ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי


אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54


היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.


גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה


אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.


אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

היה נהדר. ומוזר.

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!


חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).


המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)


קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.


יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

חברות וענייני צרכנות

כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:

אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך

שני: נכון! את צריכה לבוא לראות

אני: אולי בחמישי בבוקר?

שני: סבבה

אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?

שני: ??

 

 

 


 

 

אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.

שני מסכמת איך זה תינוק: "בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?"

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #7

 

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.

 

 

 


 

 

 

ענייני צרכנות, ספרים וטלוויזיה:

 

* אני בטח מגלה את זה מה זה באיחור, אבל הסדרה הזו של ארז קומורבסקי לטבעול ממש מעולה. טעמתי קציצות עדשים וכדורי ברוקולי, ושניהם מעולים.

 

* בסטימצקי יש מבצע של 10-30 שקל לספר, בלי שצריך לקנות ספר אחר יקר יותר. הייתם מצפים שזה יהיה ספרים פח, אבל האמת שיש ספרים ממש שווים, כמו למשל כמה של דויד גרוסמן, או ספרי ילדים טובים. קניתי את ילד ושמו אמיל מאת אסטריד לינדגרן ב-25 שקלים. יאי.

 

* אפרופו ספרים, אני מסיימת היום את השישי של אקונין (בסדרת פנדורין) וכתמיד, תענוג.

 

* אני בד"כ לא סובלת סדרות ריאליטי, בטח לא ישראליות שבהן המשתתפים מדסקסים כל מאורע קטן למוות, אבל "לרדת בגדול" דווקא חביבה עליי. אני כבר תוהה אם הרומן בין ליאב למיה ימשיך (לא נראה לי, האמת), ומתי יעיפו את ערן וקרן.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #8

 

"זה לא בדיוק נוזל, יותר כמו גושים

ואיזה צבע? צהוב?

תלוי. באיזה צבע אצלכם?

"

(מתוך שיחה אמיתית שניהלתי עם מיקי. אלוהים אדירים)

 

 

 


 

 

אני לא אסיים פוסט בקקי!

אלא שאין לי פך אחר. אלוהים אדירים!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/11/2010 21:59
1944 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MqItjHawgt ב-1/5/2013 22:26

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

 

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

 

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

 

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

 

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

 

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

 

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

 

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי

 

 


 

 

אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42   
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54

 

 


 

היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה

 

 

 


 

 

 

אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

 

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

 

 

 

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

 

 

 

 

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

 

 

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.

 

 

 


 

 

 

 

אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

 

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

 

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה נהדר. ומוזר.

 

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

 

 

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

 

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).

 

 

 


 

 

 

המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

 

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)

 

 


 

 

קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.

 

 


 

 

יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2009

2/2009

לונדון

 

בערב לפני שנסעתי אמר לי עפר בעבודה: נו מה, בטח תעברי מפאב לפאב, תהיי שיכורה כל הביקור.

אמר, ולא ידע איך תתגשם נבואתו.

 

זה התחיל ביום חמישי, עת נחתתי בבירה הבריטית הקפואה באחת בצהריים. שעתיים אחרי הייתי בבית המלון. האופנוען כבר היה בעיר, לענייני עבודה,  וקבענו להיפגש בקצה השני שלה, ברבע לארבע, בתחנת הטיוב. בארבע קבע האופנוען עם חבר שלו בפאב הקבוע שלהם מימי עבודתו של האופנוען בלונדון.

כך יצא שהדבר הראשון שעשיתי בלונדון, לפני קניות או טיול כלשהו, היה ללכת לשתות.

זה כזה תענוג, פאב בלונדון. אנשים אחרי עבודה, נהנים מלגימת בירה צוננת.

 

 

 

בתמונה: הבירה הראשונה בשרשרת ארוכה של בירות. וגם ידו של האופנוען והשעון שלו, שעוד יירה במערכה השלישית.

