ארכיון – עדי בעולם, מאי 2011

5/2011

הפוסט הצהוב (סיכומים מאוחרים לחתונה מלכותית)

אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום – התנצלות מלכותית.

אז אני מדברת על הגיליון הזה:

שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.

אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.

כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.

אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.

דוגמה:

התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?

אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.

ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.

ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).

ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם – הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.

אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.

ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.

אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.

ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית

You're next

אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.

פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.

אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.

אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת – ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.

טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.


התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?

הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.

ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.

ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.

זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה – חזרה לחייה של פשוטת עם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2011 21:58
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/6/2011 22:00


אוקספורד, נוטינג היל ואחרי החתונה המלכותית

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול – ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים – מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.


וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.


וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/5/2011 18:17
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/12/2012 22:55


הצד הישראלי של לונדון

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.

באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.

(צילום: האופנוען)

כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.

כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.

(צילום: האופנוען)

למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.

על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).

ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.

נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?


גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית                           (צילומים: האופנוען)

וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:

ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.

(צילומים: האופנוען)

על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.

ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.

עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).

והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?

על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.

עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.

וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.

ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.

(צילום: האופנוען)

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2011 20:46
315 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של RMbTzlbWxK ב-28/1/2013 15:41


חדשות שואה

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא – ככל הנראה – בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.


ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה – אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.


וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2011 22:20
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מ ב-11/5/2011 16:09

5/2011

שנה חדשה, אותה תעלומה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט הזה. גם השנה, כל עוד יש לנו תקווה לגלות משהו.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ואחת עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 69 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2011

4/2011

Have a happy royal wedding day!

 

החתונה המלכותית מחר והמדינה פשוט נכנסת לשיגעון חתונה. מעבר לזה שזה יום חופש לכולם, ובמלא חנויות יש שלטי "royal wedding 2011" עם כל מיני מוצרים שלא הייתם מעלים על דעתכם שאפשר להדביק עליהם את הפרצוף של וויליאם וקייט (לדעתי המנצח הוא סט חליפות לכלבים בחנות לאביזרי כלבים, לכלב זה חליפת חתן, לכלבה זה שמלת כלה, ועל כל אחד מהם יש דגל בריטי קטן ופרצופי החתן והכלה המלכותיים), אז כולם פה מאחלים "יום חתונה שמח" אחד לשני בחיוך רחב. והכי חמוד, שבבתי הספר יש היום מסיבות חתונה מלכותית, והילדים התבקשו לבוא לבושים כמו נסיכים ונסיכות. חוגגים, אין מה לומר.

ועוד בענייני החתונה: אחרי שבועות של מזג אוויר שמשי וחם, זו התחזית לימים הקרובים:

האם גם אתם רואים שרק יום אחד צפוי להיות מזג אוויר בעייתי לתהלוכת החתונה? ממ, האם היקום רומז לנו משהו?

(מקווה שלא, כאחרונת הישישות כחולות השיער, כולי התלהבות מהחתונה ומהזוג ואני מתה כבר לראות את פרינסס קייט בשמלת הכלה, ומאחלת להם חיים מלאי אושר. וכמובן ילדה שתהיה יורשת העצר, בת זוג עתידית לגומבוץ)


בסוף השבוע של האיסטר, בעודנו בפארק, הוציאה החבורה לידינו מנגל קטן. לרגע ממש התבאסנו, כי אחד היתרונות הכי הכי שווים של המקום הזה הוא שיש הרבה פארקים, עם הרבה מקום לכולם, ואף אחד לא מנפנף עליך עשן של בשר. והאמת שגם קצת התפלאנו, כי זה ממש לא נהוג כאן והיה מפתיע לראות את זה.

מתברר שזה באמת לא נהוג כאן.

כי לפעמים, אחרי ששנים חלמתי בארץ שיופיע שוטר מאיפשהו ויגיד לחבורת הערסים שצמודה אלינו בפארק שזה לא בסדר להבעיר מנגל מטר מאיפה שאנחנו יושבים, או סתם יאמר לחבורות הברברים במדשאות חוף תל ברוך שלהבעיר מנגל מתחת לשלטי "אסור למנגל" זו פשוט עבירה על החוק, דברים שחלמתי שיקרו בארץ קורים כאן. שתי דקות אחרי שהחבורה הבעירה את המנגל הופיע אאוט אוף דה בלו רכב שטח קטנטן. ירד ממנו ריינג'ר די חתיך במדים ירוקים. הוא הודיע לחבורה שהם מפרים את חוקי המשהו משהו של הפארקים, שהם מפריעים לשאר המפקנקים, ואז שלף מיכל מים ופשוט כיבה להם את המנגל. 

(צילום: האופנוען)

מסביב כולם נשמו לרווחה את האוויר הנקי שוב. אחח.


 

 

האופנוען משדרג את האופניים של הגומבוץ

 

נשאר רק ללמד אותו לעשות "וורום וורום" כשהוא נוסע. ואה, גם ללמד אותו לנסוע קדימה. אבל ברוורס, להבדיל מאמא שלו, הוא מעולה!

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2011 12:03   
195 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של UVKHiuWayY ב-25/11/2012 23:46

 

 


 

פתיתי אביב

 

 

אוקיי, נצפתה הסלבית הראשונה בקנה מידה עולמי שאני רואה בלונדון: הלנה בונהם קארטר, פלוס שני ילדים, פלוס כמה קילוגרמים שלא רואים בסרטים שלה, פלוס פנים נקיות מאיפור, יצאה לה מהמאפייה שהאופנוען ואני לא קונים בה כי היא נורא יקרה, עת עברנו שם עם העגלה. לקח לי שנייה להבין מאיפה היא מוכרת לי (למרבה הבושה ניסיתי להיזכר אם פגשתי אותה בג'ימבורי), עד שקלטתי. מזל שלא עשיתי לה שלום.

אניווי, שנייה אחרי שסיימתי להתלהב מזה שאני נתקלת בכוכבים הוליוודים בשכונה, האופנוען ציין שהוא נתקל בראלף פיינס רוכב על אופניים בקובנט גארדן, נתן לו לעבור לפניו ורלף הניד בראשו לתודה. ניצח, אין מה לומר.

 

 


 

חוק מרפי לתינוקות, #79

 

אין לך מה לשמור את הבגדים היקרים לשיעור הג'ימבורי*. ביום שבו תלבישי אותו בבגדים האלה, הוא יתמלא יצירתיות בשעת ארוחת הצהריים, ירים את קערת האוכל וייצוק את תכולתה על ראשו. בחמש הדקות שיש לך מהרגע שהוא סיים צהריים ועד שאת צריכה לצאת איתו לשיעור תמצאי את עצמך שוטפת לו שאריות מהשיער וגם צריכה להחליף לבגדים אחרים.

 

*ג'ימבורי: לכאורה שיעור פעילות תמים, אך למעשה תחרות אופנה לתינוקות בין אימהות משועממות. כבר ראיתי שם תינוקות עם צעיפים של ברברי. (נו, לא בדיוק צעיפים, מה שנקרא פה driblle-ons, שנראה כמו בנדנה ועשוי מפלנל). מצד אחד אני מסרבת להשתתף בשטות הזו, מצד שני אני צריכה לשמור על שגרת פליידייטס סדירה. אז אחת לכמה זמן אני מגוונת בבגד יקר בין בגדי ה-H&M הרגילים. ותודה לחברים שקונים מתנות בחנויות שלא הייתי מעזה לקנות בהם בעצמי.

 

 

 


 

 

סוף סוף אנחנו לומדים מה זה מזג אוויר בריטי אמיתי. מצד אחד – אביב חמים, שמש נעימה, פרחים בכל מקום, הכל ירוק, הפארקים מלאים.

 

 

 

מצד שני, היום, בתוך חמש דקות נעלמה השמש, ואז החל לטפטף, ובעוד האופנוען ממלמל "זה לא נורא, תיכף מפסיק", נפתחו ארובות השמיים, וטיפות ענק נשרו עלינו בדליים. וגם נהיה קר, אבל אולי זה בגלל שהיינו ספוגי מים. למותר לציין שזה כמובן היום הראשון בעשור האחרון שבו ויתרתי על בגדי הערפד הרגילים שלי (הכל שחור) ולבשתי גופיה לבנה וקלילה. אכן, שימחתי לבב אנוש עובר ושב.

