בים של הונגריה

בפעם שעברה סיפרתי כאן איך הבטלה וחוסר התיכנון הם נרות לרגליי, והנה, ברוך השם, מייד קבעתי לנו מאה פעילויות עמוסות בלו"ז צפוף. להגנתי אומר שחלק זה דברים שהזמינו אותנו בתאריכים ספציפים ולענות "לא תודה, אנחנו כבר עושים משהו יומיים קודם" עשוי להעליב.

הדבר הכי שווה שהוזמנו אליו היה על שפת אגם בלטון (לקרוא: באלאטון), שנמצא במרחק שעתיים עד שלוש שעות נסיעה, תלוי באיזה צד של האגם. הבלטון הוא מה שמכונה "הים של הונגריה", ואילו אני, בתור אחד שיודעת, יכולה לספר לכם שזה לא ים, יותר כמו הכינרת של הונגריה (האקדמיה אמרה שמותר כנרת עם י'. רוצים לעשות מזה סצינה?).

האמת שלומר שזה הכינרת של הונגריה זה קצת מקטין את הבלטון. גודל הכינרת: 166 קמ"ר. גודל הבלטון: 592 קמ"ר, כלומר יותר מפי שלושה. כמו כן, מספר הערסים בכינרת: עשרה על כל מטר מרובע. מספר הערסים בבלטון: פחות. יש יתרונות לים של הונגריה.

FullSizeRender (10)

FullSizeRender (11)

הים של הונגריה. זה לא ים אם אף אחד לא צועק ארטיק לימון מכניס להריון

להמשיך לקרוא

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 

אמרה מרים – אה, זה ים.

להמשיך לקרוא

חברות וספר

אתם כבר יודעים שכשאחת החברות שלי מגיעה לאזור, ובמילה אזור אני מתכוונת למרכז אירופה רבתי, אני קופצת לפגוש אותה. אז כשגילה ומשפחתה הגיעו לטיול באזור, ובאזור אני מתכוונת לשתי מדינות שאף לא אחת מהן היא הונגריה, היה ברור שניפגש. אבל המפגש המתוכנן לא יצא לפועל בזמן שתיכננו בשל כל מיני בלת"מים. ואז גיליתי שיומם האחרון בטיול יוצא בוינה, ואצלנו נסיעה לוינה זה הרי כמו לנסוע לגליל, או סתם מראשון לתל אביב בשעה של הפקקים. אז קבענו שניפגש בווינה.

 

גילה ציינה לפניי שהם יהיו חייבים לצאת באחת בצהריים לכיוון השדה. אנחנו חישבנו שבלי לקום מוקדם מדי, נוכל להיות בווינה ב-11 וחצי. קבענו לפיקניק בפארק בעיר.

באותו יום קמנו יחסית מוקדם לסופ"ש, הכנו קופסה עם כריכים ויצאנו לדרך. היינו אפילו מגיעים בזמן אילולא נפל לנו בדרך הפגוש. אתם חושבים שאני צוחקת אבל אני לא.

לא נורא, עצרנו בתחנת מנוחה, הדבקנו את הפגוש בחזרה פלוס הברגנו שם משהו, והמשכנו בדרך. כולו עיכוב קטן.

בפארק שקבענו התברר שזה פארק במונחים של וינה. במונחים של ישראל זה שמורת טבע גדולה. אבל אחרי התברברות קלה בלבד מצאנו את גילה ובן זוגה והילדים מחכים לנו.

השעה הייתה 12:00. הייתה לנו שעה לזמן איכות. עד שנרגענו מהתרגשות המפגש והחיבוקים וכמה הילדים של כולם גדלו וכו עברה חצי שעה. את חצי השעה השנייה העברנו בהסברים על ציפורים, כי זה מה שהגומבוץ והדובוש אוהבים כרגע. את שיחת האיכות שלי עם גילה איאלץ לקיים בפעם אחרת.

