כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.
כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.
משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.