 

 


 

 

 

כשגרתי בשבדיה הייתה לי נטייה להתגעגע לאוכל שלא יכולתי להשיג שם, כמו בורקס, או סלט חצילים. פה יש הכל, ולכן אני מתגעגעת לדברים שאי אפשר לקנות: האוכל של סבתא. שני דברים בעיקר. האחד – הקומפוט של סבתא מעפולה, מוגש קר קר ביום קיץ חם… בעצם זה הקינוח הכי טעים לקיץ, חוץ אולי מאבטיח.

האוכל השני שאני מתגעגעת אליו הוא סלט הכרוב של סבתא מצד אמא. שזה מוזר, כי היא בישלה המון דברים בזמנו וסלט הכרוב היה באמת רק משהו בצד. הייתי מגיעה אליה אחרי בית הספר וארוחת הצהריים הייתה מחכה לי על השולחן, וליד זה, תמיד, סלט כלשהו. בד"כ חסה, שאותו דווקא למדתי לעשות והוא הסלט שאני עד היום עושה קבוע, אבל פתאום נזכרתי בסלט הכרוב שלה, שלפעמים חיכה לי גם, ואני לא מצליחה אפילו לשחזר את הטעם. אני זוכרת רק מקטעים קצרים, מלח גס מתפצפץ בין רצועות דקות של כרוב, ואני חושבת שהיה בו גם טיפה מיונז, ולפעמים חצאי פרוסות מלפפונים, אבל זהו. אני לא זוכרת מה היה בו. איזה באסה שאני לא יכולה לשחזר, והיא כבר לא כל כך במצב של לשחזר מתכונים.

(לקח: לשאול על מתכונים כשרוצים. בפעם הבאה בעפולה אני שואלת על הקומפוט. ובאותה הזדמנות גם על סלט החצילים במיונז. הוא פי אלף יותר טעים מזה שבסופר).

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות #80

 

הוא תמיד ידגים לך איזה יופי הוא מוחא כפיים בעיצומה של שטיפת הידיים אחרי ארוחת הצהריים. או ליתר דיוק: בדיוק בשניה שבה יד אחת כבר מצוחצחת ואילו היד השנייה מכוסה כולה ברוטב העגבניות של הקציצות.

 

 

 


 

 

חוק מרפי לתינוקות #81

 

אם הוא מרגיש לא יציב ושולח יד לאחוז בך כשאת שוטפת לו ידיים אחרי האוכל, הוא תמיד יאחז בך באותה יד שטרם הספקת לשטוף. אולי כדאי שתלמדי להפסיק ללבוש גופיות בהירות בימים שהוא אוכל משהו עם רוטב אדום וחולצות שחורות כשהוא אוכל יוגורט!!

 

 

 


 

 

 

פעם, כשהייתי חננה שעיתותיה בידיה, כלומר בתיכון, קראתי את כל ספריו של ג'יימס הריוט שהיו בספרייה של בית הספר. הריוט, למי שכן היו לו חיי חברה בתיכון, הוא וטרינר מיורקשייר, ובמשך סדרת ספרים שלמה הוא מתאר איך הוא מטפל בבהמות מסביבו. אפשר לומר שבתור נערה עירונית בתיכון ידעתי די הרבה על מחלות של פרות.

על כל פנים, מי ציפה שיבוא יום ואמצא את עצמי מגגלת על מחלת הפה והטלפיים, בהקשר של התינוק של עצמי. מזל שתוקנתי וזה הפה והגפיים*.

 

*אני יודעת על העניין עם החלב של העז, אבל בחייאת, מישהו מכיר חוות עיזים בלונדון? בדיוק.

 

 

 


 

 

מתישהו אני אגיע לכתוב על מד מן, הסדרה הטובה בעולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/4/2011 00:24   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מסטר יודה ב-29/4/2011 05:13

 

 


 

אביב הגיע פסח(א) בא

אחח.. אביב. סגרנו שבוע של מזג אוויר כה נאה וכה מהמם ששכחנו שאנגליה. ואז היום באמצע הליכה הביתה תפס אותנו גשם זלעפות ונרטבנו עד לשד עצמותינו. נזכרנו שזה אנגליה.

 

 


 

 

הודעה לכל חברותיי ובת דודי שהציעו לשלוח לי מצרכים לפסח: פה זה לא שבדיה. בכל סופר אזורי גדול יש סקשן של מדפים כשרים, ועכשיו הם גם מלאים במוצרים לפסח. ואני לא מדברת על הסופרים בשכונות היחסית ישראליות או אפילו על הסופרים בצפון לונדון, שזה אזור מאוד יהודי, אלא בכלל, כל סופר גדול, גם במרכז העיר.

 

הנה שלט שתלוי בסיינסבורי'ס (=שופרסל) גדול:

 

 

 

זה סיינסבורי'ס בצפון לונדון ולכן שם הגדילו לעשות, ויש מדפים מלאי מוצרים כשרים לפסח, ובמרחק שני מעברים משם יש מדפים מלאים במוצרים ישראלים/יהודים שלא כשרים לפסח, כולל שלט שמודיע שעשו הפרדה בין המוצרים הכשרים לפסח לבין אלה שלא. בחיי שבסופרים שקניתי בהם בתל אביב עשו פחות מזה.

 

 

המדפים עם המוצרים הלא כשרים לפסח:

 

כן, אתם רואים נכון, יש פה עוגת הבית. מי לעזאזל מתגעגע לזה שצריך את זה עד כאן? ויש גם כמובן שקדי מרק, אבקות מרק למיניהם, חמוצים (די דוחים וממש לא דומים לישראלים, רובם עם סוכר. בעע), ופלים, ושלל דברים נורא מצחיקים לראות כאן (וגם די מבלבל. ביסלי בטעם גריל קרוי כאן ברביקיו. מעניין איך קוראים לביסלי בטעם ברביקיו. עוד לא יצא לי לראות).

 

אז אין מה לדאוג לפסח הכשר שלי. (את יכולה לנשום לרווחה חן*).

(* וגם אתה אסף).

 

 


 

 

 

ונעבור לדברים המגניבים עוד יותר. פסחא. מעכשיו נקרא לו איסטר, כי אם אני קוראת לזה פסחא אני מרגישה כמו ספר מהפיפטיז. אז איסטר. חשבתי שזה חג יפה בשבדיה, אבל לא ידעתי מה זה קישוטי איסטר באמת עד שהגעתי לכאן. כל החנויות מקושטות בטירוף בארנבים, ביצים ואפרוחים. איזה תענוג.

 

דוגמאות למדפי האיסטר בחנויות.

מארקס אנד ספנסר:

 

 

 

 

וסיינסבורי'ס:

 

 

 

האופנוען ואני כמובן הסכמנו שנקנה רק דברים יהודיים ומייד נשברנו וקנינו את זה:

 

 

קופסת האיסטר של מלטיזרס. כוללת ביצת שוקולד ענקית ושלוש חבילות שאמורים למלא את הביצה בעזרתן, של מלטיזרס ועוד שני סוגים של שוקולד, שלכולם, ובכן, יש טעם של מלטיזרס. מה רע.

אני בטוחה שזה ישתלב מעולה בשולחן הסדר שלנו.

 

אבל האמת שחטיף האיסטר הכי טעים שאכלתי עד עכשיו לא הגיע בקופסה הזו, למרות שגם הוא שייך למלטיזרס. ארנב מלטיזר! ארנב שוקולד ממולא בדבר הזה שיש בתוך מלטיזרס פלוס קרם אגוזים. יאמי.

 

ושימו לב למשחק המילים בשם של זה. הו הו הו מרי איסטר.

 

 


 

 

זהו, חוזרת לניקיונות. איפה שמתי את הנוצה והנר?

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/4/2011 22:16   
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/4/2011 22:52

 

ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2011

2/2011

אירופה ואייטיז

לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.

 

אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.

 

הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.

 

שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.

 

 

*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך

 


 

 

את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.

 

באורח מוזר בודפשט הרגישה לי יותר כמו אירופה מאשר לונדון. אולי בגלל שיותר קר שם. אולי בגלל הריח של עצי ההסקה, שאיכשהו פחות מורגש בלונדון. אבל היה מאוד חורפי ונעים.

 

 

 

 


 

 

אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!

