ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2009

10/2009

נפתח ברגוע

את בוקר שישי פתחתי בהשתתפות בחתונה. אני מודה שאני לא מתה על חתונות – מאות אנשים, מוזיקה רועשת, שתי שמלות באלפי שקלים,  סידורי פרחים שאף אחד לא זוכר וכו. האנרגיה המיותרת והכסף המיותר שנשפכים על האירועים האלה לא מובנים לי, זה הרי בבסיס טקס בין שני אנשים שאוהבים, לא עדיף לחגוג אותו באירוע קטן, אינטימי, רק עם אנשים שאתם באמת מכירים?

 

אז אני שמחה לומר שהחתונה הפעם הייתה שונה מהרגיל. 11 בבוקר יום שישי, 60 מוזמנים, ללא דיג'יי ורחבת ריקודים, רק שירים שהחתן והכלה (שהיא האישה ששיכנעה אותי לפתוח בלוג, אי שם לפני כמעט חמש שנים, בטענה שכדאי לי לכתוב ברשת חוויות משבדיה) אוהבים. היה נעים ושלו, השמלה הייתה של נעמה בצלאל, כלומר יפה ולא יקרה מדי, נעלי הכלה היו אדומות (צל"ש!) (וכן, אנפוקוסד, אני יודעת מי עוד נעלה נעליים אדומות בחתונתה), הקהל היה בעיקר בני משפחה וחברים קרובים, והכל היה רגוע. ככה כיף.

 

רגע לפני החופה, החתן פורש את ההינומה.

 

 

מזל טוב חגית.

(הלינק מוביל ישירות אל הפוסט שבו היא מחביאה את הצעת הנישואים בסופו. את לא יודעת שכותרת שמים בהתחלה?)

 

 

 


 

 

 

"שמפניה ליצ'י זה כל מה שאדם צריך כדי לפתוח את הבוקר שלו"

(מארי אנטואנט בעולם)

 

כן, שוב פתחתי השבוע את הבוקר במאנטה ריי. פשוט הייתה לי אורחת מחו"ל וזה נראה לי מקום הולם לקחת אותה (ותירוץ מצוין לשבור את מדיניות החיסכון במיתון).

 

 

(אני מתה על זה שעם כל הפנסיות של המסעדה הם עדיין חברותיים לחתולים. החתול הזה היה כה שבע שאף על פי ששולחנות אחרים הציעו לו אוכל, הוא נשאר לידינו רק בשביל הליטופים).

 

 

 


 

 

 

אחרי חודש וחצי סיימתי סוף סוף את Night Watch של שרה ווטרס. איך לומר את זה במילים עדינות-נוט – היה קשה ואני לא ממליצה. על פניו דווקא נשמע ספר מבטיח, המספר על לונדון בימי הבליץ ואחריו. הוא שייך לספרות ההומו-לסבית, ואני דווקא מחבבת את זרם האמנות הזה ("הר ברוקבק" הוא אחד מסרטי האהבה הכי מרגשים בעיני), אבל הדמויות לא מעוררות אמפתיה בכלל אלא הן שוב מז'אנר הדמויות שבא לכם להעיף להן סטירה כדי שיתעוררו ויתחילו לחיות כמו שצריך (לזרוק את האהבה שפוגעת בהם/להתאושש מחוויה קשה ולצאת לחיים האמיתיים/ללכת לטיפול ודחוף). ומילא הדמויות, אבל הספר איטי ולוקח שנים עד שקורה משהו. זה מתואר על ידי המבקרים כ"מלא אווירה", ואני הייתי מקצרת ואומרת "מלא אוויר".

הספר אגב תורגם לעברית ושמו "משמר הלילה". אך שוב, קראו רק אם אתם מתים על תיאורים של לונדון, מתים על שנות ה-40 וגם לא מתעקשים להזדהות עם הדמויות.

 

וכל ההקדמה הספרותית הזו היא כדי לציין שמועדון הספרים שמארגנת קוקס קורם עור וגידים. אני עוד לא יודעת אם אוכל להגיע למפגש הראשון (זמן, עבודה וכו), אבל הספר שנבחר למפגש הראשון הוא "אלגנטיות של קיפוד", שאני מודה בבושה שעד שיח המיילים של המועדון בכלל לא שמעתי עליו. אבל הוא נשמע מבטיח, ולכן כרגע רשימת הספרים שאני רוצה לקנות/להשיג נראית ככה:

 

"נערה עם קעקוע דרקון" – שגם חבריי הישראלים וגם חבריי השבדים המליצו, וחוץ מזה אני נוטה לקרוא ספרים סקנדינבים בשל סיבות נוסטלגיה. אני מודה שהתלבטתי לשנייה אם לקנות אותו פשוט בשבדית ולעבוד קשה, אבל אז בחרתי בדרך הקלה. ממ.

 

"אלגנטיות של קיפוד" – כאמור, המועדון וכו

 

"הדרך" – עושה רושם שכל המחלקה שלי בעבודה קראה אותו וכולם מתעלפים

 

היו עוד כמה אבל שוב מכה בי האלצהיימר. ואני שולחת מכאן קריאה לחברותיי – אנא הצילו אותי מבזבוז מעותיי המעוטות ואם יש לכן את אחד מהספרים האלה אשמח לשאול אותו. תודה.

וכן, אני עדיין מתכננת פוסט ספרותי מורחב יותר על "משימות מיוחדות" של אקונין ועל "חייו המופלאים והקצרים של אוסקר וואו". וגם "האבודים", אם אצליח לסכם אפוס כה מופלא.

 

 


 

 

וגם בערב נדיר שבו גם אני וגם האופנוען לא עבדנו הצלחנו ללכת לסרט. הלכנו ל"ממזרים חסרי כבוד", ובתור חובבי טרנטינו וגם דור שלישי (אני) ושני (הוא) לשואה היינו מלאי ציפיות. והיה פשוט כיף. ממש מומלץ!

ולמי שראה יש לי רק שתי מילים לומר – בון ג'ורנו! (לקרוא במבטא אמריקאי כבד. רק אצל טרנטינו הרגע הכי מותח הוא גם ההפוגה הקומית המשעשעת ביותר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/10/2009 17:08   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-10/11/2009 19:28

 

 


 

לוס אנג'לס. ניו יורק. תל אביב

הפוסט הבא הוא הפוסט המסכם של טיול ארה"ב מהקיץ, פשוט כי הגיע הזמן לסיים, בכל זאת כבר אוקטובר. חוץ מזה, להבדיל מהטיולים הרבים שעשינו בחלק הראשון של הטיול, את חלקו השני הקדשנו לביקורים במקומות שכבר היינו בהם, והרעיון היה פחות תיירות ויותר פגישות עם אנשים שאנחנו אוהבים. מטבע הדברים, הפוסט הזה פחות ימליץ על מקומות לטייל בהם. אלא אם כן אתם מחשיבים מסעדות בניו יורק, כמובן..

 

 

ביום החזרה ללוס אנג'לס חזרנו האופנוען ואני לבית של עוז וקרן ומייד זרקנו את כל בגדי המסע שלנו לכביסה, כי בכל זאת, שמונה ימים לבשנו אותם. החום הנעים של לוס אנג'לס היה מעולה, קסמיו של האחיין לא הרוו אותנו וביקשנו עוד ועוד, וגם ישבנו לארוחת ערב נעימה עם עוז וקרן ובכלל היה כיף.

 

שלושת הימים האחרונים בל.א הוקדשו לפגישות משפחתיות. ראשית הגיע ללוס אנג'לס בן דודנו עודד, שעשה עלייה מקליפורניה ובעצם זה ביקור בית בשבילו. עודד והאופנוען הריצו את האחיין בטורניר כדורסל שבו הם יושבים והוא מביא להם את הכדור ומורה להם לאן לזרוק אותו. הייתם חושבים שהוא יתעייף קודם, אבל מתברר שלילדים יש מקור אנרגיה פשוט אחר משל מבוגרים.

 

 

 

 

כל משתתפי טורניר הכדורסל.

 

באחד הערבים הלכנו לאכול במסעדה מקומית חביבה, עם ניחוח היפי, ושם הצטרף אלינו גם דוד שלי, אבא של עודד. היה משפחתי ונעים להפליא.

 

למחרת היום הודיעה התחזית על גלים גבוהים, ועוז ועודד הכריזו שהם יוצאים לגלוש. האופנוען, גולש מתחיל, הצטרף, ועוז ועודד הבטיחו לי מאחורי גבו שהם ישמרו עליו. בדרך התקלקל האוטו של עודד, אבל הוא, כמו גולש אמיתי, נטש אותו בצד הדרך והמשיך לים. "היו גלים טובים", הסביר לי בתמיהה כששאלתי אותו אחר כך. זה גולש עם מסירות.

 

וכך, בגלישה, במפגשים משפחתיים וגם בקצת סיבובים בעיר בילינו את הימים האחרונים בלוס אנג'לס.

השלב הבא בטיול: ניו יורק.

 

הטיסה לניו יורק הייתה טיסת לילה. כזו שיוצאים בעשר בערב מלוס אנג'לס, ואחרי חמש שעות, בגלל הבדלי השעות, נוחתים בניו יורק בשבע בבוקר. יצא שבאותו לילה ישנו שעתיים בקושי. אבל מה זה משנה, מספיק להרגיש את ניו יורק בשביל אדרנלין שמחזיק אותך ער.

השארנו את התיקים במלון (ותודה לרוחל'ה על המלון המוצלח במיקום המרכזי ברחוב 42) ועברנו למה שסיכמנו מראש: זמן קניות בנפרד. היי, אם אני לבשתי שמונה ימים את אותם בגדים, הרווחתי את זכותי להסתובב בחנויות בשקט!

וגם חייבים לציין נקודה חשובה: ביליתי בחיי כמה חודשים בניו יורק, וגם האופנוען כבר היה שם, כך שבעצם לא באנו לראות אטרקציות תיירותיות אלא פשוט כי אנחנו אוהבים את העיר. הביקור הוגדר מראש כזמן בילוי במקומות שאהבנו ופגישות עם חברים וקרובים, שלשנינו יש הרבה מהם בעיר.

 

וכך ביום הראשון יצא האופנוען לצלם נופים ניו יורקים, ואילו אני יצאתי למייסי'ז, אל קומת החזיות המופלאה (רבע מחיר מהארץ), אל הספורה הגדול ברחוב 34, ואל שאר החנויות שאני הכי אוהבת. הזמן טס.

אבל לפחות נשארה עדות לפרי עמלו של האופנוען באותו יום:

 

(צילומים: האופנוען)

 

 

באותו ערב פגשנו שנינו את החברים שלי משטוקהולם, רוית ודימה, שעברו לניו יורק. הם בחרו את המקום, המסעדה הטרנדית Spice Market שבווילג', ועל בקבוק יין שקענו בארוחה אסייאתית טובה. זה היה יום הולדתו של דימה, ועל כן תיכננתי להביא לו את הספר המצוין שקראתי בטיול האופנוע, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", אלא שהצלחתי לשכוח אותו במלון ורציתי לבעוט בעצמי.

 

אחרי הארוחה המצויינת יצאנו האופנוען ואני בהליכה מהווילג' אל המלון, שכשזכור היה ברחוב 42. הליכה של איזה 30 בלוקים פלוס חצייה ממערב למזרח,

 אבל למי איכפת כשאתה בערב ניו יורקי חמים ונעים.

 

 

 

   

 

 

למחרת בבוקר יצאנו שוב כל אחד לעיסוקיו. אני יצאתי לפגוש את בני דודיי ג'וש ומארק ללאנץ' ואילו האופנוען יצא לחנות של אפל להתבאס עוד קצת מזה שהוא לא גר בארה"ב ולקנות אייפון זה ממש לא נוח כשאתה ישראלי. ג'וש ומארק סחבו אותי למסעדת סושי שווה, Yama, שמגישה נתחי סשימי עצומים (וזה חשוב כשאת לא אוכלת אורז לבן). היה תענוג.

 

בינתיים יצא האופנוען לפגוש את חבריו שלו, באזור הפייננשל דיסטריקט, ואילו אני הסתובבתי קצת בקולומבוס סירקל, בגשם שוטף. ולקראת ערב נפגשנו בבארנס אנד נובל ביוניון סקוור. ושוב: אני רוצה לגור בניו יורק. או שלפחות יביאו ברנס אנד נובל אמיתי לארץ.

 

 

 

 

האופנוען שקע ארוכות בחלק של ספרי הצילום, בעוד אני נדדתי בין ספרי הבישול לקולנוע לאמנות לפרוזה. כתמיד הזמן היה קצר מדי.

אחרי המון מסעדות בכמה ימים החלטנו שאנחנו רוצים לאכול משהו פשוט וטוב שמאפיין את ניו יורק. אז סחבתי את האופנוען לאפר ווסט סייד, שם זכרתי מקום מצוין של פיצה. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא נורא, אכלנו פיצה לא פחות טובה באיזה מקום שמצאנו במקרה. אין כמו פיצה בניו יורק.

 

את יום המחרת, הוא שבת, בילינו בסנטרל פארק. אין כמו הסנטרל פארק. אני רוצה לעבור לניו יורק. או לפחות שיעשו סנטרל פארק בארץ. טוב, לא משנה.

האופנוען מצלם בסנטרל פארק:

 

(צילום: האופנוען)

 

לארוחת ערב הזמנו שולחן במקום שחבריו של האופנוען המליצו לו: מסעדה מקסיקנית ליד יוניון סקוור בשם Rosa Mexicana. המקום נוטף היפ, והרגשנו כה ניו יורקים מעודכנים.

 

 

 

 

מלבד המרגריטות המשמחות (ולא הסתפקנו באחת) גולת הכותרת הייתה הגואקמולי. אתם מזמינים קערת גואקומולי לשניים, ומול עיניכם המשתאות מתייצב מלצר עם עגלה ועליה ערימת אבוקדו ותבלינים. מול עיניכם הוא מקלף, מועך, מוסיף עגבניות, כוסברה ושאר תבלינים, ואתם מתעלפים. היה גואקמולי כה מצוין ששכחתי לצלם עד שכמעט גמרנו אותו.

 

 

 

 

שיט, איך בא לי גואקמולי עכשיו. וזה היה רק המתאבן, עוד אכלנו שלל אוכל מקסיקני פלוס קינוח פצצת שוקולד. יצאנו משם שמנים בקילו, שזה מצער, כי מראש הגענו לניו יורק שמנים בשני קילו ממה שיצאנו מהארץ. כן, קשה לשמור על תפריט לא חזירי בארה"ב. הלכנו ברגל למלון, וכנראה הורדנו חצי צ'יפס אחד עם גרם אחד של גואקמולי מתוך מאה הצ'יפסים וטון הגואקמולי שאכלנו. יופי.

 

למחרת בבוקר, יום המראתנו חזרה לארץ, הייתה לנו תוכנית עמוסה: קבעתי עם בת דודי, הלא היא בת הדוד מהגליל שהפכה לבת הדוד מניו יורק לבראנץ' ב-12:00, אבל עוד לפני זה שאפנו האופנוען ואני לבקר במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית. גילינו שביום ראשון הוא נפתח בעשר, ולכן החלטנו להתייצב בשעריו בעשר בדיוק.

 

הו, תמימים שכמונו. כשהגענו בעשר אל המומה גילינו שזו בדיוק הייתה התוכנית של עוד כמה רבבות אנשים. התור השתרע מקופת הכרטיסים של המוזיאון ועד כמה בלוקים ממנו. כיוון שמראש היה לנו רק שעה, והיה ברור שעם התור הזה ייקח לפחות שלושת רבעי שעה להיכנס, זה היה מאוד מבאס. הדרך היחידה להיכנס בלי תור הייתה למי שלא צריך לקנות כרטיס.

שזה, בדיוק, אני. כי הגעתי עם מן הסדר שמאפשר לי כרטיס חינם, ולמעשה היינו צריכים את התור רק בשביל לקנות כרטיס לאופנוען. ייאמר לזכותו שהוא ידע לפרגן: במקום שנוותר שנינו על המוזיאון, הוא אמר, בצער ניכר, שהוא מוותר – ויאללה, שאני אנצל את האפשרות להיכנס בלי תור ומהר בשעה שיש לי. רשמתי לעצמי להודות לו מתישהו ברצינות, וטסתי לבפנים.

