מרץ 2017 – ביקור בישראל

כל יום חומוס (שבוע בישראל והמלצות לווינה)

 

זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

 

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

 

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

 

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

 

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

להמשיך לקרוא

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 

אמרה מרים – אה, זה ים.

להמשיך לקרוא

ביקור בישראל

לימודי מגדר #1


גומבוץ: אפשר להיות ג'נטלמן בכל גיל?

אני: נכון, גם אתה ודובוש ג'נטלמנים
דובוש, שעוד לא החליט על זהותו המגדרית: אני לא ג'נטלמן, אני ליידי!
גומבוץ: אני לא ג'נטל-מן, אני ג'נטל-בוי!
דובוש (בהתלהבות): ואני ליידי-בוי!

 

הממ.

 


 

הייתכן שכבר עבר חודש מאז שביקרתי בישראל?

 

אה, כן, ביקרתי בארץ. ביקור קצר אך עמוס.

 

הבעיה היא שחזרתי לימים מאוד עמוסים ועכשיו אני לא זוכרת כלום מביקורי.

 

יש רק כמה תמונות שצילמתי שמזכירות לי דברים.

 

כל הדרך לשדה התעופה בבודפשט אני מבטיחה לילדים שבקרוב מאוד הם יוכלו לעמוד מול קיר הזכוכית הגדול של הטרמינל ולראות המון מטוסים. הערפל שיש בדרך לא גורם לי לחשוב על זה שאולי יש כאן בעיה. ואז אנחנו מגיעים סוף סוף לקיר הזכוכית המובטח.

 

 

גומבוץ: איפה המטוסים?

 

אני: שם, בתוך הענן… אה, מי רוצה שוקולד??

 

(מתברר שכשטסים לבד עם שני פעוטות מוכנים להגמיש הרבה עקרונות)

 

בעת הזמנת הכרטיסים גיליתי שיש אפשרות להזמין ארוחות ילדים במטוס. הזמנתי, מתוך הנחה שאולי יהיה מדובר במשהו חברותי לילדים. כריך קטן יותר? אולי קצת ירקות חתוכים? חטיף בריאות?

 

 

והתשובה: כריך באותו גודל ענק לילדים, פלוס ערימת ג'אנק פוד! בעע.

 

מתוך חוויות הישראליות של הילדים בביקור:
הגומבוץ טועם לראשונה חמציץ בחייו (ותודה לחצר של גילה), ומרוצה. עד סוף הביקור הוא יחפש עוד פרחים שאפשר לאכול.
הגומבוץ מכין עם סבתא עוגת ביסקוויטים משולשת.
הגומבוץ והדובוש טועמים במבה ישראלית, ומגלים שהיא יותר טעימה מהבמבה מהדוחן שאני נותנת להם בהונגריה. כשנחזור אני אגלה שעכשיו הם לא רוצים יותר "במבה הונגרית".
הגומבוץ ודובוש מבלים את רוב זמנם בחצר, בלי מעיל, שזה סוג של שינוי אחרי חודשיים שבהם הם לא יצאו החוצה בלי חליפות שלג, כובעים, כפפות וכו.
גומבוץ: בישראל כבר קיץ?
אני: הממ, כן.

 

זכיתי לשני ערבי בנות מהממים. האחד היה עם שלוש הבנות האהובות עליי מהעבודה, שהן בלי קשר גם שלוש חברות מאוד מאוד טובות. היינו אמורות ללכת ליונה, אבל אחת מאיתנו הייתה שם כמה ימים קודם ודיווחה שהאקוסטיקה בלתי נסבלת, ואנחנו הרי מעוניינות לדבר. אז המקום הוחלף לפיצרוי בתל אביב, מקום שלא שמעתי עליו לפני, אפילו שהוא ממוקם מאה מטר מאחת מדירותיי הקודמות בתל אביב. היה מעולה. מילא האוכל המצוין, החברה הייתה בלתי מנוצחת. לפעמים אני שוכחת כמה אני אוהבת את חברותיי בארץ וכמה ערב בנות איתן תמיד יהיה טוב יותר גם מערבי בנות מאוד מוצלחים בחו"ל.

 

ערב לאחר מכן יצאתי עם חגית למקום שהיא מצאה. הג'י פי אס הוביל אותנו לשם ואז הכריז: הגעתם ליעד.

 

 

שתינו התפלצנו קצת, אבל סיבוב סביב הבלוק גילה לנו את המקום.

 

במקום ישבנו על הבר. הברמנית הגישה לנו את התפריטים. על שלי הייתה הפתעה:

 

 

כן, זה מסטיק. מזל שהיינו שיכורות בלי ששתינו וצחקנו גם מזה.

