ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2011

4/2011

Have a happy royal wedding day!

 

החתונה המלכותית מחר והמדינה פשוט נכנסת לשיגעון חתונה. מעבר לזה שזה יום חופש לכולם, ובמלא חנויות יש שלטי "royal wedding 2011" עם כל מיני מוצרים שלא הייתם מעלים על דעתכם שאפשר להדביק עליהם את הפרצוף של וויליאם וקייט (לדעתי המנצח הוא סט חליפות לכלבים בחנות לאביזרי כלבים, לכלב זה חליפת חתן, לכלבה זה שמלת כלה, ועל כל אחד מהם יש דגל בריטי קטן ופרצופי החתן והכלה המלכותיים), אז כולם פה מאחלים "יום חתונה שמח" אחד לשני בחיוך רחב. והכי חמוד, שבבתי הספר יש היום מסיבות חתונה מלכותית, והילדים התבקשו לבוא לבושים כמו נסיכים ונסיכות. חוגגים, אין מה לומר.

ועוד בענייני החתונה: אחרי שבועות של מזג אוויר שמשי וחם, זו התחזית לימים הקרובים:

האם גם אתם רואים שרק יום אחד צפוי להיות מזג אוויר בעייתי לתהלוכת החתונה? ממ, האם היקום רומז לנו משהו?

(מקווה שלא, כאחרונת הישישות כחולות השיער, כולי התלהבות מהחתונה ומהזוג ואני מתה כבר לראות את פרינסס קייט בשמלת הכלה, ומאחלת להם חיים מלאי אושר. וכמובן ילדה שתהיה יורשת העצר, בת זוג עתידית לגומבוץ)


בסוף השבוע של האיסטר, בעודנו בפארק, הוציאה החבורה לידינו מנגל קטן. לרגע ממש התבאסנו, כי אחד היתרונות הכי הכי שווים של המקום הזה הוא שיש הרבה פארקים, עם הרבה מקום לכולם, ואף אחד לא מנפנף עליך עשן של בשר. והאמת שגם קצת התפלאנו, כי זה ממש לא נהוג כאן והיה מפתיע לראות את זה.

מתברר שזה באמת לא נהוג כאן.

כי לפעמים, אחרי ששנים חלמתי בארץ שיופיע שוטר מאיפשהו ויגיד לחבורת הערסים שצמודה אלינו בפארק שזה לא בסדר להבעיר מנגל מטר מאיפה שאנחנו יושבים, או סתם יאמר לחבורות הברברים במדשאות חוף תל ברוך שלהבעיר מנגל מתחת לשלטי "אסור למנגל" זו פשוט עבירה על החוק, דברים שחלמתי שיקרו בארץ קורים כאן. שתי דקות אחרי שהחבורה הבעירה את המנגל הופיע אאוט אוף דה בלו רכב שטח קטנטן. ירד ממנו ריינג'ר די חתיך במדים ירוקים. הוא הודיע לחבורה שהם מפרים את חוקי המשהו משהו של הפארקים, שהם מפריעים לשאר המפקנקים, ואז שלף מיכל מים ופשוט כיבה להם את המנגל. 

(צילום: האופנוען)

מסביב כולם נשמו לרווחה את האוויר הנקי שוב. אחח.


 

 

האופנוען משדרג את האופניים של הגומבוץ

 

נשאר רק ללמד אותו לעשות "וורום וורום" כשהוא נוסע. ואה, גם ללמד אותו לנסוע קדימה. אבל ברוורס, להבדיל מאמא שלו, הוא מעולה!

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2011 12:03   
195 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של UVKHiuWayY ב-25/11/2012 23:46

 

 


 

פתיתי אביב

 

 

אוקיי, נצפתה הסלבית הראשונה בקנה מידה עולמי שאני רואה בלונדון: הלנה בונהם קארטר, פלוס שני ילדים, פלוס כמה קילוגרמים שלא רואים בסרטים שלה, פלוס פנים נקיות מאיפור, יצאה לה מהמאפייה שהאופנוען ואני לא קונים בה כי היא נורא יקרה, עת עברנו שם עם העגלה. לקח לי שנייה להבין מאיפה היא מוכרת לי (למרבה הבושה ניסיתי להיזכר אם פגשתי אותה בג'ימבורי), עד שקלטתי. מזל שלא עשיתי לה שלום.

אניווי, שנייה אחרי שסיימתי להתלהב מזה שאני נתקלת בכוכבים הוליוודים בשכונה, האופנוען ציין שהוא נתקל בראלף פיינס רוכב על אופניים בקובנט גארדן, נתן לו לעבור לפניו ורלף הניד בראשו לתודה. ניצח, אין מה לומר.

 

 


 

חוק מרפי לתינוקות, #79

 

אין לך מה לשמור את הבגדים היקרים לשיעור הג'ימבורי*. ביום שבו תלבישי אותו בבגדים האלה, הוא יתמלא יצירתיות בשעת ארוחת הצהריים, ירים את קערת האוכל וייצוק את תכולתה על ראשו. בחמש הדקות שיש לך מהרגע שהוא סיים צהריים ועד שאת צריכה לצאת איתו לשיעור תמצאי את עצמך שוטפת לו שאריות מהשיער וגם צריכה להחליף לבגדים אחרים.

 

*ג'ימבורי: לכאורה שיעור פעילות תמים, אך למעשה תחרות אופנה לתינוקות בין אימהות משועממות. כבר ראיתי שם תינוקות עם צעיפים של ברברי. (נו, לא בדיוק צעיפים, מה שנקרא פה driblle-ons, שנראה כמו בנדנה ועשוי מפלנל). מצד אחד אני מסרבת להשתתף בשטות הזו, מצד שני אני צריכה לשמור על שגרת פליידייטס סדירה. אז אחת לכמה זמן אני מגוונת בבגד יקר בין בגדי ה-H&M הרגילים. ותודה לחברים שקונים מתנות בחנויות שלא הייתי מעזה לקנות בהם בעצמי.