 

 

הערה כללית: עושה רושם שהתגובה האוטומטית של אנשים כשאומרים שנוסעים ללונדון היא "לונדון נורא יקרה". יש לי חדשות בשבילכם: תל אביב נורא יקרה. בלונדון עולה כמו בתל אביב, או קצת פחות. הבירות בתמונה, חצי ליטר האחת, עלו 3 פאונד, שהם בחישוב גס 18 שקל. מיצאו לי פאב בתל אביב שממוקם במקום יוקרתי כמו זה שישבנו בו ושחצי בירה עולה בו פחות מ-22 שקל. תודה.

 

נחזור לענייננו: אחרי בירה או שתיים הופיע חברו של האופנוען, נייג'ל. נייג'ל התגלה כבחור אנגלי ענק, חובב כדורגל ובירה. בדיוק כמוני, מינוס האנגלי והענק. האופנוען והוא שמחו שוב להיפגש, והוא מייד אמר לאופנוען:

Oy, what's that Big Ben on your arm

היה סשן בדיחות משעשע על השעון של האופנוען.

ואז פצחנו במרתון שתייה.

 

הערה כללית מספר 2, חשובה לצורך הבהרת מה שיקרה בהמשך: אני שותה ממש בסדר בשביל בחורה. יכולת הבירה שלי היא באמת יפה, וניצחתי כבר שבדים גדולים ממני בהרבה בתחרויות שתייה. בדייטים הראשונים שלי עם האופנוען ניצחתי גם אותו ביכולת השתייה שלי, לא שהוא יודה בזה, אבל מזל שיש את הבלוג.

אלא שמה שקרה ביומי הראשון בלונדון, הוא שהגעתי לפאב אחרי שישנתי שלוש שעות מקוטעות ביממה שלפני, לאור זה שהטיסה שלי יצאה מוקדם בבוקר ולא הספקתי לישון בלילה. וכיוון שניסיתי לישון בטיסה, לא אכלתי על המטוס. כלומר הגעתי לפאב אחרי יממה שלא ישנתי בה כמעט ואחרי שלא אכלתי כמעט יממה.

עד כאן תירוצים, נחזור למה שקרה.

 

כולי אופטימית לגבי יכולת השתייה שלי ומתעלמת מהעובדה שאני ממוטטת מעייפות וקיבתי ריקה לגמרי, שתיתי כמה חצאי בירות. נייג'ל, האופנוען ואני נהנינו מאוד בפאב.

את הדרך בחזרה למלון אני זוכרת במקוטע.

את המלון, לעומת זאת, אני זוכרת היטב. כי בעוד האופנוען שואל אם אני עומדת להקיא, הכחשתי בתוקף.

 

הערה כללית מספר 3: אני לא מקיאה לעולם. ב-10 השנים האחרונות הקאתי פעם אחת, וזה קרה כי אכלתי שרימפס מקולקלים, הייתי על מטוס באמצע סופת שלגים והנוסע לידי שתה קפה עם ריח ממש חזק. שילוב של כמה גורמים שבאמת לא השאיר לי הרבה ברירה.

 

אקיצר, האופנוען, שחש שלמרות הכחשותיי אני הולכת להקיא, יצא מהמלון כדי להביא בקבוק מים גדול. כשהוא חזר, כבר עמדתי ליד השירותים. הייתי שמחה לומר שלא הקאתי, אבל ועוד איך הקאתי. פעמיים.

מזל שלא אכלתי כלום באותו יום, ככה זה היה הרבה יותר אסתטי ממה שזה עשוי היה להיות.

ייאמר לזכות האופנוען שהוא לא הסתובב וברח לנצח אחרי רגע התהילה הזה.

"את רוצה לישון", קבע האופנוען. הכחשתי נמרצות ונרדמתי מייד.

שעה וחצי אחרי העיר אותי האופנוען ושאל אם אני רוצה לצאת בכל זאת בערב הראשון שלנו בלונדון.

אמרתי שבטח, למה לא, מה פתאום אני ישנה.

קמתי ונזכרתי. כמעט הקאתי שוב.

