אפריל 2017 – ביקור בלונדון

כבר המון המון זמן שאני רוצה לנסוע ללונדון. לטייל במקומות שאני אוהבת, לטייל בסופרמרקטים שלא מרגישים כמו רוסיה, להיכנס לחנות ספרים עם הריח הנכון, לשבת בפאב עם אווירה כמו שצריך, לשמוע מבטא בריטי מכל כיוון. לונדון.

לפני שנה, כשחברתי קת'רין חזרה אחרי כמה שנים בבודפשט ללונדון, היא אמרה לי במפורש: אתם מוזמנים. יש לנו חדר אורחים, אתם יכולים לבוא. בואו תהנו מלונדון.

אבל אני התקשיתי לממש את הקופון הזה. אני פולנייה, ולא נעים להתעלק למישהו על הבית, וגם כי, אני לא יודעת, לא נעים לי לבקש. נראה לי שבעצם סיכמתי הכל כשאמרתי שאני פולנייה.

כשאנחנו היינו בישראל קת'רין ומשפחתה היו בבודפשט, ואנחנו נתנו להם את הדירה שלנו. ועכשיו, אחרי שהם כבר ישנו אצלנו, סוף סוף הרגשתי שבסדר לממש את הקופון. אז החלטנו לנסוע באפריל. וידאתי את התאריך עם קת'רין, שאמרה שהם בכלל לא יהיו בבית רוב התקופה הזו כי זו חופשת הפסחא/אביב של בתי הספר, והזמנתי כרטיסים ללונדון מתוך ידיעה שנישן בבית של קת'רין.

אחרי שהזמנתי את הכרטיסים שלחתי מייל מתלהב לקת'רין, "כמה אני שמחה לנסוע ללונדון! כל כך הרבה זמן אני מתגעגעת ללונדון! כל כך הרבה דברים יש לי לעשות בלונדון!" וכו. והיא ענתה לי: "את זוכרת שאנחנו לא גרים בלונדון, נכון?"

להמשיך לקרוא

יוני 2014

מאז שנולדו הילדים, ואנחנו מדברים כאן על יותר מארבע שנים, לא נסענו האופנוען ואני לשום חופשה לבד. כן, אני יודעת שכל מדריכי הזוגיות למיניהם אומרים שבמיוחד אחרי שנולדים ילדים צריך לעבוד על הזוגיות וחשוב לנסוע רק שני בני הזוג לחופשה, אבל פשוט לא היה איך. והנה, החודש הזה זימן לאופנוען יום הולדת עגול, ואני החלטתי שלא משנה מה, אנחנו נוסעים.

זה היה מבצע לוגיסטי די רציני, אבל הכל השתפר כשההורים שלי הסכימו לבוא לשמור על הילדים. נשאר רק להביא את ההורים שלי להונגריה, להחביא אותם במלון עד היום המיועד (שכן זה היה אמור להיות סופ"ש הפתעה), ואז להביא אותם לכאן לסופ"ש מתוכנן לפרטי פרטים עם הילדים. במקביל כמובן הזמנתי כרטיסי טיסה, מלון, מסעדה ואפילו הספקתי להתרגש.

שלושה ימים לפני היום הגדול ויום לפני שההורים שלי נחתו כאן הגיעה הטלפון שכל אמא שונאת: הגננת התקשרה לומר שלדובוש יש חום ונא לבוא לקחת. לקחתי אותו ישירות לרופאה. זו איבחנה דלקת ריאות. מרפי, כידוע, נהנה במיוחד מדברים כמו חופשות של זוגות עייפים שלוקחים חופשה ראשונה זה ארבע שנים במבצע לוגיסטי מורכב שכולל שלוש מדינות. הרופאה, שמכירה אותי כמי שתמיד שואלת אם יש תרופה לא קונבנציונלית לפני שהולכת על התרופה הרגילה, התחילה בלי ששאלתי לפרט לי כמה חשוב במקרה הזה לקחת אנטיביוטיקה, וכמה היא הופתעה כשאמרתי לה: "אנטיביוטיקה, סבבה. תרשמי לי מהר ואפשר להתחיל כבר עכשיו, נכון?" מה לעשות, אני רציתי לנסוע ללונדון, זה לא היה הזמן להיות אמא אדמה, זה היה הזמן להלעיט את הילד אנטיביוטיקה ולהודיע לו שתוך 48 שעות הוא בריא, לאמא יש שולחן במסעדה שווה בלונדון.