 

 

 


 

 

סוף סוף אנחנו לומדים מה זה מזג אוויר בריטי אמיתי. מצד אחד – אביב חמים, שמש נעימה, פרחים בכל מקום, הכל ירוק, הפארקים מלאים.

 

 

 

מצד שני, היום, בתוך חמש דקות נעלמה השמש, ואז החל לטפטף, ובעוד האופנוען ממלמל "זה לא נורא, תיכף מפסיק", נפתחו ארובות השמיים, וטיפות ענק נשרו עלינו בדליים. וגם נהיה קר, אבל אולי זה בגלל שהיינו ספוגי מים. למותר לציין שזה כמובן היום הראשון בעשור האחרון שבו ויתרתי על בגדי הערפד הרגילים שלי (הכל שחור) ולבשתי גופיה לבנה וקלילה. אכן, שימחתי לבב אנוש עובר ושב.

 

 


 

 

 

כשגרתי בשבדיה הייתה לי נטייה להתגעגע לאוכל שלא יכולתי להשיג שם, כמו בורקס, או סלט חצילים. פה יש הכל, ולכן אני מתגעגעת לדברים שאי אפשר לקנות: האוכל של סבתא. שני דברים בעיקר. האחד – הקומפוט של סבתא מעפולה, מוגש קר קר ביום קיץ חם… בעצם זה הקינוח הכי טעים לקיץ, חוץ אולי מאבטיח.

האוכל השני שאני מתגעגעת אליו הוא סלט הכרוב של סבתא מצד אמא. שזה מוזר, כי היא בישלה המון דברים בזמנו וסלט הכרוב היה באמת רק משהו בצד. הייתי מגיעה אליה אחרי בית הספר וארוחת הצהריים הייתה מחכה לי על השולחן, וליד זה, תמיד, סלט כלשהו. בד"כ חסה, שאותו דווקא למדתי לעשות והוא הסלט שאני עד היום עושה קבוע, אבל פתאום נזכרתי בסלט הכרוב שלה, שלפעמים חיכה לי גם, ואני לא מצליחה אפילו לשחזר את הטעם. אני זוכרת רק מקטעים קצרים, מלח גס מתפצפץ בין רצועות דקות של כרוב, ואני חושבת שהיה בו גם טיפה מיונז, ולפעמים חצאי פרוסות מלפפונים, אבל זהו. אני לא זוכרת מה היה בו. איזה באסה שאני לא יכולה לשחזר, והיא כבר לא כל כך במצב של לשחזר מתכונים.

(לקח: לשאול על מתכונים כשרוצים. בפעם הבאה בעפולה אני שואלת על הקומפוט. ובאותה הזדמנות גם על סלט החצילים במיונז. הוא פי אלף יותר טעים מזה שבסופר).

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות #80

 

הוא תמיד ידגים לך איזה יופי הוא מוחא כפיים בעיצומה של שטיפת הידיים אחרי ארוחת הצהריים. או ליתר דיוק: בדיוק בשניה שבה יד אחת כבר מצוחצחת ואילו היד השנייה מכוסה כולה ברוטב העגבניות של הקציצות.

 

 

 


 

 

חוק מרפי לתינוקות #81

 

אם הוא מרגיש לא יציב ושולח יד לאחוז בך כשאת שוטפת לו ידיים אחרי האוכל, הוא תמיד יאחז בך באותה יד שטרם הספקת לשטוף. אולי כדאי שתלמדי להפסיק ללבוש גופיות בהירות בימים שהוא אוכל משהו עם רוטב אדום וחולצות שחורות כשהוא אוכל יוגורט!!

 

 

 


 

 

 

פעם, כשהייתי חננה שעיתותיה בידיה, כלומר בתיכון, קראתי את כל ספריו של ג'יימס הריוט שהיו בספרייה של בית הספר. הריוט, למי שכן היו לו חיי חברה בתיכון, הוא וטרינר מיורקשייר, ובמשך סדרת ספרים שלמה הוא מתאר איך הוא מטפל בבהמות מסביבו. אפשר לומר שבתור נערה עירונית בתיכון ידעתי די הרבה על מחלות של פרות.

על כל פנים, מי ציפה שיבוא יום ואמצא את עצמי מגגלת על מחלת הפה והטלפיים, בהקשר של התינוק של עצמי. מזל שתוקנתי וזה הפה והגפיים*.

 

*אני יודעת על העניין עם החלב של העז, אבל בחייאת, מישהו מכיר חוות עיזים בלונדון? בדיוק.

 

 

 


 

 

מתישהו אני אגיע לכתוב על מד מן, הסדרה הטובה בעולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/4/2011 00:24   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מסטר יודה ב-29/4/2011 05:13

 

 


 

אביב הגיע פסח(א) בא

אחח.. אביב. סגרנו שבוע של מזג אוויר כה נאה וכה מהמם ששכחנו שאנגליה. ואז היום באמצע הליכה הביתה תפס אותנו גשם זלעפות ונרטבנו עד לשד עצמותינו. נזכרנו שזה אנגליה.

 

 


 

 

הודעה לכל חברותיי ובת דודי שהציעו לשלוח לי מצרכים לפסח: פה זה לא שבדיה. בכל סופר אזורי גדול יש סקשן של מדפים כשרים, ועכשיו הם גם מלאים במוצרים לפסח. ואני לא מדברת על הסופרים בשכונות היחסית ישראליות או אפילו על הסופרים בצפון לונדון, שזה אזור מאוד יהודי, אלא בכלל, כל סופר גדול, גם במרכז העיר.

 

הנה שלט שתלוי בסיינסבורי'ס (=שופרסל) גדול:

 

 

 

זה סיינסבורי'ס בצפון לונדון ולכן שם הגדילו לעשות, ויש מדפים מלאי מוצרים כשרים לפסח, ובמרחק שני מעברים משם יש מדפים מלאים במוצרים ישראלים/יהודים שלא כשרים לפסח, כולל שלט שמודיע שעשו הפרדה בין המוצרים הכשרים לפסח לבין אלה שלא. בחיי שבסופרים שקניתי בהם בתל אביב עשו פחות מזה.

