ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2011

11/2011

הבלוגרית שאהבה קאפקייק

פעם הייתה בלוגרית שאהבה רק קאפקייק

לא בשר ולא גבינה, רק קאפקייק פשוט
לא דייסה ולא קקאו, רק קאפקייק היא רצתה
קאפקייק. לא לחם, לא אורז ולא ביצה,
 
רק קאפקייק.
 
וביער הרחוק ההוא, שבו היא הייתה גרה
לא היה קאפקייק.
ישבה הבלוגרית ובכתה ובכתה, ואמרה:
– אני רוצה קאפקייק.
 
בא הבנזוג שלה, האופנוען, ואמר לה:
-תשמעי חמודה, אין קאפקייק. ביער שלנו אין קאפקייק.
 
יש פטל, שזיפים, סיגלויות, מרק (גולאש),
יש אורז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממותק,
אבל קאפקייק אין. אין.
תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן
 
אבל הבלוגרית בכתה ורצתה רק קאפקייק
ואת עיניה ניגבה ניגבה כל הזמן בסמרטוט (חיתול בד)
ורצתה רק קאפקייק.
כל הזמן בכתה, וכל הזמן רצתה קאפקייק וקאפקייק

 


אז שום ילדים שאמא שלהם שמה להם קאפקייק בתיק לא הגיעו לבקר פה, למרות שבכיף יכולתי להבהיל אותם כמו שאני נראית בלי שעות שינה והם היו משאירים מאחור את התיק. אז בלית ברירה המשכתי לקטר ("דווקא כשאני מיניקה ואני יכולה להשתולל עם קלוריות אין לי פה קאפקייק! הכל עוגות של רוסיה!") עד שהגננת של גומבוץ, שנמאס לה לראות את פרצופי המכורכם כל בוקר הודיעה לי שהיא מצאה בית קפה אמריקאי שמגיש את כל הזבל הסוכרי הזה.
 
לא סתם קוראים לו Sugar Shop. שני סניפים יש להם, ואנחנו הלכנו על הגדול. המקום מעוצב בצורה הכי סכרינית שאפשר לחשוב עליה, ומאוד אמריקאי. והדוכנים: בקומה ראשונה עוגות הונגריות ("ממ, הקומה הראשונה נראית טוב", אמר האופנוען, מפספס לגמרי את הפואנטה שבגללה הלכנו לשם. עוגות של רוסיה יש בכל מקום!!), בקומה השנייה שלל זבל סוכר צבעוני. עוגות בצק סוכר מהממות, קאפקייק זרחנים, פטיפורים מצחיקים. לשטוף את העיניים.

הנקניקיות והפופקורן הם כמובן גם עוגות.

העיצוב של המקום גם מושקע:


גיבורי על הקירות

מילוי אמ אנד אמס בשולחנות,
או סתם עיצוב סכריני:

 

ויש גם חנות, מלאה בדברים ורודים ומתוקים:


 

לפחות אני לא חובבת הזבל הזה. למרות כל האמור למעלה אני לא אוהבת את אלו הממש ג'אנקיות, שכולן בצק סוכר ועוגה יבשה. אני התגעגעתי לקאפקייקס האלה, הפחות צבעוניים וזבליים ויותר קרמיים (שמראים לי שכבר כשהינקתי בפעם הראשונה רציתי קאפקייקס). הכי רציתי שוקולד וחמאת בוטנים. אז לא הלכתי על קאפקייק אלא על עוגת חמאת בוטנים שהייתה מצוינת.
חשבון, רק כדי לשים דגש על יתרון של רוסיה:
עוגה נאה
+
תה
+
חליטת פירות מצויינת
=
22 שקלים. תקנו אותי אם אני טועה (הרבה זמן לא יצא לי ובזמן הזה מחקו לי את המוח והזיכרון) אבל זה ממש יותר זול מבארץ, נכון?
 

הטמטמת עוד פה:
האופנוען ואני מחפשים את בית הקפה ולא מוצאים.
האופנוען: טוב, לא תהיה ברירה אלא לשאול מישהו
אני: אוי, מה נעשה? בטח אף אחד פה לא מדבר אנגלית
האופנוען פותח את החלון של האוטו ושואל מישהו בהונגרית איפה הרחוב
אני נזכרת שהוא הונגרי
 

ומאז, היא אוכלת רק מה שהיא עצמה מכינה,
ולא רוצה דברים שאין ורק לילדים אחרים יש.
היא אוכלת ביצה, ולחם וגבינה לבנה
והיא כבר לא בוכה ולא מתנהגת כמו טיפשה (טוב, טיפשה אולי כן)
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/11/2011 13:34   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/12/2011 11:29

 

 


 

טוני וג'ינג'ר

כשעברנו מלונדון לבודפשט שכרנו חברה שגם אורזת. וכך, ביום המעבר התייצבו על סף דלתנו שלושה שמנגוצים ג'ינג'ים רחבי כתפיים כמעט זהים. "אני טוני", הציג את עצמו הדובר שלהם, "זה ג'ינג'ר וזה שם כלשהו" (גם האופנוען ואני לא הצלחנו לתפוס את השם של השלישי).

 

טוני, ג'ינג'ר והשלישי החלו מייד בעבודה. אני הסתלקתי עם גומבוץ לסיבוב יוקרתי בהמפסטד (על מי אני עובדת, שוב הלכנו לג'ימבורי) האופנוען נשאר להתייבש עם האריזה. על כל פנים, הם עבדו בקצב טוב אז הוא לא עמד להם על הראש. ככה יצא שלא השגחנו מה אורזים במטבח. וכיוון שאת המטבח ארז גבר שנראה יותר כמו חוליגן כדורגל מאשר פודי חובב מטבחים (כשהגיעה העת לארוחת הצהריים אמר לי טוני "איי, מי אנד דה לדס לוקינג פור א צ'יפ שופ", ואני התנצלתי שבהמפסטד אין ושלחתי אותם לפינצ'לי רוד), הוא הצליח לפספס את המגירה הכי חשובה של המטבח.

מגירת הסכו"ם והאקססוריז. אקדים ואומר שבעל הבית ניסה לחסוך כשבנה את המטבח, ולכן מגירת הסכו"ם הייתה בנויה בתוך מגירת הסירים. גם לי לקח קצת זמן למצוא אותה כשעברנו לשם וסידרתי את המטבח. אז ג'ינג'ר המסכן, זה כבר היה ממש אתגר בשבילו. אז הוא הצליח לארוז מטבח שלם בלי לחשוד שהוא לא נתקל בסכו"ם.

כשפרקתי את הארגזים בבודפשט קלטתי לאט לאט שהסכו"ם שלי לא הגיע. זה לכשעצמו לא היווה כזו בעיה גדולה, זה במילא היה הסכו"ם הכי זול שיש באיקאה. את זה קניתי מחדש (והפעם פינקתי אותנו בשני הכי זול באיקאה, וויהי!). אבל המגירה הזו, שהייתה מגירה ממש רחבה וגדולה, הכילה יותר מהסכו"ם, היו בה גם כלים אחרים. ובכלים האלה אני נזכרת בכל פעם שאנחנו צריכים אחד ואני קולטת שגם הוא אבד באסון הטוני וג'ינג'ר.

הנה רשימה חלקית של מה שחסר ומה שכבר איכשהו השלמתי:

פומפיות אישיות לפרמזן

שני פקקים לבקבוק יין, אחד מסיליקון בעיצוב משעשע, אחד יוקרתי ממתכת מנאפה ואלי

שני קולפנים – קניתי קולפן פושטי באיקאה

כפות לסלט שהכי אהבתי, מ"סוהו" בארץ – קניתי כפות לסלט בחנות חביבה כאן

מרית סיליקון ממש שווה מחנות עיצוב בשטוקהולם

מחזיקי תה אישיים – קניתי מחדש

מחזיק תה לקנקן

הסכין הכי טובה שהייתה לי, קטנה ומדהימה, חתכה כל דבר אפשרי. נקנתה לירקות, מהר מאוד עברתי להכין איתה הכל. נקנתה בחנות שף בדיזינגוף סנטר, כך שאין לי סיכוי להחליף אותה בקרוב – קניתי כבר שתיים בחנויות נחשבות והן לא מגיעות לקרסוליה

שישה סכיני חמאה, מעץ, משבדיה. השתמשתי בהם להכל, החל ממריחת חמאה, דהה, ועד להגשת ממרחים, טיגון דברים קטנים, ערבוב בסיר קטן וכו

כותש שום ממש טוב – קניתי באיקאה והוא לא מגיע לרמת הקודם

פורס גבינה צהובה – קניתי חדש

מצקת קטנה – לרטבים

כף גדולה להגשה – קניתי

מברשת סיליקון למריחת ביצה/שמן וכו

 

כמו שאתם רואים מדובר בהרבה חפצים שהם יותר מותרות, ולכן לא מיהרתי לקנות מחדש, וחלק גם לא מצאתי כאן (סכיני החמאה) אבל זה מבאס.

אחרי זה גיליתי שג'ינג'ר פיספס גם את מגירת התבניות (הייתה חבויה מתחת לתנור) ולכן נעלמו לי גם כל התבניות (כולל תבנית זכוכית שווה לפאי) וגם חותכני העוגיות שאספתי שנים (היו לי משהו כמו 20 בהמון צורות), ועד שהתקרבתי לגיל שיש לי ילד שיכול להנות מחיתוך עוגיות. יופי.

די, לא רוצה לעבור דירה בקרוב.

(אלא אם כן הדירה בניו יורק).

 


הטמטמת עוד כאן, ולא רק אצלי.

האופנוען תופס אותי רוקדת בצורה ממש מטופשת מול גומבוץ.

האופנוען: ולחשוב שבקרוב את בת 38

אני (בכעס): 37

האופנוען (בקול של "נו באמת, אותי את לא יכולה לרמות בקשר לגיל"): 38

אני: נולדנו באותה שנה

האופנוען: נכון

אני: ובן כמה אתה?

האופנוען: 38

אני: תחשוב שוב

האופנוען (מחשב בקול, 1974… 2011..): אה

 

 


האמת, זה ממש מוזר לראות את הגיל הזה. אני עוד מסתובבת כשמישהו קורא "חיילת"…

 

 

 

 

יום ההולדת עבר בסדר. מזל שאמא שלי הייתה כאן לארח לי לחברה. היה כיף לדבר עברית בארוחת צהריים יום הולדתית.

 

 

 


 

חברותיי המסכנות קונות לי כבר כמה חודשים מתנות ברצף. חגית למשל ביקרה אותי באוגוסט והביאה לי מתנה לבית (וגם מתנות לגומבוץ וגם רשימת מכולת ארוכה), ואז שלחה לי חודש אחרי מתנה ללידה של דובוש, ולקינוח שלחה לי עכשיו מתנה ליום ההולדת. כן, השנה יש לה סעיף בתקציב שהוא מתנות לעדי.

והנה נחתה פה גם חבילה מהדס, וחבילה מה זה שווה. החלק הספרותי שלה: שני ספרים של יו נסבו, אדום החזה ונמסיס, ספרי בלשות סקנדיביים, שזה ממש אני ומה זה בא לי לקרוא אותם. גם גומבוץ קיבל ספר – של דויד גרוסמן, מי רוצה שק קמח, וזה הגרוסמן הראשון שלו, אני כה מרוצה.

 

אז עכשיו ממתינים לי על המדף לקריאה שני ספרי יו נסבו וגם הספר החדש בסדרה של אקונין, הכתרה, שההורים שלי הביאו לי. יש!!

 


 

ולפכים גסטרונומיים מחיי עקרת הבית. ראשית, במסגרת מבצע "אנחנו נמצא אוכל שאנחנו אוהבים ברוסיה" גילה האופנוען מאפייה מעולה. משם הוא מביא כל סופ"ש מאפים בשם פוגצ'ה, שזה מן לחמניות קטנטנות. הוא מביא את גירסת הצ'דר, כלומר ממולאות בגבינה, והמרקם שלהם ממש מזכיר בריוש. יאמי!

כדי לאזן את כל הקמח הלבן והמושחת הזה אני משתדלת להכין משהו בריא. אז הנה מתכון לסלט סלק שקיבלתי מגילה והוא גם בריא וגם טעים:

סלק קצוץ לקוביות

תפוח גראני סמית' קצוץ לקוביות

לימון, מל"פ, שמ"ז

הוראות: לערבב.

יוצא טעים וצבעוני.

 


וגרו לחמניות מושחתות עם סלט סלק בריא.

 

 


 

והמלצת קריאה לבלוג: טול טול היא אם לפעוט, התגוררה בכמה מדינות, גם מצחיקה וגם מרגשת.

(גילוי נאות: היא חברה שלי עוד מלפני ימי הבלוג, כששתינו היינו נשות קריירה ומטיילות בעולם. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר מעשר שנים מאז המשלחת המקצועית לגרמניה שהפגישה בינינו! ואני לא מאמינה שלא ניצלתי בסוף את הספה שלכם באמסטרדם! ושעברו כבר יותר משלוש שנים מהחתונה שלכם!).

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/11/2011 21:49   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/3/2012 19:01

 

 


 

כבר שכחתי* (פוסט אימהות)

 

 

1. שאם זה לא מכוסה – זה ישפריץ.