 

אז באחת יצאו גילה והמשפחה לכיוון שדה התעופה ואנחנו נפנינו לחשוב מה אנחנו עושים עם שארית היום בווינה. האמת שלא התחשק לנו להיכנס למרכז העיר, והילדים במילא רק רצו לראות ציפורים, אז החלטנו לצאת מהעיר ולנסוע לדרום אוסטריה. שם, שמע האופנוען, בנו מן שביל עץ באוויר בין צמרות העצים. בדיוק בשביל צפרים.

להמשיך לקרוא

אביב הגיע

מצד אחד חלף מלא זמן, מצד שני לא עלה לי בראש שום נושא לפוסט. אז אני אנסה לכתוב על כל מיני דברים קטנים שכן חלפו במוחי (ומייד פינו את מקומם לאלצהיימר הרגיל ששולט בו) ונראה אם ייצא פוסט.


ראשית, לנושא קצת רציני. הבחירות בהונגריה. באחרונה נשאלתי כמה פעמים איך אנחנו לא בורחים מכאן עם התחזקות המפלגה הימנית קיצונית יוביק, ששונאים יהודים. עכשיו, קודם כל, תיקון טכני: בניגוד לכותרות בארץ, המפלגה לא התחזקה בבחירות האחרונות. זה נכון שהם קיבלו יותר אחוזים מהבחירות הקודמות, אבל לפי שיטת הבחירות ההונגרית, צריך גם לקבל אחוזים וגם להיבחר כמועמד אישי (הפרלמנט מורכב חלק מרשימות מפלגתיות וחלק מזוכים בבחירות אישיות), וכתוצאה מזה יוביק תקבל בפרלמנט החדש פחות מושבים ממה שהיה לה בפרלמנט הקודם.

אבל אני מכירה את גישת לא ניתן לעובדות לקלקל לנו את הכותרת (והנה דוגמה מצוינת: כתבה מוואיינט בנושא. הכותרת מבשרת על ניצחון ענק למפלגה. האם אף אחד מעורכי הידיעה לא שם לב שבקטע הווידיאו המצורף לכתבה נושא מנהיג יוביק נאום הפסד? רק פרצופיהם העגומים של הסובבים אותו היו צריכים לרמוז להם שזה לא בדיוק נאום ניצחון. המשפט הראשון שהוא אומר הרי זה "כשלנו בבחירות האישיות" או משהו מעין זה).

ובכל זאת,דיטיילז. זה לא באמת משנה מושב או שניים לכאן או לשם. השאלה היא איך חיים עם מפלגה כזו במדינה. והתשובה היא שוב, שמה שרואים מכאן לא רואים משם. הם בהחלט מפלגה גזענית ובהחלט שונאי יהודים שלא חסר אצלם הצהרות גם נגד יהודים, אבל כל הקהל שהצביע להם הוא לא בהכרח שונא יהודים (לא שאני חושבת שמדובר במצביעים אנינים ואוהבי אדם). יוביק עשתה את דרכה לפרלמנט בעזרת נפנוף בדגל שכמעט לא הוזכר בארץ – שנאת צוענים. יש בהונגריה בעיה, בייחוד באזורים הכפריים, של קהילות צוענים גדולות שחיות בעוני ומגדלות דורות אחרי דורות של ילדים שיגדלו גם הם לעוני ולבורות. בין שאר הבעיות שמתעוררות מזה, יש גם פשע. והתוצאה היא שבכפרים ובאזורי הספר יש הרבה בעיות גניבות ופריצות, והשנאה לצוענים גדלה עם התופעה. אז יוביק קיבלה את רוב קולותיה באזורים האלה, שבהם יש מעט מאוד יהודים אבל הרבה בעיות פשע של הקהילה הצוענית. בבודפשט לעומת זאת אחוז ההצבעה ליוביק היה משהו כמו 6%.

ושיהיה ברור, שנאת צוענים לא אומרת שהם בסדר, בכל מקרה מדובר במפלגה שעושה את דרכה על בסיס שנאה, ובחלקה גם שנאת יהודים. מדובר בגזענים ובחרא של אנשים, חד וחלק. אבל זה לא בדיוק המצב של גרמניה בשנות ה-30, של היהודים שידעו לקום ולברוח בזמן. לפחות עוד לא, ואנחנו נישאר כמובן עם האצבע על הדופק.