את בסדר, שאל האופנוען.

כן, שיקרתי.

 

האופנוען לקח אותי למסעדה תאילנדית הטובה ביותר שאכלתי בה אי פעם. צחוק הגורל שזה קרה בדיוק כשפחדתי לאכול כדי שלא אקיא שוב.

מסעדה תאילנדית מצוינת, אופנתית, מגניבה, וגם, לרק לצורך מקהלת "אבל יקר בלונדון", יצאנו עבור שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שני משקאות לאסי מנגו (טעימים מכל משקאות הלאסי שטעמתי בכל המסעדות ההודיות) ושני קוקטיילי גויאבה, ב-40 פאונד, כולל טיפ. זה אומר 240 שקל לארוחת הערב. שזה חצי מחיר מכל מסעדה סמי יוקרתית בתל אביב.

האופנוען, שליבו רחום וגם קצת מפקפק בפופולריות של הבלוג, הירשה לי לחשוף כאן את שם המסעדה האהובה שלו. אז בבקשה, Busaba Eathai.

 

חזרנו למלון, נרדמתי כמו בול עץ מתנודד. או שזה המלון שהתנודד, אני לא סגורה על זה.

 

למחרת בבוקר קמתי אל זמן הקניות היחיד שלי בביקור. לא היה לי חשק להמוניות של אוקספורד סטריט, אז הלכתי לקרנאבי סטריט, רחוב עם מלא חנויות שוות.

 

 

 

 

היו לי שעתיים, ושעה שלמה מתוכן הלכה על החנות של ג'י סטאר. מדדתי כנראה עשרה זוגות, ובזבזתי עשר דקות יקרות בתא המדידה כשניסיתי להיחלץ מאיזה זוג סקיני שמדדתי בטעות. הרגשתי קצת כמו רוס ומכנסי העור.

אניווי, הייתה שעה שווה, כי בסופו של דבר יצאתי משם עם מכנסי ג'ינס אפורים חדשים.

אפור הוא הירוק החדש, אגב.

 

משם כבר נדדתי בין חנויות, עשיתי סיבוב במוג'י, וחתכתי לאוקספורד. פשוט, קבעתי עם חברתי הדר משטוקהולם, שעשתה שידרוג מעולה לחייה ועברה ללונדון, לאנץ' באחת. הדר ואני התיישבנו בבית קפה קטן לצידי אוקספורד, ופצחנו בהשלמת פערים. שעה וחצי חלפו ביעף, עת קלטתי שנותרו לי שעתיים של קניות וזהו לביקורי בלונדון. אופס. קבעתי מייד עם הדר שניאלץ לעשות זאת שוב, רצוי בלונדון, ומייד אצתי לקניות.

שבהן לא קניתי כלום. לא ברור לי אם זה היה לחץ זמן או שסתם נפל עליי מצב הרוח המוזר בעולם, אבל אני הייתי בשעתיים האלה בגאפ, ב-H&M, בבנטון, באורבן אאוטפיטרז, ולא קניתי כלום. כלום. מכל יום הקניות הבודד שלי בלונדון קניתי זוג מכנסיים אחד. אומנם שווים, אבל אחד.

 

ואצתי לפגוש את האופנוען במלון.

כבר עברה לי הבחילה מהיום הקודם, ולכן הלכנו לשתות.

באחד הפאבים הכי עתיקים בלונדון, The Lamb and the Flag.

(לפני זה גם אכלנו במסעדה יפאנית, רשת שנקראת Taro, וזה היה הראמן הראוי הראשון שאכלתי מאז טוקיו).

אבל כאמור, פאב עתיק, בירה. אמרתי לעצמי שאני מסוגלת.

