שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

IMG_1205
מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם
להמשיך לקרוא

בים של הונגריה

בפעם שעברה סיפרתי כאן איך הבטלה וחוסר התיכנון הם נרות לרגליי, והנה, ברוך השם, מייד קבעתי לנו מאה פעילויות עמוסות בלו"ז צפוף. להגנתי אומר שחלק זה דברים שהזמינו אותנו בתאריכים ספציפים ולענות "לא תודה, אנחנו כבר עושים משהו יומיים קודם" עשוי להעליב.

הדבר הכי שווה שהוזמנו אליו היה על שפת אגם בלטון (לקרוא: באלאטון), שנמצא במרחק שעתיים עד שלוש שעות נסיעה, תלוי באיזה צד של האגם. הבלטון הוא מה שמכונה "הים של הונגריה", ואילו אני, בתור אחד שיודעת, יכולה לספר לכם שזה לא ים, יותר כמו הכינרת של הונגריה (האקדמיה אמרה שמותר כנרת עם י'. רוצים לעשות מזה סצינה?).

האמת שלומר שזה הכינרת של הונגריה זה קצת מקטין את הבלטון. גודל הכינרת: 166 קמ"ר. גודל הבלטון: 592 קמ"ר, כלומר יותר מפי שלושה. כמו כן, מספר הערסים בכינרת: עשרה על כל מטר מרובע. מספר הערסים בבלטון: פחות. יש יתרונות לים של הונגריה.

FullSizeRender (10)

FullSizeRender (11)

הים של הונגריה. זה לא ים אם אף אחד לא צועק ארטיק לימון מכניס להריון

להמשיך לקרוא

טיול שנתי כיתה א' (פוסט ארכיון מספטמבר 2016)

באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', הצהירה המחנכת שכבר בספטמבר, כחלק מגיבוש הכיתה החדשה, תצא הכיתה לטיול. לשלושה ימים. משוכנעת שכל הורי הכיתה יתחרפנו, החלטתי להישאר בשקט ולראות מה אחרים יעשו. למרבה השוק, אף אחד אחר לא עיפעף מול העניין הזה, ההורה היחיד שהצביע ביקש לחדד אם מדובר בשניים או בשלושה לילות. וכאילו, אנשים, אתם נורמליים? ילדים בני שש וחצי? לטיול שלושה ימים מבית הספר?

האמת, בדיעבד, זה לא היה צריך להיות שוק כזה גדול. בכל זאת, יש לי שני קולגות לשעבר/חברי פייס שגרים בברלין, וכל אחד מהם פירסם בזמנו איך הילד שלהם יצא לטיול של כמה ימים כבר בכיתה א' או ב'. אלא שאז זה היה סיפור מעניין, שבו נדתי בראשי וציקצקתי על האירופים המטורפים האלה, ואילו עכשיו זה הרבה יותר דרמטי – זה הילד שלי. בנוסף, אחרי פשפוש קטן בזיכרון, נזכרתי שבעצם כבר בשנה שעברה, בגן חובה, הם יצאו לטיול של שלושה ימים, רק שלא כל הילדים יצאו ושלי בטח לא, ואילו עכשיו המורה אמרה במפורש שכל הילדים צריכים לצאת.

האופנוען, שצפה את התנגדותי, הציע שניתן לילד לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול. והפעם הוא גם לא היה תמים כמו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה גם סיכמנו שניתן לגומבוץ לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול של שלושה ימים, והאופנוען הסכים שאני אשאל אותו, ואני שאלתי: "חמודי, מה אתה בוחר, לנסוע עם הכיתה שלך לשלושה ימים או להישאר בבית לשלושה ימי כיף בבית שבהם נעשה מה שתרצה?". העיניים של האופנוען רשפו גיצים כשהגומבוץ בלי להסס בחר להישאר בבית. אז הפעם לא הייתה לאופנוען שום כוונה ליפול למלכודת הזו, ועל כן הוא שאל את הגומבוץ אם הוא רוצה לצאת לטיול עם הכיתה או לא, כשהאופציה השנייה היא ללכת לבית הספר (לא שהייתה באמת אופציה כזו, אבל נו). הגומבוץ בחר בטיול.

טוב, עכשיו נשאר לי רק להכין את הגומבוץ, ויותר מאתגר מזה, את עצמי, לטיול של שלושה ימים. ההוראות שקיבלנו מבית הספר היה די ברורות האמת – תארזו את כל הבית. סוף ספטמבר הוא טיימינג שיכול להיות נעים (חולצות קצרות) או קפוא (סווטשירט ומעליו מעיל) וכל דבר בתחום. הרשימה כללה בגדי קיץ, בגדי חורף, בגדי התעמלות, בגדי שינה, בגדי החלפה, צעצוע אהוב, ספר אהוב, נעלי בית, כובע, כפפות, את כל ספרי הלימוד שלהם מבית הספר, פנס, בקבוק שתייה, תרסיס נגד יתושים, סבון, שמפו וכו וכו. נאמר שם במפורש שצריך מזוודה, כלומר טרולי על גלגלים, וזה מה שהבאנו. בנוסף היו הוראות מדויקות ליום היציאה לטיול: הילדים ייתאספו בכיתה, שם יקבלו חטיף לארוחת בוקר, בעוד ההורים יעמיסו את המזוודות על האוטובוס וימתינו בחצר בית הספר לנפנופי שלום.