2. את הגעגוע לשינה של לילה שלם. עזבו לילה שלם – ארבע שעות רצופות של שינה גם יתקבלו בשמחה.
3. שהרעש המפחיד בעולם הוא צליל המוצץ הנופל מפה התינוק אל הסדין. העולם, כלומר אני, עוצר נשמתו: יתעורר? לא יתעורר? (ברור שיתעורר).
4. את תחושת הפינוק האופפת אותי בכל פעם שאני זוכה להיכנס לשירותים לבדי, ועוד ממש לסגור את הדלת מאחוריי.
5. שבשנייה שתתחילי להיניק יתקוף אותך צמא איום, כאילו לא שתית יומיים.
6. שהאוכל הכי שימושי הוא זה שאפשר לאכול ביד אחת ולא מעל צלחת (מי אמר עוגיות ולא קיבל).
7. איך מתפעלים מנשא לופי**.
8. למה צריך כל כך הרבה חיתולי בד.

 

*אבל עכשיו אני זוכרת מצוין
**חוץ מסעיף 7. את זה, מתברר, גם המדריכים המצולמים לא הצליחו לרענן מספיק את זכרוני.

 


חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #1

הגדול לעולם ישכים משנת הלילה שלו בשנייה שבה סיימת להיניק את הנקת הלילה האחרונה של הקטן, הנחת אותו בחזרה במיטתו וכבר תיכננת לחזור למיטה בעצמך. יכולת ממש לחוש בדמיונך את ההרגשה הנפלאה הזו של הלחי על הכרית..
(חוק שעובד במאה אחוזי הצלחה ובדיוק על השנייה)
 

 
אלה לא החיים שלי, #87
 
השעה 21:20.
אני (בטון מיואש): אני לא מאמינה כמה מאוחר!! איך נגמר הערב??
האפנוען: אני יודע!! עוד יש לי כמה מיילים לענות עליהם, אני לא אגיע למיטה לפני עשר!!
(לצורך ההשוואה, גשו לעשרות פוסטים מלפני שנתיים וחצי ויותר, שפורסמו בסביבות ארבע בבוקר ונפתחו במילים "בדיוק חזרתי מבראסרי", או "איזה יופי של תפריט מוזל לבירות והמבורגרים יש בלילה בסרגוס" ו"כמה פרקטי זה שאפשר להזמין ארוחת בוקר 24 שעות ביממה בבנדיקטס")
 

סוף עידן התמימות
 
אנחנו יוצאים מקניות גדולות בסופר. האופנוען דג חטיף ביסקוויט רך ממולא בקרם גבינה ומצופה בשוקולד (זה קטע הונגרי, ממש טעים), מחלק לשלושה ונותן לי ולגומבוץ שליש כל אחד (זה משהו כמו גודל ביס). גומבוץ מסיים את שלו ומבקש עוד (או בלשונו – "עגה עגה", שזה "עוגה עוגה"). האופנוען ואני לא מתכוונים לתת לו עוד סוכר, גם ככה הוא זכה מן ההפקר וקיבל את זה רק בגלל שגם אנחנו רצינו ולא הצלחנו לאכול בלי שהוא יראה (הו כן, אנחנו מעולים בדוגמה אישית עם סוכרים..), אז אנחנו פושטים ידיים, מגלגלים עיניים ואומרים "אין, נגמר".
גומבוץ תוקע בנו מבט, צולל לעבר שקיות הקניות, מוצא את השקית הנכונה ושולף ממנה עוד חטיף כזה.
האופנוען ואני מזייפים טון מופתע: מה, יש עוד אחד?? איזו הפתעה..
אופס.
 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #2

אם הגדול מסכים לשחק לבדו בזמן שאת מנסה להרדים את הקטן, הוא לעולם יבחר את הצעצוע הכי רועש שיש לו (צעצוע שהוא לא נגע בו חודשים, רק עכשיו, כשאחיו הקטן ממש עצם עיניים, זה זמן מעולה לדפוק בפטיש..).

 


האופנוען: "מאוד יפה ששמת תמונות של שלכת לפני שני פוסטים".

כמה דקות לאחר מכן נוחת אצלי מייל עם תמונות שלכת שהוא צילם. יותר מוצלחות משלי, והוא עוד לא טרח לצאת מהבית בשבילן. רר.


(נוף מהחלון הביתי. צילום: האופנוען)

 


בפעם הבאה: ספרות, משלוח מהארץ ואי-משלוח מלונדון.
 

הערת ישרא: המנגנון החדש עם הקבועים לא עובד אצלי. התנצלויות למי שנעלמתי לו.
נכתב על ידי עדי בעולם , 9/11/2011 11:37   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-2/12/2011 14:23

 

 


 

פוסט להתעלף (סיכום סאגה)

יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

 

 


 

 

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

 

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

 

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן… זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

 

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה…

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

 

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

 

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

 

זהו. בפעם הבאה – פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2011 17:18   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/1/2012 23:22

 

ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2011

10/2011

סתיו בבודפשט

קצת הפסקה מסיפורי הלידה לצורך ענייני יום יום (הזיכרון שלי אזל עם שעות השינה. אם לא אכתוב עכשיו – לא יהיה).

 

 


 

 

סתיו בבודפשט. מבט מחלון המכונית.

הטמפרטורה בבוקר נעה בין 0 ל-2 מעלות. מתבקש להסתובב לצד השני ולהתחפר בפוך.

(פנטזיה).

 


 

 

טרם חלפה הטמטמת:

 

האופנוען שב הביתה ובאמתחתו ספר בהונגרית לגומבוץ. הציורים מראים עורב על ענף אוחז במקורו גבינה צהובה ושועל מתחת לעץ.

אני: הה, העורב והשועל

האופנוען: אז את מכירה את הסיפור?

אני: ברור, זה קלאסי, משלי צ'כוב

האופנוען (תוקע בי מבט של "או מיי גוד את אהבלה"): לה פונטיין, כן

(צ'כוב?? צ'כוב?? אני אהבלה)

(למרות שבמקור זה בכלל של איזופוס, לה פונטיין רק עיבד את זה. הה!)

 

 


 

 


סתיו בבודפשט. כבר שבועיים שאני מסתובבת ומצלמת עצים. אני יודעת שנהוג להלל את האביב, אבל הסתיו הרבה יותר יפה בעיני. הצבעים האלה הרבה יותר יפים מסתם ירוק.

 

 


 

 

אפשר גם ברוסיה #1:

 

ביקור בשכונה שאינה שכונתי הובילה אותי לירקן עם שני מצרכים שלא ראיתי הרבה זמן: חבושים ובטטות. מייד רכשתי קילו מכל אחד. כמה זמן לא אכלתי בטטות, איזה כיף שמצאתי. וחבושים.. ריח ריבה בבית.

 

 

 

ריח של חבושים, והצבע האדום שהם מקבלים אחרי בישול. ממ.


כאן בתמונה הם מוצגים על טחינה גולמית. כן, ככה אני אוכלת ריבה. או על פטה כבד. ותהרגו אותי, אבל לא הצלחתי לסדר את הפוקוס בתמונה הזו.

 

ועכשיו, אחרי שכולם התפעלו מאיך שאני מתקתקת גם פעוט, גם תינוק שרק נולד וגם עושה ריבה, אפשר לעצור את המכולה עם המדליות לפני שהיא עולה על המטוס ולהודות באילוצי המציאות:

בשל חוסר יכולת לחשוב על משהו כמו שצריך נזכרתי רק בבית, אחרי שכבר חתכתי חצי מהחבושים, שאין לי מספיק סוכר לריבה. איחסנתי את אלה שכבר חתכתי בקערת מים (עזר כמו כוסות רוח למת, הם כמובן שינו צבע, ולא לאדום המקסים. בפעם הבאה להוסיף לימון). דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת בבוקר קמתי אחרי מעט מאוד שעות שינה והרבה מאוד שעות הנקה, לא היה לי כוח להגיע לחנות לקנות סוכר. דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת גיליתי שזה יום חג ברוסיה, יום הניצחון על הקומוניזם או משהו כזה. כל החנויות סגורות. ("טכנית זה לא חג של רוסיה", תיקן אותי האופנוען, "זה חג אנטי רוסיה". ווטאבר, בלונדון זה לא היה קורה).

אז רק אחרי שלושה ימים הגעתי לעשות את ריבת החבושים שלי. כמובן שחצי מהם כבר הרקיבו. שיכנעתי את עצמי שלא נורא ששילמתי כל כך הרבה על חבושים ועכשיו יש לי רק חצי מהכמות, ושמתי את הסיר על האש. דובוש בדיוק התעורר לינוק ושיבחתי אותו על הטיימינג המשובח ואיך הוא היה שקט במשך כל זמן ההכנה.

מתברר שממש כמו נשות פונטנלה, כשאני מגירה נוזל כלשהו אני מאבדת את זכרוני. התיישבתי להיניק ומייד שכחתי מהסיר שעל האש עם הריבה שלי.

זה היה סשן הנקה ארוך במיוחד. אחרי שעה ורבע קמתי. כשנכנסתי למטבח נזכרתי בריבה (טוב, זה לא היה קשה, ראיתי את הסיר מול העיניים). קצת קשה לקרוא לזה ריבה. יותר כמו פחמי חבושים.

גירדתי את רובו ישירות לפח. אבל הצלחתי לחלוב קצת חבושים שטרם נשרפו.

 

צנצנת אחת קטנה מקילו חבושים, וגם יותר מרקחת מריבה אבל זה לא זמן להתלונן.

 

אולי בשבועות הראשונים של אחרי הלידה אני צריכה לדבוק בבישול הישרדותי – כזה שמכסה לנו ארוחות חיוניות ולא נכנס להרפתקות כמו ריבה.

 

או שגם ארוחות לא? מתברר שהחבושים היו רק סיפתח לשרשרת כשלונות במטבח. את הבטטות לקחתי לתבשיל עוף וירקות כתומים מהספר טעמים ראשונים. זו הייתה הפעם הראשונה שקילפתי דלעת, כלומר יש לי וואחד חתך עכשיו באצבע (בדיוק בזו שמורחת קרם חיתולים). התבשיל עצמו יצא סתמי. גומבוץ לקח שני ביסים וסירב להמשיך, האופנוען אכל מנה ולא רצה מנה שנייה (=כישלון חרוץ), והסביר שזה "מתוק ומוזר". ולחשוב כמה עלו לי הבטטות האלה..

 

יום אחרי זה הכנתי פשטידת בצל. כמו תמיד אצלי החלפתי את הקמח בקמח מלא. אלא שבמקום לעשות כמו תמיד, חצי חצי עם קמח לבן, הרגשתי חופשייה לעשות הכל בקמח מלא. יצאה חתיכת יציקה ולקינוח עוד שכחתי את זה בתנור (כן, שוב הינקתי..) אז עוד שרפתי את זה קצת. גומבוץ אכל קצת, האופנוען לקח ביס ואמר שבעצם הוא לא רעב ויסתפק בסלט (=מאורע נדיר המסמן כישלון עוד יותר חרוץ).

 

אז הערב, כדי להוכיח לעצמי שלא איבדתי את זה לגמרי ואני עוד מסוגלת לבשל, הכנתי ספגטי בולונז, שזה מתכון שעשיתי כבר עשרות פעמים וגברי הבית לא אומרים לו לא לעולם. "זה לא הבולונז הכי טוב שלך", התחיל האופנוען בהבעת פנים לא מרוצה, ומייד תיקן את עצמו לנוכח מבטי הרושף: "אבל זה מאוד טעים!"

 


 

 


סתיו בבודפשט, מבט מחלון המכונית.

 

 

 


 

 

כמו אחרי לידתו של גומבוץ, גם עם שני ילדים אנחנו נחושים שלא להיתקע בבית עם פעילויות ילדים בלבד. אז ביום שבת ארזנו את שני הילדים, תיק חיתולים עצום, שתי עגלות ואת עצמנו, ונסענו למוזיאון האתנוגרפי, שם הוצגה באותה עת תערוכת צילומי העיתונות של 2010 (זהירות, הלינק מוביל ישירות לצילום הזוכה, האישה שחתכו לה את האף באפגניסטן. לא לנפשות רכות). אנחנו מתים על התערוכה הזו ורואים אותה כל שנה. בשנים הקודמות ראינו אותה בארץ ובלונדון, ועכשיו החלטנו לא לוותר עליה גם פה.

והמסקנה: הממ. אם בפעמים קודמות קראנו בעיון כל הסבר ואז בחנו את הצילומים ארוכות, עכשיו קראנו ברפרוף, נתנו מבט בתמונה, הארכנו קצת אם מדובר בתמונה שווה, ויאללה, לתמונה הבאה, לפני שהילד שאנחנו אחראים עליו יתחיל לבכות. האופנוען סיים את התערוכה כשהוא אוחז בשקית ביסקוויטים לפעוט ומשגיח בעין אחת שגומבוץ לא יעשה משהו מסוכן, אני סיימתי את התערוכה עם תינוק על הכתף תוך ניענוע מונוטני, אבל נו, היינו שם.

משם החלטנו לא להיכנע והלכנו לבית קפה. זה היה אמור להיות בית קפה מבטיח – גם שייקים של פירות טריים, גם אוכל לא הונגרי, גם מגזינים באנגלית. נכנסנו וראינו שנכון, כל זה שם, ויש גם סלסלת צעצועים לפעוטות, שזה כבר בונוס רציני. אלא ששני צעדים פנימה היכה בנו משהו נוסף שיש שם: ריח של סיגריות. כי החוק המתבקש שלא לעשן במקומות סגורים ייכנס כאן לתוקף רק בינואר, ועד אז – רוסיה.