 

 

 

 

 

 

 

ומהפאב הלכנו למיוזיקל. אווניו קיו. זה מיוזיקל שמוגדר כ"רחוב סומסום למבוגרים". וזה בדיוק מה שזה זה. משתתפים בו שחקנים לצד בובות, ומדובר בשורה של קטעים שכולם קורים באותו רחוב, ומשולבים בהם קליפים מצוירים. רק שבמקום שהקטעים יעסקו בנושאים של ילדים, הם עוסקים בנושאים כמו גזענות, זוגיות ומחויבות, יציאה מהארון, קשיים כלכליים וכו.

 

 

 

 

היה מאוד מאוד חמוד.

ומתברר שיש למחזמר הזה גם שיר שכולם מכירים.

 

 

 

 

רק שבמחזמר מבצעים את השיר הזה כמובן המפלצות הלא וירטואליות, אלא בובות בשר ודם, או איך שלא אומרים את זה.

 

 

את סופו של הערב סיכמתי בהצלחה: גם מיוזיקל מוצלח, גם אוכל טוב וגם לא הקאתי.

 

למחרת בבוקר לקח אותי האופנוען אל מקום ארוחת הבוקר האהוב עליו בסוהו.

 

 

 

 

 

ואחרי  ארוחת הבוקר טיילנו בסוהו ונתקלנו בשוק של סוף השבוע.

 

 

 

 

 

ומשם המשכנו בטיול רגלי עד ארמון בקינגהם, בול בזמן לחילופי המשמרות.

 

 

 

(צילום: האופנוען, שהיה עסוק בלבדוק את העדשה החדשה שלו לטווח רחוק)

 

 

 

 

ומשם לפארק סנט ג'יימס, שם התפעלתי כמו ילדה קטנה מאוסף החיות שגרות שם. היכונו לשורה של תמונות של חיות.

 

 

 

אני מתה על אווזים. או ברווזים. או מה שזה לא יהיה הציפור הזו בתמונה, למרות שאני מהמרת על אווז.

 

 

  

 

 

 

אחרי הפארק המשכנו בהליכה.

 

 

 

בתמונה: השעון של האופנוען, הגירסה המקורית.

 

 

 

חצינו את הגשר אל הצד השני של הנהר.

נתקלנו ביריד ספרים יד שנייה. בילינו שם קצת זמן.

 

 

 

 

 

 

ובסוף הגענו אל הטייט.

כמו שאתם בטח זוכרים מהפוסט הקודם שלי על לונדון, יש בקומה הראשונה של הטייט חלל ענק, שבכל פעם שמים בו תערוכה מיוחדת אחרת, מעין מיצג מרשים בגודלו.

הפעם זה היה זה. לא, אנחנו לא יודעים מה זה אומר.

 

 

 

 

 

האמת שדי קפאנו. הטמפרטורה נעה רוב ימי הביקור בין 0 ל-2 מעלות. כך ששמחנו לעלות לקומה השביעית של הטייט ולהנות מישיבה חמימה בבר שם.

 

 

 

 

 

ואחרי זה עוד הסתובבנו קצת בטייט. מומלץ: התערוכה של הפוסטרים הסובייטים. לעומת זאת, חובבי רוי ליכטנשטיין כמוני עשויים להתאכזב. יש רק ציור אחד פחות חביב עליי (Mustard on White) וכמה ליתוגרפיות.

 

ביציאה מהטייט קניתי לי עוגה שראיתי עד היום רק באנגליה, ואני מתה עליה. קוראים לזה Flapjack (אני כמובן אכלתי את הגירסה האנגלית ולא האמריקאית) ויש לה טעם של חמאה וטופי. יאממי.

 

 

 

 

 

אחרי הטייט עוד הסתובבנו לנו, עד שחזרנו למלון למנוחה קצרה, שלאחריה יצאנו לפגוש חברים של האופנוען בבר. כי מזמן לא שתינו וכו.

 

ולמחרת קמנו, לשרב של שבע מעלות שלמות, ויצאנו לסיור רגלי ארוך בלונדון. הייד פארק וקנסינגטון. כיף בלונדון.

שלושה ימים חלפו להם במהירות. הוו.