 

 

המדפים עם המוצרים הלא כשרים לפסח:

 

כן, אתם רואים נכון, יש פה עוגת הבית. מי לעזאזל מתגעגע לזה שצריך את זה עד כאן? ויש גם כמובן שקדי מרק, אבקות מרק למיניהם, חמוצים (די דוחים וממש לא דומים לישראלים, רובם עם סוכר. בעע), ופלים, ושלל דברים נורא מצחיקים לראות כאן (וגם די מבלבל. ביסלי בטעם גריל קרוי כאן ברביקיו. מעניין איך קוראים לביסלי בטעם ברביקיו. עוד לא יצא לי לראות).

 

אז אין מה לדאוג לפסח הכשר שלי. (את יכולה לנשום לרווחה חן*).

(* וגם אתה אסף).

 

 


 

 

 

ונעבור לדברים המגניבים עוד יותר. פסחא. מעכשיו נקרא לו איסטר, כי אם אני קוראת לזה פסחא אני מרגישה כמו ספר מהפיפטיז. אז איסטר. חשבתי שזה חג יפה בשבדיה, אבל לא ידעתי מה זה קישוטי איסטר באמת עד שהגעתי לכאן. כל החנויות מקושטות בטירוף בארנבים, ביצים ואפרוחים. איזה תענוג.

 

דוגמאות למדפי האיסטר בחנויות.

מארקס אנד ספנסר:

 

 

 

 

וסיינסבורי'ס:

 

 

 

האופנוען ואני כמובן הסכמנו שנקנה רק דברים יהודיים ומייד נשברנו וקנינו את זה:

 

 

קופסת האיסטר של מלטיזרס. כוללת ביצת שוקולד ענקית ושלוש חבילות שאמורים למלא את הביצה בעזרתן, של מלטיזרס ועוד שני סוגים של שוקולד, שלכולם, ובכן, יש טעם של מלטיזרס. מה רע.

אני בטוחה שזה ישתלב מעולה בשולחן הסדר שלנו.

 

אבל האמת שחטיף האיסטר הכי טעים שאכלתי עד עכשיו לא הגיע בקופסה הזו, למרות שגם הוא שייך למלטיזרס. ארנב מלטיזר! ארנב שוקולד ממולא בדבר הזה שיש בתוך מלטיזרס פלוס קרם אגוזים. יאמי.

 

ושימו לב למשחק המילים בשם של זה. הו הו הו מרי איסטר.

 

 


 

 

זהו, חוזרת לניקיונות. איפה שמתי את הנוצה והנר?

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/4/2011 22:16   
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/4/2011 22:52

 

ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2011

2/2011

אירופה ואייטיז

לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.

 

אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.

 

הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.

 

שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.

 

 

*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך

 


 

 

את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.

 

באורח מוזר בודפשט הרגישה לי יותר כמו אירופה מאשר לונדון. אולי בגלל שיותר קר שם. אולי בגלל הריח של עצי ההסקה, שאיכשהו פחות מורגש בלונדון. אבל היה מאוד חורפי ונעים.

 

 

 

 


 

 

אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!

(הפתעתי את עצמי – חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח – איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)

 

 

 


 

 

 

פינת עקרת הבית/המלצה: בעקבות חגית וזהר אני כל הזמן מגלה עוד ועוד בלוגי יצירה, שזה לגמרי לא שימושי לבחורה לא מוכשרת כמוני בכל מה שקשור למלאכת יד, אבל הנה מצאתי בלוג חביב שמעבר ליצירה עוסק גם בבישול ובתינוק, שזה ממש עולמי הצר. ואף מצאתי שם מתכון למאפינס חמאת בוטנים ממולאים בשוקולד, שאף ניסיתי אותו ונרשמה הצלחה. הוא מתכון ממש קל, ואני גם שידרגתי אותו במריחת שכבה נאה של חמאת בוטנים מלמעלה, מה שאיפשר לי מייד להכתיר את המאפינס כקאפקייקס (במילא הם ממולאים ולכן נחשבים ככאלה), וגם כמובן נתתי לזה טוויסט בריאותי כשעשיתי את זה עם 50% קמח מלא. נסו ותהנו.

 

 

 


 

 

 

ולקינוח, אם כבר נגענו באייטיז, הרי לכם שיר שלגמרי שכחתי אבל חברה העלתה בפייסבוק וגיליתי שגומבוץ ממש שמח לרקוד לצליליו. דווקא שיר לא רע.

 

 

 

 

לגמרי אייטיז. ודי מזעזע לגלות שאני עדיין חושבת שפול יאנג די חתיך אה?

מעניין אם הוא עדיין חתיך, היום בבית האבות.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/2/2011 20:40   
131 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של absopuppoboca ב-28/1/2013 12:59

 

 


 

פארק. ריג'נט פארק

הילד גאון טכנולוגי #1

 

גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה).

 

 


 

ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.

טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.

 

ריג'נט פארק. ירוק, כמו שפארק צריך להיות.

 

אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין,The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.

 

כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו – בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה – מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.

 

 

ההאנסט סוסג'. נראה פושטי אבל מפתיע

 

אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".

 


נקניקיה שווה עם מרקחת בצל.

 

 

מרוצים ושבעים במפתיע המשכנו לטייל בפארק. ומה נאמר, יש אנשים שהולכים לאכול נקניקיות בפארק, ויש אנשים בריאים יותר, שבאים לעשות בו ספורט. ואנחנו, לקורא שמתקשה משום מה לסווג אותנו, כאמור היינו שבעים מהנקניקיות.