 

אחח, איזה מוזיאון תענוג.

 

 

חלק מחללי התצוגה:

 

 

 

ציורים מפורסמים כמובן מושכים יותר אנשים:

 

 

 

 

 

ציור של פרידה קאלו שהיא נתנה במתנה לחברה טובה. היא נתנה לה אותו מראש עם מראה ממוסגרת באותה מסגרת, כדי שכך, כשחברה מתבוננת במראה, שתיהן יופיעו אחת ליד השנייה על הקיר.

 

 

 

 

 

קיר שלם של המרקים של אנדי וורהול. הידעתם שהוא צייר כל כך הרבה סוגים?

 

 

 

 

 

רוי ליכטנשטיין אהובי:

 

 

 

 

ותמונה מושלמת להבעת דעתי על הסיור הקצר במומה וסיום הטיול בכלל:

 

 

 

 

 

ביציאה מהמוזיאון פגשתי את האופנוען, ובמזג אוויר גשום קלות יצאנו לפגוש את בת דודי ומשפחתה. זה היה מקום לבראנץ' שהמליץ דימה, שידידותי לילדים, כיאה לשלושת הילדים של בת הדוד, ועל אוכל הבראנץ' ישבנו לעדכונים משפחתיים. בת הדוד מניו יורק היא אינטלקטואלית מקסימה, ובעלה ושלושת הילדים לא מפגרים מאחור. האופנוען ואני הוקסמנו כיאות. הענקתי לה את "מועדון גרנזי לפאי קליפות תפודים וספרים" (ייתכן שבלבלתי את השם), וסיימנו את הארוחה בעונג.

 

וכך בעצם נגמר זמננו בניו יורק. בת הדוד ומשפחתה הקפיצו אותנו אל המלון, לקחנו את המזוודות ויאללה, לשדה התעופה.

ממתינים לטיסה עוד הספקתי לקנות מיטב מגזיני זבל, כי אין כמו טראש להעביר טיסות, וגם קצת M&M, כי אם כבר השמנתי אז שיהיה לגמרי, במילא נשבעתי שבארץ אעבור לקישואים לנצח.

(יה רייט, שבועות אחרי זה עוד אכלתי את אספקת השוקולדים שהבאתי מחו"ל )

ואחרי הרבה הרבה שעות טיסה נחתנו בישראל.

ובכך סיכמנו טיול של שלושה שבועות, אותם ניתן לסכם במילה אחת: אמריקה.

 

בקרוב: חזרה לשגרה. פוסטים מהארץ פלוס פוסט ספרותי מורחב על כמה וכמה ספרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/10/2009 00:34   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נעמי ב-22/10/2009 18:07

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2009

9/2009

שלום למפרץ

אחרי יומיים שמשיים ונעימים בנאפה וסונומה שמנו פעמינו ואופנוענו בחזרה אל הכפור. כלומר סן פרנסיסקו.

 

אבל עוד לפני סן פרן, ממש ליד הגולדן גייט (מצפון) לקחנו ימינה. ידיד שגר שנים ארוכות באזור המליץ לי על מגדלור שנקרא פוינט בוניטה, רבע שעה מהגולדן גייט בכביש צר ומפותל, אבל נוף שווה.

וכך מצאנו את עצמנו האופנוען ואני נוסעים בשביל עיזים בתוך ענן, נוקשים שיניים ותוהים אם אנחנו במקום הנכון. אבל התברר שכן. המקום באמת מקסים.

 

 

מדובר במגדלור עתיק, שכבר לא נמצא בשימוש, וכדי להגיע אליו נוטשים את הרכב והולכים כעשר דקות בשביל בין צוקים ובמנהרה חצובה בסלע.

 

 

 

 

אחרי הליכה בשביל מגיעים אל המגדלור.

 

 

 

 

 

על הגשר שאתם רואים בתמונה אפשר לעלות רק שניים בבת אחת, ולכן עומדים במקום מתנדבים שמווסתים את המטיילים. הם מאוד קליפורנים ואדיבים, ובכלל, כל המקום מתנהל בנחמדות וביעילות. ווי לאב קליפורניה.

 

אחרי סט צילומים וסיור בתוך המגדלור שבנו לאופנוע ויצאנו לסן פרנסיסקו. ובדרך כמובן יש נופים מקסימים.

 

האמת שזה הנוף שלפני המגדלור, באזור שישנו בו בטיבורן. (צילום: האופנוען)

 

 

 נסענו ישירות לקסטרו, האזור ההומואי שכל כך אהבנו בפעם שעברה.

 

 

 

 

 

כל הרחובות של קסטרו מלאים בדגלי גאווה, זוגות גברים (בעיקר) מטיילים שם, לעיתים קרובות עם ילד, וכל החנויות בעלות אוריינטציה גיית. חשבתי שזה מקסים עד שנכנסנו לחנות של ג'י-סטאר והתברר שיש להם רק את הקולקציה הגברית. ואני אומרת, עם כל הכבוד, עד כאן, אל תפגעו לי בקניות.

 

אז אכלנו בקסטרו צהריים, בקפה עם חצר (הייתה חצי שעה של שמש) וכולם היו כמו כולם שם, כלומר חברותיים ומקסימים. איחלנו לעצמנו לגור שם, או לפחות לגייז שאנחנו הכי אוהבים שיגורו שם. כל כך מקסים שם.

 

ובאופן כללי נהנינו מאווירת סן פרנסיסקו.

 

(צילום: האופנוען)

 

ואחרי שעתיים ומשהו בקסטרו החלטנו ללכת על תרבות ונסענו למומה, כלומר המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו. הייתה שם תערוכה של הצלם ריצ'רד אבדון, מה שמאוד מאוד שימח אותנו. אחרי התערוכה ההיא התפצלנו, האופנוען הלך לראות קצת ציורים אבסטרקטים ואילו אני הלכתי לומר שלום לציורים של פרידה קלו שיש שם. שנינו חזרנו מרוצים.

 

 

המוזיאון, קומת הכניסה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

אחרי ה-מומה כבר היינו די עייפים, ועל כן סיימנו את היום בכך.

ולמחרת יצאנו לדרך חזרה. אמרנו שלום למפרץ סן פרנסיסקו ויצאנו בדרך למונטריי וכרמל, שוב.

 

עצירה ללאנץ' במזנון דרכים בנוטס לנדינג. האופנוען מצלם חיי אופנוענים.      (צילום: האופנוען)

 

 

כזכור, כבר היינו במונטריי ובכרמל, ובעצם חזרנו לשם רק בגלל שאהבנו את המקום כל כך.

ולכן יצאנו שוב לסיור בכרמל. ובין האנשים שם הייתה גם אישה אחת שנשאה איתה גור של סן ברנרד. הוא היה כה חמוד, שכל מי שעבר מולה נעצר.

 

 


(צילום: האופנוען)

 

לקח לנו איזה שעה להירגע מתחושת ה"אנחנו רוצים כלב!!! סן ברנרד!!"

בכל זאת, מה שטוב לסן ברנרד באווירה הקרירה בצפון קליפורניה כנראה לא יהיה כל כך טוב להם באוגוסט התל אביבי.

 

אחרי כמה שעות רגועות ונעימות בכרמל, חזרנו למלון במונטריי. זה היה יום רגוע יחסית, שהוקדש לנסיעה מסן פרנסיסקו ולטיול בכרמל.

 

כי למחרת יצאנו לדרך הארוכה באמת – כל הדרך ממונטריי ללוס אנג'לס.

 

הפסקה למנוחה על דרך מספר 1. יפה וקר                  (צילום: האופנוען).

 

ולמרות שהיה מדובר בשעות על האופנוע, הדרך דווקא עברה בקלילות. בשלוש בצהריים היינו בסנטה ברברה והודענו לעוז ולקרן שעוד שעתיים אנחנו אצלם. האופנוען אכל מהר המבורגר ויצאנו לדרך.

 

אחח, קשה לתאר את המפגש עם האחיין. ואה, עם עוז וקרן גם… אבל האחיין, הילד שבגללו שרנו "איזה שעון בן חיל" ו"אריה מכפר סבא בא" כל הטיול שלנו, היה כמובן סיבת הגעגועים הכי גדולה. המסכן לא הבין מה פשר שני רוכבי האופנוע שנפלו עליו ב"נכון שהתגעגעת אלינו גם" פתאום, אבל עמד בהתקפה בכבוד.

 

בפרק הבא: ימים אחרונים בלוס אנג'לס, מפגשי גולשים ובני דודים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2009 16:29   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של יול ב-7/10/2009 23:21

 

 


 

מבית אלפא עד נהלל

הפסקה מטיולנו בארה"ב, בשביל קצת טיול בארץ. או, מה קורה כששולחים אותי למצוא מקום בצפון שהוא לא עפולה (אבל לעפולה אני יודעת להגיע בעיניים עצומות מכל כיוון!).

 

שנה וקצת אחרי החתונה של בת דודי מור, שכזכור עשתה את זה בקצה של המדינה, אי שם במקום שנקרא שדה נחמיה, התחתן גם אח שלה, גור. והוא, מצד אחד חסך לנו שעתיים נסיעה לעומת אחותו ועשה את זה טיפה יותר קרוב, ומצד שני לא התחשב מספיק בשביל להתחתן במקום מיושב כמו קיסריה ודרומה. הו לא, בן דודי גור היה חייב להתחתן במקום יפה ומהמם, שכולו נהר זורם ומפלי מים שאפשר לשחות בהם. הוא התחתן בסחנה.

 

דווקא הייתי בסחנה. אלא שהייתי בת 10 ולא זכרתי איך הגעתי. אבא, איש עפולה שכמוהו, שלח לי מייל מפורט, כולל הסברים כמו "זה ליד קיבוץ ניר דוד אז תעברי את בית אלפא". ועל זה נאמר – מה, בית אלפא זה לא רק שם של מקום בשיר??

(סתם סתם, כצאצאית למייסדי העמק וכו ברור שאני יודעת שיש בית אלפא, רק לא היה לי מושג איפה זה בדיוק בעמק)

 

כשכבר היינו בדרך התקשר אחינו הקטן ואמר את המשפט הבא:

"אבא אומר שהכביש של מרחביה חסום אז סעי דרך התענכים"

אני: ?? מה חסום? לנסוע דרך המה? איפה זה יוצא באיילון?

אחינו הקטן (צוחק): אני רק מסרתי את ההודעה. בהצלחה.

 

באורח מפתיע בסוף כן הצלחנו להגיע. יש להודות שהמקום יפהפה.

 

 

 

 

 

החתונה עצמה, שהייתה בעצם טקס אלטרנטיבי, הייתה מקסימה. כיוון שכדורסל קרוב ללב המשפחה הוכרז שהחתן יעניק לכלה טבעת, והוא אכן העניק לה טבעת, של כדורסל, ואני מתכוונת לטבעת כמו זו שאם לא נוגעים בה אז אומרים "רק רשת". שורה של חברים וקרובים הקריאו שירים קצרים שכתבו למאורע, ואז אירע הקטע הכי מקורי.

 

החתן הצהיר שהוא כבר שבר כוס לזכר חורבן ירושלים (טקס ברבנות נערך כבר לפני חצי שנה), ובאופן כללי החופה הזו לא עוסקת בחורבן, אבל הוא כן רוצה לסיים את הטקס במשהו סימבולי, ולכן הוא ישבור משהו אחר. "כמו שאתם יודעים", אמר החתן לקהל, "מעבר לקשר שלי עם הכלה אני מנהל מערכת יחסים רצינית כבר שנים עם גורם שלישי, והחלטתי מעכשיו לגמור את מערכת היחסים ההיא".

ואז, הוא שלף פלייסטיישן, ולקולות נדהמים של הקהל הניח אותו על הרצפה והניף את הרגל. כמה גברים בקהל זעקו "לא!!!!!!!", וביניהם היה האופנוען, שעוד שנייה התכוון לזנק על החופה ולהציל את הפלייסטיישן, אבל גור פשוט ריסק את המכשיר בהנפת רגל אחת. הקהל ציחקק ומחא כפיים, האופנוען אחז בליבו (כמו עוד כמה גברים בקהל), והמוזיקה פרצה.

 

את שאר החתונה העברנו בטריפת מזון בעוד אחינו הקטן קצת מלהג (אני: איזה מספר וודקה זה? אחינו הקטן: החמישית. למה?). בקינוחים היו קרמבואים עשויים על ידי קונדיטור, ובהם קרמבו לבן שהיה מעלף. כן כן, היה מצוין.

 

ולפינת כל הכבוד: בהתחלה התפלאתי מה עושים כל כך הרבה אנשים עם תסמונת דאון או פיגור בחתונה, אבל התברר שאמא של החתן מתנדבת באקי"ם, והיא פשוט הזמינה לחתונה הרבה מהאנשים שהיא עובדת איתם. הם היו לבושים יפה ורקדו בלי הפסקה, חיבקו אותה ונראו מאושרים, וכל זה היה פשוט מקסים.

 

 


 

במוסף לשבת/חג של "ידיעות אחרונות", מצטט מאיר שלו בטורו שיר שכתב אביו, יצחק שלו, שנקרא "צעירים טייסים ימותו". הוא כמובן עושה זאת בהקשר העצוב של אסף רמון. אני לא חובבת שירה, ואחת הסיבות לציון העלוב שלי בבגרות בספרות קשורה לעובדה הזו, אבל השיר הזה תופס את הלב בעברית היפה שלו, ובמשמעות העצובה. אני לא אצטט את כולו, כי אני לא סגורה על ענייני זכויות יוצרים, אבל את שתי השורות הראשונות כן:

טייסים צעירים ימותו, יפים וכנוּפים

מהירים במעוף חייהם ומהירים במותם.

מכל מה שקראתי על הפרשה הטראגית הזו השבוע, השיר הזה הוא כנראה הטקסט הכי יפה ונוגע שיש.

 

 


 

 

ובמעבר חד:

את ערב ראש השנה חגגנו בהרכב מורחב במיוחד (בני דודים משני הצדדים, פלוס בני דודים של בני הדודים) אצל ההורים שלי. אמא שלי ערכה שולחן סדר ראש השנה יוקרתי במיוחד, הוסיפה יין בוטיק וכל בני הדודים חגגו ושמחו. ואין כמו להיות בת 34 ולשבת בשולחן הילדים. איזה תענוג.

 

דקה לפני הארוחה עמדתי ושוחחתי עם בן הדוד מהגליל במטבח, כשתוך כדי שהוא מקשיב לי הוא שלח יד להישען על השולחן. מה חבל שהיד שלו נחתה לא על השולחן כי אם בצלחת שעמדו בה מאפינס הקישואים שאפיתי, והצליחה למעוך שניים עד לכדי פירה. לא היה מופתע ממנו לגלות שהוא נשען על משהו חם ורך. זה כמובן היה חייב להיות שני המאפינס היחידים בערך שהצלחתי לחלץ מהתבנית שלמים. (בן הדוד מהגליל למראה העיסה הירקרקה, בקול לא משכנע: לא נורא, זה מאוד מעורר תיאבון גם ככה. אהה).

 

 

 


 

 

את היום הראשון של ראש השנה, כלומר היום, פתחנו האופנוען ואני בארוחת בוקר בפינה הדרוזית החביבה עלינו בדליית אל-כרמל. פיתות עם לבנה, קישואים, פלפלים ועלי גפן ממולאים, זיתים ותה. 40 שקל לשנינו ביחד. עם המחיר הזה קשה לחזור לבנדיקטס אחר כך.

 

בשוק של דליית קנינו חבושים, ועל כן היום אני אשנס את מותניי ואעשה ריבת חבושים מהמתכון שבספר של אורנה ואלה. יאי!

 

ביציאה מדליית תפס אותנו גשם מטורף, ברצינות, ותוך חמש דקות היינו ספוגי מים (על אופנוע וכו). עד כאן לתוכנית שלנו לנסוע מחר לגולן לבקר את שני.

 

אבל בכל זאת, ספטמבר בישראל: עשר דקות אחרי כבר היינו בחוף בית ינאי, השמש זרחה והכל היה חם ונעים.

