כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.

כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.

משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.

אין סימבולי מהשלג הראשון של העונה שירד היום, להזכיר לי כמה אני בדיליי בפוסטים. וכך, במקום להביא לכם תיאור של יום הולדתי משבוע שעבר (אתמצת אותו: הסעתי את הילדים לחוגים כמו כל יום. ימי הולדת אחרי שיש לכם ילדים הם הכי תזכורת שחלפו ימי הזוהר) אני מביאה סוף סוף את זכרונותיי, כלומר, את קמצוץ זכרונותיי שנותרו, מפסטיבל סיגט מאוגוסט.

הפעם החלטנו ללכת לשלושה ימים רצופים. אפרופו חלפו ימי הזוהר, הפעם בחרנו את הימים לא לפי ההופעות, כי במילא בקושי היכרנו מישהו מהרשימה של המופיעים, אלא בימים שהכי הסתדרו לנו. ואם זה אומר שלושה ימים רצופים, כלומר הנגאובר אחרי הנגאובר שלוש פעמים, אז שיהיה לנו בהצלחה.

בשנה שעברה הוזמנו לבקר חבר של הגומבוץ שמשפחתו שהתה שבועיים על אגם הבלטון במלון עם חוף פרטי. זו הייתה הצלחה כבירה, הילדים שחו, רצו, צחקו וחזרו עם מנה מחוזקת של נמשים ו-ויטמין די. אם זה לא מספיק, אז יצאה לי מהיום הזה תמונה כל כך מוצלחת שמרחתי אותה על שני עמודים באלבום המשפחתי.

אז כשאמא של החבר ניגשה אליי לפני חודשיים ואמרה "גם השנה אנחנו נוסעים שבועיים לבלטון. תרצו אולי…" לא נתתי לה אפילו לגמור את המשפט כשצווחתי "תוציאי יומן, איזה יום טוב לכם".

וכך, בבוקרו של יום שמשי ארזתי תיק עם מגבות, בגדים להחלפה, חטיפים בכמות כפולה (לקח משנה שעברה, שאז בדרך חזרה על הכביש המהיר שני ילדים צווחו במושב האחורי שהם רעבים במשך שעה וחצי ואני הצטערתי על הרגע שיצאנו מהבית), קרם שיזוף, משחקי קלפים לילדים. כן, חשבתי על הכל. או כך חשבתי לעצמי. ואז עליתי על הכביש המהיר וקלטתי שאני הולכת לנהוג שעה וחצי מול השמש והשארתי את משקפי השמש בבית. גאון.

אז לבלטון הגעתי עם שלל קמטוטים חדשים מסביב לעיניים. כמו כן, ארזתי לילדים ארוחות בוקר שיאכלו באוטו. זו הפעם האחרונה שאני אורזת לארוחה שאוכלים באוטו ביצה קשה. הם אכלו ואני התאפקתי לא להקיא על ההגה. איך לדבר טעים ובריא כמו ביצה קשה יש ריח של משהו שיצא מישבן? מה זה.

לא משנה, הגענו. עוד לא אמרתי שלום ושני הילדים כבר היו יחפים ושעטו אל האגם. סבבה, בשביל זה באנו.

אותו חוף, אותם ילדים, תמונה כמעט זהה לזו משנה שעברה. ותודה לברבור, שהגיע בול בזמן לתמונה משודרגת

להמשיך לקרוא ←

צירוף של נסיבות הביא אותנו לנסוע לסופ"ש. חלק ממערכת המיסים ההונגרית לוקחת ממכם כסף ומחזירה לכם אותו בתנאי שתוציאו אותו על תחום מסוים. וכך גילינו שיש לנו סכום קטן (ברמת הכמעט אלף שקל) שאנחנו צריכים להוציא על נופש עד סוף מאי או שהלך.

נסענו. כלומר האופנוען מיהר לאינטרנט ומצא מלון בוטיק מפונפן על אגם הבלטון והזמין חדר. שזה מהמם כי מאז הילדים סטנדרט הנסיעות שלנו ירד מ"מלון מפואר ומפנק" ל"מלון שיש גינת שעשועים לידו", ומה לעשות שהסוג הזה לא תמיד מגיע עם אוכל שגם הורים אוהבים.