ובאמת, טפו טפו טפו, יומיים אחרי הדובוש כבר נראה מספיק בריא בשביל להישאר עם סבא וסבתא. המבצע המשיך. ההורים שלי נחתו, הלכו למלון להתחבא וגם לנוח עד יום שישי, ואני המשכתי בתיכנונים. מוניות הוזמנו, ספר הוראות לתפעול הבית והנכדים נכתב (אתם בטח חושבים שאני צוחקת, אבל אני לא), מזוודות הוכנו והוחבאו בבית, הבית הוכן.

המבצע יצא לדרך. לונדון בייבי! או יותר מדויק – לונדון בלי בייבי!

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2011

8/2011

The Grand Old Duke Of York

Oh the grand old duke of York

He had ten thousand men

He marched them up to the top of the hill

And he marched them down again

 

 

 

And when they were up they were up

 

כשהגיעה ההצעה לעבור ללונדון שמחנו האופנוען ואני מאוד. זה היה בקיץ, ושנינו חייכנו למחשבה על לונדון הקרירה והאפורה, ההצלה מהלחות התל אביבית. ובכלל, לונדון היא עיר מרתקת, ותמיד רציתי לחקור אותה לעומק. אז לגור שם נראה היה כחלום מתגשם. נסענו ללונדון לשבוע חיפושי דירה, גילינו ששוק הנדל"ן די מבאס, אבל בעצם איפה לא מבאס, גילינו שיש פארקים מהממים שיהיו נהדרים לטייל בהם עם תינוק, גילינו שיש המון מקומות שאנחנו רוצים לבקר בהם, גילינו שאנחנו אוהבים לשבת בפאבים עם אנגלים ולהנות מההומור שלהם וגילינו שמבחר האוכל לתינוקות באנגליה שווה פי עשרה ממה שיש בארץ.

 

סטייה מהנושא:

כך למשל גילינו שצנצנות גרבר למיניהן – לפי גילאים, מגיל ארבעה חודשים, שבעה חודשים, עשרה חודשים, מעל שנה וכו. לכל גיל מרקם משלו, הכל כמובן אורגני אך עדיין זול יותר מבארץ, ולקינוח, מגוון טעמים וארוחות, הכל כולל בשר, ודגים, וקטניות ודגנים ומה שרק תרצו. ועוד לא הגענו בכלל לחטיפים, שוב לפי גילאים ושוב אורגני, והכל ללא סוכר או חומרים רעים אבל טעים להפליא. וסימילאק למיניו – מעבר לאבקות יש גם בקבוקי חלב מוכנים, ונוח נוח נוח.

מדף אוכל התינוקות בסופר:

 

וזה רק הגרברים. כל המדפים שממול מלאים בחטיפים.

חזרה לנושא:

 

בקיצור, נלהבנו למחשבה על המעבר ללונדון. חודש אחרי עברנו לאנגליה. השכונה שבחרנו להתמקם בה הייתה המפסטד, שכונה ירוקה, יפהפייה ומתנשאת, מלאת בניינים אדומי אבנים, צפונית לשוק קמדן, על הגבול בין מרכז העיר לפרברים. האופנוען החל בעבודתו החדשה, אני החלתי בעבודתי החדשה (עיקרה נע בין הבית לג'ימבורי), הגומבוץ למד שירים באנגלית. החביב עליו הוא אגב

The Grand Old Duke Of York.

 

 

And when they were down they were down

 

העניין שהוא בלונדון אתה יכול לחיות מצוין, כל עוד יש לך כסף לחיות שם. זו עיר מהממת, לאנשים עם כסף. לקבלת פרופורציות: שכירת דירה של נאמר שני חדרי שינה, בשכונה לא מרכזית או יוקרתית בכלל, תעלה בקלות 2,500 שקל לשבוע. כלומר יותר מעשרת אלפים שקל בחודש. איי קיד יו נוט. נכון, המשכורות הלונדוניות מותאמות למחירים בלונדון, אבל עדיין מדובר בהוצאה מכובדת לכל כיס.