 

יש לומר: בישראל יש כנראה את המסעדות הטובות והזמינות ביותר. זה לא שבחו"ל אין מסעדות טובות, יש ועוד איך, אבל איכשהו מרגיש לי שבישראל קל מאוד למצוא מסעדות טובות, וכמעט בכל מקום נופלים על אוכל טוב.

 

עוד מחוויות הגומבוץ והדובוש בארץ:
ביקור בעבודה של סבא, שם יש דגמים של מטוסים. נרשמה התפעלות גם מהמטוסים וגם מבריכת הנוי עם הדגים.
ביקור במוזיאון הילדים בחולון עם סבתא. הגומבוץ סבור עד עכשיו שינשול הוא חיה אמיתית.
ביקור במקס ברנר, המקום בו מגישים את הפאנקייק הקטן אך היקר ביותר שראיתי בחיי. ווט דה פאק??

 

ועוד חוויה אחת: הגומבוץ מראה סימני אבעבועות רוח ביומנו השני לביקור. מצחיק מאוד אלוהים. ביטלתי את כל המפגשים עם הילדים שהיו מתוכננים עם חברותיי.
(לשאלתכם: כן, הוא מחוסן. הידעתם שהחיסון מכסה רק 90%? בכל מקרה, אני דווקא ממליצה, כי כשחוטפים אבעבועות עם חיסון מדובר בהופעה קלה מאוד של המחלה, בלי חום ומעט מאוד נגעים).

 


 

לימודי מגדר #2

 

גומבוץ: זה היה כשהייתי קטן קטן?
אני: כן
גומבוץ:ממש קטן, כשעוד הייתי בבטן של אבא?

 

סליחה???

 


 

וחזרה לתרבות קצת שונה:

 

מכירים את זה כשאתם מגלים בחדר המדרגות/מעלית הודעה מאחד השכנים שהערב הוא מקיים מסיבה אצלו בבית ומתנצל מראש על הרעש? אז לפחות אצלי התגובה הראשונה הייתה "ססאמק, יעירו לי את הילדים השכנים הבלתי מתחשבים האלה". ואז נכנסתי למעלית כמה שעות אחרי וגיליתי שבכמה שעות שחלפו השכנים טרחו לברך את בעלת המסיבה באיחולי יום הולדת שמח ומסיבה נעימה. פירגון ושמחה בשביל האחר, רשמתי לעצמי.

 

 

לתהייתכם: לא, אני לא יכולה לקרוא את הפתק הזה. האופנוען תירגם לי. אבל את הערות השכנים כבר הבנתי לבד (בולדוג סולינאפוט זה יום הולדת שמח).
נכתב על ידי עדי בעולם , 16/3/2014 13:12
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עכברת גינה ב-18/4/2014 00:10

יחסים בינלאומיים

קלולסיות לאומית #1

אנחנו הולכים בשדרות המרכזיות של בודפשט (אנדראשי), שנסגרו לתנועת מכוניות לצורך הפנינג. יש המון דוכנים ומול בניין האופרה יש במה וכיסאות כי תיערך שם הופעה ברחוב להנאת הציבור. רגע לפני תחילת ההופעה הכיסאות כבר תפוסים כולם. ואז המוזיקה מתחילה וכולם נעמדים.
אני: תראה מה זה, כולם עומדים בדיוק כשהמוזיקה מתחילה, איזה חוסר התחשבות
האופנוען (ביובש): זה ההמנון
אה, זה מסביר את זה…

ההופעה עצמה. שאז הקהל כמובן לא עמד…

קלולסיות לאומית #2
האמא הגרמניה ואני בשיחה על מבנים מעניינים בעיר.
האמא הגרמניה: ואם כבר מדברים על מבנים מעניינים, אז בדרך שאנחנו נוסעים בה לבריכה יש כנסייה שבנויה בתוך בניין עתיק. והם אגב מאוד מכבדים גם יהודים, כשהיה החנוכה שלכם הם שמו על הגג שלהם מנורה
אני (מזהה את הבניין שהיא מדברת עליו): זה בית כנסת
האמא הגרמניה: זה מסביר את זה.. באמת לא הבנתי למה כל הבניין מקושט בכוכבים האלה…