ראשית עצרנו ליד קבוצה ששיחקה כדורגל. הקוון שלהם היה חבר אחת הקבוצות ולכן במקום להניף את הדגל כשצריך הוא בעיקר צרח "פאקן-איי, מוב איט אולרדי" וכאלה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

וכמה מטרים משם נעצרנו ליד קבוצה ששיחקה רוגבי. ומה אני אומר לכם, זה משחק די פיזי.

 

 

רוגבי. בתמונה יש גם כדור. מיצאו אותו ילדים וצבעו בצבעים עליזים (צילום: האופנוען)

 

 

וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.

 

היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #2

 

גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית.

הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית.

 

 


 

 

 

איזה כיף זה לקבל חבילה בדואר: כך סתם הופיעה אצלי חבילה בדואר, שעשתה את כל הדרך מאוסטרליה. כן כן, קואלה בחומוס שלחה לי את הסרטאהבה קולומביאנית, אחרי שהתבכיינתי לה שנעלם לי הדיוידי שלו. איזה כיף! תודה קואלה!

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #3

 

גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

 

 

 


 

 

פינת עקרת הבית:

ניצלתי גיפט קארד לאמזון (תודה עוז וקרן!) וקניתי לי את ספר הקאפקייקס של מרתה סטיוארט. ועכשיו שאלה: כשהיא אומרת 

Half a cup (1 stick) unsalted butter

לכמה גרם לעזאזל היא מתכוונת?

ראיתי בתמונות שהחמאה האמריקאית מחולקת לארבעה "מקלות". מישהו יודע כמה זה כל מקל?

 

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #4

 

גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו.

 

 


 

 

מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:

"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"

(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)

 

*לא

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #5

 

גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים.

במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע.

 

 


 

נתקלתי כבר בשתי אימהות ישראליות שמדברות עם הילדים שלהן באנגלית. כאילו, מה הקטע? מילא אם הייתה להן אנגלית מושלמת, אבל אנגלית לגמרי ישראלית. לא עדיף להשאיר את האנגלית לגן וללמד את הילדים שלכן עברית?

 

 

 


 

 

 

ואסיים בנימה זועמת:

צפו בכתבה הזו (ותודה לבשמת על הלינק). אני מאוד מקווה שכל האנשים העלובים שמופיעים בה התביישו כשראו את עצמם בטלוויזיה. אנשים נורמטיבים, עם תירוצים עלובים כמו "אני מחכה לאשתי", "גם באיילון יש פקקים", "ככה זה בישראל". האם מישהו מהם עצר לחשוב כמה עצוב שככה זה בישראל? שלא לדבר על שתי הערסיות ש"כמה זמן שייקח הטוסט של הילד ככה הן יעמדו כאן", או השוטר במדים ובניידת שטען שהוא אדם פרטי.

ולמה לא היה אפילו אחד מספיק בוגר לקחת אחריות, שיאמר "נכון, עצרתי כאן וזה לא בסדר מצידי"*. כולם מתנהגים כאילו הם לא אשמים, שאין מה לעשות. האם המחשבה שלשפר את ישראל מתחילה מההתנהגות שלכם האישית לא חלפה במוחכם?

 

* אפשר לטעון שכן היה צדיק בסדום שאמר שהוא לא בסדר אלא שהוא נותר בחדר העריכה, אבל אני חושבת שלו היה אחד כזה, או אפילו יותר מאחד, הוא היה מקבל ייצוג בכתבה, כי א. ליצור לפחות מראית עין של הגינות בדיווח וב. כי אחד בסדר היה עשוי להדגיש את הלא בסדר של השאר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2011 21:45   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-17/3/2011 11:53

 

 


 

למבקרים בלונדון, וכמה פכים קטנים

באחד הסופ"שים קפצנו לשוק האוכל בקלפהם. קלפהם היא שכונה בדרום מערב לונדון, מהסוג שאין מה לחפש בה, אלא אם כן אתם אוהבים שווקי אוכל. יש להם שוק בכל סופ"ש אחרון של חודש. בגלל שבאופן כללי אנחנו אוהבים את השווקים האלה החלטנו לקפוץ. חשבנו שיהיה את הדוכנים הרגילים – מאפים כלשהם, פאי כלשהו, דוכן דגים, דוכן גבינות, דוכן עוגות ואיזה דוכן צילומים (לא ברור למה, אבל תמיד יש דוכן שמוכר צילומים ממסוגרים).

על כל פנים, מתברר שקלפהם, על כל אפרוריותה, מארחת יריד אוכל ממש ממש שווה. כל הדוכנים היו צרפתים או שוויצרים, היו מאפים שחבל על הזמן, היה דוכן מקרונים (!!), והיה דוכן של חוות בשר שמכר המבורגרים שנעשו מהבשר של החווה.

 

האופנוען כמובן מייד נעמד בתור:

 

 

ויצא ממנו אוחז המבורגר שנראה ממש שווה:

 


(צילום: האופנוען)

 

עכשיו, צריך להבין, מאז ההמבורגר המפורסם בנאפה, נקבע אצלנו הסטנדרט עליו. ומאז, בכל פעם שאכל האופנוען המבורגר, בלע את הביס האחרון ואמר בטון של החיים קשים: "טוב, זה לא נאפה, אבל זה בסדר". והנה, טעם האופנוען את ההמבורגר הזה, ועיניו הזדגגו. "נאפה?!" שאלתי בהתרגשות. האופנוען התלבט. "דרגה חדשה, מקבילה לנאפה – קלפהם".

ממ.

 

על כל פנים, הסתובבנו בשוק, והיינו ממש מרוצים מהדוכנים והמוכרים, שכולם עליזים וקוראים לך מייט או מון אמי ומציעים לך לטעום ממרכולתם המיוחדת.