(הפתעתי את עצמי – חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח – איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)

 

 

 


 

 

 

פינת עקרת הבית/המלצה: בעקבות חגית וזהר אני כל הזמן מגלה עוד ועוד בלוגי יצירה, שזה לגמרי לא שימושי לבחורה לא מוכשרת כמוני בכל מה שקשור למלאכת יד, אבל הנה מצאתי בלוג חביב שמעבר ליצירה עוסק גם בבישול ובתינוק, שזה ממש עולמי הצר. ואף מצאתי שם מתכון למאפינס חמאת בוטנים ממולאים בשוקולד, שאף ניסיתי אותו ונרשמה הצלחה. הוא מתכון ממש קל, ואני גם שידרגתי אותו במריחת שכבה נאה של חמאת בוטנים מלמעלה, מה שאיפשר לי מייד להכתיר את המאפינס כקאפקייקס (במילא הם ממולאים ולכן נחשבים ככאלה), וגם כמובן נתתי לזה טוויסט בריאותי כשעשיתי את זה עם 50% קמח מלא. נסו ותהנו.

 

 

 


 

 

 

ולקינוח, אם כבר נגענו באייטיז, הרי לכם שיר שלגמרי שכחתי אבל חברה העלתה בפייסבוק וגיליתי שגומבוץ ממש שמח לרקוד לצליליו. דווקא שיר לא רע.

 

 

 

 

לגמרי אייטיז. ודי מזעזע לגלות שאני עדיין חושבת שפול יאנג די חתיך אה?

מעניין אם הוא עדיין חתיך, היום בבית האבות.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/2/2011 20:40   
131 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של absopuppoboca ב-28/1/2013 12:59

 

 


 

פארק. ריג'נט פארק

הילד גאון טכנולוגי #1

 

גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה).

 

 


 

ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.

טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.

 

ריג'נט פארק. ירוק, כמו שפארק צריך להיות.

 

אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין,The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.

 

כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו – בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה – מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.

 

 

ההאנסט סוסג'. נראה פושטי אבל מפתיע

 

אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".

 


נקניקיה שווה עם מרקחת בצל.

 

 

מרוצים ושבעים במפתיע המשכנו לטייל בפארק. ומה נאמר, יש אנשים שהולכים לאכול נקניקיות בפארק, ויש אנשים בריאים יותר, שבאים לעשות בו ספורט. ואנחנו, לקורא שמתקשה משום מה לסווג אותנו, כאמור היינו שבעים מהנקניקיות.

ראשית עצרנו ליד קבוצה ששיחקה כדורגל. הקוון שלהם היה חבר אחת הקבוצות ולכן במקום להניף את הדגל כשצריך הוא בעיקר צרח "פאקן-איי, מוב איט אולרדי" וכאלה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

וכמה מטרים משם נעצרנו ליד קבוצה ששיחקה רוגבי. ומה אני אומר לכם, זה משחק די פיזי.

 

 

רוגבי. בתמונה יש גם כדור. מיצאו אותו ילדים וצבעו בצבעים עליזים (צילום: האופנוען)

 

 

וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.

 

היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #2

 

גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית.

הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית.

 

 


 

 

 

איזה כיף זה לקבל חבילה בדואר: כך סתם הופיעה אצלי חבילה בדואר, שעשתה את כל הדרך מאוסטרליה. כן כן, קואלה בחומוס שלחה לי את הסרטאהבה קולומביאנית, אחרי שהתבכיינתי לה שנעלם לי הדיוידי שלו. איזה כיף! תודה קואלה!

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #3

 

גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

 

 

 


 

 

פינת עקרת הבית:

ניצלתי גיפט קארד לאמזון (תודה עוז וקרן!) וקניתי לי את ספר הקאפקייקס של מרתה סטיוארט. ועכשיו שאלה: כשהיא אומרת 

Half a cup (1 stick) unsalted butter

לכמה גרם לעזאזל היא מתכוונת?

ראיתי בתמונות שהחמאה האמריקאית מחולקת לארבעה "מקלות". מישהו יודע כמה זה כל מקל?

 

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #4

 

גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו.

 

 


 

 

מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:

"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"

(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)

 

*לא

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #5

 

גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים.

במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע.

 

 


 

נתקלתי כבר בשתי אימהות ישראליות שמדברות עם הילדים שלהן באנגלית. כאילו, מה הקטע? מילא אם הייתה להן אנגלית מושלמת, אבל אנגלית לגמרי ישראלית. לא עדיף להשאיר את האנגלית לגן וללמד את הילדים שלכן עברית?

 

 

 


 

 

 

ואסיים בנימה זועמת:

צפו בכתבה הזו (ותודה לבשמת על הלינק). אני מאוד מקווה שכל האנשים העלובים שמופיעים בה התביישו כשראו את עצמם בטלוויזיה. אנשים נורמטיבים, עם תירוצים עלובים כמו "אני מחכה לאשתי", "גם באיילון יש פקקים", "ככה זה בישראל". האם מישהו מהם עצר לחשוב כמה עצוב שככה זה בישראל? שלא לדבר על שתי הערסיות ש"כמה זמן שייקח הטוסט של הילד ככה הן יעמדו כאן", או השוטר במדים ובניידת שטען שהוא אדם פרטי.

ולמה לא היה אפילו אחד מספיק בוגר לקחת אחריות, שיאמר "נכון, עצרתי כאן וזה לא בסדר מצידי"*. כולם מתנהגים כאילו הם לא אשמים, שאין מה לעשות. האם המחשבה שלשפר את ישראל מתחילה מההתנהגות שלכם האישית לא חלפה במוחכם?

 

* אפשר לטעון שכן היה צדיק בסדום שאמר שהוא לא בסדר אלא שהוא נותר בחדר העריכה, אבל אני חושבת שלו היה אחד כזה, או אפילו יותר מאחד, הוא היה מקבל ייצוג בכתבה, כי א. ליצור לפחות מראית עין של הגינות בדיווח וב. כי אחד בסדר היה עשוי להדגיש את הלא בסדר של השאר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2011 21:45   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-17/3/2011 11:53

 

 


 

למבקרים בלונדון, וכמה פכים קטנים

באחד הסופ"שים קפצנו לשוק האוכל בקלפהם. קלפהם היא שכונה בדרום מערב לונדון, מהסוג שאין מה לחפש בה, אלא אם כן אתם אוהבים שווקי אוכל. יש להם שוק בכל סופ"ש אחרון של חודש. בגלל שבאופן כללי אנחנו אוהבים את השווקים האלה החלטנו לקפוץ. חשבנו שיהיה את הדוכנים הרגילים – מאפים כלשהם, פאי כלשהו, דוכן דגים, דוכן גבינות, דוכן עוגות ואיזה דוכן צילומים (לא ברור למה, אבל תמיד יש דוכן שמוכר צילומים ממסוגרים).

על כל פנים, מתברר שקלפהם, על כל אפרוריותה, מארחת יריד אוכל ממש ממש שווה. כל הדוכנים היו צרפתים או שוויצרים, היו מאפים שחבל על הזמן, היה דוכן מקרונים (!!), והיה דוכן של חוות בשר שמכר המבורגרים שנעשו מהבשר של החווה.

 

האופנוען כמובן מייד נעמד בתור:

 

 

ויצא ממנו אוחז המבורגר שנראה ממש שווה:

 


(צילום: האופנוען)

 

עכשיו, צריך להבין, מאז ההמבורגר המפורסם בנאפה, נקבע אצלנו הסטנדרט עליו. ומאז, בכל פעם שאכל האופנוען המבורגר, בלע את הביס האחרון ואמר בטון של החיים קשים: "טוב, זה לא נאפה, אבל זה בסדר". והנה, טעם האופנוען את ההמבורגר הזה, ועיניו הזדגגו. "נאפה?!" שאלתי בהתרגשות. האופנוען התלבט. "דרגה חדשה, מקבילה לנאפה – קלפהם".

ממ.

 

על כל פנים, הסתובבנו בשוק, והיינו ממש מרוצים מהדוכנים והמוכרים, שכולם עליזים וקוראים לך מייט או מון אמי ומציעים לך לטעום ממרכולתם המיוחדת.