הכל עובד מצוין כל עוד אתה עובד.

זה היה בזמן שביקרנו בבודפשט כשהתקבלה ההחלטה בעבודה של האופנוען לסגור את המחלקה שלו. הוא קיבל על זה עדכון מהבוס הישיר שלו בטלפון. תשעה אנשים, כולל הבוס, הלכו הביתה, וגם האופנוען ביניהם.

רק שאצלנו הייתה השאלה איפה זה הביתה. כי להישאר בלונדון ללא הכנסה זה בלתי אפשרי. בלית ברירה החל האופנוען במירוץ המתסכל אחרי עבודה חדשה. ההעדפה הברורה הייתה להישאר בלונדון. זה היה אחרי רק חצי שנה בלונדון, השקענו כסף במעבר וממש לא רצינו לעבור שוב. בנוסף, התחום שבו עוסק האופנוען הרבה יותר מפותח באירופה מאשר בארץ.

ובכל זאת שקלנו קצת לחזור לארץ, כי בארץ יש את העבודה שלי, שאני מתגעגעת אליה מאוד, כולל חלומות שבהם אני מופיעה בעבודה כאילו לא עזבתי מעולם וכולם מתפלאים איך זה באמת שאני לא בסידור העבודה. אבל נאלצנו להודות שהסיכוי של האופנוען למצוא עבודה טובה אחרי שכבר עזב אחת כזו בתל אביב הוא די קטן, ואם אנחנו צריכים להסתפק במשכורת אחת, שלו יותר משתלמת משלי. אז המשכנו לחפש שם.

החודשים חלפו, ולמדנו משהו שלא הפתיע אותנו בכלל: זה לא נעים לצפות בחשבון בנק מתרוקן, זה לא נעים לחשב כל מוצר בסופר, זה לא נעים לא לדעת מאיפה תבוא המשכורת הבאה ומתי. מצב הרוח היה שפוף.

 

 

And when they were only half way up they were neither up nor down

 

ואז, סוף סוף, אחרי סדרת ראיונות מתישים, הגיעה הצעת עבודה.

בבודפשט.

בודפשט זה לא לונדון.

בודפשט זה מעבר נוסף של מדינה.

חשבנו על איך נמאס לנו לנדוד. זו תהיה המדינה הרביעית שאני גרה בה בתוך חמש שנים. זה יהיה מעבר המדינה הרביעי של אופנוען בתוך ארבע שנים.

חשבנו על איך נמאס לנו לעבור דירה. זו תהיה הדירה העשירית שאני עוברת בתוך עשור. אין דבר שנוא עליי בשלב הזה יותר מלמלא ארגזים.

אבל עבודה.

אבל בודפשט. עיר שאנחנו מאוד אוהבים לבקר בה. דגש על הלבקר.

מייד שקענו האופנוען ואני בתוגת "בודפשט זה לא לונדון". הונגריה זכתה אצלנו לכינוי "רוסיה". וכך נהגנו להלך ברחובות לונדון, להיתקל במשהו שאנחנו אוהבים (פאב אהוב, מסעדה טובה, אנגלי משעשע, כלב מכוער, לא באמת משנה..) ומייד אמר אחד מאיתנו בקול נוגה: "ברוסיה לא יהיה לנו כזה".

אבל עבודה.

אבל בודפשט. הונגריה. מדינה במיתון קשה, רחובות שדורשים שיפוץ כבישים דחוף. אף אחד כמעט לא מבין אנגלית. אוכל טעים אבל הם טרם שמעו על כולסטרול או whole grain. ככה זה ברוסיה.

מצד אחד, האופנוען יליד הונגריה ודובר הונגרית. מצד אחר, הוא לא גר בהונגריה יותר ממחצית חייו. הוא עזב כנער. הוא לא באמת מכיר איך חיים שם משפחות וילדים בגילאים שרלוונטים לנו.

התלבטנו. באמת שהתלבטנו.