ואנקדוטה קטנה: בעוד יוביק זוכה להצלחה באזורים הכפריים, היא די שנואה בבודפשט ובערים הגדולות. וככה יצא שכל כרזות הבחירות שלהם בעיר הושחתו. לא ראיתי אפילו כרזת יוביק אחת בעיר בלי שציירו למועמד בתמונה שפם של היטלר.

 

באמת, באיזשהו שלב האופנוען ואני התחלנו להתבדח שהם מדפיסים מראש את הפוסטרים עם שפם קטן כאילו מצויר על המועמד (שאגב צויר גם על מועמדות לשון), כאילו הם רוצים קישור להיטלר אבל מפחדים להודות בזה, אז מעמידים פנים שזה פוסטרים שהושחתו.

(התשובה: הם לא הדפיסו אותם ככה, הם באמת סבלו מהשחתת כל הפוסטרים שלהם בעיר. הה הה הה).


ומשנאת יהודים לאהבת ישראלים:

סדר פסח. השנה עשינו אותו במסעדה מגניבה, שהבעלים היהודים שלה סוגר כל שנה חלק מהמסעדה ומארגן שם סדר פסח שקונים אליו מראש כרטיסים. יש גם מנחה טקס שקורא את ההגדה והכל מגניב. אז הלכנו על זה.

קודם כל הייתי צריכה להכין את הילדים, והנה וידוי קטן: אחרי ששנים חשבתי שאף כוכב ילדים לא ייכנס אליי הביתה, נכנעתי לדבר הבא –

כן, רינת. מי היה מאמין שזה יקרה לי. אבל אמא שלי הביאה לי את זה ומתברר שרינת ויויו, שהוא רובוט דובר אנגלית שזה בול מדבר אל הילדים שלי, מסבירים בכל אחד מהדיוידי בקופסה את משמעות החג ומנהגיו. וככה יצא שהילדים שלי שמעו בחנוכה על אנטיוכוס, ובפורים על אחשוורוש, ועכשיו בפסח הם קיבלו הסבר מלא על החג, שזה בהחלט הרבה יותר ממה שאני הייתי נותנת להם. למעשה, חצי מהדברים בדיוידי בכלל לא זכרתי.

אז ככה לפני כל חג טחנתי להם את הרינת ויויו התואם, והילדים יצאו הכי מומחים בחגים יהודים.

אז עכשיו, לקראת הסדר, טחנתי להם את הדיוידי של פסח. ומה אתם יודעים, זה נקלט. מילא זה שהם יודעים לשיר את שמחה רבה שמחה רבה ואת אחד מי יודע, הם גם אשכרה זכרו שיש אפיקומן ואליהו הנביא.

וככה יצא שישבנו שם בסדר, והמנחה של הערב, שהוא המורה לעברית של הקהילה היהודית או משהו כזה, ממש הופתע לגלות שיש מקהלה בצד ששרה גם את השירים. והתברר שהוא קורא לבד את כל ההגדה, שזה קצת ביאס אותי כי אני רגילה שכל אחד בשולחן קורא בתורו, וכולם עושים מניפולציות כדי שהחכם יהיה בתור שלהם והרשע יהיה בתור של אח שלהם, אבל הוא היה מוכן לחלוק את הקריאה בקטע של הארבעה בנים. ובגלל שלא הייתי מוכנה לזה שהוא חולק אז לפני שבכלל מצמצתי הוא כבר פירגן את הקטע של החכם לבת שלו (ררר!!), ואז שאל מי רוצה לקרוא את הרשע ואיזו ילדה הונגריה תמה התנדבה, ואז שאל מי רוצה את לקרוא את שאינו יודע לשאול ואני קפצתי. והוא אמר בבקשה ואני אמרתי "אבל בעברית" (כי כל השאר קראו בהונגרית) והוא פער פה ולפני שהוא הספיק להגיב פצחתי בקריאה. וכל החדר השתתק מייד וכולם הסתובבו אליי. האופנוען שלא היה מוכן לזה (הכל קרה מאוד מהר כשקפצתי והתחלתי להקריא) הסמיק קצת, וכולם בהו במי יודע לקרוא בעברית. וכשסיימתי הייתה דממה בחדר וכולם תקעו בי מבטים שהיו אשכרה מעריצים. הילד שישב לידי אמר לי "וואו" ואמא של האופנוען שלחה לכולם מבטים מרוצים שאמרו "זו כלתי". סוף סוף היא זוכה ממני לקצת נחת המסכנה*…