התבאסנו קשות, התלוננו קצת, ובסוף סידרו לנו מקום בחלק של הלא מעשנים, שממוקם בדיוק בין החדר של המעשנים לבין החצר, שכן, גם בה מעשנים. ודווקא בית קפה נחמד. החלטנו לחזור שוב. בינואר.

 

 


 

 


סתיו בבודפשט. יפים העלים האלה.

 

 


 

 

אחרי שבועות של תלונות על העובדה שחסרים פה מצרכי בסיס למטבח הישראלי/בינלאומי שאני מנהלת, ושנמאס לי להיכנס לסופר ולגלות שיש קיר שלם שמוקדש למרגרינה אבל רק שני סוגי חמאה וגם עליהם אין סימון של איפה זה 50 גרם, ואחרי שאמא שלי וחגית סחבו לכאן חצי טיב טעם במזוודה, לקח אותי האופנוען לחנות שהוא שמע שיש לה מצרכים לזרים.

רק נכנסנו ואורו עיניי. כל מה שחלמתי עליו, כלומר מצרכים לאוכל אסייאני והרבה דברים ים תיכוניים ואמריקאיים. יאי! זמננו היה קצר אבל הספקתי לאסוף שוקולד צ'יפס (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!), מחית קארי (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!) ועלי כוסברה בשמן זית ("אולי עכשיו מרק העדשים שלך יחזור להיות כמו פעם", הוסיף האופנוען עלבון ולכן הוא לא יאכל את המרק הזה בקרוב).

 

 


 

 

קצת קריאה וטלוויזיה:

 

 

שעות ההנקה המרובות מפנות לי שעות לקריאה וצפייה ללא ייסורי מצפון על זה שאני לא עושה שום דבר אחר בינתיים. אז כבר בבית החולים קראתי את כל הבלוג של מקופלת מהסוף עד ההתחלה, ונהניתי תועפות. מה עוד שכבונוס מצאתי שם סיפור לידה, שזה בדיוק מה שעניין אותי מאז הלידה.

 

הבעיה עם הבלוג של מקופלת הוא שהיא לא התחשבה ולא כתבה מספיק. מה זה זה, איפה ההתחשבות בבחורות ברוסיה שצריכות להיניק? אז חיפשתי עוד בלוגים של אימהות והגעתי לבלוג של oobi ושם נהניתי משני סיפורי לידה.

 

ומשם עברתי לבלוג של נעמה, המסע ליפן והלאה, שהמליצו לי מיכליקה והקוראת תמר. וזה כבר סיפור בפני עצמו. כי נעמה היא גם כותבת מצוינת וגם מביאה סיפור ממש מעניין: כמשתמע משמו יש שם גם חלק על יפן, ועכשיו הם בכלל גרים בקנדה, והיא גם מקפידה על אוכל בריא (שלוש ליגות מעליי, כולל לגדל את הירקות האורגנים של עצמה, לטחון את הקמח המלא של עצמה, לעשות את שמן הזית של עצמה וכו) אבל עדיין מספקת מתכונים עם שוקולד, גם כותבת על אימהות טוטאלית (הום סקולינג למשל) וגם שמירה על איכות הסביבה הארד קור (שירותי קומפוסט!). בקיצור, מרתק. כמו סטוקרית אני יושבת לה על הבלוג כבר שבועיים ונהנית. ולקינוח מצאתי שם סיפורי שלוש לידות ובקרוב הרביעית.

 

אשר לטלוויזיה, אז יש את הבעיה הקטנה הזו שמתוך מאה הערוצים שלנו רק שניים וחצי דוברי אנגלית, מה שדי מגביל את הצפייה שלי. יש משהו מאוד מדכא בלגלות סדרות שאת אוהבת (העונה החדשה של דקסטר למשל) ואז השנייה הראשונה של השמחה מתחלפת במפח נפש כשאת מגלה שגם חוקר נתזי הדם החביב עלייך מדבר כאן בהונגרית. על כל פנים, הקלטתי את מיני הסדרה מילדרד פירס, שזכתה בכל מיני אמי בטקס האחרון, מתוך כוונה לצפות בה עם האופנוען. אבל אחרי חמש דקות קלטתי שמדובר בסדרה על אישה בשנות ה-30 בארה"ב ועל מערכת היחסים שלה עם בתה המתבגרת. בקיצור, האופנוען לא יצלח ער את כותרות הפתיחה, אז ויתרתי ואני רואה את זה לבד.

 

וגם, חברתי חן (היי חן! מתגעגעת) שלחה לי לינק לפרק הראשון של העונה השלישית של סרוגים. איזה כיף! היה מפתיע לגלות שלמרות שזו סדרה על צעירים דתיים, כלומר לא בדיוק אני, ועוד מתרחשת בירושלים, סוג של חו"ל מבחינתי, עדיין זו סדרה שעושה לי להתגעגע לארץ, הרבה יותר מסדרות על "החיים שלי" בארץ, כלומר כל מיני סדרות בועה תל אביביות. אולי בגלל שאני מחבבת את הדמויות, הייתי שמחה להיות חברה של הודיה, רעות ויפעת, וגם הייתי שמחה להגיד לנתי מה דעתי על השריטות שלו. ואה כן, אוהד קנולר ממש חתיך..

 

 


 

 

הודעה לכל חברותיי שחושבות שזה בסדר להזניח אותי דווקא עכשיו ולא לכתוב (אתן יודעות מי אתן! אובייסלי לא את חן, את בסדר): זה לא בסדר, אני לא אסלח וכן, אתן צריכות לשבת ולכתוב! מיילים ארוכים!

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/10/2011 22:11   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/11/2011 14:29

 

 


 

את הריץ' את הרץ'

בפעם האחרונה גמרתי את הפוסט רגע לפני שנכנסתי לניתוח. הייתי מרוצה של החיים. מרוצה ותמימה.

מרוצה, כי זה מה שתמיד רציתי, ניתוח קיסרי במקום לידה. כבר בלידה של גומבוץ ניסיתי למצוא סיבות לניתוח, ואף אחד לא הסכים איתי, בטענה שההחלמה מהניתוח הרבה יותר ארוכה וכואבת. בסוף הוא נולד בלידה רגילה, וכולם היו מרוצים חוץ ממני, שלא התחברה בכלל לחוויה. גם השבועות הארוכים של ההחלמה מהלידה שימשו אותי כהוכחה שבמקרה שלי זה לא היה עדיף מקיסרי.

וכיוון שממש לא התחברתי לכל חוויית המוניטור-ספירת צירים-עוד אין פתיחה-יש פתיחה-תדחפי, חוויית ניתוח קיסרי נראתה לי מאוד מבטיחה: אני אשכב לי בניחותא בעוד הרופא שולף מבטני תינוק ונותן לי אותו, מוזיקה קלאסית ברקע, ציפורים מצייצות. הכל שלו ונעים, התינוק לא מעוך, אני לא מותשת אחרי שעות של צירים, הכל נקי ויפה ולוקח רבע שעה. הרבה יותר מדבר אליי. אין מה לעשות, אני לא טיפוס של לידה טבעית. אם אפשר לתקתק את זה יותר מהר, אז יאללה. ככה בחרתי עבודה, ככה רציתי גם לידה.

תמימה, כי במציאות זה ממש לא ככה.

 

אחרי שגמרתי לבשר לכולם שאוטוטו אני נכנסת לניתוח לקחו אותי להכנה לניתוח. במהלכה הגיע האופנוען, והחליף לבגדי חדר ניתוח. העברנו עשר דקות בצילום תמונות משעשעות (מאוחר יותר נגלה שבכולן אני נראית כמו גופה והוא נראה כמו סניטר). ואז נלקחתי לחדר ניתוח.

 

והנה תגלית חדשה על עצמי: אני עמידה לאפידורל, או לפחות פחות מושפעת ממנו. בלידה של גומבוץ הוזעק הרופא המרדים שלוש פעמים לתקן לי את המינון, ורק אחרי מנה משולשת זכיתי סוף סוף למנוחה מהצירים. אז חשבנו שזה בגלל שהצירים היו מאוד חזקים. אבל הפעם גילינו שזה לא הם, זה אני.

כי הרופאה המרדימה הזריקה לי אפידורל, חיברה אותי למיני מוניטורים, ואחרי כמה דקות פצחה בבדיקות לוודא שהחומר השפיע. היא התיזה עליי חומר שאם האזור היה רדום הייתי מרגישה כחמים.

"זה קר או חם?" שאלה.

"קר", אמרתי.

היא קימטה מצחה. "נחכה עוד כמה דקות".

חיכינו, עשינו עוד בדיקות חם-קר. בכולן הרגשתי את החומר קר.

הרופאים המנתחים הגיעו בינתיים, וכולם עמדו מעליי, עם מסיכות על הפנים וידיים בכפפות, מחכים לאוקיי. ואני, אני מרגישה את החומר כאילו האזור לא רדום. כבר נהיה לי לא נעים, כולם מחכים לי. לרגע שקלתי להיות פולניה ולהגיד שבסדר, תתחילו, אבל אז נזכרתי שזה ניתוח ומה אני מפגרת, להרגיש איך חותכים אותי? מה עוד שהרופאה המרדימה עשתה ניסיון אחר, וסימנה לרופא אחר לדקור אותי קצת עם משהו. הרגשתי את זה טוב טוב. "זו דקירה חדה", אמרתי בכעס.

הרופאה המרדימה נראתה אובדת עצות. "אולי נעשה לך הרדמה מלאה?" הציעה.

"לא", אמרתי, "אני רוצה להישאר ערה כדי לראות את התינוק כשהוא יוצא, ואני רוצה גם להניק אותו ישר אחרי".

תמימה שכמוני.

 

חיכינו עוד כמה דקות. הרופאה הגבירה את המינון עוד יותר. כבר חיכינו שם איזה רבע שעה שההרדמה תשפיע. בשלב הזה עוד הרגשתי הכל, אבל לא בכאב, פשוט הרגשתי מה עושים לי. החלטנו ללכת על זה ככה. "זה יהיה לא נעים", הגדירה את זה הרופאה, "אבל זה לא אמור לכאוב".

אז כן, למרות מסך הבד שמפריד בין המנותחת לרופאים, הייתי מאוד מעודכנת בניתוח הזה. פשוט הרגשתי מה הם עושים. לא כיף. האמת שכמה חברות שלי שעברו קיסרי דיווחו על חוויה דומה, של הרגשה שמחטטים לך בקישקע. אז הייתי קצת מוכנה, רק לא הייתי מודעת לזה שזה כה לא נעים, וגם שבמקרה שלי זה יכאב קצת.

 

הרופאים המנתחים דיברו ביניהם בהונגרית. הרופאה המרדימה, שתפקידה במהלך הניתוח להשגיח על מצבי, והאופנוען, שישבו ליד ראשי, דיברו איתי באנגלית ובעברית (הוא).

ואז הניתוח הסתבך.

כזכור, נכנסתי לניתוח כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו של התינוק. התברר שהוא כרוך בצורה כזו שבקושי נותר חבל טבור חופשי בין ראשו של העובר לביני. זה אומר שאי אפשר היה להוציא אותו כי לא היה מספיק חבל. הרופאים התחילו בעדינות, אבל אז עברו למשיכות וטלטולים כדי לנסות לשלוף אותו. לא יצא.

אז טלטלו אותי יותר. מאוחר יותר אגלה על עצמי סימנים כחולים, תוצאה של החבטות שספגתי. לא יצא.

אחד הרופאים עבר ללחוץ על צלעותיי, בתקווה שזה ידחוף את התינוק החוצה. למרבה הצער הוא לחץ לי גם על הריאות, לא הצלחתי לנשום. בשלב הזה הרופאה המרדימה והאופנוען נטשו מזמן את השיחה איתי ועברו לבהות במה שקורה. אף אחד לא שם לב שאני לא נושמת. את נשימתי האחרונה הקדשתי לחרחר לרופאה המרדימה "הצילו". היא הסתכלה על המוניטור וכמעט התעלפה. היא קמה וצרחה משהו בהונגרית. מייד הפסיקו ללחוץ לי על הריאות. באמת תודה.

אחרי מה שנראה כמו נצח, זה עבד. "התינוק בחוץ", דיווח לי האופנוען.

 

ואז השתררה שתיקה. ואחריה כל הרופאים דיברו בבת אחת, בהונגרית. וגם האופנוען עבר להונגרית. והרופאה המרדימה גם, בטון שנשמע כמו תדהמה. הבנתי רק מילה אחת שהיא אמרה. "קטו". קטו זה שניים בהונגרית. שני מה? תינוק עם שני ראשים? שני תינוקות? מה יש לי שם? "שניים מה?" צווחתי באנגלית. "שניים מה?"

האופנוען נזכר בתפקידו. "לא רק שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר", אמר לי, "גם היו שני קשרים בחבל הטבור". מאוחר יותר אני אגלה באדיבות גוגל שקשרים בחבל הטבור הם מצב יחסית נדיר שקשה מאוד לגלות באולטראסאונד, אבל עשויים לגרום בלידה רגילה לפגיעה בעובר. מצב שבו יש יותר מקשר אחד הוא נדיר עוד יותר. אצלנו כאמור היו שניים.