יותר מחודש סחבנו את ההתלבטות. ובסוף החלטנו לעבור.

החודש האחרון הוקדש למעבר. ביקרנו בבודפשט לפני זה כדי למצוא דירה. מצאנו. העיר מלאה בדירות ריקות שלאנשים אין כסף לשלם עבורן. המחירים הם חצי ופחות מלונדון. יש יתרונות למעבר לרוסיה. מצד שני, טרם הצלחתי לפענח איך אני קונה פה לחם מקמח מלא ראוי למאכל. בינתיים אני מסתפקת באלה שכתוב עליהם בגרמנית "וול קורן", שזה קמח מלא, אלא שהם לעולם לא ממש טריים אלא קשיחים קלות בשקית. אמרו לי כבר עשר פעמים איך אומרים קמח מלא בהונגרית. איכשהו נראה שהמבחר בלחמי הבריאות פשוט לא משהו.

אם לחזור לנושא, אנחנו בבודפשט.

כמו שאמרה לי זהר, בפגישה אחרונה בבית קפה בהמפסטד: אולי את צריכה לשנות את השם של הבלוג. ה"בעולם" הזה באמת מוביל אותך לכל העולם. ואני עניתי: אולי אני צריכה לקרוא לו "עדי מקימה בית ולא זזה לשום מקום". רר.

 

 

 

 

מצטערת על ההיעלמות הארוכה. חברת האינטרנט ברוסיה לוקחת את זמנה. רר!

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/8/2011 16:51   
210 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MTgyOZbIwl ב-25/11/2012 22:50

 

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2011

6/2011

חם בלונדון

מתברר שחוק הג'ינקס, שקובע שאסור להתפאר בשום הישג של התינוק משום שמייד לאחר שהתפארתם תחול רגרסיה עצומה, חל גם על אחרי גיל שנה

 

אנחנו בשבוע בבודפשט. גומבוץ לא מפנים ונשאר על שעון אנגליה, מה שאומר שהוא קם כל יום בין שמונה לתשע. האופנוען ואני מרוצים של החיים. בערב הלפני אחרון אנחנו נזכרים שאנחנו צריכים להיות למחרת בבוקר באיזשהו מקום בתשע, והאופנוען אומר: בואי נשים שעון מעורר, כי הוא יישן עד תשע ונתעורר רק כשכבר צריכים להיות שם. שנייה אחרי הוא אומר: עשיתי ג'ינקס, אה?

ואכן, כמו שעון, למחרת בשש וחצי בבוקר הגומבוץ מודיע על השכמתו ודורש שעשועים. רר!

(האופנוען ואני החלפנו בעיטות במיטה לגבי מי יקום, תוך שאני טוענת שזו אשמתו כי הוא עשה את הג'ינקס ולכן הוא צריך לקום)

(ואם זה לא מספיק – ביום האחרון של הביקור בבודפשט השכים הגומבוץ בשש!!! ררר!!!)

 

 


 

 

התלהבות מבגדי תינוק – לא רק בשנה הראשונה

 

אחרי חודש באנגליה שרובו היה 15 מעלות וגשום, שמחנו לגלות שבבודפשט 25 מעלות שמשיות. סחבתי איתי את כל מלתחת הקיץ של הגומבוץ, כי עד עכשיו בכלל לא יצא לו ללבוש את כל הבגדים החמודים שיש לו לקיץ ובקצב הזה הם יהיו קטנים עליו לפני שהוא יספיק. אמא של האופנוען קצת הופתעה לגלות שאני מחליפה לנכד שלה בגדים פעמיים ביום, אבל אני הייתי נחושה שלא ייוותר בגד אחד שהאופנוען יוכל לטעון בעתיד ש"הנה, את זה הוא אפילו לא לבש וזה כבר קטן עליו". (טיעון המופיע בכל פעם שאני מגיעה הביתה עם שקית ובה בגדי תינוק חדשים).

 

 

 


 

כשאחת מחברותייך האימהות היא הולנדית, זה מה שתקבלי מתנה לגומבוץ:

 

 

נכון חמוד? זה נראה לא נוח, עוד עם עקב ספוג קטן בפנים, והייתי בטוחה שאחרי שננעיל את זה לגומבוץ פעם אחת הוא לא ירצה יותר, אבל הוא דווקא חיבב אותן ומדי פעם מבקש לנעול אותן. מצחיק.

