פוסט ספרים

כבר שנה אני רוצה לכתוב על ספרים שקראתי ולא מגיעה לזה, ועכשיו הצטברו כבר המון, ואני לא זוכרת את רובם. אז הנה, פוסט עם הרבה ספרים וביקורת קצרה על כל אחד.

החברה הגאונה ו-הסיפור של שם המשפחה החדש / אלנה פרנטה

ספרים כה מעולים שקטונתי לומר משהו עליהם פרט ל-תקראו, היום. טוב נו, אני אגיד עוד כמה מילים: סדרה איטלקית, ארבעה חלקים יצאו בעברית, ניתן להשיג את השלושה הראשונים בקינדל (!!), ולקרוא אותם זה לקבל חלון אל שנות השישים בחלק הלא מפותח של איטליה. אלנה ולילה, שתי חברות, גדלות בשכונת עוני של נאפולי. נאפולי, אמרה בזמנו חברתי האיטלקיה בעיקום אף, זה מקום של פרימיטיבים. ובכן, אלנה ולילה גדלות בשכונה כה ענייה וכה פרימיטיבית שבשבילם נאפולי היא העיר הגדולה שעוד לא זכו לראות. הן שונות ביניהן בתכלית השינוי, חייהן לוקחים אותן למקומות שונים לגמרי, אבל קשר החברות ביניהן, שמבוסס על זה ששתיהן אינטילגנטיות במיוחד במקום שלא מקדש לימודים, בטח לא לבנות, וגם על בסיס לא מבוטל של תחרות, יישאר ביניהן תמיד. הספר השלישי מחכה לי ואני שומרת אותו כי לא רוצה לבזבז את הממתק הזה.

גאונה

להמשיך לקרוא

ספטמבר אוקטובר 2016

 

בירה קטנה

כשרק עברנו לבודפשט מנינו בקול את המדינות שנוכל לבקר בהן בלי צורך להזמין טיסה. חמש שנים חלפו, והגענו רק לאוסטריה, כמו זוג יקים טובים שתמיד חוזרים לאותו מקום. האמת, יש להודות, שאר המדינות נראו לי קצת פחות אטרקטיביות. כל הצד המערבי/דרומי של הונגריה גובל במה שאצלי בראש עדיין מכונה "יוגוסלביה", וזו מדינה שלא קיימת מהניינטיז בתכל'ס. באותה מידה, השטח הצפוני להונגריה היה מבחינתי "צ'כסלובקיה".

קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה באוגוסט החלטנו לנסוע לעוד מדינה, רצוי לטיול יום אחד. וככה הגענו לרעיון לנסוע לבירת סלובקיה. סקר קצר: כמה מכם יכולים לנקוב בשמה של בירת סלובקיה בלי ממש לחשוב/לגגל? אולי זו רק אני, שסובלת מטפשת בלתי נגמרת, אבל אני גרה במרחק שעתיים נסיעה מהמקום, ולקח לי רק שנתיים לקלוט שיש עיר בשם ברטיסלבה והיא בירה של מדינה.
להמשיך לקרוא

יוני 2014

מאז שנולדו הילדים, ואנחנו מדברים כאן על יותר מארבע שנים, לא נסענו האופנוען ואני לשום חופשה לבד. כן, אני יודעת שכל מדריכי הזוגיות למיניהם אומרים שבמיוחד אחרי שנולדים ילדים צריך לעבוד על הזוגיות וחשוב לנסוע רק שני בני הזוג לחופשה, אבל פשוט לא היה איך. והנה, החודש הזה זימן לאופנוען יום הולדת עגול, ואני החלטתי שלא משנה מה, אנחנו נוסעים.

זה היה מבצע לוגיסטי די רציני, אבל הכל השתפר כשההורים שלי הסכימו לבוא לשמור על הילדים. נשאר רק להביא את ההורים שלי להונגריה, להחביא אותם במלון עד היום המיועד (שכן זה היה אמור להיות סופ"ש הפתעה), ואז להביא אותם לכאן לסופ"ש מתוכנן לפרטי פרטים עם הילדים. במקביל כמובן הזמנתי כרטיסי טיסה, מלון, מסעדה ואפילו הספקתי להתרגש.