האופנוען דווקא לא שכח לצלם, וככה יצא שאחרי הלידה יצא לי לראות את הקשרים האלה. זה מפחיד, אין מה לומר.

 

בשלב הזה הייתי חבולה, כואבת ומטושטשת. "אני מרדימה אותך לגמרי", אמרה לי הרופאה בהחלטיות. הסכמתי. יצא שמכל תוכניותי האופטימיות, שלפיהן שכבתי בניחותא עת הרופאים הוציאו בכיף את התינוק, הציגו לי אותו והגישו לי אותו להניק, לא היה דבר ריאלי. אפילו לא ראיתי את התינוק. כלומר, מאוחר יותר יציג לי האופנוען תמונה של ראשו של התינוק לצד ראשי שלי, בחדר הניתוח. אלא שאני לא זוכרת שהתמונה הזו צולמה ואני לא ממש בהכרה בתמונה הזו. אפרופו תמונה שבה אני ממש נראית כמו גופה.

 

אקיצר, התעוררתי בחדר ההתאוששות. אני אפילו לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהאופנוען הופיע לידי. הוא נאלץ לדווח לי על קורות היום ותוצאות הניתוח, כי לא זכרתי בדיוק איך נגמר. "ילדת", חידש לי קצת. "הוא בחוץ".

 

וכך בא לעולם אחיו של גומבוץ. וייקרא שמו בישראבלוג: דובוש*.

 

 

 


 

 

דובוש: עוגה הונגרית קלאסית. שכבות של שוקולד ובצק. מה רע?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/10/2011 21:27   
156 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/10/2011 18:28

 

 


 

ללדת ברוסיה

כשעלתה שאלת המעבר לבודפשט אחד הדברים שהטרידו את מחשבתי היה הלידה. "אם אנחנו עוברים", אמרתי לאופנוען, "אני לא רוצה ללדת בבית חולים של רוסיה". אם לא שרדתי את 20 השעות שביליתי במחלקה באיכילוב עד שעברתי למלונית, מה הסיכוי שאני אשרוד את בית החולים של רוסיה?

"צודקת", אמר האופנוען, "לא שיש רע בבית החולים של רוסיה, אבל פרינססה כמוך לא תעמוד בזה".

יפה. בסתר ליבי דווקא חשתי הקלה שלא אלד בלונדון. מעקב ההריון העלוב הדאיג אותי, הקמצנות באפידורל הדאיגה אותי, והכי חמור, שתי חברותיי מלונדון, האמריקאית וההולנדית, ששתיהן היו בהריון גם כן, חטפו חום מבית החולים שכולנו היינו אמורות ללדת בו ועברו לבית חולים פרטי (ובלונדון זה עניין של 90 אלף שקל, לא משהו למובטלים כמונו). ואם הולנדית, שהמיתוס אומר שהן יולדות בבית ומייד חוזרות לחבוץ גבינה, מחליטה שבית החולים הזה לא מספיק טוב בשבילה, מה תעשה מפונקת מהבועה כמוני?

 

אז כשעברנו לבודפשט, ואני בשלהי חודש שביעי, התחלנו לחפש בית חולים לא של רוסיה. מצאנו אחד מהמם, וילה ענקית צופה אל מרחבים ירוקים, כל חדר נראה כמו בית מלון שווה, הכל שקט ומקסים. הבעיה: לקח לנו חצי שעה להגיע לשם בסוף שבוע, בלי פקקים. אם יתקפו אותי הצירים בשעת פקקי תנועה, ייקח לנו יותר משעה. בלידה הקודמת ירדו לי המים, ושעה אחרי זה כבר התפתלתי מכאבי צירים כל שתי דקות. ממש לא התחשק לי לבלות שעה באוטו עם צירים.

"את צודקת", אמר האופנוען, מעביר מבט על מושבי הרכב ובבירור חושב יותר על המים שיירדו עליהם במשך השעה הזו מאשר על הצירים שלי. "נמצא משהו אחר".

 

 

אז החלטנו לבדוק בית חולים של רוסיה. כלומר, לא סתם, אלא אחד שיש לנו בו פרוטקציה ממש שווה, פלוס בדיוק שיפצו בו את חדרי הלידה. נסענו. והתברר שבאמת, חדרי הלידה משופצים לעילא ולעילא. גדולים, עם פרקט, ג'קוזי זוגי בכל חדר, פלזמה. יותר טוב מאיכילוב. פלוס הפרוטקציה הבטיח לי שבשנייה שאני מבקשת אני מקבלת כמה אפידורל שאני רוצה. כמוזיקה לאוזניי.

אבל אז יצאנו מחדרי הלידה לבדוק את חדרי האשפוז. מסדרון חשוך עם שני ספסלי עץ וכמה דלתות. פתחנו דלת ראשונה וגילינו שלוש מיטות יולדות עומדות בחדר, ללא שום וילונות ביניהן. פרטיות היא לא ערך חשוב ברוסיה. שלוש יולדות ישבו עליהן ושלחו אלינו מבט עגום. זה נורא הזכיר לי משהו. "בית חולים בארץ?" אמר האופנוען. "פחח", אמרתי, "אפילו יוספטל בסבנטיז לא נראה ככה". לקח לי קצת זמן לקלוט מה זה הזכיר לי. ואז נזכרתי: ראיתי פעם דוקומנטרי על נווה תרצה. בדיוק ככה זה נראה.

"את תקבלי חדר פרטי", הבטיח לי הפרוטקציה. ביקשתי לראות חדר פרטי. דלת נוספת נפתחה אל קטקומבה קטנה. האופנוען נאנח בצער, היה ברור לו שהלך עליו ולא נחסוך את הכסף של בית חולים פרטי (לפחות בהונגריה זה בערך עשירית מבלונדון!).

 

 

ואז מצאנו מרפאה קטנה, קומה בתוך בית חולים רגיל, שעוסקת רק בלידות. המקום אולי פחות מפואר מהווילה הראשונה שראינו, אבל נראה נחמד מאוד, בטח יותר טוב מרוסיה. חדרים פרטיים, הכל נקי ומודרני. ובונוס: כשהמיילדת שהראתה לנו את המקום גילתה שאנחנו מישראל אורו עיניה והיא אמרה שיש להם שני רופאים דוברי עברית. מה הסיכוי?? הלכנו על זה.

 

ובאמת, קיבלתי רופא ישראלי לגמרי, שאפילו למד רפואה בארץ ועבד בארץ עד שהתחתן עם אשתו ההונגריה. הוא הודיע לי מראש שהוא עובד בשיטה הישראלית, שזה היה מאוד משמח מבחינתי, עשה לי בדיקות בעברית והכל היה סבבה.

ואז, שבוע לפני התאריך המשוער, כשאני גם ככה עצבנית במיוחד על ששוב הגעתי לשבוע 39 כשהבטיחו לי שהריון שני זה קצר יותר, גיליתי שהוא נוסע לכנס בארה"ב על כל השבוע של התל"מ. וואלה יופי.

"לא נורא", ניחם אותי האופנוען, "אני אתרגם לך אם הם לא ידברו אנגלית".

ברגע האמת אגב הוא יעבור לשפת אמו ברגעי ההתרגשות בעוד אני זועקת "מה? מה קורה?", אבל אז זה עוד הרגיע אותי.

 

 


 

 

וכך הגעתי לסופו של שבוע 39, ללא שום תחושה שאני עומדת ללדת. זעמי חילחל אל כל תא בגופי. האופנוען שמר על מרחק זהיר ממני ופתח כל שיחה בקול רועד ובחיוך חושש, גומבוץ תקע בי מבטים תוהים על כל צעד רועש שעשיתי, לילותיי הפכו למסעות כומתה אל השירותים ובחזרה. כולל פעם אחת שנתקעתי בחושך בקיר והאשמתי את האופנוען (שמצידו ישן כל אותה עת בלי עוול בכפו).

 

יום לפני התאריך המשוער ללידה, כלומר יום לפני שבוע 40 (רררררררררר!) קמתי בבוקר עם אותה תחושה שכלום לא קורה. עד כדי כך שלפני שנסעתי לבית החולים למוניטור הקבוע, הוצאתי חמאה מהמקרר, מתוך כוונה לעשות עוגיות אחרי הצהריים.

ובמוניטור ראו צירים לא סדירים. לא התרגשתי. עם גומבוץ נהניתי (נוט) מצירים לא סדירים כל החודש התשיעי ובסוף הוא נולד לקראת שבוע 41. כך שאף על פי שחשתי את הצירים האלה בכיף (נוט) לא פיתחתי ציפיות.

"יש לך צירים לא סדירים", גילתה לי המיילדת את אמריקה. זה כלום, אמרתי לה, בהריון הקודם הסתובבתי איתם חודש. "לא", היא התעקשה, "בלידה שנייה הכל קורה מהר יותר. את תלדי היום".

"כן כן, בסדר", אמרתי לה. "אז את יודעת מה, אני אסע להביא את הילד מהגן, אעשה עוגיות ואחזור לכאן בערב לבדוק". "פחח", היא ענתה, "את לא הולכת לשום מקום".

הובלתי אחר כבוד לחדר אשפוז. הפעלתי את נוהל לידה (האופנוען והבייביסיטר הוקפצו). ישבתי וחיכיתי.

דבר לא קרה. שום ציר סדיר לא הופיע.

"את תלדי בלילה", הבטיחו לי.

נשארתי בלילה בבית החולים. האופנוען נסע הביתה לגומבוץ, מחכה לטלפון שיקפיץ אותו בחזרה.

דבר לא קרה. שום ציר לא הופיע.

 

בבוקר פתחה המיילדת את דלת החדר שלי ומצאה שם דרקונית יורקת אש. לא מספיק שהגעתי לשבוע 40, שוב, אז גם ביליתי סתם לילה בבית חולים והאופנוען ביזבז יום משבוע החופש שמקבלים כשיולדים. "אמרתי לך ששום דבר לא יקרה", חשפתי עליה ניבים משוננים. "סתם ישנתי לילה בבית החולים. שלא תחשבי על לגעת בי לעוד בדיקה עדינה-נוט לראות אם יש איזה צוואר שנפתח. לא נפתח, לא יולדת, הולכת הביתה!!"

המיילדת נסוגה אחורה והודיעה שהולכת להתייעץ עם הרופאה. היא חזרה עם התשובה שהם שולחים אותי לאולטראסאונד ומוניטור. אם אכן אין שינוי – אני הולכת הביתה. סבבה. כבר הודעתי לאופנוען שיחכה עם לבוא אליי, אני בדרך הביתה.

באולטראסאונד קיבלה את פניי טכנאית שתקנית. עשתה לי בדיקה שלמה בלי להוציא הגה. כשסיימה התקשרה לרופאה שלי לדווח לה על מימצאיה. למרבה הצער זה היה בהונגרית, לא הבנתי כלום. לא משנה. אני יודעת שאין לי צירים – אני הולכת הביתה. בצעדים חינניים ובדילוגים עליזים בגירסת שבוע 40, כלומר מקרטעת ובקושי זזה, חזרתי אל הרופאה. מצאתי אותה עם המיילדת. שתיהן היו לבושות בבגדי חדר ניתוח.

"התלבשתן בשבילי?" עוד חשבתי שאני מתבדחת איתן.

"כן", הן ענו.

אופס.

 

 


 

 

בקיצור, התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר העובר. פעמיים. אין סיכוי שהוא יצליח לצאת בלידה רגילה. נתנו לי שעה וחצי להתכונן לניתוח. ביליתי אותן בלשלוח מיילים וסמסים לאמא שלי ולחברות שלי: נכנסת לניתוח! יאי!

טיפשה שכמוני.

 

 


 

 

הפוסט הזה כבר מתארך יתר על המידה, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט הבא.

ספוילר: בסוף יוצא תינוק, טפו טפו טפו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/10/2011 15:56   
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/10/2011 21:17

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2011

9/2011

תשעה חודשים #2

בהונגריה כמו בפולניה. לא מספרים על דברים עד שהם קורים. כן, שוב.

 

 

 


 

 

שבוע 9. פגישה ראשונה עם המיילדת (בלונדון אין אחיות למעקב הריון, אלא נפגשים עם מיילדת. זה בדיוק אותו רעיון כמו האחות בארץ).

המיילדת: מה את אומרת – אולי תלדי בבית

אני: תני לי לחשוב על זה – לא

המיילדת: כדאי לך, תרגישי טבעי, תהיי בבית

אני: לא

המיילדת מנסה לומר משהו, אני תוקעת בה מבט שמציע לה לשתוק או שאני תוקעת בה מחט של אפידורל. רר.

 

 

 


 

 

בחילות: ממש כמו בהריון הראשון, גם בהריון הזה לא יכולתי לשאת את מראהו של עוף. אלא שבהריון הראשון זה הסתכם בזה, ואילו עכשיו נוספו לעוף גם כמעט כל בשר שהוא, וגם דגים, וגם גבינה צהובה. לעומת זאת, פיתחתי חיבה מטורפת למנגו, ומזל שזה קרה בלונדון, ליד סיינסבורי'ס גדול, ששם תמיד יש קופסאות של מנגו טרי, בשל וחתוך לקוביות, בשני פאונד (כמעט 12 שקל. אולי לא זול, אבל מה זה בשביל מחיר להרגיע את הקרייבינג היומי שלי).

 

(שוקולד, כתמיד, היה מוצר נחשק גם הוא).