 

 

 

עד כאן מעללי החג שלנו. שנה טובה לכולם,  ובפעם הבאה אנחנו שבים לקליפורניה כי הגיע הזמן שאסיים את סיפור הטיול מיולי-אוגוסט.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/9/2009 17:35   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/11/2011 20:07

 

 


 

אז נרים כוס יין

ביום הרביעי של הטיול החלטנו האופנוען ואני להתחמם קצת, ובמקום לנסוע לכיוון סן פרנסיסקו עלינו למעלה, לכיוון נאפה ואלי.

או לפחות, מה שאנחנו חשבנו שהוא נאפה ואלי. אחרי חצי יום שם גילינו שאנחנו בעצם בסונומה ואלי.

לא שזה משנה. הרעיון הוא אותו רעיון: נוסעים על כביש, שכנראה מכונה דרך היין, ובדרך יש המון פניות שמובילות להמון יקבים. לכל יקב אפשר להיכנס, ושם תמיד יימצא תפריט טעימות. זה עובד מאוד פשוט: משלמים משהו כמו 5-15$ ובתמורה מקבלים טעימות מ-4-8 יינות שונים שעושה המקום. לא חייבים לקנות יין במקום שטעמתם, כי במילא כבר שילמתם על הטעימות. אפשר גם לחלוק זוג בתשלום אחד, כי בכל כוס יש משהו כמו ארבע לגימות ואין בעיה לעשות חצי חצי.

בקיצור, דיל שווה ויום מהנה בכלל לחובבי יין.

 

היקב הראשון שנכנסנו אליו היה בכלל חדר טעימות שמייצג שני יקבים, טיי קייטון ומאסקרדיני. מוכרת חביבה הסבירה לנו שאנחנו ממש לא חייבים לקנות, ותמורת עשרה דולר קיבלנו זכות לטעום שמונה יינות מרשימה שהוצגה לפנינו. בגלל שהאופנוען נוהג וגם כדי לא להשתכר כבר ביקב הראשון שאנחנו מבקרים בו, ירקנו את כל מה שטעמנו. נשמע בהמה אבל היי ככה עושים גם רוזנים צרפתיים.

והיה שם יין אחד,Sangiovese משנת 2007 אם לדייק, שהיה פשוט מעולה. היינו קונים אותו, אבל לכו תסחבו בקבוק יין על אופנוע שכל קופסאותיו ותיקיו מלאים עד אפס מקום. ניסינו לברר אם הם מוכרים במקום אחר, וכמובן שנפלנו על היקב היחיד בערך בכל האזור שמסרב למכור את היין שלו בכל מקום אחר חוץ מביקב עצמו. באסה.

 

אחרי שתפסנו את הפרינציפ התחלנו פשוט לטייל בין היקבים. פיתחנו חיבה לאלה הקטנים, שעושים מעט ארגזים בשנה והרבה יותר משפחתיים. זה נראה ככה:

 

אזורים ארוכים של כרמים

 

 

ובניין טעימות ליד הכרם

 

 

 

 

האופנוע מחכה לנו בשלווה באחד היקבים

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

בצהרי אותו יום חתכנו לנאפה, ושם אכלנו צהריים באיזו מסעדה איטלקית יקרה להחריד. זה היה שם שהגישו לנו את הגספצ'ו עם כדור הגלידה באמצע. בעע.

 

אבל לסיכום אותו יום, היה לנו חם ונעים, ונורא נהנינו לטעום את היין.

לכן קמנו למחרת, היום החמישי של הטיול, והחלטנו לנסוע שוב בדיוק לאותו מקום.

כן כן, זה יתרונו של טיול ספונטני, שאפשר להקדיש יותר זמן למקומות שאוהבים.

 

לפני שהגענו לנאפה החלטנו לעצור בסונומה. כי שם, ידענו, ישנו יקב שהיה היקב הראשון באזור, בואנה ויסטה. והיקב הזה הוקם על ידי המתיישב הראשון שהביא לאזור את הכרמים וחשב לעשות שם יין. הברון רוטשילד. סתם, לא רוטשילד, מה זה פה, זכרון יעקב? אבל כנראה כן סוג של ברון. איזה אציל הונגרי בשם אגוסטון הרסטי.

ובגלל שהונגרים זה קרוב לליבנו, החלטנו ללכת לראות את היקב הראשון של האזור.  

היה די מעניין לראות את היקב, אף על פי שהוא דווקא די גדול וממוסחר ואילו אנחנו חיבבנו יותר את אלה המשפחתיים והקטנים. הקטע המעניין ביותר ביקב היה הקומה השנייה שלו, שמוקדשת לתערוכה למייסד המכובד שלהם. וזה היה מעניין כי כל הדרך התבדחנו האופנוען ואני שאם הוא הונגרי אז אולי הוא איזה קרוב של מישהו מאיתנו ובעצם אנחנו היורשים של המקום.

ובתערוכה על אגוסטון החביב מתוארת השתשלות חייו, ובין היתר, פרט לזה שהוא עבר מאה מדינות ומקומות, הוא גם מתאגרף, והאופנוען ואני כבר צחקנו שהוא בדיוק כמו האופנוען, שהוא כנראה נין אובד שלו.

ואז הגענו לתמונה של אגוסטון ופערנו פה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

כי לכם התמונה הזו אולי לא אומרת כלום, אבל אם הייתם מכירים את אבא של האופנוען הייתם מבינים שזה בדיוק הוא. זה כמו ב"חזרה לעתיד", שאותם שחקנים מגלמים את הסבא של הסבא מאה שנה קודם וכאלה, בבגדים תקופתיים. אז זה כאילו לקחו את אבא של האופנוען והלבישו עליו את השיער והחליפה הזו. (והאמת שהוא דומה מאוד גם לאופנוען בעצמו, למרות שהוא לא הודה בזה).

 

אז כאן כבר הפסקנו לצחוק אלא התחבקנו בשמחה כי מצאנו את סבא של סבא של סבא של האופנוען, ואיזה כיף, הוא היה עשיר והיה לו יקב בקליפורניה!!! יש!!!!

ניסיתי קצת לשכנע את האופנוען שייציג את עצמו בתור הנכד האובד של אגוסטון וידרוש את המפתחות, אבל בסוף החלטנו לרדת מזה. בכל זאת, הסתפקות במועט, נשאיר לשאר היורשים שלו את היקב, אנחנו בכלל ציוניים וגרים בישראל, מי רוצה יקב בגולה.

שאר הסיבוב באזור כלל בדיוק את מה שעשינו אתמול: טיול בין היקבים, תוך שאנחנו בוחרים ביניהם מהסיבות הכי אקראיות. אני למשל בחרתי להיכנס ליקבסויר, פשוט כי טום סויר הוא אחד מספרי הילדות שאני הכי אוהבת.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

ביקב הזה קיבלנו שוב דוגמה למה הכי כיף להיכנס ליקבים הקטנים. כששאלתי את המוכרת מי עושה את היין, אם זו משפחה או חברה, היא הצביעה על הקשיש החביב שעמד לידה ואמרה "דיס איז מיסטר סויר, הי מייקס דה וויין". מייד פצחנו בשיחה על עשיית יין איתו. היה ממש מקסים.

 

כשחיפשנו ארוחת צהריים הודינו בפני עצמנו שממש נמאס לנו מכל המסעדות היקרות, בייחוד אחרי גספצ'ו הגלידה, וככה עצרנו בחנות שמכרה את הדברים הכי מתבקשים באזור: לחם טרי, גבינה ונקניקים. זו הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

 

 

 

(נאכל על שולחן מעץ באמצע גינה. מי צריך יותר)

 

 

את שארית היום הקדשנו לעוד כמה יקבים, ובאמת שטעמנו די הרבה יין, עד שהחלטנו שדי, אנחנו כבר לא מבדילים בין הטעמים, ויצאנו בחזרה אל הקוטב. סליחה, סן פרנסיסקו.

 

ובדרך עברנו ליד מזנון דרכים שהיה כה אמריקאי, ובבירור מכר המבורגרים מאוד טיפוסיים, שהאופנוען פשוט לא עמד בזה ועצר שם.

 

 

ואני, שהייתי כה מותשת מהיום הארוך ומכל היין, נשכבתי על הספסל ליד האופנוען בעוד הוא טורף את ההמבורגר שלו.

ואחרי 20 דקות הוא העיר אותי.

כן כן, הייתי כה עייפה שנרדמתי על ספסל ליד ההייווי. על ספסל. ליד כביש. הה, רק תקראו לי פרינססה עכשיו.

 

לקראת ערב הגענו אל המלון שלנו בטיבורן, וצנחנו כמו אבנים שיכורות במקצת אל המיטה.

בפעם הבאה: יום נעים בסן פרנסיסקו. כאמור, אנחנו חוזרים למקומות שאנחנו אוהבים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/9/2009 01:40   
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/10/2009 21:37

 

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2009

8/2009

שוטפים את העיניים בכחול ובירוק

 

ביום השלישי למסע האופנוע שלנו קמנו בבוקר והחלטנו לנסוע לתוך סן פרנסיסקו. סיור בוקר קצר בכפר שישנו בו, שצופה מעבר למפרץ על העיר, גילה לנו שהיא עדיין בתוך הענן.

 

 

 

רואים את הענן הלבן הנמוך? זוהי סן פרנסיסקו. כן.

 

 

בכניסה לעיר תקף אותי התקף סתימות.

כיוון שהיה זה ביקורו הראשון של האופנוען בעיר, ואילו אני הייתי בה לפני שנתיים וחצי, חשבתי לעצמי בעליצות שזה יהיה נחמד לסחוב אותו, עם האופנוע, לעשות את הסיבובים של רחוב לומברד.

רחוב לומברד, כמו הרבה מרחובות סן פרנסיסקו, הוא רחוב תלול במיוחד. ככה למשל נראה רחוב טיפוסי בסן פרנסיסקו:

 

 

 

 

עליות וירידות מטורפות.

אבל מה שמייחד את קצהו של רחוב לומבארד, הוא שהוא לא רק תלול במיוחד, הוא גם מלא בפניות פרסה, אי אפשר לנסוע בו ישר. ככה זה נראה מלמטה:

 

 

  

 

 

בפעם הקודמת שהייתי ברחוב הזה הייתי באוטו, וההגה היה בידיו של עוז, ולכן לי זה נראה פשוט כיף. הפעם, היינו על אופנוע. כבד. מאוד כבד. מהסוג ששוקל המון, טיפה יותר מדי בשביל משחקים כאלה.

אבל אני לא חשבתי על זה, וכיוונתי את האופנוען ישירות לקצה הזה של רחוב לומבארד.

והאופנוען, שה תמים שכמוהו, נהג ישירות אליו, ונכנס לרחוב. ובסיבוב הפרסה הראשון הוא נאנק ונאבק קשה עם האופנוע לעצור אותו בירידה התלולה ולהספיק את סיבוב הפרסה, כשהאופנוע שוקל מאות קילוגרמים פלוס המשקל של שנינו פלוס הציוד בקופסאות הצד הגדולות.

ואז הוא נשא מבטו וקלט שכל הרחוב כזה.

"אלוהים", אמר, או משהו פחות מנומס בהונגרית.

בשלב הזה גם אני כבר קלטתי למה הכנסתי אותנו בטיפשותי. האופנוען עצר בקושי את האופנוע באמצע הסיבוב, ואני דילגתי אל הכביש, כדי שלפחות המשקל שלי (הייתי שמחה להחמיא לעצמי שהמשקל שלי הוא בסה"כ תוספת מזערית למאמץ, אבל לט'ס פייס איט, אחרי שבוע של זלילה בארה"ב שום דבר שם לא היה מזערי), והילכתי בדאגה אל המדרכה. ומשם צפיתי באופנוען סוחב את האופנוע בקושי, נוסע לאט לאט לאט, עובר סיבוב פרסה אחד אחרי השני.

מאחוריו כבר היה טור של מכוניות, ועל המדרכות נאספו המון בני אדם לצפות באופנוע שאף אחד לא היה בטוח שיסיים בשלום את הירידה הזו.

אבל הוא סיים.

ואם תחזרו לתמונה שמעל תראו את האופנוע חונה בפינת הרחוב.

האופנוען לא בתמונה, הוא עסוק בשאיפת אוויר בצד, מנסה להחזיר צבע לפנים.

 

הרגשתי כל כך רע עם עצמי שסחבתי אותנו לשם שכבר שקלתי להציע לו כפיצוי לבטל את זמן הקניות שסיכמתי איתו עליו בניו יורק.

מזל שהתעשתתי לפני שאמרתי את זה בקול רם.

לקח כמה דקות והאופנוען חזר לעצמו.

(בערך. כמה ימים אחרי מספיק היה לומר "לומבארד" והאופנוען היה מאבד תיאבון).

 

משם, רועדים קלות ולא בגלל הקור, נסענו ל-Fisherman's Wharf

שזה מן מקום על המזח שבו כל התיירים שבעולם באים לראות את היצע הדגים של מפרץ סן פרנסיסקו.

 

 

  

(צילומים: האופנוען)

 

האופנוען ואני התהלכנו שם, וכמובן שלא התאפקנו, וכך יצא שהאופנוען חיסל איזו קערית עם תלולית שרימפס ואחרי זה עוד אכלנו קלם צ'אודר. ממ, קלם צ'אודר.

 

 

 

(שזה בעצם מן נזיד מאוד סמיך של צדפות. המהדרין יאכלו אותו בתוך לחם. בתמונה: האופנוען מהדרין).

 

אחרי זה, מעודדים קלות, צפינו בכלבי הים המקסימים בפיר שם, והחלטנו לנסוע הלאה. לצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו.

בדרך גילינו שהעיר מלאה בחנויות מסודרות לאופנועים, במחירים של משהו כמו 30 סנט לשעה. תענוג.

אז החנינו את האופנוע והתחלנו לצעוד בצ'יינה טאון. היה מעניין. זה קצת כמו אלנבי, רק בארה"ב ומלא סינים.

 

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

הלכנו די הרבה עד שהגענו לאזור פחות סיני. ומלא חנויות מעצבים. שזה מאוד מתסכל כשאת בכלל לא יכולה לעשות קניות כי אין לך מקום לסחוב אותן אחר כך.

אז הקנייה היחידה שעשינו הייתה בחנות Northface, שם קנה האופנוען פליס ללבוש במהלך הנסיעה, לבש אותו, ובבת אחת גוון ידיו הפך מכחלחל לוורדרד. מתברר שהיה לו קר עד אותו רגע.

אני נכנסתי לאמריקן אפרל וקניתי חותלות, שזו קנייה שכנראה לא תשמש אותי בכלל בארץ, בעיקר כי הן כחולות (היה אור קצת מוזר בחנות, הייתי משוכנעת שזה אפור כשקניתי את זה ). אבל באותו רגע שמתי אותן מעל הג'ינס ובבת אחת הרגשתי שוב את הברכיים שלי. תענוג.

 

 

ומשם הגענו למארקט סטריט, הרחוב הראשי של סן פרנסיסקו. הסתובבנו קצת ושאפנו עיר גדולה ומגניבה.

 

ומשם נסענו לקסטרו, שזה האזור ההומואי של סן פרנסיסקו. והוא ממש ממש מקסים. הכל מלא דגלי גאווה, זוגות גברים, בתי קפה חמודים וחנויות מגניבות. וכולם אדיבים וחברותיים. האופנוען ואני ממש התאהבנו במקום, ולכן החלטנו לחזור אליו. ולכן עכשיו אני לא ארחיב על המקום המקסים הזה אלא בפוסט השני על סן פרנסיסקו, זה מהיום השישי של הטיול.

 

טוב נו, רק תמונה בשביל האווירה:

 

(צילום: האופנוען)

 

באמת שמקסים שם. וזה היה כבר סופו של יום ארוך, אז אחרי שקנינו בשוק איכרים אורגני שמצאנו שם כל מיני גרגירי יער ופירות שבנו למלון שלנו.

בפוסט הבא: יומיים בנאפה ואלי ובסונומה ואלי. בסימן יין.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/8/2009 01:57   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/9/2009 13:28

 

 


 

העיר של קלינט איסטווד

"The coldest winter I ever spent was summer in San Francisco"

(ציטוט מפורסם של מארק טוויין, אלא שהוא כנראה לא באמת אמר את זה, ראו פיסקה 16 אם אין לכם כוח לקרוא את הכל)

 

אמר או לא אמר את זה, זה מאוד נכון. בבוקרו של היום השני של המסע שלנו התעוררנו האופנוען ואני במונטריי וגילינו שבחוץ 18 מעלות צלזיוס. ושבסן פרנסיסקו צפוי להיות יותר קר. נו, מהמם.