 

 

 

ובאמת יצאנו משם עם שלל:

 

 

 

נקניקיות קמברלנד עם פלפלי חליפיניו, ממרח פטריות (שעליו אמרה לי המוכרת "ישדרג תמיד את הצ'יקן וולינגטון שלך", ואני הנהנתי כאילו יש לי מושג מה זה), וגבינת כבשים, שהמוכר שלה נתן לנו סיפור כל כך פלצני על זה שהיא מיוצרת על ידי נשים בלבד בתהליך מיוחד באיזה מחוז נידח בצרפת, שגם האופנוען וגם אני תייקנו את סיפורו תחת הכותרת "סיפור מופרך כלשהו" ושמרנו במוחינו גירסה עוד יותר קיצונית לסיפור, וכשהוצאתי אותה בפעם הראשונה לשולחן אמר האופנוען "אה, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חרצו עם השיניים?" ואני עניתי: "כן, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חבצו בין שדיהן".

על כל פנים, זו גבינה מצוינת, אך למרבה הצער התגלה שהיא מסוג הגבינות שבכל פעם שפותחים את המקרר מכה בכם ריח של גופה. אז שמחנו לסיים אותה.

 

עד כאן קלפהם.

 

 


 

בהייד פארק (יותר נכון: בגני קנסינגטון) מוצגת כבר כמה חודשים תערוכה של הפסל אניש קפור. תערוכה זו מילה קצת גדולה, מדובר בארבעה פסלים, כולם בעצם מראות, שהופכים את העולם בדרך כלשהי. הפסלים יהיו בפארק עד אמצע מרץ והאמת שזו הייתה שעה מענגת, לצעוד בפארק עם המפה ולחפש את הפסלים.

 

 

הפסל הזה למשל נקרא "מראה לשמיים". הוא ענק, ובצידו השני הוא אכן משקף את העננים שמעל. מצידו הזה הוא מראה את האנשים מולו. ושימו לב, בתמונה חבויים גם אופנוען אחד, בלוגרית אחת וגומבוץ אחד.

 

 

הפסל הזה נקרא "מראה לשמיים – אדום".


(צילומים: האופנוען)

 

 


לפני שני פוסטים שאלה אותי המגיבה לילי אם שמעתי על

Museum of Everything

ובכן, שמעתי בזכותה, והשבוע הלכנו לשם, ומזל, כי מתברר שזה השבוע האחרון של התערוכה הנוכחית ולאחריה הוא ייסגר לכמה זמן.

על כל פנים, מה מציגים במוזיאון של הכל? שאלה מצוינת. הכל. זה מן חצי אמנות, חצי אספנות, חצי פריק שואו. הרבה חצאים, אני יודעת.

התיאור הכי טוב למקום הוא אוונגרד.

 

 

 

אסור לצלם בפנים, והשלטים על זה מציגים יפה את רוח האנרכיזם השולטת במקום:


(צילומים: האופנוען)

 

פרט לתצלום השלט שמרנו כמובן על בקשתם ולא צילמנו שום מוצג.

 

 

 


 

וכמה פכים קטנים:

פינת שאלת עקרת הבית (אנשים שעדיין חושבים שאני מגניבה – נא לעבור לקטע הבא):

נתקלתי במתכון למרק עוף של בצק אלים, וכמובן שקראתי אותו רק כדי לראות שהיא עושה כמוני, ואיזו הפתעה, היא שמה במרק עוף שום! אז יש לי שתי שאלות: האומנם? ואם כן, אז איך – שיניים שלמות? חתוך? קצוץ?

 

 

 


 

 

חבל, חבל שלא דורשים רישיון להורים, או סתם מבחן איי קיו מינימלי.

חגית חברתי הלכה לקורס החייאה לתינוקות, וגילתה שיש אנשים עוד יותר אהבלים משהיא חשבה שזה אפשרי. אחת האימהות בכיתה הרימה יד ושאלה מה קורה אם רוצים לעשות החייאה לתינוק אבל הוא מתנגד.

(בשלב הזה אמרה לה אחת מחברותיה: "לא, מאמי, לא הבנת")

 

 


בונ'ה, כשאמא של פינוקי הולכת לחפש אותו, היא מגלה קופת שרצים בבית או מה? מילא הקוף בארון, אבל נחש בשעון? תנין מתחת למיטה? מה נהיה?

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2011


קצת עדכוני לונדון

אחרי שנתיים שאני מתעלמת מחלון ה"תוכנת הנורטון אנטי וירוס שלך לא מעודכנת, לחץ כאן לחידוש המנוי" במחשבת "המחשב דווקא מסתדר גם בלי זה", נכנע הלפטופ המסכן שלי ועכשיו הוא גוסס מאיזה וירוס. כמו שאומרים, כמעט הצלחתי ללמד את הסוס לא לאכול ואז הוא מת. על הצד הטוב של העניין במילא הייתי אמורה לחדש את הלפטופ שלי אז יצא שקניתי אחד חדש קצת לפני שתיכננתי (שטויות, לא נאכל החודש). על הצד הרע של העניין ברור שלא גיביתי כלום, ומעבר לכל תמונות כל הטיולים, מדובר באלפי תמונות המתעדות את עשרת החודשים הראשונים של גומבוץ. שנאמר – בעע. אני מקווה להצליח להעביר את הכל לפני שהווירוס יגמור את המחשב לגמרי.

מן הסתם עוד המון דברים שאני אזכר בהם רק כשאצטרך אותם יאבדו עם המחשב (כבר עכשיו אני נזכרת בכל מיני קבצים ובכל המוזיקה שבאייטיונס ובעונות של אנג'ל ששמרתי ליום שבו יהיה לי זמן לראות. אוף). כן, אני יודעת, מעתה תמיד לגבות.


כמה דברים שכדאי לכם לעשות אם אתם בזמן הקרוב בלונדון:

1. במוזיאון להיסטוריית הטבע או איך שלא מתרגמים את Museum of Natural History יש תערוכה של צילומי טבע וחיות נשיונל ג'יאוגרפיק סטייל מאוד יפים, שמציגה עד מרץ. כולל שתיים-שלוש תמונות מישראל (מי ידע שיש לנו כל כך הרבה ינשופים בארץ). אם אתם עם ילדים אז המוזיאון בכלל שווה ביקור, הוא מאוד מעניין והבניין מרשים. מה שכן, אם אתם הולכים בסופ"ש תבואו מוקדם, על הפתיחה, כי ב-12 יש כבר תור עצום לתערוכה הזו.

2. בגלריה הלאומית לפורטרטים NPG יש תערוכה של צילומים, פורטרטים כמובן. מאוד יפה ויש גם שניים שלושה צילומים מישראל. אחד מהם קצת עיצבן אותי כי הוא מודפס בגודל ענק, רואים בו חייל מגל"צ בשם עידו, והמציגים הפכו ללא בושה פריזמה, כלומר עשו פליפ לתמונה. רוב המבקרים לא מבחינים בזה אבל אני ממש חטפתי קריזה מזה שהכומתה בצד הלא נכון ומזה שבסיכה של גלצ האותיות בכתב ראי.

3. מקום חביב לארוחת בוקר: כבר המלצתי בפוסט קדום של ביקור בלונדון על ה"ברקפסט קלאב" שבסוהו, אבל מתברר שיש לו גם סניף באיסט לונדון, באזור אנג'ל, הרבה יותר מרווח ונעים. המקום כולו בעיצוב של אייטיז ומוזיקה של אייטיז, ויש לו תפריט מקורי ומצוין. למשל, פרנץ' טוסט בננה ובייקון (מצטערת חן). נשמע מוזר אבל ממש טעים.

(צילום: האופנוען)

והעיצוב והמקום:

4. בתיאטרון הלאומי יש תצוגה של צילומי נוף מכל בריטניה. חביב, בחינם, אבל שווה לעבור רק אם במקרה אתם כבר בסאות' בנק, בדרך לטייט מודרן או משהו.

5. אם אתם מטיילים בלונדון עם ילדות שאוהבות דובונים ושאר סטאפד אנימלס (או שבעצם גם בנים אוהבים דברים כאלה? אני כה לא מבינה בגילאים שמעבר לתינוקות), יש חנות חמודה בקובנט גארדן שנקראת "בנה לך דובון" בתרגום חופשי. החנות בנויה בתחנות. קודם כל בוחרים את החיה – דובון, כלבלב, ארנב וכו – ואת הצבע שלה, ואחרי זה ממלאים אותה בחומר מילוי, ואחרי זה בוחרים להם בגדים, אפשר לבחור גם לשים בהם רמקול קטן שידברו, וכמובן שאפשר לבחור את המילים שיאמרו, ויש גם נעליים, אביזרים, ושאר דברים שכל חיה ממולאת בדיוק צריכה. בקיצור, מסחטת כספים מהוקצעת, אבל נראה לי שילדים ממש ייהנו. ואז כמובן יזנחו את הדובון אחרי זמן קצר אבל נו.