וכך, בשמונה בבוקר באחד מימי השבוע נעמדו שורה של הורים נרגשים, העמיסו את האוטובוס במזוודות, ואז נעמדו לחכות לילדים, שבינתיים עברו שיחת תדרוך אחרונה בכיתה. כשהם סוף סוף הופיעו בשער בית הספר, הולכים בשורה ארוכה, שורה של הורים נפנפה בהתרגשות וצילמה, כאילו הרגע הופיעו בראנג'לינה ביחד אחרי שכבר הודיעו על הגירושים, ואילו הילדים הגיבו כל אחד בדרכו. שלי, למשל, העניק לי חיבוק, טפח לי על השכם בסגנון "תרגיעי עם ההתלהבות", ועלה על האוטובוס. נו טוב.

גם בענייני תקשורת עם הילדים המורה הייתה די ברורה – לא תהיה כזו. לילדים אין מן הסתם טלפונים משלהם, וההורים התבקשו לא להתקשר למורה אלא אם מדובר במקרה חירום, ובכל מקרה רק אחרי שמונה בערב היא מתחייבת לענות. מה שכן, הובטח לכולם שאם יהיו ילדים שיתקשו וירצו לדבר עם ההורים המורה תתקשר מייד ותיתן להם לדבר עם ההורים. כיוון שכך, כשהאופנוען לא שמע, תידרכתי את הגומבוץ שאם הוא מרגיש שהוא מתגעגע מדיי שמייד ייגש למורה ויבקש לדבר איתי. זה לא קרה. נו.

כיוון שלא יכולתי לחלוק את הלחץ עם האופנוען, או עם אימהות מהכיתה, עברתי לנג'ס לחברותיי בישראל על זה שהגומבוץ במחנה.

להמשיך לקרוא

חברות וספר

אתם כבר יודעים שכשאחת החברות שלי מגיעה לאזור, ובמילה אזור אני מתכוונת למרכז אירופה רבתי, אני קופצת לפגוש אותה. אז כשגילה ומשפחתה הגיעו לטיול באזור, ובאזור אני מתכוונת לשתי מדינות שאף לא אחת מהן היא הונגריה, היה ברור שניפגש. אבל המפגש המתוכנן לא יצא לפועל בזמן שתיכננו בשל כל מיני בלת"מים. ואז גיליתי שיומם האחרון בטיול יוצא בוינה, ואצלנו נסיעה לוינה זה הרי כמו לנסוע לגליל, או סתם מראשון לתל אביב בשעה של הפקקים. אז קבענו שניפגש בווינה.

גילה ציינה לפניי שהם יהיו חייבים לצאת באחת בצהריים לכיוון השדה. אנחנו חישבנו שבלי לקום מוקדם מדי, נוכל להיות בווינה ב-11 וחצי. קבענו לפיקניק בפארק בעיר.

באותו יום קמנו יחסית מוקדם לסופ"ש, הכנו קופסה עם כריכים ויצאנו לדרך. היינו אפילו מגיעים בזמן אילולא נפל לנו בדרך הפגוש. אתם חושבים שאני צוחקת אבל אני לא.

לא נורא, עצרנו בתחנת מנוחה, הדבקנו את הפגוש בחזרה פלוס הברגנו שם משהו, והמשכנו בדרך. כולו עיכוב קטן.

בפארק שקבענו התברר שזה פארק במונחים של וינה. במונחים של ישראל זה שמורת טבע גדולה. אבל אחרי התברברות קלה בלבד מצאנו את גילה ובן זוגה והילדים מחכים לנו.

השעה הייתה 12:00. הייתה לנו שעה לזמן איכות. עד שנרגענו מהתרגשות המפגש והחיבוקים וכמה הילדים של כולם גדלו וכו עברה חצי שעה. את חצי השעה השנייה העברנו בהסברים על ציפורים, כי זה מה שהגומבוץ והדובוש אוהבים כרגע. את שיחת האיכות שלי עם גילה איאלץ לקיים בפעם אחרת.

אז באחת יצאו גילה והמשפחה לכיוון שדה התעופה ואנחנו נפנינו לחשוב מה אנחנו עושים עם שארית היום בווינה. האמת שלא התחשק לנו להיכנס למרכז העיר, והילדים במילא רק רצו לראות ציפורים, אז החלטנו לצאת מהעיר ולנסוע לדרום אוסטריה. שם, שמע האופנוען, בנו מן שביל עץ באוויר בין צמרות העצים. בדיוק בשביל צפרים.

להמשיך לקרוא

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

אמרה מרים – אה, זה ים.
להמשיך לקרוא