*היא פשוט הולכת לבית כנסת כל יום שישי וכשהאופנוען הביא לה כלה מישראל היא הכי הייתה מרוצה. עד שהיא גילתה שלגרור אותי לבית כנסת היא לא תצליח.

אחרי זה הגומבוץ תפס את המנחה ושאל אותו בעברית איפה הכוס של אליהו הנביא, והמנחה היה כל כך מרוצה שיש ילד שמדבר עברית שעשה לו סיבוב אל השולחן שלו והראה לו את הכוס של אליהו, ואני הייתי כל כך מרוצה שהוא זוכה לתשומת לב כזו שהלכתי וצילמתי הכל. ורק אחרי כמה תמונות קלטתי שאולי המנחה לא כל כך מרוצה מזה שאני מצלמת בערב חג. אופס. (אז הפסקתי. להגנתי אומר שלגמרי שכחתי מזה שמצלמה זה משהו שאסור להפעיל בשבת, וגם שלא מדובר ברב ולא חשבתי על זה שאולי הוא דתי, המורה, הרי כולם חבשו שם כיפות לכבוד הסדר. וגם שאני אהבלה).

(הגומבוץ בוחן את הכוס של אליהו. לא צולם ביום חול. עם המנחה הסליחה).

ואחרי זה הוגש האוכל. בגלל שמדובר במסעדה שווה היו לי תקוות אבל התברר שהם לא הכינו במטבח של המסעדה אלא הלכו על קייטרינג כשר.

עוף ותפוחי אדמה. אפשר להוציא את האשכנזיה מישראל אבל אי אפשר להוציא אותה מהאוכל המבאס בחגים. לגמרי דז'ה וו לילדות. האם מתישהו אזכה לסדר שלא מגישים בו עוף ותפוחי אדמה חסרי טעם?? תודה.

כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי קומפוט לקינוח. ואימרו שלום. בפולנית.

ואחרי זה המנחה, אני והילדים פצחנו בשירת אחד מי יודע. מבטים מעריצים מסביב וכו.

פסח שמח!


לא רק פסח בא, גם אביב הגיע.

בכל אביב מופיע אצל הירקנים הירק הבא:

שמו בהונגרית הוא "בצל דוב", וזה בטח לא אמר לי כלום. אבל טעמו הוא שום עדין, וזה הזכיר לי משהו. זוכרים בספר רומן רוסי, מאיר שלו מספר איך הכיתה שלו הולכת לטיול והמורה מראה להם את שום הבר ומעודדת אותם לאכול אותו עם לחם? וקוראת לזה "ללפת את הפת"?

אז זה. שום בר. האמת, להיט. בהתחלה רק הוספתי אותו לסלט, אחרי זה כבר טחנתי ועירבבתי עם קוטג', ועכשיו כבר יש לי מאה רעיונות בראש. ואז התברר ששום הבר חולק משהו במשותף עם חבושים: יש לו עונה של בערך שבע שניות, והשבוע זה השבוע האחרון שלה (מתוך כשבועיים). אז קניתי חצי ממה שהיה אצל הירקן, אלא שזה נשמר בערך יום לפני שנובל (וצריך להחזיק את במים כמו פרחים), אז אם למישהו יש רעיון וכו.


