ארכיון – עדי בעולם, יוני 2012

6/2012

זום זום זום עולה הזמר

לפני כמה ימים הופיע האופנוען בסלון ודיווח שיש לנו הפתעה בבית. ואין מדובר בהפתעות מהסוג שמגיעות עם בלונים ועוגה, יותר כמו הפתעה של קונדסון.

הפתעה!!! קן צרעות אצלי במרפסת!

כלומר, האופנוען דיווח שיש לנו דבורים וביקש שאבדוק בגוגל איך נפטרים מכוורת קטנה.

גוגל לא עשה לי טוב. ראשית, בכל האתרים מציינים שכדאי לבדוק אם מדובר בדבורים ובאיזה סוג, או בצרעות. בחנתי הרבה תמונות של סוגי דבורים וצרעות והגעתי למסקנה אחת: אין לי מושג. נו, זה דבורים כאלה.

שנית, האתרים מזהירים מדברים מאוד מפחידים: שגם אם רואים רק כוורת קטנה אחת יכול להיות שכל הקיר מאחוריה חפור ומלא בדבורים, שמוציאים את הכוורת והקיר מתמוטט, שבכוורת מהסוג הזה יש כמה אלפי דבורים וכולן יתקפו אותך כשמוציאים אותן, וכו.

שלישית, יש שם טיפים לאיך לעשות את זה. החל מלעשות את זה בשעת לילה כי אז הדבורים ישנות, וכלה בללבוש שלוש שכבות, לכסות את הפנים ולשים משקפי מגן.

שנאמר – בעע.

אחח, איפה הימים שכל מה שהטריד אותי היה איזה ג'וק סולידי בבית.

טוב, העליתי את התמונה לפייס, לקבל עצות מחבריי האהובים.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2012

5/2012

צימר בעפולה

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה – אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה – בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.

וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

התכנון היה לתקתק עניינים – נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.

ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.

"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".

רר.

ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

לפחות אחרי שעברנו את זה התנועה התחילה לזוז וחצי שעה אחרי זה כבר היינו בעפולה. נאמנה להבטחתה רוחלה סידרה לנו צימר בבית שלה, כולל בקבוק יין ושתי כוסיות על כל מיטה. מהממת כבר אמרתי?

כולם היו מאוד מרוצים. גומבוץ היה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, ואמא של גומבוץ הייתה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, והאופנוען היה מאוד מרוצה כי היו שם עוד ארבעה גברים שכולם רצו להחזיק את דובוש בעודם רואים כדורסל, ואני הייתי מרוצה בטירוף כשהתברר שאמא שלי ורוחלה השתלטו לי על האמבטיות ואמא שלי עשתה את של גומבוץ בעוד רוחלה עושה את של דובוש. אחח, מי ייתן לי סבתא נמרצת כזו ליד הבית.

רוחלה הודיעה לי שהיא כבר קבעה לנו למחרת בבוקר פן בשביל החתונה. התחלתי למלמל שאיך אני אבוא לפן ועם מי אני אשאיר את הילדים, ורוחלה הצביעה על הנוכחים – סבא וסבתא של הילדים, שני דודיהם של הילדים, בעלה של רוחלה שהוא סבא מנוסה בפני עצמו וחמש דקות להגעתנו כבר ניהל שיחה מעמיקה עם דובוש, ולקינוח כמובן גם אבא של הילדים, ואמרה: "עדי, אם כל שורת הבייביסיטרים האידיאלית הזו לא נראית לך, את לעולם לא תצאי מהבית".

וואלה.

אז למחרת בבוקר נהניתי מהתחושה הלא מוכרת הזו של לצאת מהבית כדי לצאת לענייניי כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש מאמא שלי לדאוג לארוחת הבוקר של הילדים. אחח, תענוג. רוחלה לקחה אותי לספרית שלה, ובעוד אני מדמיינת בעיני רוחי את דאון טאון עפולה ואיזו מספרה הומה, ואיך נמצא חניה ביום שישי בבוקר כשבטח צפוף שם, הופיע מולי השער של קיבוץ מרחביה. שלוש מכוניות חנו מתחת לעץ דקל ברחבה גדולה. "הו, צפוף פה היום", אמרה רוחלה לגמרי ברצינות. נו טוב.

שעה אחרי שבנו לבית, כשאני משוכנעת שהילדים בטח מתעלפים מגעגועים אליי.

איזה, שניהם בכלל לא שמו לב לחסרוני. אמא שלי האכילה אותם וכולם שיחקו איתם, והאופנוען בכלל ישן, נהנה מחופש לא צפוי.

במחשבה שנייה יש משהו בצורת החיים הזו של חמולה.

מייד החלטנו לשחזר את ההצלחה ויצאנו עם אמא שלי לקניות.

וכאן עברה עלינו חוויה לא צפויה בכלל, שצריך להסביר אותה. כיוון שנסענו לאיזה מקום ששוכן בין שדות, הציעה רוחלה שנוותר על הכבישים ופשוט ניסע בשדות. צריך לציין שמדובר בשדות לא מעובדים אלא מלאים בצמחיית בר, ושרוחלה נוהגת בג'יפ. וכשאני אומרת ג'יפ אני לא מתכוונת לאיזה רכב ערסי נוצץ שמגיע קומפלט עם בלונדינית מחומצנת וגישת "כבר אני עושה פה דריסת פגע וברח ובורח לצרפת", אלא רכב שטח מאובק, עם בוץ בגלגלים.

חשבנו שהיא צוחקת עלינו אבל היא באמת פנתה למה שנראה לעיני הלא מבינות כמו ערימת שיחים, ופצחה בנסיעה.

הכל היה סבבה, עד שנתקלנו בבור עצום מלא מים שהיה מוסתר בשיח. התחפרנו בתוך שנייה. רוחלה שמה גז כמה פעמים אבל רק התחפרנו יותר.

כל אחת מהנשים באוטו הגיבה בצורה אופיינית.

אמא שלי: בואו נתקשר לגברים שיבואו לחלץ אותנו.

אני (תוקעת מבט בחלון): בטוח יש נחשים בשיחים האלה. אני לא יוצאת מהאוטו. תסגרו את החלונות!!

רוחלה: השתגעתן?? אנחנו עם 4X4, בתוך שנייה אנחנו יוצאות מזה.

ותעשה רוחלה משהו עם המהלכים, ותשים גז מטורף, ותוציא אותנו מהבוץ.

מעתה היא תיקרא פה "מלכת המדבר".

טוב, עשינו קניות, שזה אומר שהייתי בסופר פארם והשלמתי את קניות הבקבוקים שלי ושאר דברים לתינוקות שאין ברוסיה, ואמא שלי לעומת זאת תקתקה כמה חולצות ורוחלה כבר הביאה אותה בשמלה. ושבנו הביתה לגלות שהילדים עדיין לא ממש שמו לב לחסרוני.

חמולה, אני אומרת לכם. ה-דרך לחיות.

ואז התיישבנו לאכול (כל גברי המשפחה – חוץ מעוז – נחרדו לשמוע שמדובר בחתונה עם תפריט חלבי ולכן רוחלה הרגיעה אותם שהיא תעשה ארוחה לפני), ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי היא הרי הייתה כל הבוקר איתי אבל זמן קצר אחרי זה הונח על השולחן לוקוס טרי בתנור פלוס קבבים פלוס סלטים פלוס אורז פלוס פירה בטטה. אחח, תענוג.

ואחרי זה יצאנו לחתונה. ועל כך – בפוסט הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/5/2012 22:57
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נועה ב-3/7/2012 15:50


איך בוחרים עגלה – מדריך צרכני

והפעם – פוסט בנימה צרכנית לגמרי, שמיועד למי שאוטוטו הופכים להורים ואין להם מושג מה קונים ואיך מחפשים. קיבצתי כאן טיפים לאחת הקניות החשובות אך מבלבלות במיוחד – עגלה.

כשהייתי בהריון ראשון והגיעה העת לקנות עגלה, גיליתי שאני לא מבינה כלום. ברור שישבתי מול המחשב וגיגלתי במשך שעות, אבל כל מה שקרה היה שמצאתי המוני דעות, והמוני מותגים, ועל כל מותג יש גם עדות בנוסח "יש לנו והיא מעולה" וגם עדות "יש לגיסתי והיא ממש לא טובה". כל מה שרציתי היה רשימה שבה יגידו לי – תחפשי עגלה שיהיה בה ככה וככה, תבדקי שיש לה את זה ואת זה, וכו.

