אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

בשנה שעברה הוזמנו לבקר חבר של הגומבוץ שמשפחתו שהתה שבועיים על אגם הבלטון במלון עם חוף פרטי. זו הייתה הצלחה כבירה, הילדים שחו, רצו, צחקו וחזרו עם מנה מחוזקת של נמשים ו-ויטמין די. אם זה לא מספיק, אז יצאה לי מהיום הזה תמונה כל כך מוצלחת שמרחתי אותה על שני עמודים באלבום המשפחתי.

אז כשאמא של החבר ניגשה אליי לפני חודשיים ואמרה "גם השנה אנחנו נוסעים שבועיים לבלטון. תרצו אולי…" לא נתתי לה אפילו לגמור את המשפט כשצווחתי "תוציאי יומן, איזה יום טוב לכם".

וכך, בבוקרו של יום שמשי ארזתי תיק עם מגבות, בגדים להחלפה, חטיפים בכמות כפולה (לקח משנה שעברה, שאז בדרך חזרה על הכביש המהיר שני ילדים צווחו במושב האחורי שהם רעבים במשך שעה וחצי ואני הצטערתי על הרגע שיצאנו מהבית), קרם שיזוף, משחקי קלפים לילדים. כן, חשבתי על הכל. או כך חשבתי לעצמי. ואז עליתי על הכביש המהיר וקלטתי שאני הולכת לנהוג שעה וחצי מול השמש והשארתי את משקפי השמש בבית. גאון.

אז לבלטון הגעתי עם שלל קמטוטים חדשים מסביב לעיניים. כמו כן, ארזתי לילדים ארוחות בוקר שיאכלו באוטו. זו הפעם האחרונה שאני אורזת לארוחה שאוכלים באוטו ביצה קשה. הם אכלו ואני התאפקתי לא להקיא על ההגה. איך לדבר טעים ובריא כמו ביצה קשה יש ריח של משהו שיצא מישבן? מה זה.

לא משנה, הגענו. עוד לא אמרתי שלום ושני הילדים כבר היו יחפים ושעטו אל האגם. סבבה, בשביל זה באנו.

אותו חוף, אותם ילדים, תמונה כמעט זהה לזו משנה שעברה. ותודה לברבור, שהגיע בול בזמן לתמונה משודרגת

להמשיך לקרוא ←

צירוף של נסיבות הביא אותנו לנסוע לסופ"ש. חלק ממערכת המיסים ההונגרית לוקחת ממכם כסף ומחזירה לכם אותו בתנאי שתוציאו אותו על תחום מסוים. וכך גילינו שיש לנו סכום קטן (ברמת הכמעט אלף שקל) שאנחנו צריכים להוציא על נופש עד סוף מאי או שהלך.

נסענו. כלומר האופנוען מיהר לאינטרנט ומצא מלון בוטיק מפונפן על אגם הבלטון והזמין חדר. שזה מהמם כי מאז הילדים סטנדרט הנסיעות שלנו ירד מ"מלון מפואר ומפנק" ל"מלון שיש גינת שעשועים לידו", ומה לעשות שהסוג הזה לא תמיד מגיע עם אוכל שגם הורים אוהבים.

אז בבוקר שבת אחד יצאנו לכיוון הבלטון. הצ'ק אין רק בשלוש ואנחנו היינו שם בצהריים ולכן חיפשנו מה לעשות. שמעתי מזמן על פארק חושי – פארק שהולכים בו יחפים על כל מיני משטחים וזה בריא לכף הרגל ובמיוחד לסובלים מפלטפוס. וכיוון שלי יש שני ילדים שטוחי כפות רגליים כברווזים והרופא אמר "ללכת יחפים כמה שיותר, רצוי על משטחים טבעיים", זה מקום בשבילנו.

רק מה, בדמיוני ראיתי פארק גדול שבו הילדים יתרוצצו יחפים בעוד אני נחה על ספסל כשרגליי האיכרה הפולניה שלי (אבל עם קשת גבוהה כשל רקדנית בלט) ארוזות היטב בנעליהן. רק שכחתי שרוסיה, למה שהאמא תתפנק. הפארק התגלה כשביל שבנוי ממשטחים שונים, לאורך קו המים, ואין איפה לשבת. לא רק זה, אם תשבי לא תראי לאן הילדים הלכו. אז האופנוען ואני התכבדנו והורדנו נעליים גם כן, ויצאנו לדרך.

אבנים קטנות, כפיסי עץ, אבנים גדולות, קרשים, איצטרובלים קטנים ושאר אביזרים ישירות ממרתפי האינקוויזיציה הספרדית

להמשיך לקרוא ←

סוף השבוע האחרון נמשך ארבעה ימים ארוכים. רוב החברים שלנו התחפפו מהעיר כבר בשישי בצהריים (החברים האנגלים לאוסטריה, החברים הדנים ללונדון, החברים הגרמנים לאיזה מלון ספא בהונגריה, וכו), אבל אנחנו בדיוק עברנו דירה, מה שאומר שאנחנו גם חסרי כסף וגם עסוקים, ועל כן נשארנו בעיר.

ביומיים הראשונים עסקנו בענייני סידור דירה חדשה אבל ביום השלישי הילדים התמרדו נגד שגרת ה"אתם משחקים בשקט כדי שאנחנו נוכל לסדר" והחלטנו לעשות משהו. אז כמו כל ההוגרים ואשתם ארזנו את הילדים ויצאנו ליום בבלטון.

הבלטון, שהוא האגם הגדול ביותר בחלק כלשהו של אירופה (דרום אירופה? מזרח אירופה?), הוא לגמרי הגירסה ההונגרית של הכנרת. כלומר, הם קוראים לו "הים של הונגריה" אבל פחח, זה לא ים. עד העשור האחרון הבלטון היה מוקד תיירות בעיקר פנימית או קומוניסטית (לאחת האימהות הגרמניות, שגדלה במזרח גרמניה, יש זכרונות ילדות של חופשות קיץ בבלטון), אבל בעשור האחרון יש בום מטורף ומלא עשירים קנו בתי קיץ הצופים אל האגם. במקביל, מה שהיו עיירות מנומנמות ומזרח אירופיות הפכו פתאום למוקדי תיירות עם מסעדות משודרגות.

אז בהתחלה נסענו אל אחת העיירות האלה, ובאמת גילינו שיש שם מרכז משופץ, טיילת עם דוכנים, מסעדות וברים פתוחים אל המים, ובעיקר, הרבה הרבה תיירים. ומכיוון שלא באנו בשביל זה, כי טיילת מפוצצת בתיירים ובדוכנים עם מחירים מופקעים כבר יש לנו באילת, עשינו פרסה והמשכנו הלאה, אל הכפר הבא על גדות האגם. התברר שזה כפר שיד התייר המערבי עוד לא נגעה בו, וככה קיבלנו חוף כמו באייטיז, מדשאות, דוכן בלינצ'ס בחמישה שקלים, נדנדות עשויות מצמיגים ישנים, והכי חשוב, הרבה מרחב ומעט אנשים.

כמו הכנרת רק בלי מיליון הערסים. שדרוג

להמשיך לקרוא ←

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם

להמשיך לקרוא ←