 


 

 

אני מכינה מרק עוף מושקע בסיר גדול (כן, למרות שלא הייתי מסוגלת אפילו לטעום עוף, המשכתי לבשל מרק עוף. בכל זאת, היה חורף וגומבוץ צריך לאכול משהו בריא. אני כבר אנוח בקבר וכו). מעמיסה ירקות אורגנים (יקר), מכניסה גם ירקות שאני בד"כ לא מכניסה (עגבניות, ברוקולי ושום) ומתבלת ברוחב לב. בבואי לשים פפריקה (בכל מאכל יש אצלנו פפריקה) אני בכלל מוסיפה ברוחב לב (זה לא משנה, בכל מקרה האופנוען יטען שחסר פפריקה). רק דקה אחרי אני חושבת שאיזה מוזר, בכלל לא זכרתי שיש לנו פפריקה בצנצנת תבלינים רגילה (הפפריקה שלנו מיובאת כמובן מהונגריה, ומגיעה בשקיות או בצנצנות רחבות). ביד חוששת אני פותחת שוב את ארון התבלינים, לגלות שהוספתי למרק שלוש כפיות אבקת צ'ילי. רק מהאדים שורף לי בעיניים. סיר שלם של מרק הושחת.

(טמטמת הריון #1)

 

 

 


 

 

 

אני מתבכיינת לחברתי ההולנדית על כמה קשה זה יהיה לטפל בתינוק כשכבר יש פעוט בבית. היא מנסה לתת לי פרופורציות ומספרת לי שסבתא רבתא שלה ילדה עשרה בנים בתוך 13 שנים.

אני: אבל לסבתא שלך לא היה פייסבוק ואימייל, היה לה זמן!

 

 

 


 

 

זה לא טמטמת הריון מה שיש לי, זה אלצהיימר הריון.

אני בארץ, מנסה לנעול את הדלת של הבית של ההורים שלי. המפתח לא מסתובב

אני: אוי, מה נעשה, המפתח מקולקל

אמא תוקעת בי מבט תוהה

אני נזכרת שצריך להוציא את המפתח מהצד השני של הדלת

(טמטמת הריון #8)

 

 

 


 

 

זה לא אלצהיימר הריון מה שיש לי, זה סכנה לציבור.

אני מבשלת פסטה. כשהיא מוכנה, אני מניחה את מסננת הפסטה על השיש, במקום בכיור, ושופכת את המים והפסטה לתוכה. כל המים הרותחים נשפכים על השיש והרצפה, ובדרך גם על כף רגלי החשופה. אני מבלה את היומיים הקרובים עם שלפוחיות שמונעות ממני לנעול נעליים.

(טמטמת הריון #11, הידועה גם כ"הטמטמת שהשאירה צלקת")

 

 


 

 

שבוע 18, סקירה באנגליה. אנחנו כבר אחרי סקירה מוקדמת שעשיתי בארץ, אז אנחנו יודעים מה המין של התינוק. באנגליה מגלים רק בסקירה הזו, אז הסוקרת שואלת אותנו לפני אם אנחנו רוצים לדעת.

אני (בחיוך): אנחנו כבר יודעים שזה בן

האופנוען (בקול מלא תקווה): אבל אולי הם טעו, תבדקי, אולי זו בת

(לא טעו)

 

 


 

 

 

הטמטמת מכה שוב במרק העוף:

חצי שעה אחרי ששמתי סיר גדול של מרק עוף על האש, אני פותחת את המקרר ומופתעת לגלות את העוף מציץ עליי מהמדף. מתברר ששכחתי להוסיף את העוף למרק העוף שלי.

(טמטמת הריון #17)

 

 


 

 

 

סיכום מעקב הריון באנגליה: מצומצם וקמצני. הייתי אמורה ללדת בבית החולים רויאל פרי שבהמפסטד ולכן הייתי במעקב המיילדות של בית החולים הזה. אחת לחודש/שלושה שבועות פוגשים את המיילדת. היא בודקת לך לחץ דם (עם מכשיר ישן, שמנפחים עם בלון גומי ביד, לא המכשיר הדיגיטלי שיש בכל קופת חולים בארץ), ומקשיבים לדופק במכשיר דופלר, שזה מכשיר שלא ראיתי מעולם בארץ, למרות שאני בטוחה שהוא היה קיים. נגיד בפיפטיז. אולטראסאונד עושים פעמיים במשך כל ההריון – לראות דופק (אבל רק בשבוע 12, כי לפני זה יש שיעור הפלות גבוה אז חבל לתת אולטראסאונד לכולן, רק מי שמגיעה לשבוע 12 זוכה לבדיקה), ובסקירה היחידה שמקבלים, סקירה בת חמש דקות בשבוע 20 (לי עשו בשבוע 18 משום מה). לאחר מכן, אם לא נמצאה בעיה, לא תקבלי יותר בדיקות אולטראסאונד. "למה את צריכה עוד בדיקות אולטראסאונד?" פקחה עליי המיילדת עיניים תוהות בפגישה החודשית, "זהו, אין לך יותר אולטראסאונד בהריון הזה".

בדיקה גיניקולוגית, לפחות עד השלב שאני הייתי בו באנגליה (חודש שביעי) – לא עושים. בדיקת סכרת – לא עושים, אלא אם את מוגדרת בקבוצת סיכון. לא ברור לי איך מגדירים קבוצת סיכון, לי לא עשו בדיקת סכרת. בדיקת דם עשו לי פעם אחת, בשבוע 9.

כל הבדיקות שאני זכאית להן בארץ מעצם זה שאני בת יותר מ-35 – באנגליה זה רק אם את מעל 40. בנוסף, המיילדות הקדישו זמן בהרבה פגישות לנסות לשכנע אותי ללדת בבית. לכאורה מתוך טענה שזה טוב יותר לאמא, אבל בתכל'ס, זה פשוט יותר זול למערכת.

בקיצור, חייבים להעריך מה שמקבלים בארץ. מעקב הריון מורחב ומרשים, שבאמת אי אפשר להתחרות בו. ציון לטובה לישראל.

 

 


 

 

 

אני מרתיחה מים כדי לחמם את הבקבוק של גומבוץ ללילה. אחרי כמה זמן אני קולטת שהקומקום לא עובד. תחקיר קל מעלה שהוא לא מחובר לחשמל. אני נוזפת בעצמי ומחברת את התקע לחשמל. אחרי דקה אני קולטת שהקומקום עדיין לא עובד, ואז קולטת שחיברתי את הטוסטר לחשמל במקום את הקומקום (טמטמת הריון #35). אני נוזפת בעצמי על הטמטום ומחליפה את התקעים. סוף סוף הקומקום עובד ואף רותח. אני מרוצה ומשוכנעת שהבקבוק של גומבוץ יהיה חמים בתוך כשתי דקות. שתי דקות אחרי אני מגלה שהבקבוק לא התחמם בכלל. אולי זה בגלל ששכחתי למזוג עליו את המים הרותחים מהקומקום ופשוט חיכיתי שיתחמם מעצמו. (טמטמת הריון #36)

 

 


 

הריון ראשון: הספר עם הגלגל מונח ליד מיטתי. אני מעלעלת בו לפני השינה וכשאני קמה, וכמובן על כל שאלה שמתעוררת במהלך היום. בנוסף אני מגגלת כל שבוע הריון עם כניסתי לשבוע הזה, לראות מה התפתח אצל העובר.

דוגמה להתנהלות:

חברה: באיזה שבוע את?

אני: שבוע 17 פלוס שלושה ימים!

 

הריון שני: את הספר עם הגלגל מצאתי רק בתחילת השליש השני להריון, כשחשבתי שאולי באמת כדאי לחפש אותו בין הספרים שלי. היה לי מושג כללי בלבד באיזה שבוע אני, בעיקר רציתי לבדוק אם אני מתקרבת לשבוע שהבחילות אמורות לעבור כבר.

דוגמה להתנהלות:

חברה: באיזה שבוע את?

אני: הממ, שבוע 21 נראה לי. או 22. תני לי לבדוק.

בודקת ומופתעת לגלות שכבר בשבוע 23. אה, אוקיי..

 

 


 

 

אני מכינה לאופנוען רוטב חרדל ודבש לסלט שהוא לוקח איתו לעבודה. אני טועמת את הרוטב ומרגישה שמשהו חסר, אבל לא מצליחה לפענח מה. רק למחרת אני נזכרת ששכחתי לשים ברוטב החרדל והדבש את החרדל. (טמטמת הריון #42)

 

 


 

 

גומבוץ יושב עליי ונשען על בטני. העובר לא מחבב את המשקל הנוסף ודוחף אותו. גומבוץ המופתע דוחף בחזרה את הבטן שלי. מתפתח מירוץ דחיפות.

אני: ילדים, לא לריב

(הנה משפט שחשבתי שיש לי לפחות שנה ומשהו לפני שייצא לי לומר)

 

 


 

פגישה ראשונה עם רופא הנשים שלי בבודפשט. שמו הפרטי הוא שם לגמרי מקובל בהונגרית, אבל אני עדיין צוחקת מזה:

Arpad

כן, ד"ר ערפד. לאשת באפי כמוני זה מאוד מאוד משעשע.

(הוא אגב מאוד מאוד נחמד, אבל אין מה לעשות, אוזניו טיפה מחודדות, חיוכו טיפה ניבי, ומשהו בו, אני לא יודעת, זירקו עליו גלימה משוננת וקיבלתם את תאומו של דרקולה הקלאסי. זה ממש מצחיק).

 

 


 

 

אחרי שהייתי מרוצה של החיים שאומנם יוצא לי להעביר חודש תשיעי באוגוסט, אבל לפחות אני לא בארץ אלא באירופה, ששם פחות חם, מכה בי מזג האוויר: אחרי שבועיים גשומים ואפורים, בשנייה שאני נכנסת לחודש תשיעי עולה הטמפרטורה לארבעים, ונשארת שם שבועיים. אני שואפת נפשי למות ולא יוצאת מהבית.

(טיפ למתכננות הריון: עדיף לכן חודשים אחרונים בסתיו/חורף/אביב. לא בקיץ).

 

 


 

הריון ראשון: אנחנו מסיימים קורס הכנה ללידה בשבוע 33. בשבוע 35 כל הדברים לתינוק מכובסים, מקופלים ומסודרים בחדר שלו. תיק הלידה עומד מוכן ומצויד החל משבוע 36, עמוס בכל מה שכתוב ברשימה, כולל גומיות לשיער, דיסקים שהכנו במיוחד עם מוזיקה מרגיעה וחטיפי בריאות לאופנוען.

 

הריון שני: אני מוותרת על קורס הכנה ללידה, הרי זה לא שהצלחתי לשכוח מה קורה שם. בשבוע 35 חגית אצלי ושואלת אותי מתי אני מתכוונת להתחיל לכבס את כל הדברים לתינוק החדש. אני עונה: "כשנתקרב ללידה…". היא מציינת שאני עשויה להיות די קרובה. אני מדחיקה. אני מתחילה בכביסות בשבוע 37. תיק הלידה מתחיל להיות מאורגן בשבוע 38. הפעם יש בו רק בגדים בשבילי לאשפוז שאחרי. על הדיסקים (פחח, בלידה הראשונה שמענו בדיוק חצי מאחד מתוך השישה שהכנו ללידה) אני מוותרת. אחרי הרהור בחטיפים לאופנוען אני מוסיפה בקבוק מים לתיק ומרגישה מה זה מפנקת.

 

 


 

 

ועכשיו תחזרו לפוסט המעבר מלונדון לבודפשט ותוסיפו בסוף כל משפט "כשאת בהריון" או משהו ברוח הזו. דוגמאות:

"זה לא כיף לא לדעת מתי ומאיפה תבוא המשכורת הבאה – כשאת בהריון"

או

"זה לא כיף לעבור דירה ומדינה – כשאת בחודש שביעי"

וכו.

 


 

 שבוע 39, האופנוען נכנס הביתה.

האופנוען: היי. אני מה זה מצטער

(לא, הוא לא עשה כלום רע. אבל ככל שהתקרב תאריך הלידה המשוער וחילחלה להכרתי ההבנה שממש כמו גומבוץ, התינוק הזה מתכוון להישאר בפנים את כל הזמן שהוא יכול, הפכתי ליותר ויותר עצבנית. כל יום שחלף בחודש תשיעי הפך אותי לאישה מאוד זועמת. האופנוען מצא שהדרך הכי בטוחה לפתוח שיחה היא בהתנצלות)

 

 


 

 

שבוע 39, הטלפון שלי מצלצל.

אני: הלו

האופנוען: היי, אני ממש מצטער

(כאמור)

 

 


 

 

סיכום הריון שני, ובו בשורה טובה לאלו שכבר היו בהריון פעם אחת ומתכננות שני:

לא חובה בכלל שמה שהיכה בכן בראשון יכה בכן גם בשני. בהריון הראשון סבלתי מתופעות מוזרות כמו גירוד כל הגוף, כאבים בכפות הידיים כשאני קמה וגם, קצת פאדיחה, נחירות בחודש התשיעי שהעירו את כל הבית. דבר מזה לא הופיע בהריון השני.