 

 

 

ובאמת יצאנו משם עם שלל:

 

 

 

נקניקיות קמברלנד עם פלפלי חליפיניו, ממרח פטריות (שעליו אמרה לי המוכרת "ישדרג תמיד את הצ'יקן וולינגטון שלך", ואני הנהנתי כאילו יש לי מושג מה זה), וגבינת כבשים, שהמוכר שלה נתן לנו סיפור כל כך פלצני על זה שהיא מיוצרת על ידי נשים בלבד בתהליך מיוחד באיזה מחוז נידח בצרפת, שגם האופנוען וגם אני תייקנו את סיפורו תחת הכותרת "סיפור מופרך כלשהו" ושמרנו במוחינו גירסה עוד יותר קיצונית לסיפור, וכשהוצאתי אותה בפעם הראשונה לשולחן אמר האופנוען "אה, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חרצו עם השיניים?" ואני עניתי: "כן, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חבצו בין שדיהן".

על כל פנים, זו גבינה מצוינת, אך למרבה הצער התגלה שהיא מסוג הגבינות שבכל פעם שפותחים את המקרר מכה בכם ריח של גופה. אז שמחנו לסיים אותה.

 

עד כאן קלפהם.

 

 


 

בהייד פארק (יותר נכון: בגני קנסינגטון) מוצגת כבר כמה חודשים תערוכה של הפסל אניש קפור. תערוכה זו מילה קצת גדולה, מדובר בארבעה פסלים, כולם בעצם מראות, שהופכים את העולם בדרך כלשהי. הפסלים יהיו בפארק עד אמצע מרץ והאמת שזו הייתה שעה מענגת, לצעוד בפארק עם המפה ולחפש את הפסלים.

 

 

הפסל הזה למשל נקרא "מראה לשמיים". הוא ענק, ובצידו השני הוא אכן משקף את העננים שמעל. מצידו הזה הוא מראה את האנשים מולו. ושימו לב, בתמונה חבויים גם אופנוען אחד, בלוגרית אחת וגומבוץ אחד.

 

 

הפסל הזה נקרא "מראה לשמיים – אדום".


(צילומים: האופנוען)

 

 


לפני שני פוסטים שאלה אותי המגיבה לילי אם שמעתי על

Museum of Everything

ובכן, שמעתי בזכותה, והשבוע הלכנו לשם, ומזל, כי מתברר שזה השבוע האחרון של התערוכה הנוכחית ולאחריה הוא ייסגר לכמה זמן.

על כל פנים, מה מציגים במוזיאון של הכל? שאלה מצוינת. הכל. זה מן חצי אמנות, חצי אספנות, חצי פריק שואו. הרבה חצאים, אני יודעת.

התיאור הכי טוב למקום הוא אוונגרד.

 

 

 

אסור לצלם בפנים, והשלטים על זה מציגים יפה את רוח האנרכיזם השולטת במקום:


(צילומים: האופנוען)

 

פרט לתצלום השלט שמרנו כמובן על בקשתם ולא צילמנו שום מוצג.

 

 

 


 

וכמה פכים קטנים:

פינת שאלת עקרת הבית (אנשים שעדיין חושבים שאני מגניבה – נא לעבור לקטע הבא):

נתקלתי במתכון למרק עוף של בצק אלים, וכמובן שקראתי אותו רק כדי לראות שהיא עושה כמוני, ואיזו הפתעה, היא שמה במרק עוף שום! אז יש לי שתי שאלות: האומנם? ואם כן, אז איך – שיניים שלמות? חתוך? קצוץ?

 

 

 


 

 

חבל, חבל שלא דורשים רישיון להורים, או סתם מבחן איי קיו מינימלי.

חגית חברתי הלכה לקורס החייאה לתינוקות, וגילתה שיש אנשים עוד יותר אהבלים משהיא חשבה שזה אפשרי. אחת האימהות בכיתה הרימה יד ושאלה מה קורה אם רוצים לעשות החייאה לתינוק אבל הוא מתנגד.

(בשלב הזה אמרה לה אחת מחברותיה: "לא, מאמי, לא הבנת")

 

 


בונ'ה, כשאמא של פינוקי הולכת לחפש אותו, היא מגלה קופת שרצים בבית או מה? מילא הקוף בארון, אבל נחש בשעון? תנין מתחת למיטה? מה נהיה?

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי


אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54


היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.


גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה


אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.


אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

היה נהדר. ומוזר.

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!


חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).


המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)


קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.


יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

חברות וענייני צרכנות

כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:

אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך

שני: נכון! את צריכה לבוא לראות

אני: אולי בחמישי בבוקר?

שני: סבבה

אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?

שני: ??

 

 

 


 

 

אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.

שני מסכמת איך זה תינוק: "בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?"

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #7

 

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.

 

 

 


 

 

 

ענייני צרכנות, ספרים וטלוויזיה:

 

* אני בטח מגלה את זה מה זה באיחור, אבל הסדרה הזו של ארז קומורבסקי לטבעול ממש מעולה. טעמתי קציצות עדשים וכדורי ברוקולי, ושניהם מעולים.

 

* בסטימצקי יש מבצע של 10-30 שקל לספר, בלי שצריך לקנות ספר אחר יקר יותר. הייתם מצפים שזה יהיה ספרים פח, אבל האמת שיש ספרים ממש שווים, כמו למשל כמה של דויד גרוסמן, או ספרי ילדים טובים. קניתי את ילד ושמו אמיל מאת אסטריד לינדגרן ב-25 שקלים. יאי.

 

* אפרופו ספרים, אני מסיימת היום את השישי של אקונין (בסדרת פנדורין) וכתמיד, תענוג.

 

* אני בד"כ לא סובלת סדרות ריאליטי, בטח לא ישראליות שבהן המשתתפים מדסקסים כל מאורע קטן למוות, אבל "לרדת בגדול" דווקא חביבה עליי. אני כבר תוהה אם הרומן בין ליאב למיה ימשיך (לא נראה לי, האמת), ומתי יעיפו את ערן וקרן.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #8

 

"זה לא בדיוק נוזל, יותר כמו גושים

ואיזה צבע? צהוב?

תלוי. באיזה צבע אצלכם?