סחבנו את גומבוץ לראות איתנו את מנצ'סטר יונייטד-טוטנהם בפאב.

אני, לפני שיצאנו: אז את מי תעודד גומבוץ? את טוטנהם או מאנ-יו?

האופנוען, בקול רועם: ברור שאת טוטנהם, מה את מכניסה לו רעיונות לראש שיש אופציה אחרת!

בפאב התנהג גומבוץ למופת וישן את כל המחצית הראשונה, למרות הרעש.

(מצטערת על האיכות, שכחתי את המצלמה וצילמתי בסלולרי)

ובמחצית השנייה נהנה מבננה מעוכה ביוגורט וממקום הצפייה הכי טוב בפאב:

אממה, באיזה שלב לקראת הסוף הספרס שלחו כדור אל החיבורים, שלא נכנס, וכל הפאב שאג באכזבה. גומבוץ פרץ בבכי עז כי הוא קצת נבהל, וגם אבא שלו כמעט בכה מהפספוס, וזזנו הביתה. לא נורא, בפעם הבאה וכו.


פוסט הספרים המובטח מתבשל לו ממש באיטיות, ובינתיים סיימתי את לוליטה (כן, לא קראתי אותו עד עכשיו. פשוט ראיתי את הסרט בימי לימודי הקולנוע שלי וסברתי שאותו דבר. ומתברר שעם כל הכבוד לקיובריק, אפילו הוא לא הצליח להעביר את הגדולה), שאין ספק שמדובר באחד בספרי המופת שקראתי. וגם התרגום הוא סוג של מלאכת חיים, הרי מדובר בספר מלא במשחקי מילים ובחידודי לשון, והמתרגמת הצליחה לשמור על תחושה של יצירת מופת. וכל זה ראוי עוד יותר לתשואות כשמתברר שנבוקוב כתב את הספר באנגלית, שהיא אפילו לא שפת האם שלו. וואו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/1/2011 21:33   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:09

 

מישהו הזיז את ההגה שלי

אחת המשימות של האופנוען בחודש שבו הוא חיכה לי בלונדון הייתה לקנות אוטו. הוא הלך לסוכן מכוניות משומשות וחזר עם הבשורה המשמחת שהמכוניות פה עולות הרבה הרבה הרבה פחות מבישראל. יצא ששידרגנו מהמשומשת הקטנה שהייתה לנו בארץ למשומשת יותר חדשה ויותר גדולה. סוכן המכוניות הוסיף גם ג'יפיאס ושאר אביזרים טקטיים ויצא שיש לנו אוטו ממש כמו חדש, הכי שווה שהיה לנו עד עכשיו.

כן, אוטו מהמם יש לנו. ורק דפקט אחד רציני יש לו: ההגה מותקן במקום הלא נכון.

האוטו. כמו חדש, אבל הפוך.

עת נחתתי בלונדון עם גומבוץ ציפה לנו האופנוען בשדה עם האוטו החדש. אחרי שהטענו את המזוודות ואת גומבוץ נפניתי אל הדלת של המושב ליד הנהג. "או", אמר האופנוען בחיוך רחב, "אני רואה שאת כבר רוצה לנהוג". הצצתי בחלון והסמקתי לגלות את ההגה מציץ עליי בחזרה. "לא", מלמלתי, "רק התבלבלתי בכיוונים". נסוגתי לאחור מהר אל הצד של הנהג, זה שבלי ההגה. גם הגה הפוך וגם כולם נוהגים בנתיב השמאלי, זה לא בשבילי.

חודש וחצי ישב האוטו חונה ומחכה לי. מדי יום הבטנו אחד בשנייה והמשכנו הלאה. אבל אחרי שחיכיתי שבוע שלם עם נעליים מפוזרות על כל הרצפה לאופנוען שיסיע אותי לאיקאה בסופ"ש לקנות מדף לנעליים, ואחרי שלקחתי מונית הלוך חזור לקניון שמחוץ לעיר ובזבזתי על זה את כל תקציב הקניות שלי (אין אוטובוס ישיר והטיוב בלתי אפשרית עם עגלה), הבנתי שאני חייבת לנהוג הלאה.

הבעיה היא, ובכן, שבחודש וחצי שחלפו דבר לא השתנה. הבריטים עדיין נוהגים הפוך ואני עדיין לא התרגלתי. בכל פעם שחציתי כביש הסתכלתי קודם כל לכיוון הלא נכון. בכל פעם שמישהו עצר לי במעבר חצייה שלחתי תודה אל חלון הנהג ונחרדתי לגלות שאף אחד לא יושב שם. רק אחרי זה נזכרתי שהנהג יושב בצד השני. בכל פעם שנסעתי עם האופנוען באוטו שלנו ניסיתי קודם להיכנס למושב שלו, עם ההגה. ואז שוב, חיוך רחב שלו, ואני עוברת סמוקה אל המושב השני.

צומת טיפוסי בלונדון. מה לא בסדר בתמונה?

אבל אין ברירה, אני מתה להגיע לקניון עם תקציב קניות שלם.

אז בליל שבת אחד, כשהכבישים ריקים יותר, הסיע אותי האופנוען לשכונה מרוחקת יחסית מהמרכז, שקטה ורחבת רחובות. הוא חנה ברחוב צדדי ופינה לי את מושב הנהג. הו מאדרה דה דיוס, לו רק היה מנהג יהודי להצטלב.

תמיד חששתי שאם ההגה הפוך אז הכל יהיה הפוך – כלומר גם הדוושות, שייצא שהשמאלית היא הגז והימנית היא הברקס. במזל גדול, מתברר שלא. אם זה היה ככה, סביר להניח שהייתי מתניעה ומסיעה אותנו ישירות אל המכונית שחונה שלפנינו, בלי שנייה למצמץ אפילו. אבל לפחות הדוושות באותו מקום. פוו, אנחת רווחה אחת.

על כל פנים, זה כאמור אוטו שלא נהגתי בו מעולם ואני לא מכירה אותו. התיישבתי ולחצתי על הכפתור שמתניע. האוטו כבה מייד. "לא", אמר האופנוען, "האוטו כבר דלק". אכן, התחלה מעולה.

אז בסוף יצאנו לדרך. האופנוען בחר רחוב מספיק רחב וחד סטרי, שזה מצוין כי לא הייתי צריכה להתלבט איזה נתיב באיזה צד הוא שלי. הבעיה התחילה בקצה אותו רחוב. "שמאלה", אמר האופנוען בטון של מורה נהיגה, "ותזכרי שאת צריכה לפנות מהפינה השמאלית של הרחוב אל הצד השמאלי של הרחוב הבא". מזל שהוא הזכיר לי, כי כבר תיכננתי לפנות למרכז הרחוב. "ידעתי את זה", רטנתי בכעס.

הפנייה עברה בשלום, והאופנוען, כולו מרוצה מעצמו, אמר, הפעם כבר בטון של טסטר, "בכיכר תקחי ימינה". הידעתם שכיכרות באנגליה עוקפים משמאל, לא מימין? ובכן, אני לא. אבל גיליתי את זה בזמן לפני שהרגתי את כולנו.

האופנוען, שעירערתי לו קצת את השאננות עם חציית הכיכר, נותר מחזיק בידו את הידית של הדלת שלו במשך הנסיעה הלאה. אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי, הצלחתי לעבור כחצי קילומטר בלי להתנגש בכלום, כל הכבוד לי, איך אני נוסעת יפה בלונדון… "תיזהרי, תיזהרי", זעק האופנוען. "את עוד שנייה מגלחת את המכוניות משמאל". פחדן עלוב, האם אני הוצאתי מילה כשהוא החליט לנסות את האופנוע ושכח שאני מאחוריו? בוודאי שהוצאתי, דפקתי נאום שלם בצרחות, אבל הוא לא שמע בגלל הקסדה והרוח ולכן זה לא נחשב.

אקיצר, מתברר שאין לי שום חוש לאיפה נגמר האוטו משמאל. כלומר, חשבתי שאני מרגישה את זה, אבל אובייסלי הרגשתי את זה לא בדיוק איפה שהאוטו באמת נגמר. אופס.