וגם בשורה רעה:

דברים שלא היכו בך כלל בהריון הראשון בהחלט יכולים להופיע בשני. כך למשל בראשון לא סבלתי בכלל מכאבי גב, ואילו בשני סבלתי מכאבי גב בכל חלקו האחרון של ההריון. זה כמובן קשור גם לזה שבראשון לא סחבתי שום דבר כבד אלא הנחתי לעצמי להיות מפונקת כראוי, ואילו בשני סחבתי גומבוץ עגלגל בכל מקום, ואף אחד לא פינק אותי, כי אם האופנוען כבר היה בבית אז הוא טיפל בגומבוץ במקומי, שזה גם סוג של פינוק, כמובן, אלא שאני חשבתי יותר על פינוק בסגנון "הרי לך קופסת קאפקייקס, הרימי את רגלייך על הספה ותאכלי".

אז המיתוס המקובל שהריון שני יותר קשה מהראשון נכון, הוא פשוט נובע מהתנאים הפיזים של תוצאות ההריון הראשון.

 

 


 

 

בפעם הבאה: לידה ברוסיה, לא מה שחשבתם. ניתוח קיסרי, לא מה שחשבתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/9/2011 21:15   
133 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/10/2011 11:34

 

 


 

הונגרית #1 (על הבדלי שפות ותרבות)

 

 

נס ציונה, קיץ 1988

 

קבוצת הילדים של ס.כ נס ציונה מארחת קבוצת כדורגל מילדי העיר דברצן שבהונגריה. גם עוז אחי מארח שחקן בן גילו. הילד ההונגרי, רזה, חיוור, ובאופן כללי מזרח אירופי טיפוסי, לא דובר מילה אנגלית. אנחנו מבלים יממה מתסכלת בניסיונות תקשור איתו, ואין לנו מושג אם הוא מרגיש בנוח או שחסר לו משהו. אחרי יום אנחנו נשברים ומתקשרים לסבא בעפולה, שדובר הונגרית.

אחרי שאנחנו מסבירים לסבא שאנחנו רוצים שיציג את עצמו וישאל את הילד איך הולך, אנחנו מגישים את השפורפרת לאורח. הילד ההונגרי מקבל אותה בתמיהה, מקרב אותה בהיסוס לאוזנו ומקשיב. פניו אורות אחרי שנייה לשמע השפה המוכרת. אחת לכמה זמן הוא עונה לסבא שלי תשובות קצרות. אחרי כמה דקות הוא מגיש לנו בחזרה את השפורפרת.

אני מדברת עם סבא: נו?

סבא: או! זה ילד מחונך!

אני: סליחה?

סבא: מדבר כמו שצריך, עונה ב"כן אדוני" ו"לא אדוני". למה אתם לא מדברים ככה?

אני (מסתכלת על עוז שלובש רק מכנסיים וכבר בוהה בטלוויזיה ובאחינו הקטן שמחטט בארון השוקולדים): מה רע באיך שאנחנו מדברים?

סבא: אין לכם נימוסים. ז'ולט מדבר כמו שילד צריך לדבר. פנה אליי רק בגוף שלישי, לא כמו בישראל, גוף ראשון מלא חוצפה

אני: מי זה ז'ולט?

סבא: האורח שלכם שהרגע דיברתי איתו, מה זאת אומרת

אני: מה? זה השם שלו?

מתברר שמחוסר הכרת הדרך ההונגרית להציג את עצמך קודם כל בשם משפחה ולאחר מכן בשם פרטי, קראנו לילד במשך כל הזמן הזה בשם משפחתו. אופס.

 

 

עפולה, אביב 2008

 

אחרי תקופת מה ביחד אני מציגה את האופנוען לסבא ולסבתא שלי בעפולה. סבא שלי שומע שהוא במקור עלה מהונגריה ולא מהסס לפני שהוא תוקף: ולדבר כמו שצריך עם הנכדה שלי אתה דואג לעשות? האופנוען תוהה בנימוס למה הוא מתכוון וסבא שלי מודיע לו שהוא אמור לברך אותי תמיד בברכת "אני מנשק את ידך" כשהוא פוגש אותי. האופנוען מסמיק קלות מקריאת התיגר על הנימוסים שלו ואומר שהוא בטח אומר לי את זה, כל יום… אני אומרת שאני דווקא לא זוכרת את המשפט הספציפי הזה בשיחות שלנו, והאופנוען ממלמל משהו על הנכדה האזייאתית שלא מבינה הונגרית ומדברת כמו כל הפראי אדם כאן במזרח התיכון.

 

הסבר: בהונגרית יש כמה דרכים לומר שלום, וזה מאוד משנה מי אומר למי. אם גבר אומר לאישה שלום, למשל, הוא צריך לומר לה "קזי צ'וקולום", שזה מילולית "אני מנשק את ידך". אם ילד פונה לאישה אז בכלל הוא צריך לומר לה את זה, אפילו אם היא בת 18. לעומת זאת, אישה בשום פנים ואופן לא אומרת את זה לגבר (ואני עשיתי כבר פדיחות כשעניתי ככה למוכר בחנות שאמר לי את זה, הייתי בטוחה שהוא אמר לי שלום ואני מחזירה לו שלום. הוא נותר פעור פה, אנשים בחנות בהו בי). אם אישה פונה לאישה מבוגרת ממנה, אבל בבירור מבוגרת ממנה בלפחות 20 שנה ובכל מקרה כבר ברור שהיא לא אישה צעירה, אז היא גם אומרת לה שהיא מנשקת את ידה. אבל לא אומרים את זה לאישה צעירה ממך, בגילך או מבוגרת ממך רק בקצת. מה שאומר שאם את בת 35 והרגע איזו כלבה בת 25 אמרה לך שהיא מנשקת את ידך, התשובה המתאימה היחידה היא "ביץ'".

 

 

בודפשט, סתיו 2008

 

האופנוען ואני מטיילים בבודפשט ונכנסים לאיזו חנות. אני מחייכת חיוך רחב למוכרות ואומרת "היי", משוכנעת שיצאתי מה זה נחמדה. האופנוען לעומת זאת מסמיק משל הרגע העלבתי את האמא שלהן בדיבורים על איבר פרטי מסוים שלה. הוא פוצח בנאום שלם בהונגרית שכולו אומר התנצלות תוך דאגה לשלומן.

אני: מה?

האופנוען: אמרתי לך איך אומרים שלום, זה לא מנומס לומר "היי", מה את, אמריקאית חסרת נימוס? אומרים "יו נאפוט קיוונוק"

אני: הרבה יותר קל "היי"…

 

הסבר: ומה חשבתם, שלומר שלום יהיה קל? מה פתאום, מה זה פה, ארץ של אזייאתים? כאן יש נימוס. אין סתם שלום (כלומר יש, אבל לא מנומס לומר את זה למי שאינו חבר קרוב או ילד קטן). פה אומרים "יו נאפוט קיוונוק", שזה מילולית "יום טוב אני מאחל לך". והמהדרין מוסיפים עוד כמה מילות נימוס, כי לא בזבזנו מספיק זמן על לומר שלום.

 

 

 

בודפשט, קיץ 2011

 

אני נכנסת לחנות. שלל מוכרים מברכים אותי ביו נאפוט קיוונוק ובקזי צ'וקולום.

אני: יה, גרייט. אניבאדי ספיקס אינגליש?

(לא, ברור שאף אחד לא מדבר אנגלית).

(וגם: זה קצת שונה מהמוכרות בקסטרו/רנואר עם ה"היי. אם את צריכה עזרה מתוקה רק תגידי". אני כבר לא יודעת מה עדיף, עודף הנימוס פה או עודף הפמיליאריות בארץ. ממ, נראה לי שהנימוס).

 

 

 


 

 

 

יש לי שפה שלמה ללמוד, ומתברר שזה כמו לימודי נימוסים, ללמוד את השפה הזו. כמו שהדריך אותי האופנוען: "תבהירי שאת זרה, אחרת אנשים ייעלבו ממך".

מה אני אגיד לכם, זה לא ישראל פה.

 

 


 

 

ובלי כל קשר: יום הבלוגרים שחלף לפני שבוע הציג לפניי כל כך הרבה בלוגים חדשים ומעולים שהוספתי איזה עשרים לרידר שלי. שני שליש מתוכם הם בלוגי בישול, כי מתברר שבלוגי הבישול ממש הקפידו להמליץ ביום הבלוגרים. על כל פנים, אני לא יודעת אם כבר כתבתי כאן אבל חגית חברתי היוצרת הכירה לי את בלוגי היצירה, והתמכרתי במפתיע. במפתיע, כי אני לא יוצרת ורצוי לא לתת לי מספריים ביד, עוד לא גזרתי מעולם משהו בקו ישר. ולא רק מספריים. כמו שאמרה לי פעם המורטת בתל אביב בייאוש: "עשי לי טובה, זרקי את הפינצטה שלך ולעולם אל תנסי לסדר גבות לבד".

רגע, כן, איפה הייתי? אה כן, מיני יום בלוגים באיחור. היה מאוד קשה לבחור, יש המוני בלוגים מצויינים וברור לי שאני חוטאת כאן לכמה בלוגים שאני מאוד אוהבת, כמו כמה מבלוגי הבישול, אבל הנה שתי המלצות, שלשתיהן הגעתי דרך חגית. באופן כללי אני הכי מחבבת בלוגי יצירה שמביאים את הסיפור שמאחורי. לא רק "קניתי בדים בנתנאלה וגיהצתי עם מכונת החותמות שעובדת על קיטור תוך גזירה במכונת הסילואטים", אלא הסבר למה וכמה, למי נמסר ואיך התקבל, וגם תמיד אפשר להוסיף איזה סיפור מהחיים, שזה הכי משמח. והנה, אחד החביבים עליי ביותר דווקא לא עובד עם גוגל רידר, שזה מאוד מאוד מעצבן! אבל עדיין מאוד שווה לקרוא אותה. מקופלת היא אמא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, באורח חשוד מוצאת גם זמן ליצור ואפילו לא איבדה את חוש ההומור המשובח שלה.

ולעומת זאת, לינק לבלוגרית אמריקאית שאני לא בטוחה שיוצרת, אבל מצלמת מאוד יפה ובדיוק סיימה סדרת פוסטים מאוד יפים על בודפשט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/9/2011 10:44   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/12/2011 23:17

 

 


 

בעיקר על אימהות, וגם תרבות

אומנם לא הייתי זמינה להגיע להפגנת המיליון בעצמי, אבל עושה רושם ש-100% מחבריי שלא עבדו בשעות האלה הלכו להפגין תמיכה. כל הכבוד חברים.

 

 


 

 

התראה לאלו שאינם הורים לילדים קטנים: הקטע הבא מכיל שימוש במילה קקי

 

אחד הדברים שגומבוץ כבר למד הוא לשים לב כשהוא עושה משהו בחיתול. ואכן, אחרי שאמרתי לו מספיק פעמים "קקי" הוא גם חזר בעצמו על המילה – "קקה" (בעולמו של הגומבוץ אין חיריק). מהר מאוד למדנו שהמילה קקה מסמלת אומנם קקי, אבל גם פיפי, וגם חיתול, מלא או נקי, וגם את השירותים של אבא ואמא.

מהר מאוד הוביל הדבר לפאדיחות.

אמא של האופנוען נכנסת לביתנו ומחפשת אותי.

האופנוען לגומבוץ: איפה אמא?

גומבוץ מצביע על השירותים באושר: קקה!

אני, צווחת סמוקה מתוך השירותים: פיפי!! אני עושה פיפי!! לא קקי!!

 

 

 


 

 

"באיזה מטבע משתמשים פה, יורו או פלורינים?"

(אמא שלי לא בטוחה אם היא הגיעה להונגריה או לממלכה של הנסיכה הקסומה)

 

 


 

 

 

בתוך פחות מחודש נחתו פה שני ספרים שלא היכרתי לילדים והפכו ללהיט. מתברר שהמאייר אמי רובינגר כותב גם ספרי ילדים ממש חמודים. את ספר החתולים הביאה לי חגית שביקרה כאן, ואת ספר הפילים הביאה אמא שלי, ושניהם הפכו ללהיט בלתי מעורער אצל גומבוץ. החתולים מלמד על הפכים, והפילים על צבעים, וגומבוץ מקשיב בעניין.

והנה דווקא בספר החתולים התגלע ויכוח בלשני ביני והאופנוען לבין חגית. בחלק מהעמודים ההפכים קצת מאולצים, וברור שזה לא שני דברים הפוכים אלא פשוט כאלה שנבחרו לצורך החרוז (כמו "חתול בירח/חתול בכלוב", שברור שנמצא שם רק כדי להתחרז עם חתול עצוב שבעמוד לפניו), אבל בעמוד הזה, האם זה באמת ההפך אחד מהשני או שזה שוב המצאה לצורך החרוז?

 

 

במילים אחרות: האם ישר והפוך הם באמת הפכים? בעיני ובעיני האופנוען ההפך של ישר הוא עקום. אבל מצד שני, כמו שאמרה חגית, מה הוא ההפך של הפוך?

 

 


 

 

ועוד פכים מעולמי התרבותי העשיר:

במקביל נחתו כאן גם שני דיוידי לילדים. אמא שלי הביאה את "עיר הקטרים", שזכה מייד לכינוי "הדיוידי של הצ'ו-צ'ו", ולא אנחנו מי שהעניק לו את הכינוי, כך שאפשר להבין את ההצלחה. חגית הביאה לי דיוידי של שירים, וכיוון שהיא ידעה שאין מה להביא לי איזו הפקה שטחית ונוצצת של איזה כוכב ערוץ ילדים כלשהו, היא הלכה על קלאסיקה והביאה לי את הדיוידי של עוזי חיטמן.

