקרוא את זה. וזה כנראה רק מי ששפת אמו עברית נתקל בבעיה הזו, כי האופנוען קורא את זה בלי בעיה.

כתוב כאן אגב

Zsido Nyari Fesztival

שזה "פסטיבל יהודי שנתי" או משהו כזה בהונגרית. אבל מי מכם, דוברי עברית כשפת אם, מצליח לקרוא את זה בלי מאמץ של ממש?

 

 

 


 

 

גומבוץ מחזיק ביד את חתול הצעצוע שלו.

אני: איך קוראים לחתול?

גומבוץ: דובוש

אני: לא, לדובוש כבר קוראים דובוש

גומבוץ: אז נמצא שם אחר

אני: אז איך תקרא לחתול?

גומבוץ: לא לחתול, לדובוש

 

מאוחר יותר, גומבוץ מהלך עם החתול

אני: נו, שינית לו את השם? איך קוראים לחתול?

גומבוץ: דובוש-דאדא

 

כן, שם שונה לגמרי, אין מה לומר.

 

 


 

 

סיימתי את הספר מט ילדים של בלה שייר. במקור קיבלתי אותו מתופיננה כשביקרה בבודפשט. היא סיפרה לי שמועדון הקריאה קרא אותו ואהב. אז היו לי ציפיות. ואז, כשהגעתי אליו, התאכזבתי לגלות שהוא מורכב משלושה סיפורים קצרים. אני בד"כ לא אוהבת סיפורים קצרים ומעדיפה ספר אחד עם סיפור אחד עמוק. עד כה רק שלושה ספרים שמורכבים מסיפורים קצרים זכו להישאר אצלי על המדף: אנסטסיה אהובתימה היה קורה אם היינו שוכחים את דב, והיום שבו ירו בראש הממשלה. כך, שהתאכזבתי.

 

ואז התחלתי לקרוא. ומייד נשביתי. זה אולי סיפור קצר, אבל הוא כל כך עמוק, והדמויות שלו כל כך מובנות ומעוררות רגש וחמלה, שנותר רק להצטער שהוא לא ארוך יותר, פשוט כי הייתי שמחה לקרוא בו עוד. אם יש ספר שהייתי רוצה לדסקס אותו עם מועדון הקריאה, זה הספר הזה. כל דמות בו מעוררת בקורא תחושות. ילדי הבלוק בצ'רנוביץ', שאנחנו מקבלים את סיפוריהם מכמה זוויות, כולם, גם אלה שנדמו רעים בסיפור קודם, מעוררים חמלה. וחייהם, חיי דלות בתקופת הקומוניזם, עם ניסיונות לאושר ועם מעט מאוד מקום לרומנטיקה, שכמובן מקבלים רק רמזים אליה כי אנחנו רואים את הכל מזווית הילדים, מעניינים ומעוררי חמלה בה בעת.

 

~ספוילרים מהשורה הזו~

מכולם, הילד ואסיליוק שבר את ליבי. הילד השקט שגדל אצל סבתא, שרק רוצה לבנות את טירת החול שלו בלי שהבריון השכונתי יציק לו, ושלכמה ימים מאושרים מאמין שהוא עומד לקבל את המשפחה המחבקת והמגנה שהוא חולם עליה, עד רגע משבר האמון הגדול מכולם, בגידת האב בבנו. שובר לב, מצאתי את עצמי מהרהרת בזה הרבה אחרי שקראתי.

ובסיפור על גלית וגורדון, כל כך רציתי להיות חברה של גלית, לומר לה שהיא מבזבזת את שנותיה עם גבר שלא מעריך אותה. לא שזה היה עוזר, אבל נו.

ואז, הסיפור הקצר מכולם והשובר מכולם – הסיפור על גניה הקשישה שעובדת בניקיון אחרי שעלתה לארץ. החמלה כאן היא חזקה כמו בסיפור על ואסיליוק, וכאב הלב, הרצון לעזור – כשאפשר כל כך בקלות, רק להעמיד אותה על טעותה כשהיא אומרת "פעמיים באוטובוס" – ממש עז.

~סוף ספוילרים~

 

בלה שייר מצליחה לעורר הזדהות עמוקה עם הדמויות בתוך כמה עמודים, יש בה כישרון שמעורר בי ענווה. גם אני רוצה לכתוב, אבל מול ספרים כמו מט ילדים, שמראה לי איך בפשטות, במילים ברורות, בלי התייפיפות ובלי משחקי מילים ובלי התחכמויות, היא מספרת סיפור ושובה את הלב, אני יודעת שיש כשרונות שפשוט חייבים להצדיע להם.

זה הספר הראשון של בלה שייר. היא נכנסת למועדון המכובד של – "בטוח אקרא את הספר הבא שלה".

 

 


 

 

 

אולי זה הזמן להוסיף לילד חינוך יהודי #2

 

האופנוען ואני עמלים על להוסיף מילים לאוצר המילים המצומצם משהו של דובוש. בינתיים בהצלחה חלקית.

והנה, אנחנו לוקחים את הילדים לטיול בשכונה. דובוש מצביע על משהו וצורח בהתלהבות – צ'ץ'! צ'ץ'!