ולקינוח: תמונת אווירה של לונדון:

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2009 02:39   
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/4/2009 23:16

 

 


 

סגירת חשבונות

יום ראשון בערב, בן יהודה. האופנוען ואני עוצרים ליד טיב טעם. אני בסה"כ צריכה בקבוק מים ואולי תפוח, אז רק אני נכנסת ואילו האופנוען נשאר בחוץ עם האופניים.

כמה דקות אחרי אני בקופה, כשהאופנוען מופיע בפנים.

אני: איפה האופניים?

האופנוען: בחוץ. זה כולה שתי דקות, מה כבר יקרה.

אני חושבת בלב שהוא מטורף ואסור להשאיר אופניים לא קשורים אפילו לדקה, אבל מעדיפה לא לצאת קרצייה.

 

יוצאים החוצה. אופניו של האופנוען עומדים במקום שהוא השאיר אותם. שלי לעומת זאת, שחנו בדיוק לידו, כבר לא. המדרכה ריקה מאופניים חוץ מאלה שלו.

אני שואפת את נפשי למות. בראשי עוברות תמונות מכל חיי האופניים אצלי – איך קניתי אותם בשטוקהולם, איך רכבתי עליהם בין האיים שם, איך נסעתי לעבודה איתם כל בוקר, איזה חמוד ושימושי הסל שלהם, איך הבאתי אותם לארץ וגיליתי שצריך לנסוע על המדרכה וממש פחות יעיל, ואיך עדיין נהניתי מלדווש בכל העיר.

ועכשיו הם לא כאן. אני סורקת את האופק, אף אחד לא נראה רוכב על אופניים ונמלט מהמקום.

עדיין בא לי למות, קשה לי להסתכל על האופנוען, שלא ימות מהמבט. אני מנסה לחשוב בראש כמה יעלו אופניים חדשים ועל מה אני אצטרך לוותר בשביל זה.

 

האופנוען (בקול מוזר): די, אני לא עומד בזה

הולך אל מעבר לוח המודעות, ומוציא משם, כן כן, את האופניים שלי.

אצלי מתעוררת תחושה מעורבת ("יש!!! יש!!!! האופניים החמודים שלי עדיין אצלי!!!!" לעומת "אני אהרוג אותו!! אני אהרוג אותו!!").

האופנוען: חשבתי שזה יהיה מצחיק

אני: חשבת. שזה. יהיה. מצחיק.

האופנוען: אבל לראות את הפרצוף שלך… אני מרגיש כמו היטלר

אני: ארררר!!

 

 

 


 

 

יש גברים שמשחקים כדורסל כל סופ"ש, יש כאלה שכדורגל. האופנוען לעומת זאת אוהב אגרוף. אל תשאלו אותי איך זה קרה.

אניווי, לאחרונה הוא השתתף בתחרות, ואפילו ניצח. עת קירטע הביתה בחזרה היה כולו שמח.

כמה ימים אחרי יצא לנו להיפגש ברחוב עם חבר שלו.

החבר: שמעתי שניצחת, כל הכבוד

האופנוען: תודה תודה

החבר: נפצעת, או שרק הוא חטף?

האופנוען: כלום, ממש כלום

אני: איך כלום? אתה בקושי נושם ו..

האופנוען תוקע בי מבט מצמית. אני משתעלת לשינוי הנושא.

האופנוען: אולי איזו מכה פה או שם, באמת כלום

 

כמה דקות אחרי, רק שנינו:

האופנוען: כשמספרים על קרבות לא אומרים כמה אתה חטפת, רק כמה היריב!

 

אז רציתי להגיד לך יקירי, שלא תדאג, אני לא אספר לאף אחד על הצלע הסדוקה שבגללה אתה בקושי נושם, על מגוון הסימנים הכחולים בגב ובצד ימין שלך, וכמובן הפנס בעין. הכל בין שנינו, רק בינינו, עליי.

 

 


 

 

ואם זה נראה לך לא פייר, תקרא שוב את הקטע על האופניים!!!! ארררר!!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/2/2009 16:25   
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/2/2009 14:42