לגמרי שכחתי מעוזי חיטמן, ולכן זה תענוג לצפות בו. איזה איש מקסים הוא נראה, קצת ביישן, עם שירים בעברית יפה. זה כזה תענוג לצפות בגומבוץ מקפץ לצלילי "שלושה תרנים לאונייה ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב".

העניין הוא שהדיוידי של עוזי חיטמן הופק לפני המון שנים. הייתי מהמרת על תחילת הניינטיז, מה שמציב אותו כבן עשרים שנה. והגרפיקה אכן מיושנת, אם כי בעלת חן. אבל אני מעלה את זה כי זה אומר שהילדים שמופיעים בדיוידי כבר מזמן לא ילדים, ואני חושבת שחלקם הפכו למפורסמים, פשוט כי הם נראים לי נורא מוכרים. אבל אין קרדיט לילדים שהשתתפו, וזה ממש מעצבן. יש למשל ילד נורא נורא חמוד שמופיע בכל השירים כמעט, והייתי משוכנעת שזה אוהד חיטמן הקטן שמופיע עם אבא, אבל גיגול קצר העלה שא. זה לא אוהד חיטמן וב. אוהד חיטמן הוא בכלל לא בנו אלא אחיינו של עוזי. נו טוב.

אבל יש את הילדה הזו, שלא רק שהיא מוכרת, היא גם בעלת מניירות של ילדה סלבריטי קצת, היא רוקדת הכי בביטחון ושרה עם תנועות מקצועיות. היא גם יפה, כך שאולי היא סוג של דוגמנית/מגישה/שחקנית היום?

 

 

 

האם מישהו מזהה?

 

 


 

 

מתוך השיר האחרון בדיוידי (אני לא זוכרת את שמו אבל הוא של דני סנדרסון במקור ופזמונו הוא "גלים על פני המים"):

 

 

 

אני: היו מציירים עוד קצת משמאל והיינו רואים גם את מאנטה ריי

האופנוען: מה פתאום, זה החוף של תל ברוך

אני: מה פתאום, אני ממש יכולה להריח את המנגלים מצ'רלס קלור, זה בבירור החוף של מאנטה ריי

האופנוען: את לא מזהה את שובר הגלים? ברור שזה תל ברוך

 

(געגועים לבועה בבודפשט. אין פה ים!)

 

 


 

 

זה מאוד מאוד קשה לנזוף בפעוט.

גומבוץ משליך על הרצפה צלחת ובה שאריות קוטג' וגבינה.

אני: פויה! לא זורקים צלחות על הרצפה

גומבוץ מביט בי בפה עגול תוהה ובעיניים פעורות.

אני מבחינה שבעיניו נקוות דמעות. נשבר לי הלב, אני לא יודעת מה לעשות.

סנטרו של הגומבוץ רוטט.

האופנוען נשבר ונמלט מהמטבח תוך יפחות חנוקות.

אני: חמוד שלי! אני אוהבת אותך! פשוט אסור לזרוק צלחות על הרצפה, זה הכל

אני מרגישה כמו הצורר הנאצי.

 

 


 

 

וקצת תרבות של מבוגרים:

באיחור ניכר צפינו בכמה פרקים ממשחקי הכס. פשוט חיכינו עד שהאופנוען יקרא את הספרים קודם (זה היה התנאי שלי, טענתי שהספרים כה מעולים שחבל לוותר עליהם במחי סדרת טלוויזיה), ואחרי זה לא הייתה לנו טלוויזיה לצפות בה (כאמור, חברת הכבלים/אינטרנט ברוסיה לקחה את זמנה). אז סוף סוף הגענו למרות הכל, והמסקנה: הסדרה עושה רושם מעולה, הליהוקים מצויינים, בדיוק כמו שדימיינתי, אבל עדיין – הספרים בליגה אחרת. אפילו האופנוען הודה שמזל שהוא קרא קודם.

אז מי שעוד לא קרא, גם אם צפיתם כבר בעונה הראשונה, קחו בחשבון שיש עוד ספרים שמכסים שלוש עונות, אז ממש כדאי לכם לקרוא קודם. ובאנגלית. כלומר, אני לא יודעת איך התרגום בעברית לספרים האלה, אבל בהמון ספרי פנטזיה בעברית יש תרגום פשוט עלוב שמנמיך את הספר והורג את איכותו. האנגלית של ג'ורג' מרטין מאוד קריאה. מקסימום תלמדו כמה מילים נרדפות לסוס וללפת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/9/2011 14:44   
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/10/2011 19:25

 

ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2010

3/2010

ברוך שלא עשכם אישה

הבהרה לקוראיי המסורים שנרשמו לבלוג כי הייתי מגניבה ועכשיו נתקעו עם בלוג הריון ולידה – אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג לבלוג אימהות, אם כי סביר להניח שיהיו כאן גם פוסטים כאלה, אלא שקודם יהיו כאן כמה פוסטים לסיכום תשעת החודשים שחלפו עליי, ואז אשוב לעצמי. לעצמי מינוס שעות השינה שהתרגלתי אליהן בעבר, כלומר.

 

 


 

 

 

אם תחפשו באינטרנט דרכים להתחיל לידה, תגלו שלכל פורום שמכבד את עצמו יש מגוון עצות. בין היתר אפשר למנות שם:

1. סקס

2. הליכות ארוכות

3. שתיית חליטות פטל

4. שתיית חליטות שונות ומשונות

5. בליעת שמן קיק

ויש דבר אחד משותף לכל השיטות האלה – הן לא עובדות.

כמו שאמר לי הרופא כשהגעתי לביקורת בשבוע 40, טובת מזג כמו דרקון שהרגע גנבו לו את הנסיכה והורידו לו את הזנב בדרך: "שום דבר לא עוזר, הלידה מתחילה כשהגוף רוצה שהיא תתחיל".

את השוחד שהצעתי לו כדי שיתחיל את הלידה באורח מלאכותי הוא דחה בבוז והציע לי ימי מחלה למנוחה בבית במקום. "ימי מחלה בבית?" צווחתי עליו, "כדי שהזמן יעבור לי עוד יותר לאט? חוצפן". רגע לפני שהוא הזעיק את אנשי הביטחון של איכילוב יצאתי משם, ישירות לעבודה, למגינת ליבם של הקולגות שלי, שאת כל השבועות האחרונות העברתי בנהימות זועפות לעברם וכולם כבר איחלו לי לידה מהירה בכל ליבם, רצוי מהירה מדי בשביל אפידורל.

 

 

 


 

 

 

יש בנות שאוהבות לקרוא סיפורי לידה. אני לא. למעשה, את 35 שנותיי ביליתי בהדחקה יפה של תהליך הלידה, והצהרתי שאעשה ניתוח קיסרי. אי שם באמצע ההריון שיכנע אותי הרופא שלי שקיסרי זה רעיון רע אם לא חייבים. מצאתי את עצמי מתקרבת ללידה, אחרי שנים שלא רציתי. בחודש התשיעי, כשבמילא לא הצלחתי לישון בלילות, ביליתי את השעות הקטנות של הלילה בחיפושים באינטרנט אחרי סיפורי לידה. יש המון כאלה, הם בד"כ מסופרים בפורומים של הריוניות וכאלה. ברובם ייראה הסיפור ככה:

 

המספרת מרגישה בצירים ואיזו שמחה, "הנסיך/הפייה/הקטנטן/האפרוחית שלה בדרך החוצה"

הצירים כואבים מאוד, ו"החצי מעסה לה את כל האזורים הכי כואבים ומקפץ איתה על כדור היוגה"

הם מגיעים לבית חולים, שם נורא כואב אבל היא מעדיפה לוותר על אפידורל

הצירים קורעים, הכאבים איומים

הלידה ממשיכה עם שלל קרעים וחתכים

התינוק יוצא, היא חבולה ללא הכרה אבל "מאושרת עד הגג ומרגישה שלמות עם הוויתה הנשית"

 

כאן בדרך כלל כאן מסתיים הסיפור ומשתתפות הפורום משאירות תגובות נוסח "סיפור מהמם!! מזל טוב!!", בעוד אני תוהה אם רק אני חשבתי שזה סיפור נורא ומה מהמם כאן.

אפשר לומר שלא התחברתי לקונספט הלידה הטבעית.

 

 

 


 

 

אחד הדברים שכל הזמן שאלו אותי לכבוד זה שבחודש תשיעי הסתובבתי ברחובות בצעידות ארוכות וכאמור ביליתי ימים בעבודה, היא מה אעשה אם יירדו לי המים. כיוון שבדמיוני היה פירוש ירידת מים מן נזילה קטנה שמבשרת לי שהגיע הזמן לצאת לבית החולים, חשבתי שלא נורא אם יירדו לי המים במקום ציבורי. ברגע האמת, אגב, הופתעתי קצת לגלות שירידת מים פירושה שתרגישי שהרגע נשפך לך דלי מים שלם בין הרגליים. ואז, דקה אחרי, עוד דלי. ואחרי זה כל כמה דקות ג'ריקנים קטנים.

בקיצור, מזל שזה לא קרה בעבודה, אני כבר יכולה לדמיין איך הכיסא שלי היה נשלח לפח אחר כבוד, ואיך היו נאלצים להחליף את השטיח מקיר לקיר של המחלקה בשל השלולית האיומה שהייתה נוצרת שם.

 

אבל נתחיל מההתחלה. בכל סרטי ההכנה ללידה מתואר השלב הראשון ללידה בצורה מאוד פסטורלית: היולדת חשה בצירים חלשים, היא מבלה יממה בבית, בסידורים קטנים ובהירגעות עם בן זוגה. הם מדליקים נרות ארומטים, עושים יוגה, שוחים בבריכת הדולפינים הביתית ומטיילים בנחל שיש לכל אחד מאיתנו בחצר האחורית. כל זאת עד שהצירים מתחזקים קצת והופכים לכל חמש דקות, ואז הם נוסעים לבית החולים בנחת ובשלווה, תוך חיוכים אחד אל השני.

ובכל הסרטים האלה יש תמיד שקופית/הערה קטנה בסופם: אלא אם כן יורדים לך המים ואז את צריכה להגיע לבית החולים תוך שעה.

 

אז זה היה סופו של שבוע 40, יום שבת, ואני לא נרדמתי אלא ביליתי בחיפוש אחרי סיפורי לידה באינטרנט. נכנסתי למיטה בארבע וחצי בבוקר.

ובחמש התעוררתי מהרגשה מוזרה. ולקח שנייה ואז הבנתי שירדו לי המים. הלכתי לשירותים, ושם, אם עוד לא הייתי בטוחה, יצא ממני כדלי מים שלם.

הלכתי להעיר את האופנוען והלכתי להתלבש. הרי לכן טיפ: גם אם אתן חושבות שירדו לכן כבר כל המים אתן טועות, עוד יירדו עוד, אז עדיף שלא תנעלו את נעלי הזמש שלכן מקאמפר שעלו 1,000 שקל!!!

שתי דקות אחר כך האופנוען כבר היה לבוש, תיק הלידה* חיכה ליד הדלת והכל היה מוכן לתזוזה.

 

 

 


 

 

 

*תיק לידה: תיק ענק ובו דברים שאת אמורה להזדקק להם בלידה ואחריה. טיפ למגגלות שהגיעו לכאן: את לא צריכה חצי מהדברים שכתוב לך ברשימה שקיבלת בקורס ההכנה ללידה/פורום ההריון. מה את כן צריכה ללידה שיהיה בתיק: הרבה מים מינרלים, חטיפים לבן הזוג (את עצמך לא תהיי רעבה בשיט), וזהו בערך.

מה שכן, לאשפוז שאחרי את כן צריכה את מה שכתוב ברשימות האלה.

 

 

 


 

 

נחזור לענייננו:

וכך, בחמש התעוררתי מירידת המים וב-5:35 כבר היינו באיכילוב.

עם ירידת מים מלאה אבל בלי צירים בכלל.

האחיות במיון ניבאו לי יממה שלמה של פיתוח צירים ואשפוז במחלקה המעפנה הקרויה טרום-לידה.

הה הה, תמימות.

בשעה שלקח המעבר ממיון לאשפוז כבר היו לי צירים כל כמה דקות.

כשהאחות במחלקה התפנתה לקלוט אותי, כבר היה לי צירים כל דקה, ואני זעקתי בצער בזרועות האופנוען שאני מתחרטת, שאני רוצה קיסרי, או סתם שירדימו אותי לנצח.

העבירו אותי ישר לחדר לידה.

בשעה וחצי שלקח מרגע הקליטה בחדר הלידה ועד שהגיע הרופא שמזריק את האפידורל ביקשתי את נפשי למות, והאופנוען, אחוז צער על מה שקורה לי, ייבב לידי, ליטף אותי והתנצל עמוקות שהוא לא יכול לעזור.

בגלל שהצירים עלו מאפס למקסימום במהירות שיא, התברר שהאפידורל בכלל לא משפיע עליי.

שלוש פעמים הגיע הרופא המרדים לתקן.

אחרי מנה משולשת של אפידורל, שהייתה מפילה סוסה, התחלתי להרגיש טוב. הפסקתי אומנם להרגיש את הרגליים אבל באותו שלב במילא לא נזקקתי להן.