אנחנו: מה??

דובוש: צ'ץ' !!!

מסתכלים על מה שדובוש מצביע עליו – כנסייה. גומבוץ מסביר לנו: הוא אומר church!

(מתברר שהבייביסיטר דוברת האנגלית שלוקחת את דובוש לטייל מדי פעם מלמדת אותו גם היא מילים)

 

 

 


 

ואם כבר ספרים שמגיעים אליי במסלול ישיר לבודפשט, אז יגאל ביקר פה בשבוע שעבר והביא לי את הספר החדש של אקונין שיצא בעברית!!! יאי!!! שמו אגבאהובת המוות, ובקרוב, מייד כשאסיים את החלק השני של "ימים יגידו" של ג'פרי ארצ'ר*, אני ארשה לעצמי את הפינוק של לקרוא ספר חדש של אקונין.

 

* איריס – כן, אני קוראת את חטאי האב. קלטתי פתאום שבמקום לחכות עד שאשים את ידי על הספר בעברית, אפשר פשוט לקרוא את המקור…

 

 

 


 

 

ביקשתם חינוך יהודי – קיבלתם

 

ראש השנה. כולנו טובלים תפוח בדבש. אנחנו מלמדים את גומבוץ שאומרים "שנה טובה".

גומבוץ (בהתלהבות): שנה טובה!

אני: ואתה יודע מה זה אומר, שנה טובה?

גומבוץ: כן! good nap

ממ, על קוצו של י'.

 

 

 


 

 

 

בהמשך לפוסט הקודם, צפיתי בקליפ של הוויפינג סונג של ניק קייב. ראיתי אותו לראשונה ב-1986 או 1987. הייתי בת 12 וניק קייב נראה לי אז בוגר ומרשים. (וחתיך. זו הייתה תחילת ההתאהבות). ועכשיו צפיתי שוב בקליפ וקלטתי – הם שני ילדים בני עשרים וקצת והם ממש מוזרים, כלומר בקטע האמנותי-אירופי הזה. הה, פרופורציות.

 

[

 

מפגשים

יום אחד הלכתי בסופר עם גומבוץ ודיברתי איתו עברית. וכמו שאני עומדת לבחור קופה מופיעה מולי אישה ממש דומה לג'ניפר אניסטון ואומרת לי, בעברית גם כן: "שמעתי עברית? את מדברת עברית?" עניתי שכן והיא אמרה "נעים מאוד, אני מיה", ולחצנו ידיים והתברר שהיא עברה לכאן מישראל רק לאחרונה, עם שלושה בנים שהקטן ביניהם בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם גרה לא רחוק ממני ופרצנו בגישושי היכרות וכו. והשיחה התפתחה ורק אחרי עשר דקות קלטתי:

היא בת דודה שלי.

כן. כלומר, בת דודה שנייה, לא צריך להגזים, אני מכירה את כל בני הדודים הראשונים שלי. והאמת שאין לי יותר מדי גם בני דודים שניים, ואני מכירה את רובם, אבל לאמא שלי יש בן דוד אחד שאותו פגשתי רק פעמיים או שלוש בחיי, ואף פעם לא עם הילדים שלו. והיא הבת שלו. ולא הייתי מזהה אילולא אני מכירה בנות דוד שלה שגם הן בנות דוד שניות שלי, ולמרות שהן לא בדיוק דומות, יש לכולן את אותם הצבעים (עיניים ירוקות-כחולות – משהו בגנטיקה דילג עליי אובייסלי – מגניבות ושיער שאטני) וגם מבנה פנים קצת דומה.

היא כמובן לא חשדה שהאישה העומדת מולה בילתה המון פעמים במרפסת עם הספרים של סבתא-רבתא שלה שהייתה הספרנית של המושב וגם אספה ביצים מהלול של סבתא שלה מלא פעמים, והייתי צריכה לבשר לה את זה. אז אמרתי: "תקשיבי – את בת דודה שלי".

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2013

2/2013

המדריך לחובבי סושי מתחילים

לא מזמן הייתי בפליידייט, ולאור זה שהיינו כמה אימהות וכמה תינוקות, החליטה המארחת להוציא את שתי הכלבות הנמרצות שלה לחצר, שיהיו שם במקום שירביצו לתינוקות בכשכושי זנב נמרצים. כי בואו נודה בזה – אם התינוקות אוחזים בעוגיה, ולאחת הכלבות מתחשק עוגיה, זה לא ממש כוחות. וגם חלק מהתינוקות בשלב של תחילת הליכה וכשכלבה גדולה נוגעת בהם בהתלהבות – הם נופלים. אז הן הובלו אחר כבוד אל החצר.

אלא שבעוד כלבה אחת ממש שמחה להיות בחוץ והשתובבה לה בשמחה בחצר, הכלבה השנייה ממש לא שמחה להיות מוגלית אל החצר מלאת השלג והקרח, והחליטה לא לתת לנו לשכוח לרגע שאנחנו נהנים בזמן שהיא יושבת בחושך לבד. אז במשך כל הפליידייט היא ישבה ככה:

להמשיך לקרוא