חלפו שנתיים ומשהו מאז, ועכשיו אני אחרי שני תינוקות, שתי עגלות, והמוני חברות עם עגלות. אז עכשיו אני דווקא כן יודעת מה צריך לחפש כשקונים עגלה. וכיוון שזה מידע שכבר לא מאוד שימושי לי, אבל הוא ממלא את מוחי ובימים אלה המקום שם די מצומצם, חשבתי לפרט את זה כאן, לטובת מי שצריכים לקנות עכשיו עגלה לראשונה בחייהם. בתקווה שברגע שאעביר את המידע להארד קופי מוחי יחליט שאפשר למחוק חלק ממני ולפנות מקום למידע חדש ושימושי יותר.

דיסקליימר: אני לא ממליצה על מותגים ספציפים. יש הרבה מותגים טובים, יש הרבה מותגים טובים פחות, ואני לא מתיימרת להכיר את כולם מספיק בשביל לחוות דעה. וגם: יש המוני הורים ולכל אחד צרכים שונים. אני כותבת כאן איך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי צריכה לבחור אחת היום. אני בטוחה שלהורים אחרים יש דעות אחרות וצרכים אחרים, ולכן מה שכתוב פה לא בהכרח נכון לכל אחד.

אז בואו נתחיל:

איזה סוג עגלה?

יש הרבה סוגי עגלות. יש עגלות משולבות, יש עגלות פרימיום (שיכולות להיות גם משולבות, זה לא סותר), יש טיולונים, יש עוד סוגים שאני לא זוכרת. הרבה. אז כמה הגדרות קצרות.

עגלה משולבת היא עגלה שיש לה סט גלגלים אחד, שעליו ניתן להרכיב גם אמבטיה (עריסה) לתינוקות קטנים, גם מושב טיולון וגם סלקל.

עגלות פרימיום הן עגלות של יצרנים יוקרתיים (או יוקרתיים עלק), ולהן בד"כ מרכב מרשים, גימור טוב אך גם מחיר מהמם חושים.

טיולון הוא עגלה קלה, שיתרונה בעובדה שהיא קומפקטית וקלה לנשיאה וגם זולה. רוב הדגמים הלא יקרים כוללים רק מושב טיולון ואין אופציה לאמבטיה או סלקל, ולכן בד"כ קונים אותם לתינוקות בני כמה חודשים כבר ולא למי שרק נולד, למרות שטכנית, אם מושב הטיולון נשכב ל-180 מעלות אז אפשר לכאורה גם מגיל לידה. לי זה מרגיש לא מספיק מגן על התינוק הקטן, אבל זו הרגשה סובייקטיבית שלי ומי שרוצה לחסוך יכול לעשות את זה בלי בעיה עם טיולון.

בדיעבד אני יודעת שאמבטיה, מה שנראה להורה המתחיל כאביזר חשוב במיוחד, היא כנראה האביזר הכי פחות שימושי בעגלה. יש בכלל תינוקות שהם סרבני אמבטיה – מסרבים לשכב בעגלה בתוכה. גומבוץ היה כזה, ואנחנו, שהשקענו בעגלה עם אמבטיה מפוארת, השתמשנו בה פעמים ספורות בלבד. כשדובוש נולד בכלל לא טרחתי להוציא את האמבטיה מהארגזים שהיא אוחסנה בהם. (מה עושים במקום? אנחנו השתמשנו בעיקר במנשא, בסלקל, ומאוחר יותר גם במושב הטיולון כשהוא מושטח. ובכל מקרה אני לא ממש הטיפוס של סיבובים ארוכים בגינה בחודשים הראשונים, ולכן באמת שלא הייתי צריכה עגלה עם אמבטיה בגיל הזה).

אז כשאתם באים לקנות עגלה ומקבלים דעות כמו "לא כדאי לכם כי האמבטיה שלה נורא נמוכה/קטנה" קחו בחשבון שאם אתם עדיין אוהבים את שאר מרכיבי העגלה, אז אולי כדאי לכם בכל זאת. האמבטיה היא בעצם חלק שמשתמשים בו זמן קצר מאוד (למרות שרשמית אמורים להשתמש בו עד גיל חצי שנה).

לעומת זאת, פיצ'ר חשוב מאוד לעגלה הוא סלקל שמתחבר אליה. כמעט כל תינוק נרדם בהתחלה בנסיעות, ואין מעצבן יותר אם הוא נרדם חמש דקות לפני שהגעתם, ועכשיו אתם צריכים להעביר אותו לעגלה והוא כמובן מתעורר מייד. אם מדובר במילא בסידורים ולא בטיול ארוך בעגלה, לגמרי מומלץ להעביר את הסלקל עם התינוק הישן ישירות אל הגלגלים. ככה לא צריך להעיר אף אחד, וכל הצדדים מרוצים. זה טוב גם במקרה שרוצים לנסוע במונית – הסלקל נקשר במונית, הגלגלים בבגאז', וזהו, לא צריך לסחוב עוד חלקים עליכם.

יש עגלות משולבות שנמכרות כבר עם הסלקל (רק בידקו לפני שהסלקל המוצע באמת טוב ועומד בכל תקני הבטיחות, ורצוי מגיע גם עם בסיס קבוע לאוטו), ויש עגלות שנמכרות בלי סלקל אבל אפשר להתקין עליהן סלקל ממותגים מסויימים. גם זה וגם זה בסדר, בד"כ זה בעיקר שיקולים כלכליים.

ועוד קריטריונים לבחירת עגלה:

גלגלים

רצוי שלפחות זוג אחד מארבעת/שלושת גלגלי העגלה יהיה גדול. גלגלים גדולים יותר פירושים פחות זעזועים לתינוק כשנוסעים על מדרכה לא חלקה לגמרי, מעבר קל יותר במדרגות/דרכים משובשות, וגם נסיעה חלקה יותר. ככל שהגלגלים גדולים יותר, רחבים יותר וסופגי זעזועים (כלומר, נראים גלגלים של ג'יפ), העגלה נוחה יותר.

מושב

מושב הטיולון הוא בעצם החלק של העגלה שאפשר להשתמש בו הכי הרבה זמן – מגיל קטן יחסית אם הוא נשכב לגמרי ועד הגיל שבו לא צריך עגלה בכלל, כלומר אי שם בסביבות גיל שלוש פלוס מינוס. לכן כדאי לקנות עגלה עם מושב טיולון שווה – נוח, מרופד כמו שצריך וגם שני קריטריונים חשובים:

1. שיהיו לו אפשרויות לשכיבה של 180 מעלות או קרוב לזה, מצב ביניים בין שכיבה לישיבה וישיבה זקופה. עוד מצבים זה כמובן יתרון.

2. שיהיה אפשר לבחור את הכיוון שלו – כשהתינוק יושב עם הפנים אל ההורה המסיע את העגלה (לגילאים קטנים יותר) וכשהתינוק יושב עם הפנים לכיוון הנסיעה, שיהיה לו מעניין.

סל

ככל שהסל גדול יותר, יותר טוב. כאילו, דה. קחו בחשבון שאתם רוצים לסחוב כמה שפחות – גם ככה יכאב לכם בקרוב הגב בגלל שאתם סוחבים על עצמכם תינוק רוב שעות היממה. אתם רוצים סל שאפשר לשים בתוכו את התיק שלכם, ורצוי עוד שקית. גם אם זה נראה לכם גדול במבט – תמדדו בחנות. דחפו לתוכו את התיק שלכם ותבדקו איך הוא נכנס וכמה מקום עוד יש. אם רק התיק שלכם (בהנחה שלא מדובר בצ'ימידן כמובן) בקושי נכנס, הסל קטן מדי.

צלון

שוב, כמה שיותר נפתח יותר טוב. להזכירכם, שמש לא עומדת בזווית ישרה מעל העגלה אלא תמיד מהצד, וגם, כמובן, תמיד מהצד שבדיוק ישר לעיני התינוק. אז צריך צלון שנפתח ככה שגם אם התינוק חצי שוכב, עדיין אפשר לפתוח את הצלון שיכסה חצי תינוק וכמובן את עיניו.