בשלב הזה כבר היינו ברחוב סואן ומלא מכוניות. לא כיף בכלל, ואף אחד מיושבי האוטו לא נהנה. חוץ מגומבוץ, שישן, וכך נחסכה ממנו טראומת ילדות.

רחוב סואן. האם אתם מרגישים נינוחים בכביש הזה?

גם האופנוען וגם אני כבר השתוקקנו לסיים את הנסיעה. כך שבשלב הזה הוא אמר "הביתה. את יודעת איפה זה?" ובכן, אני יודעת, ואם הוא היה נוהג הייתי יכולה לומר לו בדיוק איך לנסוע. אבל באותו רגע, שיא הסטרס, עת הייתי עסוקה בעיקר לא לנגח את המכוניות שמשמאלי ובה בעת להישאר בנתיב שלי, הדבר האחרון שיכולתי לעשות הוא גם לנווט. "קחי ימינה בצומת", נאנח האופנוען. הידעתם שבצמתים באנגליה אין רמזור ימינה (שזה כמו שמאלה בישראל), אלא צריך לעצור באמצע הצומת ולחכות שייגמרו המכוניות שבאות ממול? אז עצרתי. מתברר שחסמתי את הנתיב מאחוריי. אז התקדמתי. מתברר שהתקדמתי יותר מדי וכמעט פיספסתי את הפנייה. אז סובבתי קצת את ההגה. כמעט גרמתי התקף לב לנהג שבא מולי. האופנוען גנח בחולשה.

טוב, בסוף הגענו הביתה. "היה מצוין", זייף האופנוען חיוך תומך. "את חייבת לנסות שוב. ואת יודעת מה? הכי טוב שתהיי לבד".


אוטובוס. מה רע באוטובוס? עדיף לנסוע באוטובוס. ושימו לב, נתיב התחבורה הציבורית נמצא כמובן משמאל. כן, זה מה זה ברור.

בפוסט הבא, בין היתר: טיפים חביבים ללונדון, אם במקרה אתם בדיוק שם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/1/2011 15:45   
111 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של amazing services ב-8/8/2012 15:59

 

גלויות מלונדון

טיול בהייד פארק

 

(צילומים: האופנוען)


תה, קפה וסימילאק בנוטינג היל

 

(צילום: האופנוען)


 שוק פורטובלו

מצאנו שם חנות עיצובים מגניבה

קנינו בה שעון, שכבר תלוי אצלנו על קיר המטבח


רשת המסעדות הכי ידידותית עד כה להורים עם ילדים: וואגאמאמה. תמיד יש מקום, תמיד יש כיסא תינוקות, תמיד נעים.

מרק דאמפלינג. יודעים לסדר בצלחת, אין מה לומר.


יום אחרי כריסמס, ארוחת צהריים בפאב


תמיד חשבתי שלונדון בחורף זה כמה ימי שלג והשאר עשר מעלות נוחות. נחתתי לכמה שבועות של טמפרטורה מסביב לאפס וסופות שלג תדירות. מה נהיה?

נאלצתי להחזיר לגדולתן את נעלי השלג שלי משבדיה.

התהלכתי בהן בנוחות, הודעתי לכולם שחם לי ברגליים ולקינוח הסברתי ש"ככה זה אצל השבדים, עושים נעליים לחורף כמו שצריך". שמע אלוהי הג'ינקס ומייד קרע נעל אחת חצי דרך בין הנעל לסוליה. מהמם.

מקווה שלא תהיה עוד סופת שלג בקרוב.

סוף סוף תמונה פרונטלית של גומבוץ בעגלה:

אין מה לדאוג – הוא ישן באיגלו שלו בכיף. התעורר רק כשנכנסנו לחנות מחוממת.


 חברים עשירים של האופנוען נתנו לנו במתנה שמפניה מואט אנד שנדון מסדרת וינטייג' של החברה. זה הבקבוק הכי יקר שאי פעם היה לנו בבית ואם זה היה תלוי בנו, זוג פולנים (כלומר הונגרים) שכמונו, לא היינו פותחים אותו לעולם, כי צריך לשמור בקבוקים כאלה לאירועים שיצדיקו אותם. כלומר בחתונתו של גומבוץ נשלוף את הבקבוק ונהרהר אם זה מספיק ראוי לפתוח אותו ואם לא כדאי לחכות עוד קצת.

החברים כנראה מכירים אותנו טוב כי כשקיבלנו את המתנה הם הבהירו שזה מיועד לערב השנה האזרחית, ולא הותירו מקום לספק לגבי מתי לשתות את זה. אז בידיים רועדות פתחנו אותו אתמול. שנה טובה! 

(יגאל, אלו הן הפטריות הממולאות לפי המתכון שלך)


  וקטע וידיאו אחד:

אחרי כל הפעמים ששמעתי שירי כריסמס בכל חנות אפשרית, נבחר השיר הכי חביב עליי: רודולף אדום האף. סיפורו של האייל רודולף, הסובל מבידוד חברתי, לעג ונתק, רק בגלל שאפו זוהר קלות, בעיה שהייתה נפתרת עם טיפול פנים ראוי. יום אחד מגיע זקן מפורסם, ומציע לרודולף הבודד, המשווע לחברה, קבלת לגיטמציה דווקא בגלל הפגם הפיזי שלו: הוא מציע לו להוביל את המזחלת שלו בזכות האור של אפו. רודולף מסכים, והפלא ופלא, "חבריו" האיילים מקבלים אותו לפתע ואף הופכים אותו לגיבור תרבות, רק בגלל שהוא קשור לסלבריטי. עוד דוגמה מכעיסה לתרבות הידוענים, השטחיות של הנוער והערצת הפרסום. מפחיד מה שקורה לדור הצעיר.

(נוט טו סלף: לא לכתוב פוסט אחרי שאני שותה הרבה אלכוהול)

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/1/2011 23:02   בקטגוריות כריסמס   
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:12

 

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2010

12/2010

איי וויש יו

באחד מסופי השבוע הוזמנו האופנוען ואני למסיבת כריסמס בבית חברים שלו. מדובר בחבר צרפתי ואשתו, ידענו, והאופנוען ואני הכנו את עצמנו לארוחת ערב צרפתית בערב, משו משו. באותו יום יצא לנו לעבור בהמון חנויות שמוכרות אוכל מצוין, אבל הראינו כוח רצון: האופנוען העביר את היום על שתי פרוסות לחם ותה, ואילו אני חייתי על גבינה ומלפפון, העיקר לחסוך קלוריות לקראת הטירוף שנרשה לעצמנו בערב, חגיגה קולינרית בלי חשבון של אוכל צרפתי.

זה היה רק אחר הצהריים ששאלתי את האופנוען מה עושה אשתו של החבר מאז שהם עברו מצרפת, והוא אמר: מה זאת אומרת עברו מצרפת? הוא פגש אותה כאן, היא אנגליה. חלחלה קלה עברה בי. "רגע", אמרתי, "מי מבשל שם, הוא או היא?" התובנה היכתה באופנוען בצמרמורת קלה. "אני מאוד מקווה שהוא", לחש.

ובכן, היא.

ולומר מבשלת זה קצת ללכת רחוק מדי עם הפועל. מחממת, מחממת אוכל שקונים מוכן בסופר למסיבות. לא שיש לנו משהו נגד שרימפס בבצק עלים (כלומר, משה בתיבה גירסת השרימפס) וסלט תפוחי אדמה, אבל אנחנו, שהגענו מורעבים כזאבים, לא הפסקנו כל היום לפנטז על בויאבז, לרגוש מבריוש, לתאר את האקלר. אפשר לומר שהתאכזבנו.

על הצד החיובי של העניין הייתה מסיבה מאוד חביבה. כיאה לזוג חצי אנגלי חצי צרפתי, היו האורחים חצי חצי – קבוצה של אנגלים לצד של צרפתים. כולם הוצגו לכולם והצרפתים אמרו: "אשנטה", ואין ספק שזו המילה הכי יפה להכיר בן אדם. הרבה יותר יפה מ"נעים להכיר" או "נייס טו מיט יו". "אשנטה", אני מוקסם לפגוש אותך. ובכן, אני מוקסמת גם.