 

 

 


 

 

 

עדכון לגבי הדיסקים האבודים: לא מצאנו. אחרי שבועיים נשברתי והזמנתי שוב מאמזון (מזל שכל אחד מהם עלה משהו כמו 3 פאונד). ביום שבו זרקנו את סל מיחזור הנייר פרקתי את כל תכולת הסל על רצפת המטבח, רק כדי לוודא שלא זרקתי ברוב סניליותי את הדיסקים ביחד עם המעטפה שלהם. עברתי דף דף, אבל הם לא היו שם. בשלב הזה אני חושבת שבשתי הדקות שהותרתי את גומבוץ לבדו עם הדיסקים נחתה שם חללית מכוכב אחר, ולקחה את הדיסקים לבחינה.

 

 

 


 

 

 

חזרנו ללונדון, ואתמול, באורח מפתיע, קפצו המעלות מ-19 ל-27. מייד ארזנו תיק ויצאנו לפארק השכונתי. בדרך עברנו בטסקו המקומי, רק כדי לגלות שבדיוק כמונו כולם חשבו על פיקניק, ולכן קופסאות האוכל המוכן (זה קטע מעולה באנגליה, יש מבחר מצוין של אוכל מוכן בקופסאות מוכנות לאכילה, וחלק מזה גם טעים) נחטפו מהמדפים. קנינו את שתי קופסאות הפירות האחרונות בערך ויצאנו לפארק.

 

פיקניק:

 

 

 

גרגרי היער שבתמונה הם אגב

Blackberry

רק שאין לי מושג איך לתרגם אותם לעברית והאמת שבשלב הזה, בעוד אני מקפידה ללמד את גומבוץ את כל השמות בעברית, עם גרגרי יער אני לא טורחת. הרי אם הוא ייכנס לחנות בישראל ויבקש "דומדמניות" הוא עוד עלול לחטוף כאפה. אז עם גרגרי יער אני נשארת באנגלית, חוץ מתותים ופטל.

 

 


 

 

והיום קמנו בבוקר ל-30 מעלות!! אבל אין להתלהב, התחזית לאחר הצהריים היא סופת גשמים. והימים הקרובים הם כבר 21 מעלות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/6/2011 11:46   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/7/2011 22:47

 

 


 

קצת אוכל, ותעלולי הודיני

לקראת שבועות קפצתי לחנות הישראלית בגולדרס גרין לקנות ביסקוויטים לעוגת גבינה. ושם נתקלתי בגביע קוטג' במקרר ונזכרתי שהילד שלי, ישראלי רשמית משני הצדדים, לא מכיר קוטג'. כלומר, נתנו לו לטעום כאן, אבל הקוטג' האנגלי התברר כקרטוני ולא טעים, ולא רק הילד ירק אותו, גם אנחנו. אז החלטתי לקנות כמה גביעי קוטג' ישראלי. ואז גיליתי שהם עולים 2.5£, כלומר כ-15 שקל לגביע. עד כאן. קניתי אחד, וגם זה רק "בשביל הילד".

 

כיוון שאף פעם לא הייתי אשת קוטג' גדולה שכחתי כבר כמה הקוטג' הישראלי פי אלף יותר טעים מזה המקומי. היה טעים. ואני עוד אכלתי ממש קצת, כי העדפתי להשאיר את זה למי שבאמת אוהב את הגבינה – האופנוען, שבארץ חיסל קופסאות קוטג' כל יום, והגומבוץ, שהתגלה כחובב קוטג' בדיוק כמו אבא. ארוחת בוקר אחת ונותרו בקופסה אולי שתי כפות. "תני אותן לילד", אמר האופנוען בקול של "אני אשב כאן בחושך ואסתכל". הילד, שעוד לא מדבר פולנית, דווקא נהנה.

 

 


 

 

האופנוען הוא אמן ה"לא מוסר מידע אלא אם תחקרי".