ידיות

יש עגלות עם ידית אחת, ויש עם שתיים. אחרי שניסיתי את שתי הדרכים, ברור לי שידית אחת זה יותר נוח. זה מאפשר להסיע את העגלה גם בעזרת יד אחת ועדיין לפנות לצדדים. שימושי במיוחד אם רוצים לדבר בטלפון תוך כדי הליכה.

קיפול

או, הגענו למה שמילים על גבי מילים הושחתו בפורומים עליו, ולא תמיד מילים רלוונטיות.

כמה דברים חשובים: יש כמה דרכי קיפול לעגלות, וכל אחת מהן טובה לצרכים אחרים. זה תלוי מה אתם מתכננים: האם העגלה תהיה תמיד פתוחה גם ככה כי יש לכם מעלית ואתם מתכננים להעלות אותה הביתה כמו שהיא ואין לכם אוטו? או שאתם צריכים עגלה שמתקפלת לממש קטן כי אתם אמורים להשאיר אותה בחדר המדרגות בכל פעם שאתם עולים הביתה או לחילופין מקופלת בתוך בגאז' של אוטו קטנטן?

אז ראשית, מיתוס. בכל פעם שאתם בוחרים עגלה בחנות תופיע מוכרת ותירה את משפט המחץ: "היא מתקפלת ביד אחת". גם בפורומים נהוג לטעון בעד/נגד עגלות בזכות יכולתן "להתקפל ביד אחת".

אין כמו לנתץ מיתוסים. הרשו לי: מי צריך את זה בכלל?

אני אגיד לכם מי צריך את זה: מי שמתכננים להשאיר את העגלה מקופלת בחדר המדרגות ולעלות הביתה עם התינוק בידיים. או אז באמת צריך להחזיק תינוק ביד אחת ולקפל את העגלה ביד שנייה (ובהצלחה עם זה. מה שנראה קל בחנות לעולם לא קל כשיש לכם תינוק בידיים).

אבל כל השאר לא צריכים את זה. אם אתם צריכים לקפל את העגלה כדי לשים אותה בבגאז', ממילא קודם מוציאים את התינוק ושמים אותו בסלקל שבאוטו, כי אחרת איך תכניסו את העגלה לבגאז'? אולי יש אימהות שיכולות לקפל את העגלה ביד אחת, אבל להכניס אותה ביד אחת לבגאז' זה כבר יותר מאתגר.

אז אם העגלה שאתם רוצים לא מתקפלת ביד אחת ואתם לא צריכים להשאיר אותה בחדר המדרגות/מחסן למטה – זה בסדר.

עוד חישובים: יש עגלות שצריך לפרק לשני חלקים לפני הקיפול. קודם להוציא את מושב הטיולון ואז לקפל את הגלגלים. זה לא בעיה אם אתם בעלי הרבה מקום. אם אתם צריכים לחסוך במקום, יש עגלות, גם גדולות שאינן טיולונים, שמתקפלות ביחד עם מושב הטיולון, וכל העניין אורך כמה שניות.

בטיחות

לוודא שהעגלה עומדת בכל התקנים, ישראלי/אמריקאי/אירופי.

טיולונים

כל האמור לעיל לא ממש רלוונטי לטיולונים. טיולונים בוחרים כי רוצים משהו קל ומתקפל למשהו קטן כמה שיותר מהר. לכן די נדיר למצוא טיולונים בעלי גלגלים גדולים או מושבים גדולים. ועדיין אפשר למצוא טיולונים עם ידית אחת או סל גדול. אבל שוב, לא אלה הקריטריונים לטיולון.

עד כאן לאיך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי קונה אחת היום. אני בטוחה שלהרבה קוראים עם ניסיון בעניין יש עוד דעות או דעות סותרות לחלוטין, וכולם כמובן מוזמנים להשאיר את דעתם בתגובות, למען יזכו הקוראים התוהים לעוד זוויות בעניין.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/5/2012 21:45
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של qObIKGxZCm ב-1/5/2013 17:11


אוכל וספר

 

אני יושבת במסעדה עם חברותיי דנה ושירה. אל הקינוח מתלווה כדור סורבה לבן. אנחנו טועמות אותו ומתעלפות. יש לו טעם, ממ, אי אפשר לתאר את זה, פרי כל כך טעים.. אין דרך לתאר…

שירה: מה זה הפרי הזה? נורא מוכר

דנה: נורא טעים

אני: זה עומד לי על קצה הלשון, נו, הפרי הזה

שירה: כן, זה פרי שאני מכירה, מה זה..

אני: אולי זה הגרגר יער המקומי הזה שיש להם פה, כזה טעם מיוחד..

דנה: וממש טעים

אחרי השתפכויות מרובות (וסשן פולני למהדרין שבו אף אחת לא אכלה את הביס האחרון) אנחנו קוראות למלצר לשאול אותו מאיזה פרי עשו את הסורבה, ואני נחושה בדעתי לשלוח את האופנוען למצוא לי את הפרי המיוחד הזה בהונגרית.

אנחנו: סליחה, מה זה הפרי הזה?

המלצר: של הסורבה?

אנחנו: כן, הפרי המיוחד הזה

המלצר: אגס.

אה.


ואם כבר ענייני אוכל מיוחד: בכל סופ"ש הולך האופנוען לשוק האיכרים הקרוב לביתנו. ובכל פעם אני מדמיינת איך הוא יחזור עם מיני מאכלים אקזוטים, ירקות לא מוכרים שרגבי אדמה מעלי אדים עוד דבוקים לשורשיהם שלפני שעה עוד היו באדמה וכו. ובכל פעם הוא פורש את סליו כשהוא שב ואני מגלה שהוא קנה עגבניות ובצל ירוק. לא שיש רע בזה, אבל זה קצת פחות אקזוטי. אז אחרי שדחקתי בו להביא מהשוק דברים יותר מיוחדים כי עגבניות אני יודעת לקנות בעצמי בסופר ואין צורך לשלוח אותו במיוחד לשוק ההונגרי, הוא הזהיר אותי שיש דברים "שאני לא יודע אם את יודעת לבשל", ואני עניתי ש"מה שתביא אני אעשה מזה משהו".

אז בפעם הבאה שהאופנוען הלך לשוק הוא חזר עם העגבניות הרגילות, אבל גם עם עוד דברים:


(צילום: האופנוען)

עלי שום ירוק, עלי תבלינים למינהם, גבינה מחוררת עשויה מחיה שאינה פרה (האופנוען לא הצליח לתרגם, הוא אפילו לא ידע אם זה מה או מו), וערימה עצומה של אספרגוס לבן (רק חלק בתמונה).

פחח, אמרתי, זה אתגר זה? אין בעיה.

אה, אמר האופנוען, יש עוד משהו, והטיל גוש בשר אדמדם על השולחן.

מה זה? תהיתי.

"גע גע", ענה האופנוען בניב הגומבוצי השגור בביתנו.

Dohhh!

מה לעזאזל עושים מברווז?

וגם, קצת ריחמתי עליו, מתברר. ברווז. ברווז קטן ומסכן, בטח היה חמוד, ועכשיו החזה שלו פרוס אצלי על השולחן. גע גע.

דבר ראשון דחפתי את הברווז אל הפריזר. נתמודד עם זה ביום שייגמר כל הבשר האחר בפריזר.

השאר היה לא בעיה בכלל: עלי הבזיליקום ועלי השום הירוק הפכו לפסטו שום ירוק. את הפסטו מרחתי על הגבינה המחוררת, יצאו סנדוויצ'ים יוקרתיים.

נפניתי אל האספרגוס. אביב הוא עונת האספרגוס, וכל מסעדות העיר מציעות עכשיו משהו עם אספרגוס. שווקי העיר מציעים כמויות עצומות של הזרים הלבנים האלה, ובמחיר מצוין (פחות מעשרה שקלים לזר ענק של קילו), והאופנוען התלהב וקנה כמה קילוגרמים.

שבוע אכלנו רק דברים עם אספרגוס.

ביום הראשון אכלנו את זה:


סלט ירוק עם אספרגוס מוקפץ (מתכון שלקחתי מספר בישול שבדי יוקרתי. הייתי מצלמת את העמוד אבל יש רק שני קוראים דוברי שבדית שאני יודעת עליהם בבלוג, אז אין לי כוח להתחיל לצלם וכו. עם פורד והדר הסליחה. כשתבואו לבקר אגיש לכם את הסלט הזה כפיצוי).