דבר ראשון ניגשנו אל המרכז המסחרי הקרוב ביותר. נכנסתי לאמריקן איגל, וקניתי ה‏‎וּדי (או כמו שאמרנו בתיכון, קפוצ'ון), בצבע כחול כהה, שזה צבע שאין לי בכלל בארון, אבל זה היה הסווטשירט הכי עבה בחנות, וזה הגיע בכחול כהה או ורוד, ווורוד זה כבר באמת לא אני.

לבשתי את החולצה הקצרה שלי, עליה את החולצה הארוכה הדקה שהבאתי, עליה את הסווטשירט החדש שלי, עליו את ג'קט האופנוע הקיצי שסחבנו איתנו (שמיועד לקיץ הישראלי, ולכן ברוח זה כמו ללבוש רשת), את כפפות האופנוע שלי, כובע וקסדה. עליתי על האופנוע – וקפאתי. ברר.

אבל שטויות, אני כבר אתחמם בקבר, העיקר שהאופנוען ייהנה בטיול.

(השורה למעלה מיועדת לאופנוען, לרענן את הפולנית שלו).

 

יצאנו ממונטריי לכרמל. בין שתי הערים האלה נמצאת הדרך הכי מומלצת לנופים יפים בכל מדריכי הטיולים – דרך ה-17 מייל.

האופנוען ואני שמענו ניסים ונפלאות על הכביש הזה ונופיו המרהיבים וציפינו בקוצר רוח.

כן, שמענו על הכביש הזה הרבה דברים.

רק דבר אחד לא שמענו:

שאסור להיכנס אליו עם אופנועים.

 

וכך, נכנסנו אל שער הכניסה לכביש, שבו גובים 9 דולר מכל רכב שנכנס. בשער עמד ריינג'ר חמור פנים.

האופנוען התקרב אליו לאט והגיש לו תשעה דולר.

"אין כניסה לאופנועים", אמר הריינג'ר.

האופנוען, בפרצוף של "נראה לי שלא שמעתי טוב", חייך בנימוס ואמר "הנה תשעת הדולרים שלנו".

הריינג'ר, בפרצוף של "יור מאני איז נוֹ גוּד היר", חזר שוב: "אין כניסה לאופנועים".

שני תאי המוח שלי היו אומנם קפואים, אבל מה שהוא אמר חילחל להכרתי. לאט. "ווט דוּ יוּ מין?", אמרתי בחוכמה לריינג'ר.

"אין כניסה לאופנועים", חזר זה שוב, הפעם עם פרצוף של "עוד שנייה אני מכניס אתכם לניידת צמד סתומים שכמוכם".

דממה השתררה, בעוד הריינג'ר מחווה לאופנוען את הדרך לעשות פרסה.

עד כאן לתכנון המוצלח שלנו (ראו הביקור שלא היה בטירת הרסט).

 

"התחלה מעולה", אמרתי בעליצות מזויפת, "בוא ניסע לכרמל".

 

מזל, מזל שכרמל כזאת מקסימה.

כרמל היא העיר שקלינט איסטווד היה ראש העיר שלה. עיירה ציורית מלאה באמנים, ויקרה להפליא.

האופנוען ואני התאהבנו בה מייד.

הרחוב הראשי מלא כולו חנויות קטנות עם ניחוח אירופי, כמו חנויות שעושות לבד את הסוכריות שלהן, מאפיות וגלריות.

 

 

 

 

 

בקצה הרחוב נמצא החוף של כרמל. אף פעם לא ראיתי כזה חול לבן.

 

 

הסתובבנו מוקסמים, והתיישבנו בבית קפה באחת הסימטאות. השמש יצאה, וחיממה את האוויר באיזה שלוש מעלות שלמות, והיה חמים ונעים.

 

 

נשבענו לחזור לשם, ולא בעוד 10 שנים אלא בדרכנו חזרה באותו שבוע, ויצאנו בדרך חזרה למונטריי, בכביש שנוסע צמוד לקו החוף.

 

 

אחת העצירות בדרך. האופנוען יורד אל החוף. המרחבים העצומים כמעט ריקים מאדם, מה שנעים מאוד לעין הישראלית, הרגילה לצפיפות מה.

 

מטרתנו במונטריי הייתה האקווריום המפורסם שלה. הוא לא זול – כניסה עולה 35 דולר – אבל הוא מאוד מעניין. ואם אתם עם ילדים אז זה בכלל מומלץ, למרות שמדובר בבילוי מעניין גם למבוגרים.

 

 

 

 

 

 

ולמי שלא שבע מדוזות, קבלו אותם בלהקה:

 

 

 

 

אחרי המדוזות מגיעה בריכת הכרישים.

 

 

 

 

"מעניין איך זה בסושי", תהינו מול הבריכה.

וגם: הדג הכי מעוות בעולם זה דג פטיש. מרוב הלם שכחנו לצלם כשהוא עבר.

 

 

מהאקווריום במונטריי יצאנו צפונה, לסן פרנסיסקו.

לא התכוונו לטייל בעיר באותו יום, אלא הזמנו מקום מראש במלון חמים ומקסים בכפר שנקרא Tiburon, שיושב צפונית לסן פרנסיסקו, ליד סוסליטו. עשרים דקות נסיעה מהעיר. מתוכן עשר בתוך ענן.

כי כן, מתברר שסן פרנסיסקו, באופן קבוע, נמצאת בתוך ענן.

 

 

סן פרנסיסקו, מבט מצפון. מה זאת אומרת איפה? רואים את הענן משמאל לגולדן גייט? אז זו סן פרנסיסקו.

 

 

אבל כאמור, באותו יום לא נכנסנו לעיר כי אם נסענו לטיבורן, למלון שלנו. בשביל זה היינו צריכים לעבור את הגולדן גייט.

 

 

 

הגולדן גייט. מה זאת אומרת איפה? רואים את הענן? אז זה הגולדן גייט.

 

 

אתם יודעים איך זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע? ובכן, מכירים את התיאור מהארי פוטר על איך זה כשעוברים בטעות בתוך רוח רפאים? כאילו עוברים בתוך דלי מים קרים אבל נשארים יבשים? אז ככה זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע.

מומלץ לכל מזוכיסט.

 

כשהגענו למלון שלנו בטיבורן כבר קפא לנו הלבלב. האופנוען הלך להחנות את האופנוע, אני נשארתי במעיל בתוך החדר, בניסיון להפשיר. רק מקלחת חמה של 30 דקות החזירה לי את התחושה לאצבעות הרגליים. האופנוען בכלל עשה אמבטיה חמה, שממנה יצא מייבב קלות ישירות למיטה. היה יום קצת מאתגר פיזית.

הלכנו לישון בידיעה שמחר אנחנו מתאוששים בסיבוב אורבני בסן פרנסיסקו.

והתכוונתי לספר עליו כאן, אבל עם כזה פוסט ארוך אני חוששת שאנשים יבטלו את המנוי. אז בפעם הבאה בי שוּר טוּ וור סאם פלאוורס אין יֹור הר. יהיה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/8/2009 01:39   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-9/9/2009 01:07

 

 


 

ומבזק תרבות מבודפשט

כן כן, אני יודעת, כרטיס האשראי שלי עוד לא התאושש מאמריקה, מנהל הבנק שלי מייבב מדי יום מול טלפוני הדורש קוד סינון לשיחות לחו"ל, והעזתי לטוס שוב.

אני פשוט מעדיפה לאכול פחות (מה שיקרה בחודשים הקרובים כי נגמר לי הכסף) אבל לצאת מכאן באוגוסט.

ובדיוק בשבוע שעבר היה בהונגריה את סיגט.

שזה, כמו שבטח ניחשתם, פסטיבל רוק שמתקיים שם כל שנה על אי באמצע הדונה, שנקרא, כמובן, סיגט.

 

האופנוען נוסע לפסטיבל הזה כל שנה. שבוע של הופעות של הלהקות הכי גדולות ושוות, ומסביב פסטיבל שלם של תרמילאים והמון דוכנים. והאמת, לישראלים צמאי הופעות של להקות שוות, זו נסיעה ממש משתלמת. הטיסה להונגריה היא בין הזולות שיש, השהות בדרך כלל זולה יותר משאר אירופה, והכניסה להופעות זולה בהרבה מהופעות דומות בארץ.

 

עד שהגעתי הספיק האופנוען, שקנה כרטיס לימי כל הפסטיבל, לראות את לילי אלן, פרודיג'י ועוד כמה. הכרטיס שלי, לערב אחד, עלה 200 שקל, ובאתי בערב הכי מוצלח בעיני: המאניק סטריט פריצ'רז, שאני מתה עליה מאז הניינטיז, ופלסיבו.

 

אבל עזבו, עוד לפני ההופעות, האווירה מדהימה. נסענו אל האי כמה שעות לפני תחילת ההופעה. יש שם עשרות אלפי אנשים, שמגיעים מכל אירופה, וחלקם הגדול גם ישן שם בקמפינג. לא חם מדי ולא קר מדי, כי אם משהו כמו 25 מעלות מושלמות.

 

 

על הכניסה נתקלתי בחבורת שבדים, והיה קצת משמח להיתקל בשפה מוכרת אחרי כמה ימים בשפה שאני לא מבינה בה כלום. נכנסנו פנימה, ומדובר בהחלט בתערובת שפות מטורפת. אבל כאמור, האווירה…

 

 

 

  

(צילומים: האופנוען)

 

הסתובבנו שם כמה שעות, תוך שאני ממש מעריכה את המבחר של האוכל והשתייה, ואת המחירים הממש ידידותיים לישראלים. זה קטע מאוד משמח בהונגריה. ולצורך השוואה: בירה גדולה עלתה 9 שקלים. והראו לי פסטיבל אחד בארץ שבו כוס פלסטיק מצ'וקמקת עם בירה עולה פחות מ-16 שקל, וזה במקרה הטוב.

 

ואז, התחילה ההופעה על הבמה המרכזית. זה עוד יתרון של אירופה: יש לו"ז מסודר ולא סוטים ממנו בדקה. נקבע מראש שההופעה של מאניק סטריט פריצ'רז תתחיל ברבע לשמונה, וזו של פלסיבו בעשר. וכך, בלי מניירות, ובלי להשאיר את הקהל מחכה שעתיים בקיסריה (אני מדברת אליך שלמה) עלתה ברבע לשמונה בערב בדיוק המאניק סטריט פריצ'רז לבמה.

 

הם כבר לא ילדים, מטיפי הרחוב המשוגעים, למעשה הזמר, ג'יימס דין ברדפילד, חגג לפני כמה חודשים ארבעים. מהצעיר הנאה שחצי התאהבתי בו בניינטיז נותר וולשי שמנמן ומקריח, אבל עם קול מצוין. הם נתנו הופעה מעולה, עם כל הלהיטים. הם פתחו בלהיט הראשון שלהם, שלדעתי פרץ באייטיז אבל אל תתפסו אותי במילה או בגוגל, Motorcycle Emptiness והמשיכו משם עם כל הלהיטים המוכרים. You stole the sun from my heart, A design for life וכו.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

ג'יימס דין הוולשי על המסך במהלך ההופעה.

 

אחרי שעה ושלושת רבעי של הופעה שווה הם נתנו הדרן שכל מאזיני גלגלצ מכירים, If you tolerate this then your children will be next, ופינו את הבמה.

 

הדרן:

 

 

 

 

 

חצי שעה לאחר מכן, בעשר אפס אפס, עלו פלסיבו על הבמה.

גם אם נדמה לכם שאתם לא מכירים אותם, אתם כנראה מכירים לפחות שיר אחד שלהם, פשוט כי הוא היה בפרסומת של פוקס עם יעל בר זוהר.

 

 

 

 

 

מדובר בלהקה מאוד מאוד מוצלחת, והאופנוען מאוד מחבב אותה.

הייתה הופעה מעולה. טיפה צפופה יותר משל המאניק סטריט פריצ'רז. בהתחלה עמדתי למרבה הצער בדיוק מאחורי חבורת ג'ירפות מנורבגיה. אני לא צוחקת, כל אחד מהם היה בכיף מטר תשעים, ולא ראיתי כלום. ואם זה לא מספיק, הם היו ממש נחושים לראות את ההופעה. עד כדי כך, שבאמצע אחד השירים התפוצץ לאחר מהם סטיקלייט, ישירות לתוך העין, ובמקום לברוח בצעקות ולהטביע את העין במים, הוא שטף אותה קצת עם מים מינרלים ונשאר לראות את המשך ההופעה, כולל למלמל שמספיק שהוא רואה בעין אחת. ועל זה היו השבדים אומרים: נו, נורבגים.

 

קצת אחרי זה משך אותי האופנוען לצידו השני, ושם גיליתי שאני ממוקמת ישר אחרי חבורת גמדים איטלקים, ואני לא צוחקת, הגבוה שבהם היה נמוך ממני בשני סנטימטר. תענוג. בבת אחת ראיתי הרבה יותר מההופעה.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

אחרי ההופעות התפזר הקהל, ואילו אנחנו פנינו לאכול. בעוד ביום חמים ונעים, בלילה ממש קר. קצת כמו ירושלים רק בלי הסיכון לחטוף בראש חיתול מלא בצואה. בקיצור, היה קריר, ואנחנו התפנינו לאוכל הונגרי מחמם.

 

 

 

בצלחת שלי: באב גויאש, שזה גולאש שעועית עם נקניקיות, ופפריקה קרומפלי, שזה פשוט תפוחי אדמה מעוכים עם פפריקה. וחמוצים. הכל יאמי. בצלחות של האופנוען: אותו דבר רק יותר, פלוס נקניקיה. עלות: כעשרים שקל לסועד. כאמור, לא יקר שם.

 

זה היה מחמם וטעים, ואחרי זה נפנינו הביתה.

 

ולמחרת שוב היה הופעה, והפעם, של פיית' נו מור.

אלא שאני, תסלח לי אלוהים, לא הלכתי לזה, אלא לאופרה.

 

כלומר, האופנוען הלך להופעה של פיית' נו מור, שגם היא להקה שאני אוהבת מהניינטיז, אבל אני הלכתי במקום זה לאופרה עם אמא של האופנוען. ואחרי שהצלחתי להרגיע בתוכי את זעקות ה"אבל פיית' נו מור!!!" דווקא נהניתי מאוד.

 

היה קצת שינוי אווירה לעומת יום קודם. הרי יום קודם היו שם עשרות אלפי אנשים חצי לבושים ושותים בירה. ובאופרה היה, איך נאמר את זה, אופרה אחרת.

 

 

 

 

וכך, אם בסיגט לבשתי את המדים הרגילים של הפסטיבלים האלה: מכנסיים קצרים, מגפיים כבדים נגד הבוץ שבדרך כלל יש שם וסווטשירט, לאופרה כבר הבאתי אותה בשמלה יוקרתית פלוס נעליים אלגנטיות. היה, כאמור, שונה.

 

האופרה עצמה הייתה "הספר מסביליה", שזה באמת קלאסיקה, והיה ממש תענוג. יפהפה.

 

כמה שעות אחרי זה פגשתי את האופנוען השב מפיית' נו מור, כולו מדיף אדי אלכוהול ומרוצה. ממ.

 

ועוד כמה פתיתי בודפשט:

 

 

 

בירה באחד מגני הבירה האלה שיש במלא חצרות פנימיות בבודפשט הישנה. המחיר: 6 שקלים לבירה. כן כן.

 

 

 

וקצת נוף אירופה הקלאסית:

 

 

 

 

ובפעם הבאה: חזרה לטיול האופנוע בארה"ב. סן פרנסיסקו היר ווי קאם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2009 19:34   
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Hoarapambjabe ב-19/8/2012 11:23

 

 


 

Easy Rider, the heavy version

אחרי שישה ימים שבהם התאהבנו האופנוען ואני בפעוט קטן ופיזמנו שירי ילדים למכביר, הגיע הזמן לחשוף את הצד הקשוח שלנו.