"

(מתוך שיחה אמיתית שניהלתי עם מיקי. אלוהים אדירים)

 

 

 


 

 

אני לא אסיים פוסט בקקי!

אלא שאין לי פך אחר. אלוהים אדירים!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/11/2010 21:59
1944 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MqItjHawgt ב-1/5/2013 22:26

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

 

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

 

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

 

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

 

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

 

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

 

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

 

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי

 

 


 

 

אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42   
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54

 

 


 

היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה

 

 

 


 

 

 

אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

 

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

 

 

 

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

 

 

 

 

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

 

 

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.

 

 

 


 

 

 

 

אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

 

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

 

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה נהדר. ומוזר.

 

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

 

 

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

 

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).

 

 

 


 

 

 

המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

 

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)

 

 


 

 

קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.

 

 


 

 

יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2009

2/2009

לונדון

 

בערב לפני שנסעתי אמר לי עפר בעבודה: נו מה, בטח תעברי מפאב לפאב, תהיי שיכורה כל הביקור.

אמר, ולא ידע איך תתגשם נבואתו.

 

זה התחיל ביום חמישי, עת נחתתי בבירה הבריטית הקפואה באחת בצהריים. שעתיים אחרי הייתי בבית המלון. האופנוען כבר היה בעיר, לענייני עבודה,  וקבענו להיפגש בקצה השני שלה, ברבע לארבע, בתחנת הטיוב. בארבע קבע האופנוען עם חבר שלו בפאב הקבוע שלהם מימי עבודתו של האופנוען בלונדון.

כך יצא שהדבר הראשון שעשיתי בלונדון, לפני קניות או טיול כלשהו, היה ללכת לשתות.

זה כזה תענוג, פאב בלונדון. אנשים אחרי עבודה, נהנים מלגימת בירה צוננת.

 

 

 

בתמונה: הבירה הראשונה בשרשרת ארוכה של בירות. וגם ידו של האופנוען והשעון שלו, שעוד יירה במערכה השלישית.

 

 

הערה כללית: עושה רושם שהתגובה האוטומטית של אנשים כשאומרים שנוסעים ללונדון היא "לונדון נורא יקרה". יש לי חדשות בשבילכם: תל אביב נורא יקרה. בלונדון עולה כמו בתל אביב, או קצת פחות. הבירות בתמונה, חצי ליטר האחת, עלו 3 פאונד, שהם בחישוב גס 18 שקל. מיצאו לי פאב בתל אביב שממוקם במקום יוקרתי כמו זה שישבנו בו ושחצי בירה עולה בו פחות מ-22 שקל. תודה.

 

נחזור לענייננו: אחרי בירה או שתיים הופיע חברו של האופנוען, נייג'ל. נייג'ל התגלה כבחור אנגלי ענק, חובב כדורגל ובירה. בדיוק כמוני, מינוס האנגלי והענק. האופנוען והוא שמחו שוב להיפגש, והוא מייד אמר לאופנוען:

Oy, what's that Big Ben on your arm

היה סשן בדיחות משעשע על השעון של האופנוען.

ואז פצחנו במרתון שתייה.

 

הערה כללית מספר 2, חשובה לצורך הבהרת מה שיקרה בהמשך: אני שותה ממש בסדר בשביל בחורה. יכולת הבירה שלי היא באמת יפה, וניצחתי כבר שבדים גדולים ממני בהרבה בתחרויות שתייה. בדייטים הראשונים שלי עם האופנוען ניצחתי גם אותו ביכולת השתייה שלי, לא שהוא יודה בזה, אבל מזל שיש את הבלוג.

אלא שמה שקרה ביומי הראשון בלונדון, הוא שהגעתי לפאב אחרי שישנתי שלוש שעות מקוטעות ביממה שלפני, לאור זה שהטיסה שלי יצאה מוקדם בבוקר ולא הספקתי לישון בלילה. וכיוון שניסיתי לישון בטיסה, לא אכלתי על המטוס. כלומר הגעתי לפאב אחרי יממה שלא ישנתי בה כמעט ואחרי שלא אכלתי כמעט יממה.

עד כאן תירוצים, נחזור למה שקרה.

 

כולי אופטימית לגבי יכולת השתייה שלי ומתעלמת מהעובדה שאני ממוטטת מעייפות וקיבתי ריקה לגמרי, שתיתי כמה חצאי בירות. נייג'ל, האופנוען ואני נהנינו מאוד בפאב.

את הדרך בחזרה למלון אני זוכרת במקוטע.

את המלון, לעומת זאת, אני זוכרת היטב. כי בעוד האופנוען שואל אם אני עומדת להקיא, הכחשתי בתוקף.

 

הערה כללית מספר 3: אני לא מקיאה לעולם. ב-10 השנים האחרונות הקאתי פעם אחת, וזה קרה כי אכלתי שרימפס מקולקלים, הייתי על מטוס באמצע סופת שלגים והנוסע לידי שתה קפה עם ריח ממש חזק. שילוב של כמה גורמים שבאמת לא השאיר לי הרבה ברירה.

 

אקיצר, האופנוען, שחש שלמרות הכחשותיי אני הולכת להקיא, יצא מהמלון כדי להביא בקבוק מים גדול. כשהוא חזר, כבר עמדתי ליד השירותים. הייתי שמחה לומר שלא הקאתי, אבל ועוד איך הקאתי. פעמיים.

מזל שלא אכלתי כלום באותו יום, ככה זה היה הרבה יותר אסתטי ממה שזה עשוי היה להיות.

ייאמר לזכות האופנוען שהוא לא הסתובב וברח לנצח אחרי רגע התהילה הזה.

"את רוצה לישון", קבע האופנוען. הכחשתי נמרצות ונרדמתי מייד.

שעה וחצי אחרי העיר אותי האופנוען ושאל אם אני רוצה לצאת בכל זאת בערב הראשון שלנו בלונדון.

אמרתי שבטח, למה לא, מה פתאום אני ישנה.