וביום השני אכלנו את זה:

אספרגוס מוקפץ עם טופו ונודלס (בתמונה: לפני הנודלס).

וביום השלישי אכלנו את זה:


פסטה עם אספרגוס, עגבניות, תרד ושמנת. מתכון שמצאתי ברשת ואז עירבבתי עם מתכון מספר הפסטה הגדול.

וביום הרביעי חטפתי קריזה לגלות שהשתמשתי רק בחצי כמות של האספרגוס ולכן עשיתי מרק אספרגוס (המתכון היחיד שמצאתי ברשת שלא דרש שמנת) עם כל מה שהיה במקרר.

לא שזה משנה, כי יומיים אחרי הופיע האופנוען עם ערימה חדשה של אספרגוס וממש הופתע לראות שאני לא קופצת משמחה.

בקרוב אעשה עוד מרק.


 

ואחרי שלקח לי רק כמה חודשים לסיים את החלק החמישי של "שיר של אש ושל קרח" (אלף עמודים באנגלית כשאת בחופשת לידה. ניד איי סיי מור?), סיימתי ביומיים את נוילנד של אשכול נבו.

אני חייבת לומר משהו על אשכול נבו. זה סוג של בון טון לעקם את האף באנינות ולקרוא לספריו ספרי טיסה, ואני חייבת לומר שאני לא מסכימה. זה נכון שהם קריאים כמו ספרי טיסה (ומה רע?), ונכון שהם לא ספרים של גרוסמן, אבל הם לא ספרי טיסה. הם ספרים נעימים, מאוד ישראלים (במובן זה שעלילותיהם מחוברות בקשר הדוק להוויה הישראלית, ולא כמו ספרים אחרים שבאותה מידה ניתן היה להציב את דמויותיהם בעיר אחרת בעולם למשל), ששפתם מצד אחד קריאה כמו ספר טיסה אך מצד שני היא גם עברית יפה ולעיתים מתנגנת ולעיתים משחקת בשפה כמו שרק מי שיודע לכתוב יודע לעשות.

(והנה דוגמה למשחק מילים חמוד, בקטע שבו המספר מתאר את חופשת הלידה שלקח:

"היא תיכננה את זה מראש, כמובן. נכנסה להריון בדיוק בעיתוי שיאפשר לה לחזור לעבודה כשהוא יצא לחופשת הקיץ מבית הספר. וכך היה. הילד והוא כרתו להם ברית בין הבקרים"

 עמ' 78

והנה דוגמה לכתיבה שהיא שירה:

"עוד נגיעה קטנה בחלמון הכאב, ענבר חשבה, והכל יישפך ממני החוצה"

עמ' 197)

הספר, כמו כל ספריו של נבו שקראתי, שזור משחקי ביטויים ושירה בכתיבה, וזה מקסים בעיני.

ובכלל יש משהו בכתיבה ובסיפורים של נבו שמאוד מדבר אליי. הוא מאוד צבר ישראלי, ועושה רושם שהוא עובר את כל תחנות חיי בדיוק באותו זמן.ארבעה בתים וגעגוע דיבר על צעירים וסטודנטים רגע אחרי רצח רבין, על ההלם שתקף את כולם, ומשאלה אחת ימינה עסק בזוגיות ובהתיישבות, והנה נוילנד עוסק בהורות ובהגירה, שני נושאים רלוונטים לי.

אלא מה, שבעוד מארבעה בתים וגעגוע התרשמתי מאוד, כי נבו מעלה שם הבנות והגות נוגעת ללב שהסכמתי איתה מאוד, וממשאלה אחת ימינהפשוט נהניתי, כי יש שם סיפור מאוד מעניין, אז בנוילנד משהו לא בדיוק עשה לי את זה. כלומר, עדיין נהניתי מהעברית ומחלקים מהסיפור, אבל בכללי, משהו היה פחות טוב מספריו האחרים. כאילו הפמיליאריות שהוא כותב בה קצת עברה את הטעם הטוב, וקצת יותר מדי קלישאות ישראליות נשפכו לספר. אבל אולי זו רק אני.

ועם כל זה אני חייבת להצדיע לחלק מהתובנות שלו. יש שם הרבה משפטים נכונים ומדאיגים. על האלימות וחוסר הסבלנות, על מה שהמצב הביטחוני עושה לישראלים, על הורות בצל המצב ועל הקשר היהודי לנדידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/5/2012 16:16   בקטגוריות ספרים
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/6/2012 22:01

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2012

1/2012

cake cake cake

 

 

"ותודה לאמא של גומבוץ, שהגיעה לגן ולימדה אותנו על המסורת היהודית"

(המייל החודשי מהגן מסכם את מסיבת החנוכה. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד יודו לי על שלימדתי את המסורת היהודית וכו)

 

 


 

 

 

באותו מייל חודשי הגיעה גם הודעה על "השבוע הבינלאומי" של הגן, שבו הורי הילדים מתבקשים להציג את המדינה שלהם עם הפעלות ואוכל.

והימים ימי הדרת נשים, ניצול מעמד הביניים ושאר הרעות החולות של ישראל. מייד נמלאתי מרה שחורה. איך אני אציג להם את ישראל, חשבתי במרירות. בראשי הסמולני עוכר הישראל חלפו רעיונות להפעלה בגן, כשכולם מוציאים אותנו מה זה רע: לחלק לילדים רובי צעצוע ולהצעיד אותם בת"ס-תס"חים, להפריד בין הבנים לבנות ולומר לבנים לירוק על הבנות, לתת להם לשחק במכוניות, להגיד להם לדרוס הולכי רגל ולברוח, נו, כאלה.

 

החלטתי לרגל קודם מה עושות האימהות האחרות. האמא האמריקאית החליטה להביא בובות של דיסני ולאפות עם הילדים עוגיות שוקולד צ'יפס. האמא האיטלקיה תאפה פיצה עם הילדים. האמא הבלגית תעשה איתם וואפלים בלגים. בקיצור, הגן צועד על קיבתו.

 

אז צריך להביא אוכל ישראלי. אבל מה זה אוכל ישראלי? אל תגידו לי חומוס ופלאפל. בקבוצה הבוגרת יותר יש ילדה ממצרים וההורים שלה הביאו פיתות, חומוס ופלאפל. ואתם יודעים מה? הם צודקים. זה שלהם, אנחנו רק היכרנו משכנינו את האוכל הזה וכמו כל דבר אצלנו, כבשנו וסיפחנו (אופס, שוב הסמולנית שבי מרימה ראשה).

 

בדיוק הייתי אז בארץ אז קודם כל קניתי חטיפים, שלפחות יהיה אוכל שהגיע מישראל.

 

במבה, פסק זמן ומקופלת. וגם שרשרת דגלונים לתלייה בגן.

 

בנוסף הצלחתי לחשוב על שני מיני מזון ישראלי: סלט ירקות וקוטג', ועוגת גבינה וביסקוויטים, שראיתי רק בארץ עד כה והחלטתי ששלנו. כיוון ששאר האימהות הביאו עוגיות, פיצה וואפלים, היה ברור מי תצא האמא הפחות פופולרית אם אני אביא סלט ירקות. החלטתי ללכת על העוגה.

 

נשארה ההפעלה. הגננת שהתייעצתי איתה אמרה שאפשר להביא שירים בעברית ואולי ללמד איזה ריקוד ישראלי.

עכשיו, בכל זאת מדובר בפעוטות, זה לא גיל שאפשר ללמד ושאבתם מים או צדיק כתמר יפרח יפרח. אבל עלה בי רעיון סוף סוף.

 

וכך, היה זה יום שישי (כל אמא הגיעה ביום אחר) ואני התייצבתי בגן עם המזונות, הדגלים ודיסק שירים. וכך לימדתי את הילדים את הריקוד הבא, לצלילי השיר בעברית:

Hands up, on the head, on the shoulders, one two three

ובעקבות ההצלחה הגדולה (הילדים ממש התלהבו למחוא כפיים בסוף בכל פעם) לימדתי גם את הריקוד הבא:

cake cake cake, sit, stand up, sit, stand up

וכו.

נראיתי הכי מדריכה בקלאב מד, עומדת מול קבוצת ילדים וקוראת "hands up" תוך נפנוף מתלהב בכפות הידיים למעלה. כלומר מדריכה בקלאב מד מינוס בגד הים וחבורת הצעירים השזופים, פלוס סוודר עם כתמי חלב וחבורת פעוטות מנוזלים. נו, זה לא הזמן להיתפס לפרטים.