 

ביום שני בבוקר הסיע אותנו עוז לחלק פחות טוב של לוס אנג'לס, העיף מבט בחשש על השכונה ואמר "את בטוחה שאני יכולה לנסוע?" בעוד האופנוען מדלג אל חנות האופנועים הסמוכה. "ברור", אמרתי בעליצות, ועוז סיכם: "אל תזוזי מטר מהאופנוען, שלחי לי סמס על כל צרה, ואיפה אמרת שיש את פרטי הביטוח שלכם?". "יהיה בסדר", אמרתי לו בישראלית, עכשיו צא מכאן, זה לא בריא ללבנבנים כמוך בשכונה הזו.

 

עוז נסע, שולח בי מבטים דרך המראה האחורית שכנראה חשב שהם מבטי פרידה מאחותו שכה צעירה וטרם הספיקה, ואני נכנסתי לחנות האופנועים שבה שכרנו את המפלצת.

אין דרך לקרוא לדבר הזה חוץ ממפלצת.

 

 

 

 

 

 

קוואסקי קונקורס. נפח מנוע 1,400, שזה, זיהיתם נכון, כמו אוטו, אבל על אופנוע.

זה גדול בלפחות מאה קילו ממה שיש לנו בבית, ואחרי סיבוב ניסיון חזר אליי האופנוען חיוור משהו. "איזה יופי", אמר בקול חלש ולא משכנע, "יהיה כיף".

 

בטח שמתם לב שבתמונה חסר חלק חשוב מאוד לאופנוע הזה: בגאז'. הטיול שלנו תוכנן לשמונה ימים, פרק זמן שבהחלט מצדיק מזוודה, ופה, כמו שאפשר לראות, חסר החלק שאליו הייתי דוחפת את המזוודה. אבל לי ולאופנוען היה סיכום. "שמעי", אמר לי לפני חודשים, כשתיכננו את הטיול, "אין לי כוח לשטויות של בנות, קרמים ומברשת ושמונה חולצות לשמונה ימים. אנחנו על אופנוע! אנחנו קשוחים! אנחנו אורזים תחתונים ומברשת שיניים וזהו!"

"שמע", אמרתי לו, "אתה קשוח, אבל אני בחורה, בלי קרם לחות לפנים לא נרדמת, ואתה יודע כמה קשרים עושה הרוח בקסדה? אני אהיה חייבת קרם מרכך לקצוות. ונראה לך שאני לא אחליף בגדים שמונה ימים? פחח".

הגענו לסיכום כזה: האופנוען יזמין אופנוע עם קופסאות צד, שבהן יהיה מקום לשני תיקי גב. אני אארוז את כל חפציי לתיק גב. מה שלא נכנס – לא בא. בתמורה, בבוא היום כשנגיע לניו יורק, אני אזכה לכמה זמן קניות שאני ארצה, ולאופנוען לא תהיה זכות לומר מילה אחת של שיעמום. נראה לי הוגן.

 

הצלחתי לדחוס לתיק הגב שמונה זוגות תחתונים וגרביים, את כל תיק הקרמים שלי, ושתי מערכות בגדים. נשבעתי שביום שנחזור אני זורקת אותם לכביסה ולא לובשת אותם חודשיים.

 

וכך יצאנו לדרך. שעה וחצי אחרי שיצאנו מלוס אנג'לס צפונה כבר היינו בסנטה ברברה. בסנטה ברברה עצרנו ושלחנו גלויות לסבתות ולסבא, כי קשוחים או לא, אני עדיין מיידלע, ואז גם גילינו את המסעדה האמריקאית-קלאסית הבאה:

 

 

 

 

עכשיו, צריך להבין משהו. היינו אחרי שבוע עם עוז וקרן. הצמחוניים. האופנוען חש שההמוגלובין שלו צונח.

רבע שעה אחרי כבר ישבנו מול זה:

 

 

 

"שלא תביני לא נכון", נהם האופנוען בפה מלא, "זה לא שאני לא אוהב עדשים וטופו, אני מאוד אוהב, וגם את עוז וקרן, אבל לאחרונה ממש הרגשתי חלש.."

 

 

מהמסעדה יצאנו בדרכנו על כביש 101. המטרה הראשונה שלנו בדרך הייתה טירת הרסט. מדובר בטירת ענק השוכנת על הר באמצע קליפורניה, שהייתה שייכת לרנדולף הרסט, הלא הוא ענק התקשורת שעליו בוסס "האזרח קיין". כמי שלמדה קולנוע חשתי צורך עז להגיע לשם. כבר דימיינתי את עצמי עומדת בשער הטירה ולוחשת "רוזבאד, רוזבאד".

 

בדיוק מול הפנייה לטירה יש חוף מקסים. האופנוען ואני כה הוקסמנו שהחלטנו קודם לסייר בו. יש משהו כל כך כיפי בטבע יפה – וריק מאנשים.

 

 

 

 

סיירנו ממש הרבה זמן בחוף הזה, צפינו בשקנאים ובדגים ענקיים שקיפצו במים. היה ממש נעים.

ואז נכנסנו לטירה. השעה הייתה 16:40.

רק כדי לגלות שהסיור האחרון לטירה, ואפשר להיכנס אליה רק בסיור, יצא ב-16:20.

עד כאן לחוסר הכנה מצידנו, שלא לדבר על בזבוז הזמן (בדיעבד) על החוף.

לפחות נהנינו.

בלית ברירה ויתרנו על טירת הרסט.

 

נכנסנו לדרך מספר 1, הדרך הכי יפה בעולם.

היא מחברת בין איפשהו ליד טירת הרסט, דרך שמורת הביג סור, ועד הצוק של מונטריי וכרמל.

הכל ירוק, ומדי פעם ערפילי.

 

 

 

 

 

 

 

מדי פעם עצרנו במקומות כאלה.

 

 

 

 

 

הים תמיד שם, לכל אורך הדרך.

 

 

 

 

 

ומדי פעם, על החופים, רואים התקהלויות של אנשים.

(כן, זו התקהלות. כאמור, חלק מהכיף שם זה המרחבים הענקיים וזה שפשוט לא צפוף).

 

 

 

 

מתברר שבמלא מקומות מגיעים אל החוף פילי הים (elephant seals) ופשוט מתקהלים. הם ענקיים, ומאוד אוהבים להציק אחד לשני.

 

 

 

 

 

היה מהמם.

 

וקר.

קלטנו את זה רק כשנכנסנו לביג סור, שהיא שמורת טבע יפהפיה, והשמש נעלמה מאחורי ההר, ואנחנו, שהבאנו את ז'קט הבטיחות הקייצי מישראל פלוס בגדי קיץ, פשוט קפאנו מקור. לבשתי מעל גם את החולצה הארוכה היחידה שהבאתי, אבל חולצה דקה זה באמת כלום לעומת הרוח הקרה של האופנוע.

התחלתי לנקוש שיניים. האופנוען הציע לי באבירות את החולצה הארוכה היחידה שלו. "לא קר לך?" שאלתי. "לא", שיקר.

לא שמתי לב ששיקר עד שהחל בעצמו לנקוש שיניים.

במילא כבר היינו במקום שהתכוונו להגיע אליו בלילה הראשון – מונטריי.

החלטנו לעצור. התיכנון היה למצוא מוטל שייראה נורמלי. התברר שבמונטריי יש רחוב ארוך שכולו מלא מוטלים.

כולם היו מלאים.

אז בהתחלה נכנסנו רק לכאלה שנראו לנו שווים, אבל אחרי שקלטנו שהם מלאים, פשוט עברנו אחד אחד.

מצאנו אחד שנשאר להם חדר אחד. מייד לקחנו אותו.

עשינו מקלחת חמה, הפשרנו קצת.

התוכנית למחר: לקנות בגד חם (אחד, אין מקום על האופנוע).

וכך, עייפים ומלאי מראות יפים, נרדמנו.

 

בפוסט הבא – מונטריי, כרמל וסן פרנסיסקו. קר ושווה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/8/2009 16:47   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2009 22:41

 
8/2009

גאווה, דעה קדומה וערפדים. ובישול (תרבות של חו"ל)

 

מכירים את הספר הזה?

 

 

 

בכל בארנס אנד נובל שנכנסנו אליו זה בלט ממדפי קידום המכירות. זה להיט גדול, מתברר. בהתחלה חשבתי שזה משעשע, אחר כך מאסתי בזה.

 

ואז, נתקלתי במאמר הבא:

Writers running wild with Jane Austen tales

ב-USA Today

והכותבת מספרת על הטרנד החדש: קחו את ספרי אוסטן, שזכו בעשור האחרון לעשרות סרטים, הצגות, סדרות, ספינים, ספרי המשך וכו, וכתבו אותם מחדש, עם טוויסט גיקי כמו זומבים או ערפדים. מתברר ש"גאווה, דעה קדומה וזומבים" הוא רק ההתחלה. בחודש הקרוב צפויים לצאת שני הספרים הבאים:

 

Mr. Darcy, Vampyre

למרות שאני יכולה לראות קווי דמיון זעירים בין מר דארסי הזועף לאנג'ל הזועף, זה עדיין מעצבן אותי. הספר הוא מעין המשך ל"גאווה ודעה קדומה", ובו מוסבר שנטייתו של דארסי למצבי רוח וזעפנות נובעת מכך שהוא ערפד.

ו-

Sense and Sensibility and Sea Monsters

שזה סתם מכעיס אותי. אלינור ומריאן ואיזה מפלצת מים ירוקה. אוף. המחבר מגדיר את זה כ"ספר הרפתקאה מיסתורי".

 

ובדצמבר ייצאו גם

 

Darcy's Hunger: A Vampire Retelling of Jane Austen's Pride and Prejudice

ו –

Jane Bites Back

ששניהם ספרי טוויסט ערפדי על ג'יין אוסטן. נו באמת.

 

מראש לא אהבתי את ספרי הספין של הספרים של אוסטן. כל מיני סופרים שניסו לכתוב על מה קרה אחרי הספר. "פמברלי", למשל, שמתיימר להיות המשך "גאווה ודעה קדומה" (ובו ליזי הנשואה לדארסי מתענה באי הצלחתה להיכנס להריון בעוד אחותה ג'יין מתרבה בקצב) היה איום ונורא, וליזי מאבדת בו את כל קווי האופי שאיפיינו אותה בספר והיו הסיבה שהיא הפכה לדמות האהובה. אמנדה גריינג', המחברת של הספר החדש "מר דארסי, ערפד", כתבה גם את "יומנו של מר דארסי", וכל מה שיש לי לומר לה שזה שתפסיק לרכוב על הצלחות של אחרים ותחשוב על ספר משלה לשם שינוי.

 

ובעוד אני מהרהרת בזה מצהירה גריינג' בראיון ל-USA Today שהיא קיבלה את הרעיון לכתיבת "מר דארסי, ערפד", אחרי שצפתה בבאפי והגיעה למסקנה שבאפי ואנג'ל זה בדיוק כמו ליזי ודארסי. ועל זה יש לי לומר רק מילה אחת, לא ברור באיזה שפה: ררר.

(ואם מתעקשים לנתח את זה – זהירות, ספוילרים – הרי שליזי לא מתאהבת בדארסי על ההתחלה אלא סבורה שהוא יהיר ובלתי נסבל, בעוד באפי נדלקת על אנג'ל בערך מהפעם הראשונה שהיא רואה אותו. ליזי מתאהבת בדארסי אחרי שהוא הופך בעיניה מאיש קר ובלתי נסבל לאיש הכי מוסרי וטוב לב והם מתחתנים בסוף, ואילו אנג'ל עובר בשלוש עונות טרנספורמציה של מיוסר-מרושע-מיוסר, ואז נוטש את באפי, שבמשך כל הזמן הזה מאוהבת בו, אפילו בתקופה שהוא הרוע בהתגלמותו והיא גם שונאת אותו).

 

ואם לא הספיק לנו כל זה, הרי שעכשיו עובדים על הסרט לפי הספר "גאווה ודעה קדומה וזומבים". בעע.

 

 


 

 

אפרופו ערפדים, במגזין Entertainment Weekly של שבוע שעבר יש מצעד 20 הערפדים השווים ביותר. לסטאט זוכה שם במקום הראשון, ובין המקומות הראשונים ישנו גם אדוארד מ"דמדומים" (פחח) וביל ואריק מ"דם אמיתי" (מממ). אנג'ל, האיזכור היחידי במצעד לבאפי, מוצב במקום השביעי, וספייק אפילו לא נכנס לעשרים. נו באמת.

 

 


 

 

ונעבור לגיליון החודש של "ווג".

ראשית יש טור מעניין של כותבת חצי איראנית חצי אוסטרית, שגרה כיום בארה"ב, שביקור שגרתי באיראן עלה לה בכמה חודשים בכלא האיראני. מזעזע לקרוא איך מישהי שחייה היו נורמלים בעולם המערבי לפני כמה ימים, הופכת לכלום בידי משטר טוטאליטרי, בלי שעשתה בעצם שום דבר. עצם נוכחותה עיצבנה את השלטון.

יש כמובן הפקות אופנה שלא באמת יגיעו לארון שלי, פשוט כי פראדה ודומיה זה לא בטווח המחירים שלי, ויש גם בית מעוצב של איזה אדריכל בלונג איילנד, שגם כמוהו כנראה כבר לא יהיה לי, אבל תמיד מותר לדמיין.

 

ואז מגיע ראיון עם נורה אפרון, שהסרט החדש שלה, "ג'ולי וג'וליה", פורסם בכל במה פרסומים בארה"ב כשהיינו שם. מה שקוסם לי בסרט, מעבר להיותו סרט בנות (חברותיי למועדון הסרט – היכונו), הוא שהוא מבוסס על שני סיפורים אמיתיים.

 

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד, הרות סירקיס של אמריקה. ספר הבישול שלה "Mastering the Art of French Cooking", הביא לפני כ-50 שנה למטבח האמריקאי, שעד אז התמחה בטיגון נקניקיות וכריכי חמאת בוטנים, את המטבח הצרפתי. 536 מתכונים צרפתים קלאסים מרוכזים בו, והם שינו את פני הבישול הביתי האמריקאי. אחריו הגיעה גם סדרת הטלוויזיה שבה לימדה ג'וליה את עקרות הבית האמריקאיות לבשל.

 

ג'ולי היא ג'ולי פאוול, נשואה טרייה מניו יורק, מזכירה מתוסכלת ובלוגרית, שמתחילה בפרויקט: לבשל בתוך שנה את כל המתכונים של ג'וליה צ'יילד, ולכתוב על כל מתכון. בהתחלה היא כתבה בעיקר לעצמה, אבל לאט לאט היא התפרסמה ואנשים התחילו לעקוב אחרי הבלוג שלה והמהפכים שהגיעו בעקבותיו לחייה. התוצאה: הבלוג הפך ללהיט, ג'ולי קיבלה חוזה שמן לכתיבת ספר משלה, ועכשיו יוצא הסרט.

 

ואגב, מתברר שג'וליה גלשה אל הבלוג של ג'ולי – ולא כל כך אהבה את מה שהיא עושה למתכונים שלה. ג'ולי שמעה על זה – והתבאסה.

הראיון עם הבמאית-כותבת נורה אפרון מתרחש במטבח שלה, בזמן שהיא מבשלת, שזה טוויסט מגניב לראיון על סרט כזה.

 

כאן הבלוג האמיתי של ג'ולי.

 

וכאן חבוי הטריילר החמוד:

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/8/2009 17:18   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-21/8/2009 11:52

 

 


 

לוס אנג'לס

כבר כמה ימים שאני אומרת לעצמי לשבת ולכתוב לפני שאני שוכחת (עם הגיל הפך מוחי למסננת אלצהיימר), אבל לא ממש יוצא. הג'ט לג מבלבל. בלילה הראשון בישראל התעוררתי בשש בבוקר, אחרי שעות ספורות של שינה, ובשום פנים ואופן לא הצלחתי להירדם שוב. נעצתי מבטים שנועדו להעיר באופנוען, כולל תזוזות עדינות ששיקשקו את כל המזרון, אבל כלום לא קרה, ובלית ברירה קמתי לבדי. בשבע בבוקר קראתי עיתון, בשבע וחצי הייתי במכולת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שרמי מהמכולת רואה אותי באור יום.

 

אז מה היה לנו? שישה ימים בלוס אנג'לס, זמן שנועד כולו לבונדינג עם אחי, אשתו והבן המהמם שלהם. שמונה ימים בדרכים, על אופנוע, מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו וטיפה צפונה, ובחזרה. עוד ארבעה ימים בל.א, פרידה קורעת לב מהאחיין (כלומר, אנחנו מתגעגעים גם לעוז ולקרן, אבל האחיין, זה היה קשה), ואז שלושה ימים בניו יורק להתנחמות.