את הלידה עצמה לא ממש הרגשתי, כי כאמור קיבלתי אפידורל בכמות שהייתה מספיקה לעדר אנטילופות, אבל לא נראה לי שהפסדתי משהו שרציתי להרגיש. אני, כאמור, בכלל רציתי קיסרי. כעיקרון, זה כמו מה שרואים בכל הטלוויזיות והסרטים: שורה של מיילדות (לי היו שלוש) מעודדות אותך ללחוץ ולדחוף ומבטיחות שזה כבר ייגמר, ואת מתכננת את התביעה נגדן כי הן משקרות וכבר שעה הן מבטיחות שזה ייגמר ונמאס לך. האופנוען, שאסרתי עליו להדרים מהמותניים שלי, עמד לצידי וריחם עליי כמו שצריך. מדי פעם הוא גם אחז ברגל שלי ומשך אותה, לפי הוראות המיילדת.

 

ואז, ברבע לארבע אחרי הצהריים, הוא יצא.

וייקרא שמו בישראבלוג: גומבוץ*.

 

 


 

 

*גומבוץ: מעדן הונגרי, מן כדור בצק ממולא בגבינה או בשזיפים. יאמי.

 

 


 

 

המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/3/2010 21:24   
113 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2010 20:22

 

 


 

תשעה חודשים

מטעמי פולניות, יוצא שלא סיפרתי כאן על משהו מרכזי בחיי בתשעת (בעצם עשרת) החודשים האחרונים.

 

 

 

 

 

 


 

 

 

התמונה, אגב, אינה המקלון המקורי שלי אלא אילוסטרציה בלבד. במקלון המקורי שלי האופנוען ואני בהינו ושכחנו לצלם.

לא שהופתענו, כי זה היה מתוכנן. הגילוי היה אגב שבוע לפני הטיסה לטיול הגדול בארה"ב.

לא חששתי לצאת לטיול, כי הרגשתי מצוין. שום בחילות או משהו כזה.

הבחילות התחילו כמובן יום אחרי שנחתנו בלוס אנג'לס.

ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

בערב שנחתנו דווקא הרגשתי טוב. יצאנו כולנו למסעדה ואכלתי סלט עם חזה עוף (בעוד האופנוען זולל לידי סלט עם טונה צרובה. הו כמה רציתי גם אבל אסור שום דבר נא, ולא יכולתי אפילו להסביר לעוז ולקרן למה אני בוהה בקינאה בצלחת של האופנוען ולא טועמת).

למחרת בבוקר קמתי עם הבחילות. המחשבה על חזה העוף מערב קודם גרמה לי לרצות להקיא. זו הייתה הפעם האחרונה שאכלתי חזה עוף, אפילו עכשיו אני מקבלת בחילה מלחשוב על חזה עוף.

עם שוקולדים, למרבה הצער, לא הייתה שום בעיה.

 

 

 


 

 

 

שבוע 9, אנחנו עוד לא מספרים, ואנחנו בניו יורק. אני נפגשת עם בני דודיי ג'וש ומארק לצהריים.

ג'וש: אני יודע שאני תמיד סוחב אותך למקומות של בשר, אז הפעם החלטתי ללכת לקראתך והזמנתי לנו שולחן במסעדת סושי

אני מחווירה (עברתי כבר שבועיים וחצי בארה"ב בלי לגעת בדגים נאים, והיה קשה עם כל האוכל הקליפורני).

ג'וש: ואני זוכר שאת לא אוכלת אורז לבן, ולכן מצאתי מסעדה שמגישה נתחים עצומים של סשימי

אני (מנסה לצאת מזה): הממ, אני לא בטוחה שבא לי סושי..

ג'וש: את? את תמיד מוכנה לסושי

אני (בקול חלוש): חוץ מעכשיו

 

יושבים במסעדה. ג'וש ומארק מזמינים קומבינציות ענק, וג'וש מזמין למרכז השולחן צלחת סשימי טונה, שאכן, מלאה בנתחים ענקיים

אני (נועצת עיניים יוקדות בטונה): אני אקח, הממ, דים סאם צמחוני. תודה

ג'וש: מה את חולה או משהו?

אני: הממ

 

 


 

 

וזו עוד במה להתנצל בפני קרן, שתיזזה סביבנו בלוס אנג'לס וטיפלה בנו בעודה בחודש שמיני-תשיעי, ואילו אני שכבתי כפגר על הספה ולא הזזתי אצבע. היא לא ידעה את זה אז, אבל זו הייתה התקופה הקשה ביותר של הבחילות. ובאמת, אין דרך לתאר את זה מלבד הרגשה רעה. פשוט לא בא לעשות כלום.

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון".

(האופנוען בשיחת מוטיבציה)

 

 


 

 

אני נכנסת לאוטו שבחניה, שמה חגורה, מעבירה לרוורס, מורידה אמברקס, לוחצת על הגז. האוטו לא זז.

אני נזכרת שצריך להתניע קודם.

(טמטמת 1#)

 

 


 

 

"שלום שמנמונת"

(דוד של האופנוען מברך אותי לשלום עת אנחנו מגיעים לארוחת ערב אצלם. האופנוען אוחז בי בחוזקה לפני שאנשך את ראשו)

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 12#)

 

 

 


 

 

אני חותכת ירקות לסלט. האופנוען בינתיים מכין לי תה ושם את הספל לידי.

אני חותכת מלפפון שלם לחצאי פרוסות, ואז מעבירה את המלפפון החתוך אל תוך התה שלי במקום אל קערת הסלט.

(טמטמת 24#)

 

 


 

 

סקירה ראשונה. הרופא מציג לנו בגאווה תמונת תלת מימד של העובר ומצפה לתגובות מתלהבות.

האופנוען ואני: הממ

אני: מה זה הסנטר הזה?

האופנוען: ומה זה האף הזה?

הרופא (בשוק): תפסיקו, הוא ממש חמוד

האופנוען: אני לא מבין מה זה האף המחודד הזה

הרופא (בעלבון, לאופנוען): הוא נראה יותר טוב ממך!

 

 

 


 

 

"שלום שמיינלע"

(ז.ו מהעבודה מברך אותי לשלום. אני נובחת עליו בתגובה נאום שלם על שומן והריון)

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 25#)

 

 


 

 

 

אני: יש חלק שלם בקורס הכנה ללידה שנוגע לתפקיד הגבר בלידה

האופנוען: באמת? הם מלמדים נהיגה?

 

 

 


 

 

אני מול המכונה למשקאות קלים בעבודה. אני בוחנת דרך קיר הזכוכית את הבקבוקים בחיפוש אחרי מים מינרלים. מוצאת בקבוק אבל הוא נראה לי קצת מוזר.

אני (במחשבות לעצמי): המים האלה, מה לא בסדר איתם?

מכניסה חמישה שקלים למכונה, מקבלת את הבקבוק שבחרתי. רק כשהוא בידיי אני קולטת שקניתי דיאט קולה. לפחות זה מסביר למה המים נראו לי מוזר.

(טמטמת 89#)

 

 

 


 

 

 

קורס הכנה ללידה. הזוגות שכובים על מזרונים, המדריכה עושה חמש דקות מדיטציה/הרגעה. האופנוען ואני מתלחשים וקובעים שמכאן אנחנו נוסעים ישר לאכול בג'ירף.

המדריכה: תחשבו על מקומות שאתם אוהבים, דברים שעושים לכם טוב

האופנוען (ממלמל לעצמו): מממ, גיוזה

 

 

 


 

 

 

קורס הכנה ללידה. המדריכה מכריזה על שלוש דקות מדיטציה.

אני (לאופנוען): כמו שאני מכירה אותך, אתה תספיק להירדם גם בזה

האופנוען: מה פתאום

עשרים שניות לתוך המדיטציה.

המדריכה: רגוע, הכל רגוע מסביבכם, בראש שלכם מסך לבן

קול נחרה קלה עולה מאחוריי. אני תוקעת מרפק באופנוען.

האופנוען: מה, נרדמתי??

שנינו בהתקפת צחוק מטורפת.

 

 

 


 

 

איריס ואני מדברות על משאבות (אם אתם לא יודעים מה זה, אל תשאלו, לא משנה). אני נזכרת שבזמנו איריס לא קנתה את שלה אלא שאלה מאיזה ארגון.

אני: את שאלת את המשאבה שלך מ"יד ושם", לא?

איריס (מתעלפת מצחוק, לוקחת כחמש דקות להחזיר את החמצן לריאותיה): "יד שרה", כן

(טמטמת, 97#)

 

 

 


 

 

שליה באנגלית = פלצנטה

בלינצ'ס בהונגרית = פלצ'ינטה

אני: חושב שזה קשור, שליה ובלינצ'ס? זה בעצם די דומה

האופנוען: תודה, אני כבר לא אוכל בלינצ'ס בקרוב

 

 

 


 

 

אני בעבודה וצריכה להטעין את הסלולרי. בשולחן של חן, שישה מטרים ממני, יש מטען. אני משאירה שם את הסלולרי שלי.

חמש דקות אחרי הסלולרי שלי מצלצל. אני שומעת את הצלצול מרחוק.

אני (חושבת לעצמי): איזה קטע, לעוד מישהו פה יש את הצלצול שלי.

אני מבינה שזה היה שלי רק אחרי רבע שעה, כשהאופנוען שואל במייל למה לא עניתי לו. אה.

(טמטמת #105)

 

 

 


 

 

 

סיור בחדר לידה. המיילדת סוקרת בגאווה את מה שיש בחדר. אני קולטת שכאן אני אמורה ללדת בבוא היום.

אני (לוחשת בהיסטריה לאופנוען): אני לא רוצה! אני לא רוצה!

 

דקה אחרי המיילדת מצביעה על הטלוויזיה שמעל המיטה ומציינת שיש גם ערוץ 5+. האופנוען מסתכל על הטלוויזיה, על המיטה ועל הכורסה שמיועדת לבן הזוג שנמצאת מאחורי המיטה.

האופנוען: אפשר להזיז את הכורסה במקום המיטה, שתהיה מול הטלוויזיה?

כמה גברים בקבוצה מהנהנים אליו בהבנה. רר.

 

 

 


 

אין, אין שאלה מעצבנת יותר מקולגות באמצע חודש תשיעי כמו

"עוד לא ילדת?" (למה אתה אומר? דווקא כן ילדתי, אבל החלטתי לוותר על חופשת הלידה ולחזור ישר לעבודה, וגם הבטן נשארה אותו דבר)

"את עוד פה?" (לא, אני בבית, זה פאטה מורגנה)

"מה, את לא רוצה ללדת?" (לא, למה? דווקא נעים לי ככה, לוויתנית שלא ישנה בכלל, נושמת כמו דארת' ויידר בזקנתו ונהנית מהשאלות האלה בכל פעם שאני מגיעה לעבודה)

"מה, הילד לא רוצה לצאת?" (לא, למה לו? מאוד נעים בפנים, ובחוץ מצפה לו אמא מאוד עצבנית בשלב הזה)

רררר.

 

 


 

יש הרבה תופעות לוואי להריון, ורובן ידועות ומופיעות בספר. הבשורה הטובה: לא כולן חייבות לפגוע בך, זה לא שכל הנשים בהריון סובלות מכל התופעות. הבשורה הרעה: יש גם תופעות שלא מופיעות כמעט בספרים, או שסתם לא שמעת עליהן, אבל את זוכה להכיר אותן מקרוב:

1. גירוד. בהתחלה רק הרגליים, אחרי זה גם הבטן. אני חושבת שקילפתי את כל האפידרמיס שלי (אל דאגה, הוא לא אבד, הוא מתחת לציפורניים שלי).

2. ליחה. אני יכולה להתחרות בהצלחה בכל פועל סיני בכמות היריקות שאני מביאה ביום. אני!! הבחורה שלא ירקה אפילו פעם בשבוע לפני זה.

3. כאבי ידיים. תחושי בדיוק כמו סבו של לורד פונטלרוי הקטן, שהפודגרה שפגעה בו הפכה אותו לקשיש עצבני וחם מזג. רק שאצלך זה לא פודגרה (שיגרון) אלא "בצקת פנימית המונעת הגעת דם לאצבעות הידיים", כפי שהסביר הרופא והוסיף: "זה שום דבר". זה בגלל שזה לא הוא קם עם צמד טופרים מעוותים בכל בוקר ולוקחת שעה עד שהוא יכול להשתמש בידיו.

(או שאלו תופעות שהיכו רק בי?)

 

 


 

 

זה יהיה בדיוק כשתגיעי סוף סוף לתאריך הלידה המשוער שלך כשכל אישה שתפגשי תספר לך שבהריון הראשון שלה היא ילדה שבועיים אחרי התאריך, גם זה רק אחרי זירוז, וזה לא מומלץ כי זה רק כאב יותר. רר.

זה יהיה גם באותו יום כשלפחות ארבעה גברים ממקום העבודה שלך יספרו לך שאשתם ילדה בשבוע 42, כי "ככה זה בהריון ראשון". רר.

 

 


 

 

זה לא משנה כמה אלגנטית הצלחת להיראות עד חודש שמיני, משלב מסוים את תיראי כאילו בלעת אבטיח, בשלמותו כמובן. אין מה להילחם בזה, תפנימי מעכשיו.

 

 


 

 

שבוע 40. אורן יושב שולחן לידי בעבודה.

אורן: אני שומע גלו-גלו-גלו? זה המים שיורדים לך?

אני: לא, זה התינוק משתין עליי בקשת ולא יוצא

 

 


 

המשך יבוא….

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/3/2010 12:53   
223 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2011 19:35