 

היה זה רק באוטו, בדרך לגן, כלומר ממש מאוחר מדי, כשהיכה בי הרעיון הכי נכון מה הייתי צריכה לעשות: זה יום שישי!! איזו מפגרת אני!! יכולתי לעשות להם קבלת שבת, עם לאפות חלות והכל!!! גומבוץ היה זוכה להיות אבא של שבת!!

אוף, טמטמת הפוסט-הריון הזו. אני חושבת על דברים בכזה דיליי. אז בשנה הבאה. אם אני אצליח לזכור.

 

 

 


 

 

הטמפרטורה הבוקר בבודפשט:

 

 

התחזית להמשך השבוע: יגיע עד 16-. מה זה פה, שבדיה?

 

 


 

 

ואכן, כולנו נפלנו חולים. כבר שנים שלא היה לי כזה אף סתום. אתם יודעים, מהסוג שאני מקנחת שעה את האף, ולא רק שלא יוצא כלום אז גם במהלך הקינוח נסתמו לי שתי האוזניים ואני מוכנה להישבע שיצא לי אוויר מהעין. והכי מבאס: איבדתי את חוש הטעם. שלושה ימים לא הרגשתי טעם של מזון. לא הייתי מודעת לעד כמה אכילה מקושרת למצב רוח טוב. היה שלב שבאמת, כל מה שרציתי היה לחוש טעם, שוקולד, פפריקה, לא משנה מה, רק להרגיש.

כשאוכלים בלי להרגיש שום טעם מרגישים שזה ממש בזבוז קלורי. זה בדיוק הזמן לאכול משהו ממש בריא שאתם ממש שונאים וביום יום לא תגעו בו. וכך, בכל פעם שבזבזתי אוכל טוב על עצמי, חשבתי: "אחח, אם רק היה לי בבית כוסמת".

 

מובן שזה היה בדיוק בסופ"ש, שבו אנחנו דווקא משתדלים להשקיע באוכל. האופנוען יצא בבוקר אל שוק האיכרים, ושב עם שני סלים מלאים. "הזקנה שמכרה לי את אלה", הצביע על שקית עגבניות אדומות אדומות, "הבטיחה לי שהיא קטפה אותן הבוקר בגינה שלה. הן בטח מתפקעות מטעם". והמשיך והוציא צנוניות לבנות טריות (אין לי מושג מה זה בדיוק, ולטעום לא ממש עזר לי בשבת הזו), והוציא לחם טרי מהמאפייה, וגבינות עזים, וגם איזה קרואסון כדי שלא נרגיש שיש רק אוכל של רוסיה, וכו וכו. וכולנו התיישבנו בכיף ליד השולחן, וכולם אכלו, ולא הרגשתי כלום, כלום, מהטעם של מה שאכלתי.

כוסמת.

 


ירקות טריים. הם כנראה היו מאוד טעימים                                     (צילום: האופנוען)

 

בערב אמא של האופנוען העניקה לנו סיר מרק בשר הונגרי ריחני. או כנראה ריחני, אין לי מושג. האופנוען ישב והתענג ("ממ, זה הולך מצוין עם אגוז מוסקט"..) ואילו אני ישבתי וקינחתי את האף במשך שלושים שניות על כל ביס שלקחתי, בניסיון שווא לחוש משהו. כלום. רק מבטיו המגנים של האופנוען, שאמרו שאני מוציאה לו את התיאבון עם הצפירות האלה מעל השולחן.

כוסמת.

 

 


 

 

ועדכון סרוגים – ***זהירות, ספויילרים לפרק האחרון כאן וגם בתגובות***

 

היה פרק מעולה, הרגשתי כאילו אני בדייט קסום בעצמי. וגם – איזה כיף, צדקתי או לא צדקתי? נתי ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.

לייזי, אם אתה רוצה לכתוב עוד עונה וזקוק לעזרה, אני כאן.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/1/2012 13:46   
285 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של FNRGNympiI ב-25/11/2012 23:56

 

 


 

ספרים, סרוגים, יחפים

"את כבר כמה שבועות מבטיחה פוסט על ספרים", התלוננה קיטי, וצדקה. פשוט לא הגעתי לכתוב אותו. אז הנה. בלי ספוילרים, אלא אם כן אני מזהירה מראש מעל הפיסקה.

 

 


 

 

הכתרה, מאת בוריס אקונין. תרגום (מעולה כתמיד) מרוסית: יגאל ליברנט*.

 

זוכרים כשהייתם ילדים וספרים ממש ריתקו אתכם? שממש לא יכולתם להוציא את האף מהספר? לי זה קרה המון, שניסיתי לקרוא תוך כדי ארוחות, בהיחבא בזמן שיעורים, והתמקחתי על שעת כיבוי האור כדי להספיק עוד עמוד או שניים. זה קרה לי עם כל סדרות הבלשות שאהבתי (אניד בלייטון הייתה חזקה אצלי), אבל גם עם עוד הרבה ספרים. זה היה שילוב של להיות מרותקת כדי להגיע לפתרון התעלומה של הספר, וגם פשוט כיף, הנאה מקריאה שלא רוצים שתפסיק.

והנה, כמבוגרת, וזה קטע מאוד מבאס, זה כמעט לא קורה לי. קשה מאוד למצוא ספר שלא אניח מהידיים עד שאסיים. היו בודדים שזה קרה לי איתם, אבל לרוב, גם אם הספר טוב, אני לא אמצא את עצמי קוראת באמצע היום כך סתם, רק לפני השינה. הסדרה של הבלש פנדורין היא אחת מיוצאות הדופן.

הכתרה הוא הספר השביעי בסדרת פנדורין, שמי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת את כולה. אבל גם בסדרות אהובות יש חלקים טובים יותר ופחות, ובפנדורין עד כה הספר שהכי אהבתי היה לוויתן. ואני אומרת עד כה, כי הכתרה התגלה כמתחרה ראוי ללוויתן. תעלומה מרתקת, מהסוג שמתים להגיע לפתרונה, ולמרות שניסיתי לנחש כל הספר מי הפושע עדיין הצלחתי להיות מופתעת (הייתי קרובה אבל לא דייקתי). מצאתי את עצמי מגבילה את זמן הקריאה שלי כדי לא לגמור את כל הספר באותו יום, ומתי לאחרונה זה קרה לכם?

וגם, למרבה השמחה, יש פה את כל מאפייני הפנדורין שאני אוהבת – רוסיה הצארית, מוסקבה וסנקט פטרבורג בימים שלפני המהפכה הבולשביקית, גינוני הדרגות והכבוד, ריח של אנה קרנינה אבל הרבה הומור במקום טרגיות. לא שאין בסדרה טרגדיות, כי יש ומומלץ לא להיקשר לכל הדמויות, אבל אלה ספרים שמצליחים להצחיק. יאי.

 

(קטע מעולה בספר – הבדיחה על מה שמאסה מזהה כחרקירי ו"מונע" אותו. מעולה).

 

ועוד משהו – שאלו אותי כבר כמה פעמים אם צריך לקרוא את כל הסדרה או אפשר לקרוא ישר את החדש. לכאורה לא, כי הספר עומד בפני עצמו, אלא שאני ממליצה שכן, או לפחות לקרוא את הראשון, עזאזל, שחיוני להבנה מאיפה הגיע אראסט פנדורין, ואת השלישי, לוויתן, אבל זה סתם כי הוא כיף.. פנדורין מתפתח מספר לספר, ולכן שווה לקרוא לפי הסדר ולגלות מה קרה לו.

 

*גילוי נאות: אחרי שכתבתי כאן על שני הספרים הראשונים בסדרה יגאל גילה את הבלוג, ועל כן עכשיו אני מכירה את המתרגם ואת בישוליו. ממ.

 

 

 


 

 

אדום החזה, מאת יו נסבו. תרגום מנורבגית: דנה כספי.

