שבעה לסבתא

בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.

טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.

אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦

אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

IMG_0318

האם בבית של כל הסבתות תלוי הציור הזה?

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?

עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

 

 

IMG_0298

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?

האופנוען: פחותוש

 

להמשיך לקרוא

ביקור בזק בארץ

עם בואו הקרוב של פסח נאלצנו להודות שהילדים מעולם לא ראו פסח כהילכתו. עד כה חגגנו פסח עם ההורים של האופנוען, רק אנחנו והם, וכיוון שהם לא מדברים עברית לא הייתה שם קריאת הגדה, או שעשינו סדר במסעדה עם עוד מאה איש, שבו המורה לעברית של הקהילה מקריא את כל ההגדה, ללא כל השטיקים המשפחתיים שהופכים את הסדר לנוסטלגיה אהובה. מה זה שווה סדר אם אין אינטריגות למי יקריא את המשפט עם הציצי והערווה ומי ישחק אותה עם החכם ולא ייפול עם הרשע? לא שווה. בקיצור, הילדים לא ממש התרשמו מסדר פסח.

אז השנה החלטנו שנראה להם שסדר פסח יכול להיות גם כיף ונטוס לארץ. רק מה, בית הספר של הגומבוץ לא יצא לחופשה בתקופה הזו ואנחנו קצת מפחדים מהמחנכת שלו ולא רצינו להסביר לה למה הוא נעלם לשבוע (חוקי בית הספר הם שאסור להיעדר יותר מיומיים ללא אישור רפואי. אלא אם כן נוסעים לסקי בינואר-פברואר). בנוסף, לט'ס פייס איט, חול המועד הוא לא בדיוק זמן אידיאלי לחופשה בארץ, כל המקומות הטובים עמוסים וחצי מהמקומות של האוכל סגורים. אז הזמנו נסיעת בזק – יום לפני הסדר, הסדר, יום אחריו ועוד יום. היה ברור שלא נספיק לראות חברים כמו שצריך אבל לפחות הספקנו לראות משפחה, פלוס קומץ חברות טובות שזו לא הפקה לפגוש אותן, פשוט נחתנו לה בבית (תודה, חגית).

וכך נחתנו בארץ זמן קצר לפני החג. הופתענו לגלות שלמרות החמסין ששלט בארץ איזה שבוע, בדיוק בשבילנו צנחו הטמפרטורות ל-18 מעלות ורוחות חזקות. קריזה, ארזתי רק בגדים קצרים והבטחנו לילדים ים.

IMG_1380

חוץ מאיתנו לא היה שם כלב. כלומר, היה שם רק כלב. הכלב הופיע מאיפשהו ושיחק עם הילדים

להמשיך לקרוא

מרץ 2017 – ביקור בישראל

כל יום חומוס (שבוע בישראל והמלצות לווינה)

 

זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

 

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

 

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

 

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

 

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

להמשיך לקרוא

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 

אמרה מרים – אה, זה ים.

להמשיך לקרוא