קלולסיות לאומית #3
לאמא הגרמניה ולי יש סושייה שאנחנו אוכלות בה מדי פעם. עם הזמן גילינו שהבעלים הוא יהודי שאף יודע כמה מילים בעברית ומאז בכל פעם שאני שם הוא בא להחליף איתי כמה מילים בעברית. והנה יום אחד קבעתי שם עם האמא הגרמניה והגעתי לפניה, והבעלים ניגש אליי וסיפר לי שאבא שלו בדיוק נפטר. אמרתי כמה מילות ניחומים ושאלתי על השבעה, ואז הגיעה האמא הגרמניה והוא עזב את שולחננו. בסיום האוכל, כששילמנו, הוא ניגש שוב ושאל איך היה האוכל, ואז, כשכבר עמדנו לצאת קרתה השיחה הבאה:
הוא: להתראות בפעם הבאה
אני: ביי (עוברת לעברית) ושלא תדע עוד צער
האמא הגרמניה (בטון עליז): אה, נכון, גם ממני – שיהיה לך סוף שבוע נעים!
אני: הממ, אנחנו צריכים לעבוד על העברית שלך

כמו בכל שנה, גם השנה נערך בגן השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מוזמנים להתארח בגן ולהציג לילדים את המדינות שהם באו מהן.
להזכירכם, בשנה שעברה ההורים התעלו על עצמם עם רעיונות מעולים – ההורים האנגלים ערכו לילדים משחק שבו הם קישטו כתרים עם "יהלומי הכתר" ואז ערכו להם "מסיבת תה עם המלכה" כשכולם לובשים את הכתרים ומסיכות של המלכה ובעלה, והאימהות היפניות ערכו סדנת הכנת סושי לילדים, והאמא הבלגית הכינה עם הילדים וופלים עם "מגהץ" וואפלים שהביאה איתה, והאמא ההולנדית עשתה להם בוקר עם הארנבת מיפי, ועוד ועוד, ואז שאלו אותי מה אני רוצה לעשות עם הילדים שייצג את ישראל ואני התחלתי לגמגם ובסוף יצא שבאתי לספר לילדים את "ספר הילדים הלאומי של ישראל" ששמו "דה ליון דט לייקד סטרוברי", ויצאתי קצת מעפנה.
ואחרי זה, סיפרתי על זה כאן בבלוג וקיבלתי תגובות שאיך לא חשבתי על הדברים המופלאים שיכולתי לעשות בשביל לייצג את ישראל, ואחד הרעיונות הכי מעולים היה לאפות חלה בגן ולעשות קבלת שבת. מה שנכון נכון, רעיון מעולה.
אז השנה, כשהגיע המייל מהגננת, חודש לפני הזמן, הייתי מוכנה. איך שהגיע המייל עניתי לגננת שאני מבקשת לתפוס את יום שישי, כי אני רוצה לעשות קבלת שבת ולאפות חלה "כמו בגנים בישראל". הגננת דווקא התלהבה של החיים ומייד שמרה לי את יום שישי, ואף השתמשה בי כדוגמה לכל ההורים האחרים ששאלו אותה מה הם צריכים לעשות.
וכך גיליתי שהשנה השתנו קמעא יחסי הכוחות. כי ההורים האנגלים הכי פעילים עזבו ואילו ההורים האנגלים שנשארו הם אלה שתמיד מזדנבים מאחור ולא מפעילים בעצמם, האמא הבלגית עזבה גם היא, ונותרו עוד כמה הורים בלי רעיונות. אז ככה יצא שכשהם פנו אל הגננת ושאלו אותה באיזה סדר גודל זה אמור להיות, היא נתנה להם כדוגמה אותי, שבאה לאפות לחם עם הכיתה, וכולם נלחצו.
ככה יצא שהאמא ההולנדית שאלה אותי אם זה נכון שאני באה לאפות עם הכיתה וכשעניתי שכן התחילה לגמגם שבעצם היא תדחה את הפעילות ההולנדית ליום המלכה, ועוד כמה אימהות שאלו אותי אם זה נכון ולכולן עניתי בטון לגמרי פטרונייזינג ששום ביג דיל, אני רק באה לאפות חלה עם הילדים, באמת, קטן עליהן, גם הן יכולות למצוא משהו לעשות… ואז עצרה אותי האמא האמריקאית וכבר התכוננתי לעשות גם לה את הקטע הפטרונייזינג אבל התברר שהיא בכלל לא לחוצה אלא היא אמרה לי בטון בוטח: "אני מביאה עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניז, משחקים עם דמויות של דיסני וקטע מרחוב שומשום להראות להם. אבל שיהיה לך בהצלחה עם הלחם, נשמע נהדר". כן, לפעמים ישראל צריכה תזכורת מארה"ב מי המעצמה כאן.