 

אני מאוד מתעניינת בספרות סקנדינבית, מן הסתם בגלל עברי השבדי, ולכן תמיד שמחה להכיר עוד. אז יו נסבו הוא סופר נורבגי שכותב ספרי בלש. אדום החזה הוא ספר מסדרה על חוקר משטרה בשם הארי הולה, הראשון מהסדרה שתורגם לעברית. גם על הסדרה הזו אני שמחה להמליץ – היא אומנם לא מלאת הומור כפנדורין, למעשה למרות שמדובר בשתי סדרות בלש הן לא היו יכולות להיות שונות יותר, אבל גם פה הקורא מרותק לספר עד שמסיים. סיפור רחב יריעה, שנע ונד בין מלחמת העולם השנייה לימינו אנו (בערך, תחילת שנות ה-2000 ככה), שופך קצת אור על ההיסטוריה הנורבגית בתקופת הכיבוש הנאצי (המדינה אומנם יצאה טוב מבחינת היהודים אבל גם אצלם היו ויש כולירות), ומצליח לקשור בין אז לעכשיו.

התענוג הגדול מבחינתי היה גם הרוח הסקנדינבית הנעימה שנושבת מהספר. התיאורים של אוסלו וסביבותיה, ממש יכולתי לראות את זה מול העיניים. קצת עשה לי חשק לקיץ בסקנדינביה.

והכי חשוב מבחינת ספר – מעניין. רוצים לדעת מה קרה. ועל כן – מומלץ בהחלט.

 

 

(הבא בתור בסדרה שכבר תורגם לעברית ואקרא: נמסיס).

 

 


 

לפני חודש וקצת הגיע אליי משלוח ספרותי מכובד מחברותיי שבארץ. איזה מזל שגילה ממש מכירה את הטעם הספרותי שלי:

 

 

כל ספר שהוצאתי מהחבילה רק שימח אותי יותר:

גארו הוא המשך לגלנקיל, שהאופנוען ואני נהנינו ממנו עד אין קץ, אז אני אשמח מאוד לקרוא את ההמשך.

על סטונר שמעתי המון המלצות ואני מאוד סקרנית

למרות שהוא קצת שנוי במחלוקת ונהוג לרדת עליו בביקורות, אני עד כה מאוד נהניתי מהספרים של אשכול נבו, ולכן מצפה בשמחה לקרוא גם את זה.

את אלגנטיות של קיפוד הייתי אמורה לקרוא למועדון הקריאה לפני איזה שנתיים ומשהו, אבל עם כל הלידה המתקרבת של גומבוץ וכו לא הספקתי. אז זה מרגיש לי כמו השלמת חור בהשכלה.

ומאיה ערד.. ממ. אם להיות כנה, לא התעלפתי מהקודם שלה שקראתי, ועכשיו גם גילה דיווחה שבדיעבד היא לא מאוד ממליצה, אבל מצד שני איריס אמרה שעדיין כדאי לקרוא. אז נקרא.

פלאפל אוסלו אני לא מכירה אבל השם נשמע מבטיח.

 

 

ואם זה לא מספיק, אז בביקורי בארץ אמא שלי קנתה לי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ואת זכרונות מהונגריה של שאנדור מאראי (תנחשו למה בחרתי אותו). סוף סוף יש לי ערימה נאה שממתינה על המדף.

 

 


 

 

טלוויזיה

 

סרוגים

 

אין, פשוט אין מספיק מקום להשתפך בו כמה אני אוהבת את הסדרה הזו. סיפורם של כמה חבר'ה חובשי כיפות סרוגות וחצאיות, בירושלים. לגמרי לא עולמי, אבל כה מעניין וממש לא רק בגלל העניין המציצני של להכיר מגזר שאני מכירה רק מסטריאוטיפים.

הודיה, יפעת, רעות, אמיר ונתי הם חמשת הגיבורים הכי אנושיים וריאליים שפגשתי בטלוויזיה הישראלית כבר הרבה זמן. אין דמויות אקסצנטריות מדי, ובאותה מידה גם אין סנסציות בתסריט, הכותבים שומרים על ניקיון מהצבע הצהוב, וזה נהדר. כל מה שקורה להם עשוי היה לקרות גם לכם, או אוקיי, לכם אם הייתם דתיים.

הייתה בזמנו מהומה סביב כמה רבנים שטענו שסרוגים מדרדרת לפריצות או משהו כזה, וצריך להיות באמת חסר יכולת להתבונן מעבר לקופסה בשביל לא לראות את השירות הנהדר שהסדרה הזו עושה למגזר. כי אני, מה חשבתי עד עכשיו על הדתיים הסרוגים? שהם – חוץ מחבריי המהממים אסף וחן ועוד שני קולגות לשעבר, שהינחתי שהם יוצאי דופן ומאוד מיוחדים – ימנים, שמרניים, יוצאים חודש ומתחתנים, שנשים לא זוכות לעשות קריירה כי גידול ילדים זה קודם להכל, שהם לא מודעים לתרבות החילונית כמו מוזיקה/קולנוע, ועוד הרבה סטריאוטיפים אחרים.

ואז באה סרוגים ושכה יהיה לי טוב, גרמה לי למחשבות של "יפה, הדברים האלה שיש בדת". ושמחשבה כזו תעבור במוחי באמת לא היה צפוי, אולי כדאי לבדוק אם המשיח בדרך. למשל, מנהג החברותא. איזה מנהג חכם ומקסים. יושבים אדם וחברו, ומתפלפלים על נושאים שאינם האח הגדול או כדורגל. אז נכון, הם מדברים על, הממ, תלמוד? מישנה? לא יודעת, על החומר הזה שהם לומדים, אבל באותה מידה יכלו חילוני וחברו לשבת ולדסקס פילוסופיה, ספרות, אפילו קולנוע, פעם בשבוע, על מנת להשכיל, להחכים, להרהר בדברים שדורשים יותר ממחשבות מעשיות. האם זה קורה אצל החילונים? כמעט ולא, בטח לא עניין שמושרש בחברה כמו אצל הדתיים. וחבל, זה יכול להוסיף פן תרבותי לחיי רבים, רק שאנשים לא חושבים על השקעת זמן מוגדרת רק לצורך מחשבה והתפלפלות.

או עוד עניין שגיליתי בסדרה: שבע ברכות. אחרי חתונתו יוזמן זוג אל חבריו/אוהביו ושם יזכה לשמוע עוד ועוד ברכות לחייהם העתידיים. אז אוקיי, שבע פעמים זה אולי מעיק, אבל אירוע או שניים כזה זה מקסים.

וגם, עוד יותר חשוב, באה סרוגים והראתה לי שכיפה או לא, אני יכולה להזדהות עם גיבוריה כמו כלום. אז אוקיי, יפעת לא מתלבשת כמו שאני הייתי מתלבשת (באופן כללי יפעת הפכה ממתלבשת מגניבה לדודה של ממש. איך זה קרה שממציאת כיסוי הראש המגניב היא הפכה לדתייה המבוגרת?), וקצת מחרפן אותי שלנתי יש חברה והוא לא מחזיק איתה אפילו ידיים, אבל אני מבינה אותם. וזה המפתח לסדרה טובה – בנו דמויות שהקהל מבין ומזדהה איתן. דמויות קרטוניות לא מרגשות, אבל כשזה מגיע לרעות אני רוצה שיהיה לה את השידוך הכי טוב בעולם (אני אמרתי את המשפט הזה?? מיי גוד), וכשזה מגיע להודיה אני רוצה לעשות איתה שיחת סדר בראש, וכשזה מגיע לנתי, ממ, נתי… (כן, הוא השמין. לי זה לא מפריע).

 

***מפה יש ספוילרים לעונה השלישית עד הפרק ששודר שלשום, אם עוד לא ראיתם דלגו עד הפעם הבאה שיש שורה מודגשת***

 

אז נתחיל בנתי. הרווק המנייאק, גירסת חובשי הכיפה. שידוך מוצלח שכמוהו, רופא חתיך, הוא הקפיד לזרוק כל בחורה ברגע שהיא התאהבה בו, ולא לחשוף רגשות בעצמו. היה ברור שמה שצריך כדי לשבור את נתי הוא בחורה מנייאקית לא פחות ממנו.

ואז הגיעה תהילה. יש שיאמרו שהיא יפה, אבל אותי עיצבנו הבעות הפנים שלה. יש שיאהבו אותה, אבל אני לא הצלחתי כי לא סבלתי כאמור את הבעות הפנים שלה. ואם זה לא מספיק, אז נתי, הרופא החתיך שייעדתי לרעות, מתאהב דווקא בה.