אין צורך לקרוא לי זונה, בעבודה כבר הוטחו בי כל הקללות המפרגנות על הטיול.

 

אז נתחיל בלוס אנג'לס. כיוון ששנינו כבר היינו, ובינינו, זו לא עיר כמו ניו יורק, שבא פשוט לצעוד ולצעוד אותה, אלא יותר עיר ענק שפזורה על פני שטח עצום, בילינו יותר זמן בפעילות משפחתית מטיולים ממש. קרן המסכנה נרתמה לשעשע אותנו, והסיעה אותנו למקומות כמו מצפה הכוכבים מעל העיר, שמעבר לפלנטריום המגניב שבו יש לו גם נוף מצוין.

 

זה ציפור? זה כוכב? לא, זה השלט של הוליווד.

 

זה היה די מעניין, לנסוע ברחבי ל.א. מה שנראה מכיוון הים התיכון כשיא הזוהר מתגלה בעיר הכוכבים כמשהו הכי יומיומי.

 

 

 

 

הכוכב האמיתי בטיול הזה היה האחיין כמובן. "ע-די", הפכה למילה השגורה בפיו, ולקח לנו זמן להבין שהוא קורא ככה גם לי וגם לאופנוען. בכל זאת, קשה לילד קטן לומר ה-אופ-נו-ען. זה שם ארוך. אבל לראשונה הבנו איך הורים שורדים את זה: נכון שזה קשה שהוא קם באמצע הלילה ומעיר אותנו, אבל היי, אנחנו קמים ורואים אותו! איזה כיף!

מלבד תקרית אחת, שבה האחיין מצא את האופנוען ישן, ופתח – פיזית – את העין שלו לבדוק אם הוא עדיין ישן, כל ההתעוררויות ממנו היו פשוט תענוג.

 

ויש כמובן את המוזיקה של האחיין: באוטו הוא שומע דיסק עם שירים קלאסים מהילדות. וכך דבק בנו לכל הטיול השיר הבא:

"איזה שעון בן חיל

אשר איננו נח

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך

טיק טק טיק טק"

וכו.

והדרך היחידה לצאת מן השיר הזה הייתה לפצוח בשיר אחר, וכך הלכנו לנו ברחובות סן פרנסיסקו כשאנחנו מפזמים "אבא בא, סבא בא", וכו, אבל זה עוד יגיע בפוסט של טיול האופנוע.

 

בסוף השבוע, עת עוז התפנה לקצת זמן איכות, נסענו ללונג ביץ', ושם היינו גם בכנסיית זכוכית, כלומר כנסייה שעשויה כולה מזכוכית, ויש תמונות מהממות, רק שכולן על המחשב של האופנוען ואני קצת עצלנית כרגע, וגם באונייה "קווין מרי", שהיא אוניית תענוגות מסטייל הטיטאניק (מינוס המפגש עם הקרחון), כלומר אוניית ענק מתחילת המאה הקודמת, ששומרה בהצלחה ועוגנת היום קבוע בלוס אנג'לס, ואפשר לטייל עליה.

 

וביום השני של הסופ"ש היה את שיעור הגלישה המפורסם, שבו עוז לימד את האופנוען לגלוש, בעוד אני התחבאתי עם כובע ושרוולים ארוכים מתחת לשמשייה ("כולנו יודעים מי הערפדית כאן", סיכם את זה האופנוען), צפיתי באחיין בונה ארמונות בחול ודיברתי עם קרן.

 

ביום שאחרי יצאנו לטיול האופנוע הגדול, שעליו – בפוסט הבא, כולל השאלה הגדולה: איך שורדים שמונה ימים עם תיק גב אחד קטן – ולמה?

 

*יש לציין שמלבד שעון בן חיל, עוז הצליח להדביק אותנו גם בשיר הבא, שאם לא שרנו על ברבאבא שנולד בגינה, אלא עברנו ממש לשירים של גדולים, שרנו את זה:

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/8/2009 02:02   
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2009 02:16

 

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2007

1/2007

שוברים

שוברת חרם של שנתיים ונכנסת לרנואר. מגלה בתדהמה את זוג המגפיים שחיפשתי כל החורף. מבקשת לראות ב-39. המוכרת מודיעה שאין. לוקחת דקת דומייה להיפרד מהמגפיים בצער, רואה בזווית העין את המוכרת מתקרבת אליי.

המוכרת – דוחפת לי לפרצוף זוג מגפי שפיץ מלאי ניטים, סרטים, פרווה ועוד קישוטים, לא דומים בשום פרט לאלה שרציתי – "מה עם אלה מאמי? זה מגף מאמם חמודה".

יוצאת מהחנות, נשבעת להחרים את רנואר לעוד שנתיים.

 

(הכנה לוויכוח הצפוי עם מ': זה לא התנשאות רק בגלל השפה! זה בגלל שהיא הציעה לי את המגפיים הערסים האלה! לא היה קשר בינם לבין מה שאני רציתי! היא לא מקצועית!).

 

 


 

 

אחרי שבגלל הבאסה לעבור לדירה קטנה עם מטבח קטן ובטח לא מצויד כמו שהיה לי בשבדיה פשוט הפסקתי לבשל, הגיע אליי ידידי עופר הבשלן לביקור החלפת מתכונים. כיוון שכבר שלושה חודשים אני מחליפה איתו סיפורי בישול, קצת פאדיחה להגיש לו, כמו לשאר אורחיי, משהו קנוי. אז שברתי את מחסום הבישול ואפיתי לחמניות גבינה. הוו, התגעגעתי!

 

בתמונה: מארחת, כולל תה בקנקן הבודום האהוב עליי.

 

 

 

 

 


 

 

סרט ביס דוקו על קטינות בהריון בבריטניה. בין היתר אישה שילדה שתי בנות כשהייתה נערה בעצמה, ועכשיו גם השתיים, אחת בת 14 ואחת בת 16, בהריון. שתיהן אגב מעשנות תוך כדי ההריון. ובת ה-14 אומרת משהו כמו "מה איכפת לי שיהיה לי תינוק? במילא לפעמים משעמם לי בבית". החשק הראשון שלי היה להעיף סטירה לכל השלוש. הרגש השני היה רחמים עליהן ועל הילדים שייוולדו. איזה באסה.

 

 

ועכשיו יש את הסידרה של ציפי ברנד, על הרווקות והרווקים בתל אביב. שיט של פנויים פנויות, כל מיני מכריסים לא מצחיקים מודיעים לבחורות שיש להן עיניים יפות. אחד מהם מתלונן שהבטיחו לו 65% אחוז בחורות בשיט ו"יש רק חמש אחוז בחורות". בחורה אומרת למישהו שהיא מתייחדת  בתאה עם דויד גרוסמן והבחור שואל אם זה מישהו מהשיט. השם ירחם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/1/2007 19:56   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
127 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של acquisto cialis senza ricetta ב-22/8/2009 01:24

 

 


 

קרואסונים שגויים

אני נכנסת לבית של ההורים, אמא יושבת עם פרצוף תשעה באב ויד בתוך קערת מי קרח.

אני: מה קרה?

אמא: הוצאתי את העוף מהתנור, התבנית החד פעמית התקפלה והרוטב הלוהט נשפך עליי. יש לי כווית ענק ביד עם שלפוחית שמתחרה בכינרת.

אני ניגשת לקחת פולקע מהתבנית.

אני: מה זה? נו באמת, לא נשאר רוטב בכלל.

 

 


 

 

אם יש דבר שמעצבן אותי זה טעויות בעברית או שפה זולה כמו של המוכרות ברנואר ("המכנס מאאמם עלייך מאמי!!"). אבל פרחות בנות 20 זה דבר אחד, ושלטים עם טעויות זה כבר משהו אחר, מתכון בטוח להתקף עצבים ממשמש ובא. הנה מה שמצאתי בקפה בנתב"ג, זה שיש בו גם בר מיצים ונמצא בקומת הטיסות היוצאות, ממש ליד השער שבו רק אנשים עם כרטיס עלייה למטוס יכולים לעבור.

דווקא תיכננתי לנשנש שם משהו, אבל חטפתי חום מזה. אני לא מבינה, אתם כבר פותחים בית קפה, משקיעים בתפריט ובכלל, למה שלא תשקיעו עוד קצת במישהו עם טיפה השכלה שיעשה לכם הגהה?

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/1/2007 15:47   
122 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מרב ב-18/4/2008 08:38

 

 


 

בינוניים

אפרת ואני אכלנו צהריים ב Human Nature, המסעדה האורגנית בבן יהודה. ראשית – אני שמחה שבכלל הקימו אותה, בתקווה שזו סנונית ראשונה בטרנד שעוד יסחוף את הארץ כאילו אנחנו קליפורניה.

 

שנית – האוכל. הכל אורגני, כמובן. חוץ מזה יש מנות טבעוניות (עוז וקרן – לכאן לוקחים את ארז בפעם הבאה שהוא בארץ), יש מנות בלי גלוטן (פארה, זה בשביל הביקור שלך) וכל המנות הן אורז מלא, פסטה מקמח מלא, פיצה מקמח מלא, אפשר למות מאושר.

 

אז לקחנו את הצעות העסקית. בתור ראשונות אפרת זכתה בקציצות עדשים מעולות, אני במרק עדשים חביב. בעיקריות – אני זכיתי בטופו במרינדת צ'ילי וליים על אבוקדו, פלפל קלוי וקינואה. זה היה פשוט מעולה. אפרת לקחה מנת פסטה שהייתה גם היא חביבה מאוד.

 

חוץ מזה, בשתייה יש שייקים שסוחטים במקום עם תוספות בריאות, כמו אכינציאה, ג'ינג'ר או שום. לבחורה עם שריטת אוכל בריא כמו שלי זה היה גן עדן. תוסיפו לזה את העיצוב הנעים, האווירה הנעימה והלא דחוסה מדיי (להבדיל מהתור באורנה ואלה, למשל) והעובדה שלא דוחפים לכם גלגלצ בפול ווליום, וקיבלתם מקום מעולה לארוחה עם חברים. גם אפרת וגם אני סיכמנו ב"אנחנו עוד נחזור. בטוח".

 

 


 

 

ובתור מתנת יום הולדת מאוחרת אפרת הביאה לי, בין היתר, חמאת גוף של נרות שינקין, בריח וניל, פאצ'ולי ולבנדר. מתה על חמאת גוף, מתברר.

 

 


 

 

אני חייבת להפסיק לבכות מהסוף של "אקסטרים מייק אובר – גירסת הבית". אנשים מקבלים בתים משופצים ומעוצבים, ואני מתייפחת כאילו צפיתי הרגע באסון שנוגע לי אישית. היום האיש שקיבל בית מעוצב, סוג של ווייט טראש, הציע נישואים לאם התינוקת שלו על המדשאה המעוצבת מחדש שלו. הכי קיטשי בעולם, ואני בוכה כאילו אני היא זו שמתחתנת עם ההילי בילי הזה. גו פיגר.

 

 


 

 

אחת מסדרות הטלוויזיה שאך לאחרונה גיליתי היא "היחידה". בונ'ה, שווה. קודם כל יש את הנשיא פאלמר בתור מפקד צוות, פלוס קצת מבצעיות, פלוס קצת עורף, פלוס תככים ובגידות. אופרת סבון מעורבת בסידרת פעולה, סוף סוף עלו על הסדרה שתרתק גם גברים וגם נשים.

 

 


 

 

אני לא מאמינה, מישהו נכנס היום לכאן אחרי שחיפש "הכריחה של אמיל והבלשים". הכריחה. אררר.

 

 


 

 

גם אצלכם ה"מילון" בסלולרי, שאמור לתת אוטומטית את המילים שאתם מקלידים, ממש עילג? מעבר לזה שהסלולרי שלי מסרב לדבר עברית נכונה (אין, לדוגמה, "הביאי", יש רק "תביאי"), אז גם אין מילים הכי טריוואליות בעולם. מי זה חיבר את האינדקס הזה?

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2007 16:31   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםרוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/1/2007 13:15

 

 


 

קטנים

הרבה פעמים נכנסים לבלוג הזה אחרי שחיפשו שמות ספרים בגוגל. היום נכנס מישהו שחיפש "ארבע בתים וגעגוע"  

 

 

 


 

 

הידעתם שהפירוש המקורי של "סבבה", בערבית, הוא בעצם "להתאהב"? זה מוצא חן בעיני, כי אם אני זוכרת נכון להתאהב זה באמת סבבה.

 

 


 

 

ולעומת זאת, הידעתם ש"באסה", במקור בערבית, זה גירסה של להזדיין? מסתבר שהביטוי התמים "איזה באסה", השגור בפי פולניה מדוכאת שכמוני אחת לשתי דקות, זה ביטוי ממש מכוער בערבית.

 

 


 

 

אחרי חודש שדיוידי היוגה שקניתי שכב בעטיפתו המקורית בלי שעשיתי איתו כלום, אתמול ממש קרעתי את הניילון ושמתי אותו בנגן הדיוידי. ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ואכלתי צהריים, תוך צפייה בנשים האחרות מתעמלות. אוטוטו אני גם מתחילה, אני בטוחה.

 

 


 

 

השבדי מבקר בארץ, ולאות היחסים הטובים ששמרנו בינינו, הוא הביא לי מתנות כריסמס. זה היה באמת מקסים מצידו. הוא הביא לי קופסת שוקולדמחנות השוקולד האהובה עליי בשטוקהולם. זו קופסת הכריסמס שלהם, וזה אומר שיש שם שוקולדים ממולאים בקרם זעפרן, בבצק ג'ינג'ר, ובתבליני גלוג. במילים אחרות, הוא הביא לי את טעמי הכריסמס לכאן. יכולתי ממש להרגיש את אווירת הכריסמס. היה באמת מקסים.

 

פרט לזה הוא הביא לי את קופסת איחסון הגבינה של בודום. אני צריכה לציין שהקופסה הזו היא להיט, ראיתי אותה באחד ממיליון סיוריי בכלבו האלמותי NK, וביקשתי אותה לכריסמס הקודם. ואכן קיבלתי אותה. וכשעברתי לארץ, הצלחתי לשכוח אותה בשבדיה (כי היא הייתה במקרר, כמובן). רציתי לבעוט בעצמי בכל פעם שהנחתי את הגבינה הצהובה שלי במקרר פה, בחפיסת הניילון שלא ממש נסגרת טוב. אז אמרתי לשבדי, והופה, קיבלתי את הקופסה לכריסמס, שוב. אין כמו לקבל מתנה שממש רצית, פעמיים.

 

 

 


 

 

ליום הולדתי קנו לי קרן ועוז את הקופסה הזו של פילוסופי. אם עוד לא שמעתם על זה, זה קוסמטיקה עם קונספט. ואכן, ערכת הטיפוח בקופסה מוכיחה את עצמה. כשהייתי בארה"ב מייד בדקתי את שאר מוצריהם, ויש המון. התקמצנתי לקנות ברונזר בשלושים דולר, או שמפו ב-16 דולר, למרות שעד עכשיו אני זוכרת את הריחות המקסימים שהוא מגיע בהם.

 

והתאהבתי גם בקרם הידיים של ל'וקסיטן. איזה קרם ידיים שווה, חמאתי קצת, נספג ישר, וריח מצוין. שלושים דולר לטיובה בינונית. נזכרתי ישר בקרם הידיים ששוכב לי בתיק, תשעה שקלים במבצע בסופר פארם, ולא העזתי להוציא כזה סכום על קרם ידיים. במקום זה נכנסתי לספורה בכל פעם שהיה וניסיתי מהשפורפרת לניסיון שעומדת שם. עכשיו אני כמובן מתחרטת נורא שלא קניתי את השפורפרת הקטנה, שהם מציעים "לנסיעות", בתשעה דולר. הייתי יכולה לשמור אותה לרגעים קשים בהם הייתי זקוקה לעידוד דחוף.

 

 


 

 

במהלך שיטוטיי בממיר נתקלתי בליאור אשכנזי. שברון הלב לגלות שהוא ירד לזנות ומשחק ב"השיר שלנו". התלבטתי בין "אויש, הזוועה", לבין "אויש, הוא שווה".