השעה חמש, האופנוען היה צריך לחזור לפני חצי שעה מאימון אגרוף. הטלפון מצלצל.

האופנוען: אני מתעכב

אני: שמתי לב. למה?

האופנוען: יש תור בחדר מיון

אני: חדר מיון???

האופנוען: היה אירוע קטן באימון

אני: אירוע???

האופנוען: שטויות, באמת שטויות. מכה קטנה

אני: מכה קטנה??

האופנוען: שטויות. רק שהאחות התעקשה שאני חייב רופא

אני: חייב רופא??

האופנוען: נו, מה אני אעשה שרק רופאים תופרים

אני: אתה צריך תפרים???

האופנוען: רק כדי לסגור בחזרה את הגבה

אני: לסגור את הגבה??

האופנוען: אז אקיצר, אני אאחר קצת, ביי

 

שעה ומשהו אחרי, האופנוען חוזר הביתה, כל גבתו תפורה, עינו נפוחה ושחורה. אני בהלם.

האופנוען (במבטא רוסי, מחקה את המאמן שלו מתל אביב): זה שום דבר, שפשוף

 

(הייתי שמה תמונה אבל זה לא לנפשות רכות. אומר רק שבמשך שבוע נשא על עצמו האופנוען פרצוף של "פותר דברים באלימות", ואנשים זרים הזדרזו לפנות לו מקום בפאב למשל בלי שביקש)

 

 


 

במסגרת השלמת חורים בלונדון הגענו לאכול בראנץ' באוטולנגי. רבות נכתב על המקום (למעשה זו רשת), לא רק באנגליה, אלא גם בישראל, בשלהסיפור הישראלי שמאחוריה. בקצרה: יותם אוטולנגי הוא ישראלי יליד ירושלים. הוא פתח בלונדון חנות קטנה למעדנים, נדמה לי שהסניף הראשון היה בנוטינג היל, וההצלחה פשוט דרשה שיוסיף שולחנות וגם יתרחב. הוא לא השף היחיד של המקום – יש לו שותף, פלסטיני ממזרח ירושלים, שבילדותו גדל כמה קילומטרים מביתו הישראלי של אוטולנגי (לא שכמובן יצא להם להכיר אז, בעיר שחוברה לה יחדיו אבל לא באמת), שניהם גייז עם בני זוג והזוגות גם חברים ביניהם אם הבנתי נכון, והדו קיום הזה רק מוסיף להילה של המקום.

אז מאז שעברנו לכאן רציתי לנסות, ובהגיע יום השנה שלי ושל האופנוען התקשרתי יומיים קודם להזמין שולחן לשבת בבוקר (בסניף היחיד שלהם שלוקח הזמנות). לזה קוראים תמימות. הקול מהצד השני של הטלפון בבירור הבליע חיוך השמור לאהבלות כמוני, ואמר "אני אשמח לשמור לך שולחן. הכי קרוב שיש לנו כרגע ביום שבת זה לעוד שמונה שבועות". הה הה, מצחיק מאוד. הוא הציע לי כאופציה אחרת להגיע לאחד הסניפים האחרים ולעמוד בתור. התור באוטולנגי כמובן שווה מאוד, מלא אנשים שבאים לאכול כמו גם להפגין את מגפי הפראדה החדשים שלהם המותאמים לריפוד בבנטלי, אבל אנחנו תלויים בבייביסיטר, כך שלא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז שעה על תור.

אז ויתרנו על אוטולנגי לעת ההיא, וחיכינו להזדמנות. והנה, יצא שיש לנו מי שישמור על הגומבוץ בצהריים באמצע השבוע, ומייד החלטנו שזה הזמן לאוטולנגי. נסענו לסניף באיזלינגטון, כי הוא הגדול מביניהם והנחנו שיש יותר סיכוי לפחות תור, ואכן, בתוך עשר דקות נמצא לנו שולחן. יאי!!

 

ולענייננו: האוכל: ובכן, זה אוכל מוכר מאוד למי שגרה שנים בבועה התל אביבית ואכלה בהמון ארוחות בוקר של בנות, בראנצ'ים אצל חבריה הזוגות היאפים וארוחות ערב אצל חבריה הפודיז. כי זה שילוב של אוכל טרי, טעמים כמו שמן זית/מיץ לימון/שום וירקות, שהם הבסיס לתפריט הזה בבועה, ואילו באנגליה מדובר בחידוש מסעיר, ומיני קטניות ובורגולים משולבים בסלטים.