ואם כבר הזכרנו ספרים אז מאז הפוסט האחרון קראתי את עד שיום אחד מאת שמי זרחין, ששאלתי מאיריס והפתיע לטובה, ואת המרכיבים הסודיים של האהבה מאת ניקולא בארו שקיבלתי מגילה והוא בדיוק כמו שהיא הגדירה, ספר אהבה פריזאי קטן וחמוד, והוא כל כך צרפתי שממש דימיינתי לי בראש איך אומרים את מה שהם אומרים בצרפתית (עם אוצר המילים בן עשרים המילה שלי בצרפתית). ואז קראתי את הקוסם מארץ עוץ הגירסה המוערת*, שתירגמה גילי בר-הלל-סמו, שאני זוקפת לזכותה את הארי פוטר בעברית ובכלל היא מתרגמת מצוינת בעיני, וגם כאן לא התאכזבתי. ספר תענוג, לא רק הקוסם המקורי על קסמו שאין להתווכח איתו, אלא גם ההערות המעניינות ומחכימות וגם התרגום הקולח. מקסים.

*צריכה לציין שאני חובבת ספרים מוערים באופן כללי. יש שימצאו את זה כניג'וס לרוץ כל שנייה להערות השוליים, אבל זה ממש מרתק בעיני ללמוד על ספרים מעבר לטקסט עצמו.


היי, יצא פוסט!

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2014 14:24
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גם אמא ב-29/4/2014 06:19

להמשיך לקרוא

יחסים בינלאומיים

קלולסיות לאומית #1

אנחנו הולכים בשדרות המרכזיות של בודפשט (אנדראשי), שנסגרו לתנועת מכוניות לצורך הפנינג. יש המון דוכנים ומול בניין האופרה יש במה וכיסאות כי תיערך שם הופעה ברחוב להנאת הציבור. רגע לפני תחילת ההופעה הכיסאות כבר תפוסים כולם. ואז המוזיקה מתחילה וכולם נעמדים.
אני: תראה מה זה, כולם עומדים בדיוק כשהמוזיקה מתחילה, איזה חוסר התחשבות
האופנוען (ביובש): זה ההמנון
אה, זה מסביר את זה…

ההופעה עצמה. שאז הקהל כמובן לא עמד…

קלולסיות לאומית #2
האמא הגרמניה ואני בשיחה על מבנים מעניינים בעיר.
האמא הגרמניה: ואם כבר מדברים על מבנים מעניינים, אז בדרך שאנחנו נוסעים בה לבריכה יש כנסייה שבנויה בתוך בניין עתיק. והם אגב מאוד מכבדים גם יהודים, כשהיה החנוכה שלכם הם שמו על הגג שלהם מנורה
אני (מזהה את הבניין שהיא מדברת עליו): זה בית כנסת
האמא הגרמניה: זה מסביר את זה.. באמת לא הבנתי למה כל הבניין מקושט בכוכבים האלה…

קלולסיות לאומית #3
לאמא הגרמניה ולי יש סושייה שאנחנו אוכלות בה מדי פעם. עם הזמן גילינו שהבעלים הוא יהודי שאף יודע כמה מילים בעברית ומאז בכל פעם שאני שם הוא בא להחליף איתי כמה מילים בעברית. והנה יום אחד קבעתי שם עם האמא הגרמניה והגעתי לפניה, והבעלים ניגש אליי וסיפר לי שאבא שלו בדיוק נפטר. אמרתי כמה מילות ניחומים ושאלתי על השבעה, ואז הגיעה האמא הגרמניה והוא עזב את שולחננו. בסיום האוכל, כששילמנו, הוא ניגש שוב ושאל איך היה האוכל, ואז, כשכבר עמדנו לצאת קרתה השיחה הבאה:
הוא: להתראות בפעם הבאה
אני: ביי (עוברת לעברית) ושלא תדע עוד צער
האמא הגרמניה (בטון עליז): אה, נכון, גם ממני – שיהיה לך סוף שבוע נעים!
אני: הממ, אנחנו צריכים לעבוד על העברית שלך