אז בבוקר שבת אחד יצאנו לכיוון הבלטון. הצ'ק אין רק בשלוש ואנחנו היינו שם בצהריים ולכן חיפשנו מה לעשות. שמעתי מזמן על פארק חושי – פארק שהולכים בו יחפים על כל מיני משטחים וזה בריא לכף הרגל ובמיוחד לסובלים מפלטפוס. וכיוון שלי יש שני ילדים שטוחי כפות רגליים כברווזים והרופא אמר "ללכת יחפים כמה שיותר, רצוי על משטחים טבעיים", זה מקום בשבילנו.

רק מה, בדמיוני ראיתי פארק גדול שבו הילדים יתרוצצו יחפים בעוד אני נחה על ספסל כשרגליי האיכרה הפולניה שלי (אבל עם קשת גבוהה כשל רקדנית בלט) ארוזות היטב בנעליהן. רק שכחתי שרוסיה, למה שהאמא תתפנק. הפארק התגלה כשביל שבנוי ממשטחים שונים, לאורך קו המים, ואין איפה לשבת. לא רק זה, אם תשבי לא תראי לאן הילדים הלכו. אז האופנוען ואני התכבדנו והורדנו נעליים גם כן, ויצאנו לדרך.

אבנים קטנות, כפיסי עץ, אבנים גדולות, קרשים, איצטרובלים קטנים ושאר אביזרים ישירות ממרתפי האינקוויזיציה הספרדית

להמשיך לקרוא ←

סוף השבוע האחרון נמשך ארבעה ימים ארוכים. רוב החברים שלנו התחפפו מהעיר כבר בשישי בצהריים (החברים האנגלים לאוסטריה, החברים הדנים ללונדון, החברים הגרמנים לאיזה מלון ספא בהונגריה, וכו), אבל אנחנו בדיוק עברנו דירה, מה שאומר שאנחנו גם חסרי כסף וגם עסוקים, ועל כן נשארנו בעיר.

ביומיים הראשונים עסקנו בענייני סידור דירה חדשה אבל ביום השלישי הילדים התמרדו נגד שגרת ה"אתם משחקים בשקט כדי שאנחנו נוכל לסדר" והחלטנו לעשות משהו. אז כמו כל ההוגרים ואשתם ארזנו את הילדים ויצאנו ליום בבלטון.

הבלטון, שהוא האגם הגדול ביותר בחלק כלשהו של אירופה (דרום אירופה? מזרח אירופה?), הוא לגמרי הגירסה ההונגרית של הכנרת. כלומר, הם קוראים לו "הים של הונגריה" אבל פחח, זה לא ים. עד העשור האחרון הבלטון היה מוקד תיירות בעיקר פנימית או קומוניסטית (לאחת האימהות הגרמניות, שגדלה במזרח גרמניה, יש זכרונות ילדות של חופשות קיץ בבלטון), אבל בעשור האחרון יש בום מטורף ומלא עשירים קנו בתי קיץ הצופים אל האגם. במקביל, מה שהיו עיירות מנומנמות ומזרח אירופיות הפכו פתאום למוקדי תיירות עם מסעדות משודרגות.

אז בהתחלה נסענו אל אחת העיירות האלה, ובאמת גילינו שיש שם מרכז משופץ, טיילת עם דוכנים, מסעדות וברים פתוחים אל המים, ובעיקר, הרבה הרבה תיירים. ומכיוון שלא באנו בשביל זה, כי טיילת מפוצצת בתיירים ובדוכנים עם מחירים מופקעים כבר יש לנו באילת, עשינו פרסה והמשכנו הלאה, אל הכפר הבא על גדות האגם. התברר שזה כפר שיד התייר המערבי עוד לא נגעה בו, וככה קיבלנו חוף כמו באייטיז, מדשאות, דוכן בלינצ'ס בחמישה שקלים, נדנדות עשויות מצמיגים ישנים, והכי חשוב, הרבה מרחב ומעט אנשים.

כמו הכנרת רק בלי מיליון הערסים. שדרוג

להמשיך לקרוא ←