על כל פנים, הסתובבתי לי עם האף בשמיים וחילקתי עצות לכולם עד שהגיע הזמן של השבוע הבינלאומי ואז נזכרתי: אני לא יודעת איך אופים חלה. למעשה, אף פעם לא אפיתי עם שמרים. למעשה, אין לי מושג איך עושים אחת ואילו עכשיו אני צריכה לאפות שלושים. מהמם.
מייד שלחתי אימייל היסטרי רווי סימני קריאה לחברות שלי ("אני צריכה לאפות חלה בעוד שלושה ימים!!!! אני לא יודעת איך!!!!). החברות שלי הראו שהרוויחו את התואר ביושר, וכולן שלחו טיפים עוזרים (המייל של איריס נפתח במילים "קודם כל תירגעי"). חגית אמרה שתשאל את הגננת שלהם, איריס צילמה לי את הדף מהספר של קרין גורן, וגילה שלחה לי לינק מעולה לווידיאו שמסביר איך קולעים את החלה וגם הוסיפה אזהרה שאני לא אחשוב אפילו על קמח מלא, וזה קצת הצחיק אותי כי באמת כבר התחלתי לחשוב אולי אפשר בכל זאת, שליש קמח מלא והשאר קמח לבן…
יום אחרי זה כבר עשיתי ניסיון בבית לראות אם אני יודעת איך עושים חלה. התברר שזה אפשרי וגם לא כל כך קשה. נשאר לי רק לחשוב על הלוגיסטיקות (שתי קבוצות, בהפרש של שלוש שעות אחת מהשנייה, וצריך להתפיח את הבצק לשתיהן), עליתי עם פיתרון אחרי שאמא שלי, שעשתה קורס אפייה בשמרים, הרגיעה אותי שאפשר לשמור בצק שמרים גם לילה במקרר.
וכך הגעתי לגן ביום שישי. ראשונה הייתה הקבוצה של דובוש. בקבוצה שלו כבר הייתה האמא הקרואטית שהביאה המון צעצועים בצורה של דגים והסבירה על מאכלי הים בקרואטיה. ואחרי זה הגיע אמא אנגליה שעשתה להם מסיבת תה, והיו גם שתי אימהות הונגריות שהסבירו משהו על הבגדים הרקומים המסורתיים של הונגריה.
הגננת של דובוש נתנה הרצאה קצרה על ישראל (שאפשר לסכם אותה ב"מאוד חם שם בקיץ ובחורף נעים"), ואז עברנו ללחם, וזה התגלה כהצלחה משו משו. הילדים קיבלו כדורי בצק קטנים והתבקשו להפוך אותם לנחשים. ואז קלענו אותם במן משחק נחמד, ואז שלחנו לתנור.
לפני התנור:
אחרי התנור:
הילדים אכלו את החלות שלהם עם ארוחת הצהריים וכולם דיווחו על הצלחה.
אוקיי, נותרה הקבוצה של גומבוץ. הגענו וישר עברנו לחלות, ושוב הייתה הצלחה מעולה, כי בתכל'ס לתת לילדים לשחק עם בצק זה תמיד לוקח. ואחרי זה הגננת לקחה את החלות לתנור ואמרה: "אז את תישארי איתם עד שהחלות יוצאות מהתנור?" הופה, התקלה.
ככה יצא שהילדים בקבוצה של גומבוץ קיבלו שיעור עברית ספונטני. התחלתי במילים קלות כמו "אמא" ו"שלום", אבל כשהחלות בוששו להגיע ואני התחלתי לפתח חרדת קהל החלטתי שזה הזמן להרביץ בהם תורה וללמד אותם מה עשינו כאן. וככה יצא שכשהגננת חזרה לכיתה עם החלות אמרתי להם "מה כולם אומרים עכשיו?" וכל הכיתה צעקה: "שבת שלום ומבורכת", והגננת חטפה קצת הלם.
יצא שאחרי שנים של אפיקורסיות אפיתי חלות לשבת עם קבוצה של גויים ואז לימדתי אותם לברך את השבת. מצווה או לא מצווה? בחיי, אני צריכה לקבל משכורת מחב"ד…
ולפני שכולם פה מתחילים לפזם יה-בה-בה-בה-ביי עם הכלייזמר, הנה תמונה מההפעלה של האימהות היפניות, שאמרו לכולם מתי זה וכל האימהות הגיעו במקרה בדיוק בשעה שהן עוד היו…
וככה יצא שכל האימהות גילגלו סושי בעוד הילדים מעווים פנים (כנראה שצריך להיוולד לזה, שתי הילדות היפניות דווקא אכלו את הסושי שלהן בתיאבון). מה איכפת לי, אני את המאקי סלמון/אבוקדו שלי קיבלתי…