שלא תטעו – גם אם התפריט לא חידש לי הרבה, האוכל עצמו עדיין היה ברמה גבוהה יותר מכל מקום אחר. זה פשוט היה טעים. בעיסקה של הצהריים משלמים משהו כמו 15 פאונד (=משהו כמו 90 שקל) ומקבלים מנה עיקרית ושלוש תוספות בצד. האופנוען הלך על הבקר, אני על הסלמון, ושנינו היינו מרוצים עד הגג. היה טעים, השירות היה מקצועי, המים הגיעו בלי שביקשנו וכו. מובן שכבר הוספנו יין, ומאפין מלוח כמנה ראשונה (שעליו אמר האופנוען שאני פשוט חייבת לנסות לעשות את זה בבית במקום "כל המתוקים האלה שאת אופה עם בננות"), ובשלב הקינוח ממש התעלפנו, כי יש שם מזנון עוגות שלהתעלף מהן במקום. אני לקחתי עוגת שוקולד במילוי קרם בייליז שהייתה מעולה, והאופנוען לקח עוגת פטל ושוקולד לבן (נדמה לי, עבר קצת זמן וזכרוני מוכה אלצהיימר של צעירים. זו מחלה שעוד יגלו, אני בטוחה). ומרוב שהתלהבנו לקחנו גם עוגה הביתה, והיא הייתה מעולה לא פחות.

אויש, נהייתי רעבה.

 

(אה, ויש גם ספר מתכונים של אוטולנגי, ואני סוג של שוקלת, היה באמת טעים, ויש כמה דברים שאני בטוחה שאפילו די קל לעשות בבית, אני רק צריכה לדעת מה יש שם, אז הספר יהיה לעזר)

 


 

לפני כמה ימים הגיעה מאמזון החבילה שהזמנתי ובה שני דיסקים עם שירי ילדים. היה מאוד משמח לפתוח אותה ולשלוף את שני הדיסקים הצבעוניים. הנחתי אותם ליד הגומבוץ בחדרו, והוא מייד התחיל לשחק עם הקופסאות שלהם. אמרתי לו: "רק שנייה אמא זורקת את המעטפה ומביאה את הלפטופ כדי שנשמע אותם כאן".

שתי דקות אחרי זה חזרתי לחדר של הגומבוץ, והדיסקים לא היו שם. אין לי מושג לאן הם נעלמו. בוועדת החקירה שהאופנוען ואני הקמנו מאוחר יותר, שוחזר כל צעד שהגומבוץ עשה בשתי הדקות האלה (הוא פסע בעקבותיי למטבח ואז החליט ללכת לסלון). הרמנו את כל השטיחים בדרך, את כל הכריות בכל הכורסאות בסלון, את כל הצעצועים שלו, החלפתי את הסדינים במיטה שלו רק כדי לראות אם הדיסקים מתחת למזרון או משהו, פתחנו את כל המגירות שהגומבוץ יודע לפתוח, פשפשנו בפחי האשפה לראות אם הצלחתי לזרוק את הדיסקים בהיסח הדעת (כאמור, אלצהיימר), וכלום. בלעה אותם האדמה.

אני ממש ממש שמחה שרגע לפני עוד הראיתי את הדיסקים לאופנוען, כי אשכרה הייתי מפקפקת בשפיותי ותוהה אם בכלל קיבלנו את הדיסקים. חלפו שלושה ימים, ודיסקים אין. אין לנו מושג.

והגומבוץ זכה לכינוי "הודיני".

(ועליי אגב חולפות חוויות כמו להתעורר באמצע הלילה עם מחשבת "לא הסתכלנו ברווח שבין המדפים של הספרים בסלון לקיר!". ולא, זה גם לא שם)

 

 


 

 

והנה חדשות ספרותיות משמחות.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/6/2011 15:01   
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של imprudence ב-24/6/2011 03:03