כמו בכל שנה, גם השנה נערך בגן השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מוזמנים להתארח בגן ולהציג לילדים את המדינות שהם באו מהן.
להזכירכם, בשנה שעברה ההורים התעלו על עצמם עם רעיונות מעולים – ההורים האנגלים ערכו לילדים משחק שבו הם קישטו כתרים עם "יהלומי הכתר" ואז ערכו להם "מסיבת תה עם המלכה" כשכולם לובשים את הכתרים ומסיכות של המלכה ובעלה, והאימהות היפניות ערכו סדנת הכנת סושי לילדים, והאמא הבלגית הכינה עם הילדים וופלים עם "מגהץ" וואפלים שהביאה איתה, והאמא ההולנדית עשתה להם בוקר עם הארנבת מיפי, ועוד ועוד, ואז שאלו אותי מה אני רוצה לעשות עם הילדים שייצג את ישראל ואני התחלתי לגמגם ובסוף יצא שבאתי לספר לילדים את "ספר הילדים הלאומי של ישראל" ששמו "דה ליון דט לייקד סטרוברי", ויצאתי קצת מעפנה.
ואחרי זה, סיפרתי על זה כאן בבלוג וקיבלתי תגובות שאיך לא חשבתי על הדברים המופלאים שיכולתי לעשות בשביל לייצג את ישראל, ואחד הרעיונות הכי מעולים היה לאפות חלה בגן ולעשות קבלת שבת. מה שנכון נכון, רעיון מעולה.
אז השנה, כשהגיע המייל מהגננת, חודש לפני הזמן, הייתי מוכנה. איך שהגיע המייל עניתי לגננת שאני מבקשת לתפוס את יום שישי, כי אני רוצה לעשות קבלת שבת ולאפות חלה "כמו בגנים בישראל". הגננת דווקא התלהבה של החיים ומייד שמרה לי את יום שישי, ואף השתמשה בי כדוגמה לכל ההורים האחרים ששאלו אותה מה הם צריכים לעשות.
וכך גיליתי שהשנה השתנו קמעא יחסי הכוחות. כי ההורים האנגלים הכי פעילים עזבו ואילו ההורים האנגלים שנשארו הם אלה שתמיד מזדנבים מאחור ולא מפעילים בעצמם, האמא הבלגית עזבה גם היא, ונותרו עוד כמה הורים בלי רעיונות. אז ככה יצא שכשהם פנו אל הגננת ושאלו אותה באיזה סדר גודל זה אמור להיות, היא נתנה להם כדוגמה אותי, שבאה לאפות לחם עם הכיתה, וכולם נלחצו.
ככה יצא שהאמא ההולנדית שאלה אותי אם זה נכון שאני באה לאפות עם הכיתה וכשעניתי שכן התחילה לגמגם שבעצם היא תדחה את הפעילות ההולנדית ליום המלכה, ועוד כמה אימהות שאלו אותי אם זה נכון ולכולן עניתי בטון לגמרי פטרונייזינג ששום ביג דיל, אני רק באה לאפות חלה עם הילדים, באמת, קטן עליהן, גם הן יכולות למצוא משהו לעשות… ואז עצרה אותי האמא האמריקאית וכבר התכוננתי לעשות גם לה את הקטע הפטרונייזינג אבל התברר שהיא בכלל לא לחוצה אלא היא אמרה לי בטון בוטח: "אני מביאה עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניז, משחקים עם דמויות של דיסני וקטע מרחוב שומשום להראות להם. אבל שיהיה לך בהצלחה עם הלחם, נשמע נהדר". כן, לפעמים ישראל צריכה תזכורת מארה"ב מי המעצמה כאן.
על כל פנים, הסתובבתי לי עם האף בשמיים וחילקתי עצות לכולם עד שהגיע הזמן של השבוע הבינלאומי ואז נזכרתי: אני לא יודעת איך אופים חלה. למעשה, אף פעם לא אפיתי עם שמרים. למעשה, אין לי מושג איך עושים אחת ואילו עכשיו אני צריכה לאפות שלושים. מהמם.