קמתי ונזכרתי. כמעט הקאתי שוב.

את בסדר, שאל האופנוען.

כן, שיקרתי.

 

האופנוען לקח אותי למסעדה תאילנדית הטובה ביותר שאכלתי בה אי פעם. צחוק הגורל שזה קרה בדיוק כשפחדתי לאכול כדי שלא אקיא שוב.

מסעדה תאילנדית מצוינת, אופנתית, מגניבה, וגם, לרק לצורך מקהלת "אבל יקר בלונדון", יצאנו עבור שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שני משקאות לאסי מנגו (טעימים מכל משקאות הלאסי שטעמתי בכל המסעדות ההודיות) ושני קוקטיילי גויאבה, ב-40 פאונד, כולל טיפ. זה אומר 240 שקל לארוחת הערב. שזה חצי מחיר מכל מסעדה סמי יוקרתית בתל אביב.

האופנוען, שליבו רחום וגם קצת מפקפק בפופולריות של הבלוג, הירשה לי לחשוף כאן את שם המסעדה האהובה שלו. אז בבקשה, Busaba Eathai.

 

חזרנו למלון, נרדמתי כמו בול עץ מתנודד. או שזה המלון שהתנודד, אני לא סגורה על זה.

 

למחרת בבוקר קמתי אל זמן הקניות היחיד שלי בביקור. לא היה לי חשק להמוניות של אוקספורד סטריט, אז הלכתי לקרנאבי סטריט, רחוב עם מלא חנויות שוות.

 

 

 

 

היו לי שעתיים, ושעה שלמה מתוכן הלכה על החנות של ג'י סטאר. מדדתי כנראה עשרה זוגות, ובזבזתי עשר דקות יקרות בתא המדידה כשניסיתי להיחלץ מאיזה זוג סקיני שמדדתי בטעות. הרגשתי קצת כמו רוס ומכנסי העור.

אניווי, הייתה שעה שווה, כי בסופו של דבר יצאתי משם עם מכנסי ג'ינס אפורים חדשים.

אפור הוא הירוק החדש, אגב.

 

משם כבר נדדתי בין חנויות, עשיתי סיבוב במוג'י, וחתכתי לאוקספורד. פשוט, קבעתי עם חברתי הדר משטוקהולם, שעשתה שידרוג מעולה לחייה ועברה ללונדון, לאנץ' באחת. הדר ואני התיישבנו בבית קפה קטן לצידי אוקספורד, ופצחנו בהשלמת פערים. שעה וחצי חלפו ביעף, עת קלטתי שנותרו לי שעתיים של קניות וזהו לביקורי בלונדון. אופס. קבעתי מייד עם הדר שניאלץ לעשות זאת שוב, רצוי בלונדון, ומייד אצתי לקניות.

שבהן לא קניתי כלום. לא ברור לי אם זה היה לחץ זמן או שסתם נפל עליי מצב הרוח המוזר בעולם, אבל אני הייתי בשעתיים האלה בגאפ, ב-H&M, בבנטון, באורבן אאוטפיטרז, ולא קניתי כלום. כלום. מכל יום הקניות הבודד שלי בלונדון קניתי זוג מכנסיים אחד. אומנם שווים, אבל אחד.

 

ואצתי לפגוש את האופנוען במלון.

כבר עברה לי הבחילה מהיום הקודם, ולכן הלכנו לשתות.

באחד הפאבים הכי עתיקים בלונדון, The Lamb and the Flag.

(לפני זה גם אכלנו במסעדה יפאנית, רשת שנקראת Taro, וזה היה הראמן הראוי הראשון שאכלתי מאז טוקיו).

אבל כאמור, פאב עתיק, בירה. אמרתי לעצמי שאני מסוגלת.

 

 

 

 

 

 

 

ומהפאב הלכנו למיוזיקל. אווניו קיו. זה מיוזיקל שמוגדר כ"רחוב סומסום למבוגרים". וזה בדיוק מה שזה זה. משתתפים בו שחקנים לצד בובות, ומדובר בשורה של קטעים שכולם קורים באותו רחוב, ומשולבים בהם קליפים מצוירים. רק שבמקום שהקטעים יעסקו בנושאים של ילדים, הם עוסקים בנושאים כמו גזענות, זוגיות ומחויבות, יציאה מהארון, קשיים כלכליים וכו.

 

 

 

 

היה מאוד מאוד חמוד.

ומתברר שיש למחזמר הזה גם שיר שכולם מכירים.

 

 

 

 

רק שבמחזמר מבצעים את השיר הזה כמובן המפלצות הלא וירטואליות, אלא בובות בשר ודם, או איך שלא אומרים את זה.

 

 

את סופו של הערב סיכמתי בהצלחה: גם מיוזיקל מוצלח, גם אוכל טוב וגם לא הקאתי.

 

למחרת בבוקר לקח אותי האופנוען אל מקום ארוחת הבוקר האהוב עליו בסוהו.

 

 

 

 

 

ואחרי  ארוחת הבוקר טיילנו בסוהו ונתקלנו בשוק של סוף השבוע.

 

 

 

 

 

ומשם המשכנו בטיול רגלי עד ארמון בקינגהם, בול בזמן לחילופי המשמרות.

 

 

 

(צילום: האופנוען, שהיה עסוק בלבדוק את העדשה החדשה שלו לטווח רחוק)

 

 

 

 

ומשם לפארק סנט ג'יימס, שם התפעלתי כמו ילדה קטנה מאוסף החיות שגרות שם. היכונו לשורה של תמונות של חיות.

 

 

 

אני מתה על אווזים. או ברווזים. או מה שזה לא יהיה הציפור הזו בתמונה, למרות שאני מהמרת על אווז.

 

 

  

 

 

 

אחרי הפארק המשכנו בהליכה.

 

 

 

בתמונה: השעון של האופנוען, הגירסה המקורית.

 

 

 

חצינו את הגשר אל הצד השני של הנהר.

