בשנה שעברה הוזמנו לבקר חבר של הגומבוץ שמשפחתו שהתה שבועיים על אגם הבלטון במלון עם חוף פרטי. זו הייתה הצלחה כבירה, הילדים שחו, רצו, צחקו וחזרו עם מנה מחוזקת של נמשים ו-ויטמין די. אם זה לא מספיק, אז יצאה לי מהיום הזה תמונה כל כך מוצלחת שמרחתי אותה על שני עמודים באלבום המשפחתי.
אז כשאמא של החבר ניגשה אליי לפני חודשיים ואמרה "גם השנה אנחנו נוסעים שבועיים לבלטון. תרצו אולי…" לא נתתי לה אפילו לגמור את המשפט כשצווחתי "תוציאי יומן, איזה יום טוב לכם".
וכך, בבוקרו של יום שמשי ארזתי תיק עם מגבות, בגדים להחלפה, חטיפים בכמות כפולה (לקח משנה שעברה, שאז בדרך חזרה על הכביש המהיר שני ילדים צווחו במושב האחורי שהם רעבים במשך שעה וחצי ואני הצטערתי על הרגע שיצאנו מהבית), קרם שיזוף, משחקי קלפים לילדים. כן, חשבתי על הכל. או כך חשבתי לעצמי. ואז עליתי על הכביש המהיר וקלטתי שאני הולכת לנהוג שעה וחצי מול השמש והשארתי את משקפי השמש בבית. גאון.
אז לבלטון הגעתי עם שלל קמטוטים חדשים מסביב לעיניים. כמו כן, ארזתי לילדים ארוחות בוקר שיאכלו באוטו. זו הפעם האחרונה שאני אורזת לארוחה שאוכלים באוטו ביצה קשה. הם אכלו ואני התאפקתי לא להקיא על ההגה. איך לדבר טעים ובריא כמו ביצה קשה יש ריח של משהו שיצא מישבן? מה זה.
לא משנה, הגענו. עוד לא אמרתי שלום ושני הילדים כבר היו יחפים ושעטו אל האגם. סבבה, בשביל זה באנו.
אותו חוף, אותם ילדים, תמונה כמעט זהה לזו משנה שעברה. ותודה לברבור, שהגיע בול בזמן לתמונה משודרגת