 

 


 

 

המון המון סרטים (ליטל מיס סאנשיין, הבונד החדש, סוריאנה, לקום אתמול בבוקר הם רק מה שאני זוכרת עכשיו), ספרים (הבושם, המוות והפינגווין, טרילוגיית ניו יורק) וסדרות טלוויזיה. צפוי פוסט תרבותי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/1/2007 19:06   
129 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/1/2007 01:23

 

העיר הגדולה

אחרי סן פרנסיסקו חזרנו לל.א. בשעת ערב מאוחרת. ישירות אל מושמוש הנלהב מאוד למצוא אותנו מחדש. את הערב האחרון בקליפורניה ביליתי עם אחי ואשתו, בסידורים אחרונים, בצפייה בתמונות ובהבנה כמה מהדברים שרציתי לעשות איתם לא הספקתי. (כמו: לראות את הסרט והאלבום של החתונה שלהם, או לדבר על כמה נושאים שרציתי להספיק). מדהים איך שבוע חלף בצ'יק, כאילו שנייה אחת.

 

למחרת בבוקר לקח אותי עוז אל נמל התעופה, לטיסה לניו יורק. למרות שבדמיוני ראיתי טיסה קצרה, שהרי זו טיסה פנימית, רק אז קלטתי שבעצם זה חמש שעות טיסה, זה כמו לטוס מהארץ למקומות יחסית רחוקים באירופה. וכך חלף לו היום, בטיסה.

 

בערב נחתתי בג'יי אף קיי. קבעתי עם רוית שאפגוש אותה בשישית על 34. הייתי קצת מדוכדכת מהפרידה מקליפורניה, אבל האמת, ברגע שדרכתי בסאבווי והרחתי את ריח הג'יפה המוכר, התרוממה רוחי. אני בניו יורק!

 

רוית לקחה אותי הביתה, והיה מפתיע לגלות שמחכה לי חדר גדול, עם אמבטיה ושירותים פרטיים. יותר שווה ממלון, מה עוד שפה חיכו לי בסלון שני חברים טובים – רוית ודימה, הלא הם חבריי הישראלים משבדיה, שיחד איתם חקרנו השבדי ואני את הפיורדים בנורבגיה ואת האי אולנד.

 

ביום שישי בבוקר קמנו ויצאנו כל אחד לדרכו – רוית ודימה לעבודה, אני לדאון טאון. ואחרי שלל קניות שוות (ניו יורק שולתתתתת!!1111), עמוסת שקיות, נכנסתי למייסיס, בשביל לבדוק את המתנות חינם בקומת הקוסמטיקה. ואחרי זה החלטתי לאכול לאנץ', בקומת המרתף של מייסיס, במקום הזה שקונים סלטים לפי משקל.

 

ואחרי שבחרתי לי סלט יוקרתי, כולל קינואה ובורגול, הלכתי למקום שיושבים בו, וגיליתי שהשולחן הפנוי היחיד צמוד לשולחן שישבו אליו שתי שחורות ענקיות, ודיברו בצרחות כועסות אחת עם השנייה משלבות הרבה "מאדר פאקר" בשיחה שלהן. קצת התבאסתי, אבל החלטתי שאני לא רוצה לאכול בעמידה ואני לא מפחדת.

 

נדחקתי בעדינות אל השולחן שלי, הנחתי את המגש, וניסיתי להיחלץ מהמעיל שלי בלי לזוז יותר מדיי. היד שלי נתקעה בשרוול, ונאבקתי בשביל לשחרר אותה. ואכן, היא השתחררה בסוף, ובשוונג אדיר, בלי שיכולתי לשלוט בזה, העפתי וואחד כאפה לאחת השחורות הכועסות.

 

היא נעצה בי מבט כשנחיריה רוטטים. כעיקרון הנחתי שזהו, אני עומדת למות. אבל בתור ניסיון אחרון מלמלתי "איימ סו סורי". נחיריה רטטו עדיין כשהיא פלטה "אהה", בטון זועם. השתדלתי לנתק קשר עיניים, ולמרות שממש התחשק לי לקום מהשולחן ולברוח משם, החלטתי שאני לא נשברת, אלא ממשיכה לאכול שם.

 

היה סלט מצוין. רק צלחת קצת חלקלקה, ובאחת הפעמים שניסיתי לנעוץ את המזלג בסלק לא הצלחתי, ואחרי כמה נסיונות הסלק פשוט עף, ישירות אל האישה הגדולה שכבר העפתי לה כאפה. עצרתי את הנשימה, ואני מוכנה להישבע שהזמן עבר לסלואו מושן, כשהסלק עף באוויר לכיוון שלה. עקבתי אחריו כשאני מרגישה את דום הלב ממשמש ובא. הסלק נחת חצי סנטימטר ליד המעיל הלבן שלה. שכה יהיה לי טוב, חצי סנטימטר יותר והקונסוליה כבר היתה מטפלת בהעברת גופתי הביתה.

 

בשלב הזה כבר אכלתי ממש מהר את הסלט שלי, ויצאתי משם, די בהקלה. את היום העברתי אחרי זה בהמשך הקניות (איי לאב ניו יורק!!), ובערב התאספתי עם רווית ודימה. החלטנו לצאת לארוחת ערב במסעדה ים תיכונית בווילג'. לארוחת הערב הצטרף ג'וש, בן דודי שגר בניו יורק.

 

היה מפתיע לגלות שכמו שיש ליטל איטלי, יש גם ליטל איזראלי. בבלוק אחד יש גם מקום חומוס ישראלי, גם מכולת ישראלית (שיש בה כל דבר שיכולתי לדמיין, כולל פינת בורקס טרי, ידיעות אחרונות ולאשה), וגם המון דוברי עברית, כולל המלצרים בבתי הקפה מסביב. בחמש הדקות שעמדתי בחוץ מחכה לג'וש (רוית ודימה הלכו לקנות מלפפונים חמוצים במכולת הישראלית) עברו כל כך הרבה דוברי עברית שהתקשיתי להאמין. זה כל כך שונה משבדיה…

 

למחרת בבוקר פגשנו לבראנץ' את קארי וביג. אנחנו איחרנו (ושוב, אנחנו נורא מצטערים!), והם כבר ישבו לשולחן, עם הגנרל והגנרלית. הייתה הרבה השלמת סקרנות הדדית ומפתיעה, הגנרל גילה כישרון של ממש בשירה ובאנגלית (לדעתי ראיתי איזו אמריקאית בשולחן ליד מוחה דמעה כשהוא סיים את "גוד בלס אמריקה"), וגם התרשמתי מאיך שהילדים אוכלים יפה תפוחי אדמה בעוד אני חותכת שם פנקייק ענקי מולם.

 

אחרי הארוחה מיהרנו רוית ואני ללו"ז הצפוף: כיאה לביקור בניו יורק הלכנו לעשות ציפורניים אצל הקוריאניות. ובדיוק כמו בסיינפלד, הן דיברו מעל ראשנו בקוריאנית כועסת, ורוית ואני התכווצנו שם לחשוב מה הן אומרות עלינו. אבל יצאנו משם מטופחות ציפורניים כדבעי, וטיילנו בעיר.

 

לפני שנסעתי אמרו לי כולם: "לנסוע לניו יורק בינואר? השתגעת?" ובכן, זוכרים שהיה יומיים גל חום בניו יורק? זה מה שהיה לי. אנשים הלכו עם חולצות קצרות ברחוב.

 

היה מאוד שמשי:

 

 

ואחרי כמה סיבובים ממש רווחיים (70% הנחה בבננה ריפבליק) נסענו ליוניון סקוור.

 

 

ביוניון סקוור נכנסתי לבארנס אנד נובל, לקנות ספר שהחברים הספרותיים של קרן המליצו לי עליו (Middlesex מאת ג'פרי יוג'ינדס) וישר קלטתי שממש מצער שיש לי רק חצי שעה, כי זה לא יספיק. אני מתה על בארנס אנד נובל (וגם בורדרס), והסניף ביוניון סקוור הרי ענק וכל כך שווה. ואכן, החצי שעה חלפה ביעף, ונותר לי רק לשאוף לנסיעה הבאה.

 

בדרך הביתה עברנו רוית ואני ב"whole foods market" ונותר לי רק להיאנח בצער, כי זה בדיוק המקום שאני רוצה שיהיה לי ליד הבית. קנינו כל מיני מאפינס שווים ובריאים, הוו.

 

ארוחת הערב היתה משפחתית: אכלתי עם ג'וש, אחיו מייקל וההורים שלהם, דודים שלי. ואחרי זה עוד חזרתי הביתה לרוית ודימה, והתיישבנו לראות את The Groundhog Day שבעברית תורגם בעליבות ל"לקום אתמול בבוקר". זה סרט מעולה, והמוסיקה שלו נדבקה אלינו להרבה זמן אחר כך.

 

ולמחרת בבוקר עוד הספקנו לנסוע לאפר ווסט, לבראנץ' עם אורן, ידידי הטוב, קולגה לשעבר (שהיה גם החונך שלי בעבודה) וגם אחד הבחורים הכי מצחיקים שאני מכירה. כצפוי, ארוחת הצהריים חלפה ביעף, וזהו, נגמר לי הזמן בניו יורק. הוווווווווווו.

 

רוית ודימה לקחו אותי הביתה בעוד אני ממלמלת שטויות כמו "הוו, הפעם האחרונה שאני נכנסת לדוויין ריד", או "הוו, הפעם האחרונה שאני מריחה את הסאבווי". דימה עזר לי לסגור את המזוודה (היה קשה) ורוית לקחה אותי לשדה. ובשדה, הטיסה שלי יצאה שער ליד הטיסה שיצאה לשטוקהולם. וכך ישבתי לי בין המוני שבדים, שמעתי שבדית ושקעתי בדיכאון משולב של כמה סיבות.

 

כדי לעודד את רוחי עשיתי בראש ספירה של הדברים שקניתי. זה ללא ספק מעודד. וכך, אחרי המון שעות, נחתתי בארץ, עם מזוודה עמוסה, אנגלית בתור שפה דומיננטית, וכוחות מחודשים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/1/2007 17:14   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/1/2007 16:28

 


be sure to wear some flowers in your hair

בבוקר התעוררנו אל בוקר אפרורי וערפילי, בדיוק כמו שסן פרנסיסקו צריכה להיות.

 

יצאנו לחפש לנו ארוחת בוקר. דבר ראשון ברחנו מהאיזור של המלון, כי הטנדרלוין, כבר הבנו, זה לא המקום לטייל בו בניחותא. במקום זה לקחנו אוטובוס אל הסיטי, לא רחוק מצ'יינה טאון.

 

~הערה: הקירבה לצ'יינה טאון העירה בי אינסטינקט רדום מימי לימודי הקולנוע, ובכל פעם שאירע משהו לא כמו שרצינו אמרתי "וול, איט'ס צ'יינה טאון, ג'ייק". רק בפעם המאה שנשלחו בי מבטים תוהים הבנתי שהם לא ראו "צ'יינהטאון"~

 

 אניווי, מצאנו מקום חביב של בייגלס וקרואסונים, ואכלנו שם את ארוחת הבוקר. היה עמוס אנשים במראה הסן פרנסיסקואי: לבושים אמריקאי, אוזניות אייפוד באוזניים, הסן פרנסיסקו כרוניקל ביד. גם אני רוצה לחיות ככה.

 

ומשם לקחנו חשמלית אל הנמל. ושם, קודם כל הלכנו אל המזח התיירותי הזה, פיר 39. לא כל כך התלהבנו מחנויות התיירים השולטות שם, אבל אז הגענו לכלבי הים. איזה חמוווודים. צפינו שעה באיזה מצחיקים הם, איך הם רבים על המקום שלהם על המזח. ואז גיליתי שיש גם שחף לידם. יש לי חולשה לתמונות שחפים (למרות שמודה שזו ששצה צילמה היא הכי יפה עד כה בעיני). אניווי, הרי לכם.

 

 

למרות שהם באמת היו חמודים, באיזשהו שלב זזנו משם, כי היו לנו כרטיסים לשיט לאלקטרז. אבל דווקא אז, כשמיהרנו לשיט, גיליתי את השחף האקרובטי והפוטוגני מכולם (ויש אפילו פינה של אלקטרז ברקע).

 

 

ומייד אחרי זה הוא נתן לי את הפריים שבגללו הייתי מרוצה לשאר היום.

 

 

 

בשלב הזה חשבה החבורה שבוודאי איבדתי את שפיותי; כי הנה אנחנו עומדים לאחר לשיט לאלקטרז בגלל שאני מצלמת איזו ציפור.

 

אבל בסוף הגענו בזמן. אלקטרז היה מאז ומעולם מקום שהסתקרנתי לגביו. מעבר לבית כלא, שזה כבר מעניין, הקונספט של כלא תקוע על אי בים שורץ כרישים אבל כל כך קרוב לאחת הערים הקסומות בעולם. כך שמאוד שמחתי לנסוע לשם.

 

 

 

וכך שטנו לנו אל האי, ולקחנו לנו את הסיור המודרך באוזניות. זה פשוט מעולה, הסיור הזה. יש בו כמה דוברים: כמה אסירים לשעבר וכמה סוהרים; וקריין. הקריין מדבר אליך קצת כמו אל אסיר. ההקלטה מתחילה במילים "גש עכשיו לנקודת ההתחלה! אתה צריך להיות עכשיו בנקודת ההתחלה!" אחרי כמה זמן עם נימוס האמריקאי זה ממש מוזר לשמוע הוראות חד משמעיות כאלה, ולכן כולם מצייתים די בהלם.

 

בכניסה לכלא, שומעים ברקע אסירים שורקים ומגרדים את הסורגים עם ספלי מתכת, סצינה כל כך מוכרת מעשרות סרטי כלא (אני ישר חשבתי על "חומות של תקווה" וגם קצת על "אוז") שכולם מרגישים מייד מאוד בודדים ומפוחדים, וממש מחכים שיקראו לך "פיש", מה שאכן קורה בהקלטה. כשנשאתי את עיני אל קרן ועוז ראיתי שגם הם קצת בהלם מקבלת הפנים לכלא. מה אני אומר, סיור ממש שווה יש שם. עברנו גם בחדר האוכל של האסירים, בין התאים, בין כמה מקומות שהיו מהם נסיונות בריחה (כולל סימני הפיצוצים והיריות שנותרו על הרצפה והקירות) והיה פשוט מרתק.

 

ביציאה מהכלא גילינו שיש לנו שלוש דקות למעבורת הבאה, או להיתקע באי לכמה זמן. לוקח איזה עשר דקות לרדת בשביל אל המעבורת, אז די התבאסנו. באורח מפתיע, עודד, שביקר שם לפני איזה חודש, אמר פתאום: אני מכיר קיצור דרך. וככה הוביל אותנו בן דוד שלנו בריצה בין כל מיני מסדרונות אפלים, שבהחלט לא נועדו לתיירים, ויצא שהגענו למעבורת בזמן. זה כל כך שימושי בן דוד שמכיר את הכלא.

 

הספקנו לרכוש גלויות של אלקטרז, ולכן על המעבורת בדרך חזרה לעיר כתבנו גלויה שבישרה לסבתות ולסבא: הנכדים שלכם יצאו מהכלא! אחח, משעשעים שכמונו.

 

זה היה סוף ביקורנו בסן פרנסיסקו. מהעיר יצאנו חזרה דרומה. עברנו עוד בסנטה קרוז, לשים את עודד בבית, ואכלנו צהריים מאוחרים שם: מסעדה אסייתית עם אופציות צמחוניות וטבעוניות. זה היה מקום כל כך סנטה קרוזי – כל מי שיש שם היה לבוש בבגדי גולש, כלומר קפוצ'ונים חורפיים, ברמודה וכפכפי ים, כולם נראו רגועים ושלווים ונהנים מהחיים. וגם האוכל היה טעים: אכלתי ירקות בווק עם טופו במרינדה, קערת ענק. אחח, נעים.

 

ויצאנו חזרה ללוס אנג'לס. עד כאן סן פרנסיסקו להפעם. עוד אשוב.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/1/2007 17:05   
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/1/2007 17:21

 


If you're going to San Francisco

פחות משעה נסיעה, זה מה שמפריד בין מה שנראה אמצע שום מקום, רק אנחנו והגלים, לסן פרנסיסקו, חתיכת כרך עירוני.