נתקלנו ביריד ספרים יד שנייה. בילינו שם קצת זמן.

 

 

 

 

 

 

ובסוף הגענו אל הטייט.

כמו שאתם בטח זוכרים מהפוסט הקודם שלי על לונדון, יש בקומה הראשונה של הטייט חלל ענק, שבכל פעם שמים בו תערוכה מיוחדת אחרת, מעין מיצג מרשים בגודלו.

הפעם זה היה זה. לא, אנחנו לא יודעים מה זה אומר.

 

 

 

 

 

האמת שדי קפאנו. הטמפרטורה נעה רוב ימי הביקור בין 0 ל-2 מעלות. כך ששמחנו לעלות לקומה השביעית של הטייט ולהנות מישיבה חמימה בבר שם.

 

 

 

 

 

ואחרי זה עוד הסתובבנו קצת בטייט. מומלץ: התערוכה של הפוסטרים הסובייטים. לעומת זאת, חובבי רוי ליכטנשטיין כמוני עשויים להתאכזב. יש רק ציור אחד פחות חביב עליי (Mustard on White) וכמה ליתוגרפיות.

 

ביציאה מהטייט קניתי לי עוגה שראיתי עד היום רק באנגליה, ואני מתה עליה. קוראים לזה Flapjack (אני כמובן אכלתי את הגירסה האנגלית ולא האמריקאית) ויש לה טעם של חמאה וטופי. יאממי.

 

 

 

 

 

אחרי הטייט עוד הסתובבנו לנו, עד שחזרנו למלון למנוחה קצרה, שלאחריה יצאנו לפגוש חברים של האופנוען בבר. כי מזמן לא שתינו וכו.

 

ולמחרת קמנו, לשרב של שבע מעלות שלמות, ויצאנו לסיור רגלי ארוך בלונדון. הייד פארק וקנסינגטון. כיף בלונדון.

שלושה ימים חלפו להם במהירות. הוו.

ולקינוח: תמונת אווירה של לונדון:

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2009 02:39   
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/4/2009 23:16

 

 


 

סגירת חשבונות

יום ראשון בערב, בן יהודה. האופנוען ואני עוצרים ליד טיב טעם. אני בסה"כ צריכה בקבוק מים ואולי תפוח, אז רק אני נכנסת ואילו האופנוען נשאר בחוץ עם האופניים.

כמה דקות אחרי אני בקופה, כשהאופנוען מופיע בפנים.

אני: איפה האופניים?

האופנוען: בחוץ. זה כולה שתי דקות, מה כבר יקרה.

אני חושבת בלב שהוא מטורף ואסור להשאיר אופניים לא קשורים אפילו לדקה, אבל מעדיפה לא לצאת קרצייה.

 

יוצאים החוצה. אופניו של האופנוען עומדים במקום שהוא השאיר אותם. שלי לעומת זאת, שחנו בדיוק לידו, כבר לא. המדרכה ריקה מאופניים חוץ מאלה שלו.

אני שואפת את נפשי למות. בראשי עוברות תמונות מכל חיי האופניים אצלי – איך קניתי אותם בשטוקהולם, איך רכבתי עליהם בין האיים שם, איך נסעתי לעבודה איתם כל בוקר, איזה חמוד ושימושי הסל שלהם, איך הבאתי אותם לארץ וגיליתי שצריך לנסוע על המדרכה וממש פחות יעיל, ואיך עדיין נהניתי מלדווש בכל העיר.

ועכשיו הם לא כאן. אני סורקת את האופק, אף אחד לא נראה רוכב על אופניים ונמלט מהמקום.

עדיין בא לי למות, קשה לי להסתכל על האופנוען, שלא ימות מהמבט. אני מנסה לחשוב בראש כמה יעלו אופניים חדשים ועל מה אני אצטרך לוותר בשביל זה.

 

האופנוען (בקול מוזר): די, אני לא עומד בזה

הולך אל מעבר לוח המודעות, ומוציא משם, כן כן, את האופניים שלי.

אצלי מתעוררת תחושה מעורבת ("יש!!! יש!!!! האופניים החמודים שלי עדיין אצלי!!!!" לעומת "אני אהרוג אותו!! אני אהרוג אותו!!").

האופנוען: חשבתי שזה יהיה מצחיק

אני: חשבת. שזה. יהיה. מצחיק.

האופנוען: אבל לראות את הפרצוף שלך… אני מרגיש כמו היטלר

אני: ארררר!!

 

 

 


 

 

יש גברים שמשחקים כדורסל כל סופ"ש, יש כאלה שכדורגל. האופנוען לעומת זאת אוהב אגרוף. אל תשאלו אותי איך זה קרה.

אניווי, לאחרונה הוא השתתף בתחרות, ואפילו ניצח. עת קירטע הביתה בחזרה היה כולו שמח.

כמה ימים אחרי יצא לנו להיפגש ברחוב עם חבר שלו.

החבר: שמעתי שניצחת, כל הכבוד

האופנוען: תודה תודה

החבר: נפצעת, או שרק הוא חטף?

האופנוען: כלום, ממש כלום

אני: איך כלום? אתה בקושי נושם ו..

האופנוען תוקע בי מבט מצמית. אני משתעלת לשינוי הנושא.

האופנוען: אולי איזו מכה פה או שם, באמת כלום

 

כמה דקות אחרי, רק שנינו:

האופנוען: כשמספרים על קרבות לא אומרים כמה אתה חטפת, רק כמה היריב!

 

אז רציתי להגיד לך יקירי, שלא תדאג, אני לא אספר לאף אחד על הצלע הסדוקה שבגללה אתה בקושי נושם, על מגוון הסימנים הכחולים בגב ובצד ימין שלך, וכמובן הפנס בעין. הכל בין שנינו, רק בינינו, עליי.

 

 


 

 

ואם זה נראה לך לא פייר, תקרא שוב את הקטע על האופניים!!!! ארררר!!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/2/2009 16:25   
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/2/2009 14:42