פרט לצרפתים/אנגלים היו במסיבה גם שלושה אמריקאים ואקוודורי אחד. המארחת שלנו, בחורה באמת חביבה, עשתה לי הכרה עם כולם ואמרה: "דיס איז עדי, שי'ז פרום איזראל, האו אקזוטיק". וזה כשבקבוצה ישב האקוודורי, עם פרצוף כל כך אינדיאני שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לו שמיכה צבעונית וקאנו והופה, כולנו היינו שומעים קולות של יער גשם! אבל בסדר, אני אקזוטית.

העץ קושט בקישוטים אנגלים וגם צרפתים (שלטים כסופים של noel), והאלכוהול זרם כמים, וזה כידוע חוק מספר אחד למסיבה מוצלחת. אנחנו הבאנו יין, אבל האורחים הצרפתיים הביאו כולם שמפניה, אז רשמנו לעצמנו: בצרפת הסטייל הוא להביא שמפניה. בפעם הבאה.

עוד מוטיבים של כריסמס היו כדלהלן: בכל החדר פוזרו קרקרס, שזה נראה ככה –

והרעיון ששני אורחים אוחזים בקרקר אחד מכל קצה, ומושכים. זה משמיע מן "קנאק", ומכאן השם של זה, ואחד האורחים נותר רק עם הקצה בעוד השני עם החלק האמצעי. בחלק האמצעי יש מתנה קטנה, ומי שנשאר איתו קיבל אותה. האופנוען ואני הלכנו על בטוח משכנו שניים כאלה ביחד, מה שאומר שבכל מקרה המתנה נשארה אצלנובבית (אחח, הישראלים התחמנים האלה, בחיי), וזכינו במחזיק סלוטייפ קטן ובכדור פלסטיק קטן שהתברר כמתפרק לחלקים קטנים שצריך להרכיב. פירקנו, ולקח לנו שלושה ימים להרכיב בחזרה. הממ.

פרט לזה הקינוחים היו מזון כריסמס בריטי, כלומר minced pies, שזה מן פאיים קטנים ממולאים באיזו מחית מתוקה לא ברורה ולא הכי מרשימה, וכריסמס פודינג, שזה נראה כמו פונדנט שוקולד ולרגע פיתחנו תקווה שאולי המארח הצרפתי שינס את מותניו ואפה לנו קינוח לפיצוי, אבל לא, זה רק נראה כמו פונדנט, זה עשוי מצימוקים ושאר פירות יבשים ומלא בברנדי. זה כנראה יירשם כקינוח הראשון בהיסטוריה שהאופנוען לא רצה לסיים. (אני דווקא אהבתי, אבל אני באופן כללי אוהבת אוכל מוזר).

מינסד פאייז וכריסמס פודינג. התמונות בקטן כי ככה הן היו באתר שגנבתי אותן ממנו. 'צטערת.

אבל השמפניה הייתה משובחת (תמיד תנו לצרפתים לבחור לכם את השמפניה), אז אנחנו נהנינו.

ומייד נשבענו לארגן מסיבת פורים בחזרה, עם אוכל טעים. אדר היר ווי קאם.


וקצת ממראות הכריסמס:

הרחובות מקושטים מקסים, אך אני צילמתי רק איזה רחוב פח שאני אפילו לא זוכרת איזה רחוב הוא. אני חושבת שזה ליד לסטר סקוור.

ולא רק הרחובות, גם החנויות והפאבים. זה בהחלט נעים לטייל בקור המאוד לא נעים (מה זה פה, שבדיה?) ואז להיכנס לפאב ולהתיישב ליד האח הזו:

לא שהתיישבנו, כי דווקא בפאב הזה לא היה כיסא לתינוק, אבל קנינו כיסא מתקפל לתינוק ומעכשיו סיבות כמו אין כיסא לתינוק לא ירחיקו אותנו.

וגם: בכניסה לכל חנות כמעט יש מקבץ תרומות לחג. באוקספורד סטריט נתקלנו באריה הזה, שהחליט לשעשע את גומבוץ. כולנו שועשענו:

זהו. יש לי עוד המוני תמונות שאינן קשורות לחג והן יבואו בפוסט שאינו קשור לכריסמס, ויש גם את פוסט הספרים ואת פוסט הסרטים וכו. בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/12/2010 21:06   בקטגוריות כריסמס
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:13


קצרים

יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב, על מסיבת הכריסמס האנגלית שהיינו בה ועל האוכל האנגלי לחג (אכן, מראות קשים), על הספרים שקראתי לאחרונה (גם קראתי את החדש של אקונין וגם סיימתי את סדרת הנערה עם קעקוע דרקון), על הסרטים שאנחנו רואים פה (יש לנו קטע עכשיו לראות סרטים שמתרחשים בלונדון), וגם פוסט תמונות מובטח. ואולי גם פוסט על אוכל התינוקות כאן (יעניין אימהות לתינוקות, ישעמם למוות את כל קוראיי האחרים).

אז אולי בינתיים קצת תמונות והרהורים.


ההתבוללות המהירה במערב:

קיץ 2010, תל אביב

האופנוען: ואנחנו נשמור בבית על צביון יהודי

אני: ברור, נרות בחנוכה, תחפושות בפורים

האופנוען: אולי איזה ביקור אצל החברים החרדים שלי לארוחת שבת

אני: ארוחות שבת גם אצלנו בבית

האופנוען: הילד יידע מה זה חנוכה, עוד לפני כריסמס

דצמבר 2010, לונדון

האופנוען: היינו עושים משהו לחנוכה, אבל במילא יש כזה בלגן בבית עם כל הארגזים

אני: סופגניות זה המון קלוריות

האופנוען: יש לנו בכלל חנוכיה?

אני: לא

האופנוען: וגם גומבוץ עוד קטן מדי בשביל ממש לזכור את ארוחת החג הזו

אני: וגם מילא משמין, איפה אני אקנה פה סופגניות? זה המון עבודה להכין בבית

האופנוען: אוי, אפרופו, תראי מה ראיתי בחנות. זה היה כזה חמוד אז קניתי


(כן, זו הגירסה הגויית למטבעות הזהב של חנוכה. הייתה שקית מלאה, הכל עכשיו בבטן שלי. באסה)

ואם זה לא מספיק:

בשני שיעורי הג'ימבורי האחרונים הודיעו המדריכים "היום הנושא הוא שירי כריסמס", וכך שיחק לו גומבוץ לצלילי "רודולף דה רד נוז ריין דיר" ו"ג'ינגל בלס". לקינוח נזפו בי המדריכים "מאמיז סינג ווית' אס" (לכאורה ננקטה פה לשון רבים אך למעשה אני הייתי היחידה שלא שרה), וכך נמצאתי מזמזמת את השיר בעצמי לילד, וכשהמדריכים לא שמים לב לוחשת לו גם "נר לי דקיק!". אהה.

(להגנתנו אומר שכבר החלטנו שכשנגמור לסדר את הדירה – הצפי הוא לחורף 2012 – אנחנו מכניסים את עצמנו לסדר ונשמור יותר על התכנון היהודי המקורי. למעשה אנחנו כבר חושבים על מסיבת פורים לתערובת מחברינו היהודים והלא יהודים כאן).


מכירים את זה שבן הזוג שלכן רואה איזה דוכן למכירה של משהו, במחיר שנראה לו טוב, נניח שניים בפאונד וחצי, ומייד מחליט שזה בדיוק מה שצריך בבית וקונה?

לפני כמה ימים שב האופנוען שמח וטוב לב עם שקית ביד, הודיע "הבאתי לך הפתעה", ושלף את צמד הקקטוסים הזה מהשקית.

"אתה יודע איך בכלל פורסים אננס?" שאלתי.

"לא ספציפית", תמה האופנוען. "למה, זו בעיה?"

אהה.

(כבר שלושה ימים למניין האננס, אודיע לכשייפרס. או כשיירקב).


אני מוקפת בחורות מוכשרות, שזה סוג של תזכורת תמידית לכשלוני במקצוע מלאכה. לא נורא, לי יש כישרון מעולה לעשות קניות.

אניווי, כשגומבוץ היה בן חודש העניקה לו חגית את הקוביות האלה (מימין). אחת מרשרשת, אחת מצלצלת, אחת נטול, אבל זה בסדר, הוא אוהב את שלושתן. והנה ביקרה אותי זוהר, והעניקה לגומבוץ את הכדור (משמאל), גם מצלצל מבפנים, גם עטוף קרושה מבחוץ. יאי.