מייד שלחתי אימייל היסטרי רווי סימני קריאה לחברות שלי ("אני צריכה לאפות חלה בעוד שלושה ימים!!!! אני לא יודעת איך!!!!). החברות שלי הראו שהרוויחו את התואר ביושר, וכולן שלחו טיפים עוזרים (המייל של איריס נפתח במילים "קודם כל תירגעי"). חגית אמרה שתשאל את הגננת שלהם, איריס צילמה לי את הדף מהספר של קרין גורן, וגילה שלחה לי לינק מעולה לווידיאו שמסביר איך קולעים את החלה וגם הוסיפה אזהרה שאני לא אחשוב אפילו על קמח מלא, וזה קצת הצחיק אותי כי באמת כבר התחלתי לחשוב אולי אפשר בכל זאת, שליש קמח מלא והשאר קמח לבן…
יום אחרי זה כבר עשיתי ניסיון בבית לראות אם אני יודעת איך עושים חלה. התברר שזה אפשרי וגם לא כל כך קשה. נשאר לי רק לחשוב על הלוגיסטיקות (שתי קבוצות, בהפרש של שלוש שעות אחת מהשנייה, וצריך להתפיח את הבצק לשתיהן), עליתי עם פיתרון אחרי שאמא שלי, שעשתה קורס אפייה בשמרים, הרגיעה אותי שאפשר לשמור בצק שמרים גם לילה במקרר.
וכך הגעתי לגן ביום שישי. ראשונה הייתה הקבוצה של דובוש. בקבוצה שלו כבר הייתה האמא הקרואטית שהביאה המון צעצועים בצורה של דגים והסבירה על מאכלי הים בקרואטיה. ואחרי זה הגיע אמא אנגליה שעשתה להם מסיבת תה, והיו גם שתי אימהות הונגריות שהסבירו משהו על הבגדים הרקומים המסורתיים של הונגריה.
הגננת של דובוש נתנה הרצאה קצרה על ישראל (שאפשר לסכם אותה ב"מאוד חם שם בקיץ ובחורף נעים"), ואז עברנו ללחם, וזה התגלה כהצלחה משו משו. הילדים קיבלו כדורי בצק קטנים והתבקשו להפוך אותם לנחשים. ואז קלענו אותם במן משחק נחמד, ואז שלחנו לתנור.
לפני התנור:
אחרי התנור:
הילדים אכלו את החלות שלהם עם ארוחת הצהריים וכולם דיווחו על הצלחה.
אוקיי, נותרה הקבוצה של גומבוץ. הגענו וישר עברנו לחלות, ושוב הייתה הצלחה מעולה, כי בתכל'ס לתת לילדים לשחק עם בצק זה תמיד לוקח. ואחרי זה הגננת לקחה את החלות לתנור ואמרה: "אז את תישארי איתם עד שהחלות יוצאות מהתנור?" הופה, התקלה.
ככה יצא שהילדים בקבוצה של גומבוץ קיבלו שיעור עברית ספונטני. התחלתי במילים קלות כמו "אמא" ו"שלום", אבל כשהחלות בוששו להגיע ואני התחלתי לפתח חרדת קהל החלטתי שזה הזמן להרביץ בהם תורה וללמד אותם מה עשינו כאן. וככה יצא שכשהגננת חזרה לכיתה עם החלות אמרתי להם "מה כולם אומרים עכשיו?" וכל הכיתה צעקה: "שבת שלום ומבורכת", והגננת חטפה קצת הלם.
יצא שאחרי שנים של אפיקורסיות אפיתי חלות לשבת עם קבוצה של גויים ואז לימדתי אותם לברך את השבת. מצווה או לא מצווה? בחיי, אני צריכה לקבל משכורת מחב"ד…
ולפני שכולם פה מתחילים לפזם יה-בה-בה-בה-ביי עם הכלייזמר, הנה תמונה מההפעלה של האימהות היפניות, שאמרו לכולם מתי זה וכל האימהות הגיעו במקרה בדיוק בשעה שהן עוד היו…
וככה יצא שכל האימהות גילגלו סושי בעוד הילדים מעווים פנים (כנראה שצריך להיוולד לזה, שתי הילדות היפניות דווקא אכלו את הסושי שלהן בתיאבון). מה איכפת לי, אני את המאקי סלמון/אבוקדו שלי קיבלתי…