שלושה ימים לפני היום הגדול ויום לפני שההורים שלי נחתו כאן הגיעה הטלפון שכל אמא שונאת: הגננת התקשרה לומר שלדובוש יש חום ונא לבוא לקחת. לקחתי אותו ישירות לרופאה. זו איבחנה דלקת ריאות. מרפי, כידוע, נהנה במיוחד מדברים כמו חופשות של זוגות עייפים שלוקחים חופשה ראשונה זה ארבע שנים במבצע לוגיסטי מורכב שכולל שלוש מדינות. הרופאה, שמכירה אותי כמי שתמיד שואלת אם יש תרופה לא קונבנציונלית לפני שהולכת על התרופה הרגילה, התחילה בלי ששאלתי לפרט לי כמה חשוב במקרה הזה לקחת אנטיביוטיקה, וכמה היא הופתעה כשאמרתי לה: "אנטיביוטיקה, סבבה. תרשמי לי מהר ואפשר להתחיל כבר עכשיו, נכון?" מה לעשות, אני רציתי לנסוע ללונדון, זה לא היה הזמן להיות אמא אדמה, זה היה הזמן להלעיט את הילד אנטיביוטיקה ולהודיע לו שתוך 48 שעות הוא בריא, לאמא יש שולחן במסעדה שווה בלונדון.

ובאמת, טפו טפו טפו, יומיים אחרי הדובוש כבר נראה מספיק בריא בשביל להישאר עם סבא וסבתא. המבצע המשיך. ההורים שלי נחתו, הלכו למלון להתחבא וגם לנוח עד יום שישי, ואני המשכתי בתיכנונים. מוניות הוזמנו, ספר הוראות לתפעול הבית והנכדים נכתב (אתם בטח חושבים שאני צוחקת, אבל אני לא), מזוודות הוכנו והוחבאו בבית, הבית הוכן.

המבצע יצא לדרך. לונדון בייבי! או יותר מדויק – לונדון בלי בייבי!

להמשיך לקרוא

חברות וספר

אתם כבר יודעים שכשאחת החברות שלי מגיעה לאזור, ובמילה אזור אני מתכוונת למרכז אירופה רבתי, אני קופצת לפגוש אותה. אז כשגילה ומשפחתה הגיעו לטיול באזור, ובאזור אני מתכוונת לשתי מדינות שאף לא אחת מהן היא הונגריה, היה ברור שניפגש. אבל המפגש המתוכנן לא יצא לפועל בזמן שתיכננו בשל כל מיני בלת"מים. ואז גיליתי שיומם האחרון בטיול יוצא בוינה, ואצלנו נסיעה לוינה זה הרי כמו לנסוע לגליל, או סתם מראשון לתל אביב בשעה של הפקקים. אז קבענו שניפגש בווינה.

 

גילה ציינה לפניי שהם יהיו חייבים לצאת באחת בצהריים לכיוון השדה. אנחנו חישבנו שבלי לקום מוקדם מדי, נוכל להיות בווינה ב-11 וחצי. קבענו לפיקניק בפארק בעיר.

באותו יום קמנו יחסית מוקדם לסופ"ש, הכנו קופסה עם כריכים ויצאנו לדרך. היינו אפילו מגיעים בזמן אילולא נפל לנו בדרך הפגוש. אתם חושבים שאני צוחקת אבל אני לא.

לא נורא, עצרנו בתחנת מנוחה, הדבקנו את הפגוש בחזרה פלוס הברגנו שם משהו, והמשכנו בדרך. כולו עיכוב קטן.

בפארק שקבענו התברר שזה פארק במונחים של וינה. במונחים של ישראל זה שמורת טבע גדולה. אבל אחרי התברברות קלה בלבד מצאנו את גילה ובן זוגה והילדים מחכים לנו.

השעה הייתה 12:00. הייתה לנו שעה לזמן איכות. עד שנרגענו מהתרגשות המפגש והחיבוקים וכמה הילדים של כולם גדלו וכו עברה חצי שעה. את חצי השעה השנייה העברנו בהסברים על ציפורים, כי זה מה שהגומבוץ והדובוש אוהבים כרגע. את שיחת האיכות שלי עם גילה איאלץ לקיים בפעם אחרת.

 

אז באחת יצאו גילה והמשפחה לכיוון שדה התעופה ואנחנו נפנינו לחשוב מה אנחנו עושים עם שארית היום בווינה. האמת שלא התחשק לנו להיכנס למרכז העיר, והילדים במילא רק רצו לראות ציפורים, אז החלטנו לצאת מהעיר ולנסוע לדרום אוסטריה. שם, שמע האופנוען, בנו מן שביל עץ באוויר בין צמרות העצים. בדיוק בשביל צפרים.

להמשיך לקרוא