(הבית ברקע אגב הוא מתנה מאיריס. לא עשתה לבד אבל נסלח לה).

ובכלל, לא הייתי מודעת לזה, אבל סצינת היצירה בבלוגים ממש רותחת. יש המוני בלוגים של יצירה והמוני חוגים ופורומים והחלפות ומשימות. מי אלה כל הנשים המוכשרות האלה ומתי זה קרה?

חלקן אפילו קוראות אותי. אני מוחמאת).


אם מישהו מקוראיי באנגליה יודע באיזה ערוץ בווירג'ין משדרים את ווידז ("העשב של השכן"), שקר לי ודקסטר, מאוד אודה. את משפחה מודרנית,איך פגשתי את אמא והמנטליסט כבר מצאנו.


בפעם הבאה: כריסמס. או תמונות. או ספרים. בקיצור, נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2010 16:47
297 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של xjYfgPSmnU ב-26/11/2012 00:05


צ'ים צ'ימיני

הפוסט הזה נכתב, לסירוגין, בחודשיים של ההתכוננויות למעבר.


בספטמבר נסענו לשבוע לחפש דירה בלונדון.

האופנוען ואני רואים דירה שאמורה להיות עם שני חדרי שינה.

האופנוען: איפה החדר השני?

המתווכת: אתה עומד בו

האופנוען: אה, זה לא ארון?


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

אנחנו רואים דירה מקסימה, בניין עתיק, כולה רצפת עץ, מול פארק, רק מה, יקרה לנו מדי ועוד ממוקמת בשכונה ממש יקרה.

אחרי שאנחנו צופים ברחוב בעוד בן של איל נפט סעודי, ילד כבן 6 יוצא עם אמו מהמרצדס כשהוא נעול בנעליים שכתוב עליהן מאוד בבירור "ארמאני", אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שלא נורא שזו שכונה יקרה ושכולם נראים לנו סנובים מגעילים.

אני: יש פה גני ילדים בסביבה?

המתווך: לא אמרת שהילד בן חצי שנה?

אני: כן, לא לעכשיו, לכשהוא יהיה בן שנה

המתווך: בגיל שנה לגן? מה פתאום? לוקחים להם עד גיל שלוש נני

אני (מכחכחת): כן, ברור, רק למקרה שנרצה לתת לו גם מסגרת עם ילדים אחרים…

מחליטים לוותר על הדירה היקרה בשכונה היקרה.


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

בדירה שמצאנו יש חדר שינה קטן מדי וברור שהמיטה שלנו מהארץ, הענקית, לא תיכנס בו. אנחנו מחליטים לתת את המיטה שלנו במתנה להורים שלי, רק מבקשים שאמא שלי, שאיתנו בלונדון, תוודא קודם שהמיטה תיכנס בחדר השינה שלהם.

אמא שולחת את הסמס הבא לאבא:

"קח את המטר ותתקשר אליי מחדר השינה"

אבא מתקשר לאמא: סליחה??


שבוע חיפושי דירה בלונדון. הנוף הנשקף מהמלון:

האופנוען ואני תקועים ימים עם המשפט מהשיר ממרי פופינס:

On the rooftops of London – Coo, what a sight


האופנוען כבר שבועיים בלונדון, ואילו אני מחכה לענייני ביורוקרטיה בארץ עם גומבוץ. אחרי שבועיים שרק אני קמה אליו גם בלילה וגם בבוקר אני כה טרוטה שאני מתחילה לרחם על עצמי מאוד. גם על האופנוען מצידו עוברים שבועיים קשים של סידורים של התחלה פלוס עבודה חדשה, וגם הוא עייף. אבל בשיחת הטלפון הבאה אני מתקשה לנפק אמפתיה.

אני: ואחרי כל הקימות האלה הוא השכים בחמש וחצי. אני כל כך עייפה

האופנוען: גם אני, קרוע. אני כל כך עייף, שהלילה ישנתי 12 שעות רצוף!

דממה משתררת.

האופנוען: לא הייתי צריך לומר את המשפט האחרון, אה?

ררר.


חוק מרפי של התינוקות, גירסת האמ-אמא שלו:

אם נותרת לבדך עם התינוק למשך חודש, זה יהיה במשך החודש הזה שהתינוק, שמעולם לא היה חולה לפני, יקבל חום לשלושה ימים, ואז שבועיים שלשולים, ואז עוד חום לשלושה ימים, ואז יצמיח שתי שיניים, במשך שלושה לילות רצופים של חוסר שינה. אבל בכיף  עצבני


ארוחת בוקר של פרידה מהעבודה שלי. אני שולחת את גומבוץ לסיבוב בידי כל בנות ובני המחלקה, בטיימינג מושלם עם הגעת האומלט. כל הבנות שאין להן ילדים לא עולות על הטריק הזול הזה ולכן מתנדבות להחזיק אותו. מואאאאה. (תודה, חן, נוף ושני).

חוששתני שכבר אין לי מצפון ולמען עוד שנייה של התייחדות עם האומלט וסלט הקינואה דחפתי אותו גם לידי הדס, שדווקא בהחלט מעריכה בשלב זה חמש  דקות של זוג ידיים פנויות. (אצלה השתמשתי בטיעון "קחי, תראי איך זה ירגיש לך בעוד שבעה חודשים וחצי").

אניווי, במהלך הסיבוב שלו אצל בנות המחלקה המפרגנות גילתה שני שהוא פלט על כל הצד של השמלה החדשה שלה. מתברר שאני קצת איבדתי רגישות לעניין.

שני: הוא פלט על השמלה שלי!

אני (מושכת בכתפיי ולא טורחת לקחת ממנה את גומבוץ): שטויות, לי אין חולצה בלי כתם

שני לוטשת בי עיניים, אני נזכרת שלה עוד יש סטנדרטים של ניקיון ליציאה מהבית.

אני: כמובן שאני יכולה לתת לך מגבון…

(נפרדת מהאומלט ולוקחת את הילד)


אין, אין במה מספיק גדולה להודות לאבא שלי שגאל אותי מייסורי מכירת האוטו (שהיה במצב מעולה. למה כל כך קשה למכור אוטו משומש בימים אלה?) ומכר אותו בשבילי שבוע אחרי שנסענו. יאי!!! תודה!!!


וכך, בבוקר שבת אחת, השכימו ההורים שלי, אני וגומבוץ ברבע לחמש בבוקר (כמובן שבאותו לילה הוא דווקא לא התעורר בעצמו בשעה הזו), ונסענו, טרוטי עיניים וגם עצובים לקראת הפרידה הממשמשת, לשדה התעופה. ושם, נשאל גומבוץ אם ארז לבד ואם מישהו נתן להעביר לו חבילה ("אני שואלת כי כבר היו מקרים שמישהו ביקש להעביר חבילה והתברר שזו הייתה פצצה"), עבר בהצלחה את בדיקות הביטחון ויצא אל המטוס. סבא וסבתא שלו נפנפנו לו מעבר לחלון הזכוכית הזה שיש בשלב שבו עוברים אל שיקוף תיקי היד, וזה היה עצוב כמו בסרט.

וחמש שעות וחצי מאוחר יותר נחתנו אל מזג אוויר ששהיה קר יותר ביותר מעשרים מעלות. ברר. ואחרי בעיות קלות אצל משטרת הגבולות ("איך אני יודע שהילד הזה שלך?" שאל אותי בשיא הרצינות הפקיד שישב שם, לנוכח שמות המשפחה השונים שלי ושל גומבוץ אה?. כבר דימיינתי איך לוקחים לי אותו ומאשימים אותי בחטיפת ילדים או משהו. מזל שחשדתי שזה עלול לקרות כי זה קרה פעם לחברה שלי וסחבתי איתי את תעודת הלידה שלו, ששיכנעה אותו), יצאנו, כשאני מתמרנת, ולא בהצלחה יתרה, עגלת תינוק ועגלה עם שלוש מזוודות ותיק גדול. אנשים עזרו לי חלק מהדרך והאופנוען רץ אליי בשנייה שראה מישהי עם שתי עגלות נתקעת בדלת היציאה  האוטומטית ולא מצליחה להתקדם (כן, זה קרה).

היה איחוד מרגש. בקרוב – פוסטים מלונדון.


כאן היה קליפ שבול מתאים ממרי פופינס, אבל בגלל בעיית ישרא כלשהי הוא אינו מופיע. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2010 11:13
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/12/2010 13:21