טוב, מה שמתחיל עם מעין בגידה (נתי יוצא איתה מאחורי הגב של השותף שלו, הארוס שהיא עזבה) ייגמר רע. וזה בדיוק מה שקרה שלשום לנתי ולתהילה. האם חשתי רע בשביל נתי? למרות שאוהד קנולר שיחק מעולה ואפשר היה להשתכנע שהוא שבור לב, התקשיתי להיות עצובה. אני ראיתי רק משפט אחד מול העיניים: הוא פנוי בשביל רעות!! יאי!!

 

אז נעבור לרעות. הייתי חושבים שהיא תהיה המקבילה לנתי, רווקה מוצלחת שכמוה, גם יפה וגם חכמה, אשת קריירה אמידה. אבל בסדרה כמו גם בחיים, מה שהופך גבר למבוקש הופך אותה לפחות מבוקשת. וככה היא מצליחה למצוא כל מיני לוזרים שאינם מגיעים לקרסוליה, ואמא שלהם עוד מעקמת עליה את האף כי היא עסוקה מדי בעבודה. נו באמת.

בפרק שלשום היא הייתה ממש מצחיקה (גם בקטע המעולה עם אבשלום קור וגם כשנשאלה אם היא והודיה קרובות משפחה מדרגה ראשונה של יפעת וענתה "אמא שלה וסבתא שלה"), ובאופן כללי אני מתה עליה. חתונה עם נתי בקרוב אמן.

 

הודיה – אין לי מה לומר, אני אוהבת גם את הדמות שלה ורק רוצה לראות אותה חיה עם אברי בקרוב. מהפה שלי לאוזניים של לייזי שפירא, תודה.

 

יפעת ואמיר – קלפטע ובחור טוב. נראה לי שסיכמתי לגביהם.

 

וגם, העונה היו פשוט דמויות מישנה מעולות – הקטע המבריק של להשחיר (ככה אומרים?) את רועי במקום שייצא מהארון, אחותה (היפהפייה!) של רעות ובעלה הטייס הבוגדני (עלק לא היה לו כלום עם הפקידה), וכמובן עזריה, המשורר הדוחה הכי מעניין בטלוויזיה.

 

ואה, עוד קטע מצחיק מהפרק של שלשום: נתי עונה לאמיר "לא, אשתך בלהה יולדת!" אחרי שזה תוהה אם הוא מתכוון ליפעת. גדול.

 

***עד כאן ספויילרים, אבל תיזהרו כשקוראים את התגובות, גם שם יש ספוילרים***

 

נשאר עוד פרק אחד עד סוף העונה. מה אעשה בלי האימייל השבועי שלי עם חן, פרשניתי לענייני המגזר? הו.

 

וכמובן, יש פה את הסדרה עם המוזיקה הכי שווה. שיר הפתיחה המקסים, וגם בחירת שירי הסיום הכה מתאימים. אין, עשו פה עבודה מעולה.

 

 


 

 

יחפים

 

קחו את כל מה שכתבתי על סרוגים ותחשבו הפוך.

היו לי ציפיות מיחפים, כי להבדיל מסרוגים היא מדברת דווקא על המגזר שלי – דור מייסדי הקיבוצים (או במקרה שלי העמק) וילדיהם. סדרה רחבת יריעה הבטיחו לנו, מדור החלוצים ועד ימינו.

כגודל הציפיות וכו.

כי להבדיל מסרוגים, שיודעת להישמר מסטריאוטיפים ברורים מדי, יחפים הציגה דמויות שבלוניות צפויות להחריד – העולה החדש חדור האידיאולוגיה הציונית? צ'ק! ילידת הארץ השזופה הרוכבת יחפה בשדות? צ'ק! בן זוגה המנהיג האידיאליסט הנפוח? צ'ק! העולה החדשה שמתגעגעת לאירופה ולא עומדת בקשיי הביצות והיתושים? צ'ק!

מילא, את אומרת לעצמך, אבל אם יהיה סיפור מעניין אז לא נורא. אבל זהו, שהסיפור לא חדש. כתבו אותו קודם, בהמון ספרים. בפרק אחד של הסדרה נזכרתי ברומן רוסיגיא אוניתרנגול כפרות, הביתה, היינו העתיד, וזה רק מה שאני הספקתי לגלות.

מילא, את אומרת לעצמך, הרי יש פה סגל שחקנים מבטיח, איך זה לא יהיה טוב? אז זהו, שלא ברור למה ההפקה השקיעה בכוכבים בסדר גודל של אוהד קנולר ויחזקאל לזרוב, רק בשביל להעמיד אותם כבובות לצלילי קולו של המספר, אלון אבוטבול. אבוטבול מקריא שורה, הדמויות אומרות שורה, וחזרנו לאבוטבול. זה מרגיש כמו פרק של תומס הקטר.

voice over, ילמדו אתכם בכל שיעור תסריטאות למתחילים, הוא טריק נהדר להצלת תסריט משעמם, או להוספת מימד שמסביר לתסריט שמעניין גם כך. יש סרטים שזה עשה להם טוב (אני והחבר'ה, הנסיכה הקסומה, פורסט גאמפ), יש כאלה שגם זה לא הציל אותם. ויש כאלה, כמו יחפים, שזה רק הורס את הכל.

האם זה שווה צפייה? ובכן, אחרי שרוויתם מכמה פריימים של קנולר ולזרוב ביחד בפריים, אפשר לזוז הלאה. אז לא.

 

 


 

 

אני בטוחה שהיה עוד משהו שרציתי לכתוב עליו, אבל לא זוכרת כרגע. אולי אוסיף בהמשך.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2012 13:40   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים   
304 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של rAoFuHdXHH ב-26/11/2012 00:04

 

 


 

ביקור מולדת, סיכום

 

 

 

אז בשבוע שעבר היינו בארץ. סיכום עוד לפני הפוסט – היה עמוס, לא הספקתי לפגוש חצי מהאנשים שרציתי, לא הספקתי לעשות חצי מהדברים שרציתי, לא הספקתי לקנות חצי מהדברים שהתכוונתי. אבל לפחות אכלתי במנטה ריי (עם פורד והבלונדה, הה).

 

 


 

 

כל חששותיי התרכזו בטיסה לארץ. קודם כל היא יצאה מוקדם, מה שדרש מאיתנו להעיר את שני הילדים לפני שהם מתעוררים לבד, מעשה שמנוגד לכל אינסטינקט שיש לי. אבל דווקא עברנו את זה יחסית בשלום.

הקדשתי שבועות ארוכים לדיסקוס עם חברותיי את הלוגיסטיקה של הביקור: בין היתר התלבטתי איזו עגלה להביא, זו שטובה לשניהם אבל גדולה וכבדה, או זו שטובה רק לגומבוץ, אבל קטנה ומתקפלת.

כשהגענו לשדה הוצאתי אני את הילדים מהכיסאות בזמן שהאופנוען ערם את המזוודות מהבגאז' של המונית על המדרכה מול הטרמינל ונעמד מולי עם פרצוף של "נו?". "רק תוציא את העגלה ואנחנו זזים", אמרתי לו. האופנוען היכה במצחו עם פרצוף של "אופס".

שכחנו את העגלה. ובמילה "שכחנו" אני לשם שינוי לא מתכוונת לעצמי. לא שזה מנחם.

 

בשדה התעופה גילינו שאנחנו לא יושבים באותה שורה. כבר פתחתי פה לזעוק חמס, כשהדיילת ציינה שהטיסה ריקה ולכל אחד מאיתנו שורה לעצמו ואנחנו בשורות אחת ליד השנייה. אה, אז תגידי. היה סבבה.

בטיסה חזרה נגלה איך זה בדיוק ההפך, כשאין שום מקום. אבל דיה לצרה בשעתה.

 

בנתב"ג יצאו כל המזוודות. גם שלנו. רק הסלקל לא. התעכבנו חצי שעה לחכות, ורק כשגילינו שסביבנו כבר עומדים אנשים מטיסה אחרת ומחכים למזוודות שלהם, נכנענו. האופנוען יצא עם הילדים לסבתא שלהם שחיכתה בקוצר רוח בחוץ, אני הלכתי בבאסה לאיתור כבודה לדווח על הסלקל הנעדר, תוך שאני תוהה איך ניסע מכאן אם אין לנו סלקל. באיתור כבודה נעניתי בטון נוזף: "גיברת, סלקל זה בחריגים! תחפשי ליד הקיר!"

הסלקל באמת היה איפה שהיא אמרה. לא יכלו לשים שלט קטן, ים?

 

 


 

עשרה חודשים לא הייתי בארץ. מוזר לחזור לישראל. מצד אחד מרגיש בבית, מצד שני – הספקתי לשכוח דברים והופתעתי. למשל יצאנו מהטרמינל ומייד התמלא האוויר בצפירות מכוניות. אני חושבת שלא שמעתי צפירת מכונית חודשים. בונ'ה – זה נורא רועש!

בכלל, נהיגה בארץ – אללה איסתור!!! אנשים, מה יש לכם נגד לאותת?

מפחיד פה בכבישים.

 

 

 


 

 

ועוד משהו ששכחתי: היינו בעפולה ביום שישי אחרי הצהריים, ורצינו לאכול, והתברר שבית הקפה שסבתא אוהבת סגור בשבת. אמרנו "אין בעיה, נזמין פיצה". עברתי פיצריה פיצריה בדפי זהב, לא הייתה תשובה אפילו באחת. לא התייאשנו, אבא שלי יצא עם האוטו לחפש מקום של אוכל פתוח. לא היה. אנשים, מה אתם עושים בשישי בערב אם אין לכם אוכל בעפולה??

 

 


ונעבור לדברים הטובים:

 

איזה כיף זה חנויות ספרים בעברית…

רק לפני חודש קיבלתי משלוח ספרותי מכובד (ועליו – בפוסט הבא), ועל כן נשבעתי שלא אקנה עוד ספרים, ממילא אין לי מקום במזוודות. אפס, לאחר סיבוב בסטימצקי לא התאפקתי, ועל כן אמא שלי נשלחה וקנתה לי כמה ספרים, ביניהם את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם (או כמו שאמרתי לה לבקש "הזקן שיצא מהדלת". המוכרות קצת צחקו עליה בגללי). יאי!

 

 


 

 

איזה כיף זה חברות טובות עם ילדים…

הופעתי אצל חגית עם השניים שלי בצהריים, נתתי לה להאכיל את גומבוץ צהריים בעוד אני יושבת בניחותא עם דובוש, ואז נתתי לגומבוץ לשחק בחדר המשחקים של הבת שלה עד הערב, שאז נתתי לה להאכיל אותנו ארוחת ערב. לכולם היה נוח, וב"כולם" אני מתכוונת לעצמי. ~אנחת געגוע~

 

 


 

 

איזה כיף זה ארוחת בוקר של בנות…

 


בתמונה: שולחן לתפארת אצל איריס בבית. לכזה אוכל התגעגעתי. וגילה – אני רוצה את המתכון של הקיש.

 


בתמונה: הקינוחים של ארוחת הבוקר אצל איריס. לכזה אוכל התגעגעתי #2.

 

 


 

 

איזה כיף זה סבתא משקיעה…

אמא שלי ואני לקחנו את הילדים לספארי. היה חביב מאוד. מומלץ לבוא באמצע השבוע, די ריק. והכי מצחיק שבאיזשהו שלב עברה שם הרכבת הקטנה הזו שיש להם וקפצה ממנה מדריכה וחיבקה אותנו. לגמרי שכחנו שבת דודי מור עובדת בספארי…

 

 


 

 

איזה כיף זה בית קפה בתל אביב עם חברה…

 

קפה מיכל. תה עם כל מיני עלים, בחוץ גשם, ויש גם עוגיות. כמו פעם.                                        (צילום: שני)

 

 


 

 

איזה כיף זה שבת חורפית…


טשונט של אמא. כמה שנים לא אכלתי…

 

 


 

 

איזה כיף זה סבא וסבתא שעושים בייביסיטר כמה שאנחנו רוצים…

 

האופנוען ואני יצאנו לסיור בתל אביב. בהתחלה רציתי ללכת ל"יונה", החדשה של הבעלים של מנטה ריי, אבל האופנוען הציע שבמקום זה רק נסתובב בעיר, כמו שפעם היינו עושים, כשהיינו תל אביבים.

אכלנו במקום חדש (לפחות חדש לנו). המזנון של אייל שני (ותודה לשני שכיוונה). לכאורה, פיתה בארבעים שקל. אבל האמת – אנחנו אוהבים את הטרנד הזה של אוכל פשוט כמו של פעם, וגם היה ממש טעים, ברור שהחומרים שם איכותיים.

האופנוען מאוד נהנה לצלם שם.

 

 

 

יש חמוצים ממש טעימים:

וברוח המקום נכנסנו למוזה נוסטלגית, אז לקחנו שתייה הולמת:

(צילומים: האופנוען)

 

משם צעדנו ברגל לגלידה שבכל סופ"ש עצרנו בה עם האופניים לאכול גלידה, סיציליאנה. אני בד"כ לא אוהבת גלידות שוקולד אבל בזו יש שורת של גלידות שוקולד שכולן ממש טעימות.

 

ה-70% שוקולד והשוקולד וויסקי ממש מעולות.

 

 


 

 

פרט לביקורי חברות ומשפחה היו גם ענייני ביורוקרטיה ועבודה והשבוע פשוט טס. אני שולחת מכאן התנצלות לכל חברותיי הבאמת אהובות וגם חבריי האהובים שלא הספקתי לראות.

 

 


 

הודעה לעצמי: זה היה מאוד חכם לעשות רשימת מה לקנות בסופר בארץ. בפעם הבאה זה יהיה עוד יותר חכם אם אפילו תביאי את הרשימה איתך לסופר.

(למרות ששכחתי רק בהרט. עכשיו אני אנסה למצוא בהרט כאן. יה, רייט).

 

 


 

 

וירא אלוהים שחשבנו שלא נורא לטוס עם שני ילדים, ויאמר: "בוא נראה לשני האופטימים האלה מה זה טיסה מהגיהינום".

זה התחיל בזה שהיו תורים עצומים בביטחון והיה מישהו שא. לא נעמד אחרינו אלא לידינו וב. באיזשהו שלב עקף אותנו בטענה ש"לא זזתם אז זה בסדר", כי העזנו להשאיר מרווח של חמישה ס"מ בינינו לבין זה שלפנינו. עצבים. כשכבר הערתי לו הוא צעק עליי שאני לא מנומסת והוא לפחות היה מנומס כשהוא עקף אותנו בלי לומר מילה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין את הטענה הפרדוקסלית הזו.

בצ'ק אין נאלצנו להוציא ממזוודה אחת את כל הדברים הכבדים כי היא שקלה 6 קילו יותר מדי, ולשלוח אותם בנפרד בתיק גב קטן ובשביל זה רוקנו תיק גב אחד, אז אמא שלי נשלחה לקושש שקיות מכל מיני חנויות וסחבנו בהן את כל הצעצועים שלקחנו לטיסה ושאר הדברים שהיו בתיק הגב, ואני צריכה להזכיר שלא היו לנו ידיים פנויות, כי הרי לא הייתה לנו עגלה אז כל אחד מאיתנו החזיק תינוק או פעוט.

 

גם בשיקוף התיקים היה תור מטורף, וכולם עמדו בכעס ומעל כולם עלה קולו של גומבוץ "דא דא טטא", שזה "ביי ביי סבתא", וקצת חנק את הגרון שלי ושל טטא.

 

הטיסה הייתה מלאה והפרידו אותנו כי אי אפשר לשבת עם שני תינוקות באותה שורה (עניין של מספר מסיכות חמצן בשורה), ואני הייתי אמורה לשבת ליד איזה חרדי שבטח היה מתפלץ כשהייתי מתחילה להיניק, אבל אחרי סדרה של קומבינות קיבלנו בסוף את השורה לעצמנו, ואז התחילו שלוש שעות הטיסה.

שלוש שעות טיסה עם ילדים = 6 שעות טיסה בלי ילדים.

ואז נחתנו בבודפשט ועד שהתארגנו התברר שאנחנו אחרונים במטוס – והאוטובוס שמסיע לטרמינל ברח לנו. כן, מצחיק. הה הה.
ואז נסענו הביתה במונית ושני הילדים בכו כל הדרך. אני עשיתי היפנוזה לעצמי בינתיים "את לא כאן. את לא כאן. את במקום שקט" והאופנוען בחן בריכוז את הדרך, מקפיד להסתכל החוצה.
הגענו הביתה עם לשון בחוץ. לא קל לטייל עם ילדים.

 

אבל היה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/1/2012 22:34   
91 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/2/2012 14:17