 

רק נכנסנו וכבר נתקלנו בחשמלית, סמל סן פרנסיסקואי ידוע. עוז הפתיע את כולם (הפתיע במובן הלם) כשאמר שהוא זוכר איזה פרק של "בברלי הילס 90210" שבו ברנדון נוסע לסן פרנסיסקו ונוסע בחשמלית. הפתיע כי א. הוא זוכר וב. הוא מודה שהוא ראה את הסידרה הזו. אני הפתעתי את עצמי כשדווקא זכרתי את הפרק הזה, זכרתי מה קרה בו (ברנדון נכנס לחשמלית ובמקרה נתקל באהבתו שנעלמה). ואז עוד זכרתי איך קראו לבחורה – אמילי ולנטיין. ואם מישהו מוכן להסביר לי למה זכרתי את הפרט הזניח הזה אבל לעומת זאת לא הצלחתי לזכור חצי מהפעלים החריגים שלמדתי בשבדית אני מאוד אשמח.

 

בהנחייתו של עודד חצינו את העיר בשביל להגיע לנקודת תצפית:

 

 

בנקודת התצפית דפקנו סטים של תמונות, כולל אחת שעוד תודפס בגדול בשביל סבתא מעפולה, כי היא כוללת שלושה מחמשת נכדיה פלוס אשתו של אחד (שזה בעצם עוד נכדה, כמו שאומרת סבתא).

 

ואחרי זה נכנסו לעיר. אני מודה שלא הכנתי שיעורי בית כמו שצריך. למשל, ידעתי שיש שם המון עליות וירידות, אבל לא היה לי מושג כמה הרחובות תלולים. לכן היה די הלם לגלות שמדובר ברחובות שהייתי מפחדת לנהוג בהם. ולתושבי העיר שרוכבים שם על אופניים יש לי רק דבר אחד לומר – יו פריקס!

 

רחוב תלול לדוגמה:

 

(לקח לי ים זמן לצלם את זה, כי בכל פעם שנעמדתי בשביל לצלם ועוז, קרן ועודד המשיכו ללכת, עוז הסתובב פתאום ואמר "קרה משהו, את לא באה?" וככה הרס לי את הפריים מהגב איזה שלוש פעמים).

 

והיינו גם ברחוב לומברד, שבתור אחת שלא הכינה את שיעוריה, לא ידעתי מה זה. אני יכולה רק לומר שבלומברד סטריט לא הייתי נוהגת לא רק בגלל שזה תלול, אלא גם בגלל שמדובר ברחוב שכל כולו מעין פניות פרסה. עוז דווקא נהנה לנהוג שם, בעוד קרן ואני חטפנו חום מכל פנייה.

 

(לא, אי אפשר להבין מהפריים הזה את מהות הרחוב. אבל מי שיודע יודע, ומי שלא אז אני מודה שהייתי צריכה לצאת מהאוטו ולצלם מלמטה, אבל הוכיתי בעצלנות. סורי).

 

ואגב, כשסיפרתי לשבדי על לומברד, הוא סיפר לי שכשאמא שלו ביקרה אותו לפני שנים בסן פרנסיסקו, היא גם לא ידעה מה זה הרחוב הזה, ולכן הוא שיכנע אותה שהיא תנהג בו. רק אחרי שהיא נכנסה עם האוטו לשם היא הבינה את גודל הטעות. וזה הומור כל כך אופייני לשבדי שזה מצחיק אותי בטירוף. זה כמו שהוא דחף אותי ממקפצת העשרה מטרים לאוקיינוס בעשר מעלות כשירד גשם, בטענה שזו חוויה שכל מי שעובר לשבדיה צריך לעבור. (לגירסתו הוא לא דחף אותי אלא שיכנע אותי לקפוץ. וב"שיכנע אותי" הוא מתכוון לזה שהוא חסם לי את היציאה האחרת מהמקפצה).

 

בשלב הזה היינו מאוד רעבים. כבר היינו בליטל איטלי אז החלטנו לאכול איטלקי. החלטנו להיכנס לזו שתיראה הכי פחות תיירותית. הבעיה בליטל איטלי היא שכל המסעדות נראות תיירותיות. טוב, אז כמו תמיד, אחרי שעשינו שני סיבובים בכל האיזור הרעב הכניע אותנו, ויצא שנכנסנו למקום שנראה הכי תיירותי, ועוד קראו לו "פינוקיו". למרבה ההפתעה, האוכל היה טוב, והמחיר בסדר. והמלצר עוד צ'יפר אותי ואת קרן בסלט למרות שלא הזמנו את העסקית. סבבה.

 

ומשם נסענו למלון. או, המלון. כשקרן מצאה אותו באינטרנט היא מאוד הופתעה: על פניו הוא נראה בסדר גמור, עם כל השירותים הנלווים, חדרים גדולים, במרכז העיר (לפחות ממה שנראה היה במפה באתר), וממש זול. זה היה מאוד מוזר, אבל החלטנו לנסות בכל זאת. את התשובה קיבלנו בצ'ק אין. המלון אכן ברמה טובה, ואכן במרכז העיר. הוא פשוט נמצא בחלק הכי מסוכן של מרכז העיר, הטנדרלוין.

 

אבל לסיפור האיזור המסוכן עוד נגיע. בינתיים עוד היה יום, ואני רציתי ללכת למומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר, כי הבטחתי לחגית שאני אצלם לה תמונות מהבניין שם לצורך פרוייקט העיצוב שלה. קרן אמרה שתבוא איתי, בעוד הבנים עשו קולות של "בבקשה בבקשה תוותרו לנו על המוזיאון". אז הבנים נשלחו לתור את העיר לבדם, ואילו קרן ואני הלכנו למוזיאון.

 

אני שמחה לומר שמדובר במוזיאון מקסים, ושראיתי שם לא פחות משלושה ציורים של פרידה קלו אהובתי (נקודה להבהרה: אני מתה עליה מאז עשיתי קורס באוניברסיטה שדי התמקד בה, ומאז כבר עשר שנים אני רודפת אחרי מוזיאונים שבהם ציורים שלה, כדי לראות את המקור). היו שם גם עוד אמנים כמו פיקאסו ושאר שמות מפורסמים. והייתה גם תערוכת צילום ממש טובה. בקיצור, מוזיאון שווה.

 

ובינתיים בקצה השני של העיר, עוז ועודד טיילו להם, והגיעו עד בית העירייה של סן פרנסיסקו. ועודד, בחור ללא גבולות, החליט לבקר את ראש העיר, וכך יצא שאחי ובן הדוד שלי כמעט נעצרו בלשכת ראש העיר סן פרנסיסקו. זה סיפור מאוד משעשע אבל אני חושבת שצריך לשמוע אותו ולא לקרוא. אסכם רק בזה שהכל נגמר בשלום, השניים הקסימו קצת את המזכירה של ראש העיר, התבדחו עם שומרי הראש, ויצאו משם בשלום.

 

כשחזרנו למלון גילינו קרן ואני שעוז ועודד עשו לנו הפתעה והזמינו מקום לארוחת הערב במסעדה שהם לא מוכנים לומר לנו מה היא. ובשעה היעודה הם הובילו אותנו אל המסעדה. ברגל. כזכור, גרנו באיזור הכי גרוע של העיר, הטנדרלוין, או בשמו האחר: המקום שכף רגל האדם הלבן לא דרכה בו שנים, בטח לא בחושך. וככה יצא שהלכנו שם, ברחובות מלאי הומלסים וסתם אנשים שישבו בחוסר מעש על המדרכה או עמדו והטרידו הולכי רגל, בבגדי הג'יי קרו והאברקומבי שלנו נראינו כמו הוואספים שאנחנו לא, ובלטנו שם למרחק קילומטרים. ואכן, תוך דקה נדבק אלינו איש די גדול, בבגדי כנופייה, והתחיל להסביר לעודד למה הוא צריך לתת לו כסף. עודד, האיש שאינו יודע פחד, הסביר לו בחזרה למה הוא חושב שלא, ואילו עוז עבר לנוהל צעידה בלבנון וכינס אותי ואת קרן לפינה הכי בטוחה (יחסית) על המדרכה. בשלב הזה עברנו כבר לצעידה ממש מהירה, ולא היו אנשים שנשמו לרווחה יותר מאיתנו כשהגענו למסעדה.

 

ששוכנת בהילטון. הילטון סן פרנסיסקו, מתברר, שוכן על גבול הטנדרלוין, ובקומה ה-33 שלו יש מסעדה שצופה על כל העיר. ושם אכלנו ארוחת ערב. יקרה, לא ממש טעימה (צריך ממש כישרון בשביל לייבש את הדג כמו שהדג שאני אכלתי היה יבש), אבל הנוף שווה כל דולר. צפינו על העיר, על הגשרים, והרגשנו טוב.

 

בדרך חזרה כבר היה ברור שניקח מונית, כי לחזור להארלם שצעדנו בו לא הייתה לנו שום כוונה. נפנפנו למונית מהרחוב והנהג ההמום שלקח אותנו אמר לנו: "מה חבורה כמוכם עושה באיזור הזה"? וכך קיבלנו הסבר איפה אנחנו, וכמה תמימים היינו. מסתבר שזה איזור הפשע של סן פרנסיסקו, והוא נקרא טנדרלוין על שם הימים ששוטרים קיבלו שוחד מהפושעים ששלטו שם ובכסף הזה לקחו את נשותיהם לאכול סטייק טנדרלוין במסעדה, ואף סן פרנסיסקואי שחייו יקרים לו לא היה נכנס לשם בלילה. אופס.

 

אל המלון הגענו די קרועים. בחצות כבר ישנו כולנו. בבוקר למחרת יצאנו אל יומנו השני בסן פרנסיסקו.

(בפרק הבא: החמישיה המפורסמת באלקטרז).

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/1/2007 15:35   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/1/2007 00:20

 


הדרך לסן פרנסיסקו

וב-1.1.07 קמנו טרוטי עיניים אחרי המסיבה של אתמול, אל הדרך לסן פרנסיסקו. בלילה הקודם, בסביבות שתיים, כשהלכנו לישון, הכרזנו על תשע וחצי כשעת היציאה הכי מאוחרת לדרך. כך שלא היו גאים מאיתנו כשהצלחנו לצאת בעשר וחצי, רק שעה איחור. נפנפנו לשלום ללוס אנג'לס ויצאנו לכיוון צפון.

 

ואחרי חמש שעות וקצת הגענו לסנטה קרוז. הסבר: בסנטה קרוז גר בן דוד שלי ושל עוז, O.D. כן כן, ממש כמו מנת יתר. כולם קוראים לו ככה, ובכלל זה גם אנחנו, אבל כדי לחסוך את הסירבול הזה מקוראי הבלוג, וגם כי אין לי כוח להחליף כל שתי שניות לאנגלית, אני אקרא לו פה בשמו המקורי – עודד. אז עודד (שיט, זה מוזר לקרוא לו ככה) הוא גולש ואיש שאנטי באופן כללי, והוא גר בדירה שכורה בסנטה קרוז עם שותף חובב גלישה (אמריקאי-שבדי, למרבה השעשוע) לא פחות ממנו. וכיוון שאין להם הרבה מקום בבית, ולעומת זאת כל אחד מחזיק בבעלותו לפחות שלושה גלשנים, הם נאלצו למצוא פתרונות איחסון מקוריים ולתלות את הציוד שלהם על התקרה.

 

בתמונה: הגלשנים פלוס הפינה הציונית של הבית:

 

 

 

באורח כללי הדירה משדרת קוליות מטורפת. ואם זה לא מספיק, אז יש שם גם את המוט הזה שעודד עושה עליו אימוני כושר.

 

בתמונה: עודד מראה לבנות ישראל מה הן הפסידו.

 

 

(וכך גם נוכחתי לדעת שאכן, אני הנכדה הבטטה היחידה במשפחה. עוז ואחינו הקטן עושים כושר, עודד ואחותו גולשים/רצים/נתלים על מוט. נחשו ילדים מי היא הנכדה הנותרת שהמאמץ הגופני היחיד שלה הוא לנפנף למונית).

 

אניווי, אחרי שסיימתי להתפעל מהמגניבות הכללית לקח אותנו עודד אל המקום החשוב ביותר בסנטה קרוז – החוף. באורח טבעי הדירה שלו נמצאת במרחק דקה הליכה מהחוף. הגענו בול לשקיעה.

 

 

החוף כמובן מהמם, ומייד גמרתי אומר שגם פה אני רוצה לגור. בדמיוני ראיתי את עצמי במכנסי חאקי רחבים וחולצה גברית לבנה מטיילת על החוף במלוא הוואספיות, לידי צועדים בעלי הדוגמן של ג'יי קרו, התאומים והלברדור. חלומותי נקרעו באחת עת נזכרתי בשני הערסים השכנים שלי בתל אביב, וחזרתי למציאות.

 

ומשם החלנו בהכנות לקראת הערב. או, הערב זה משהו שצריך להסביר. במקום להגיע ישירות לסן פרנסיסקו, הציע עודד שנעשה הפסקה בדרך. הוא מכיר מקום, סיפר לנו בטלפון, ובו מגדלור קסום ובית הארחה שלא נשכח, כולל ג'קוזי פתוח אל הים. מובן שמייד קפצנו על הרעיון.

 

זה היה כבר בחצי הדרך מלוס אנג'לס כשעודד התקשר ושאל אם הבאנו סדינים ומגבות. "למה שנצטרך דבר כזה?" תהינו. ובכן, מתברר שעודד שכח לציין שבית ההארחה הזה הוא בעצם אכסניית נוער, ורצוי להביא סדינים ומגבות, ואה, המקלחות משותפות. מייד פרצו באוטו זעקות אימה. עוז התאושש ראשון, כי יש לו תדמית חי"רניקית להגן עליה, ואמר משהו כמו "שטויות, זה יהיה כמו בטיול לדרום אמריקה". קרן ואני, נסיכה אמריקאית ונסיכה פולניה, שלרגע לא חשבנו לתרמל איפשהו בעולם אי פעם, סירבנו להתאושש. אבל עודד התעקש שזה שווה, שזה לא ג'יפה, ושכשנגיע נראה.

 

טוב, אז בסנטה קרוז החלנו בהכנות לאכסניה. כמו למשל קניית מצרכים. כי מתברר שאין שם מסעדה, אלא מטבח משותף שכולם מוזמנים לבשל בו ולאכול בו. עודד לקח אותנו אל הסופר הקבוע שלו, שהוא כמובן כולו אוכל אורגני (מתברר שקשה קצת למצוא שם סופר שהוא לא בטרנד הבריאותי), וקנינו כל מיני דברים שווים לארוחה.

 

ואחרי זה נסענו למקום, שנקרא Pigeon Point. והאמת, המקום מהמם.

 

 

 

החדרים קצת פחות. מדובר בשלושה בתים. בכל בית שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ומצויד, סלון חמים, ומקלחת ושירותים אחד לכולם. בכל אחד מהחדרים יש שלוש מיטות קומותיים, ולפעמים חולקים אותם עם מטיילים אחרים. אבל אנחנו מראש הצהרנו שיש גבול לחורניות, אז שכרנו חדר אחד רק לארבעתנו. את הבית שלנו חלקנו עם חבורת אמריקאיות-סיניות מצחקקות, שהיו בסוג של טיול בנות, ועם עוד איזה זוג שחזר מהג'קוזי ונבלע בחדר שלו בלי לצאת ממנו.

 

מרגע שנכנסנו למוד, זה היה מעולה. כל הילדות פינטזתי על קיץ כמו של החמישיה המפורסמת. דימיינתי איך גם אני, כמו הדודנים יוליאן, דיק, ג'ורג' ואן (והכלב טימי) אטייל לי, אשן במיטת קומותיים, אבשל ביחד ארוחות ערב של תנאי שדה ואהנה מיחסי חבורה מאוחדת ומשפחתית. וזה בדיוק מה שהיה שם. כבר היה לילה חשוך אחרי שפרקנו את חפצנו בחדר, והחלטנו לבדוק את הג'קוזי. ואכן, על קצה מצוק, מול האוקיינוס הגועש, שוכן ג'קוזי גדול. קרן ואני העפנו מבט אחד במימיו הצהובים והחלטנו לוותר, אבל לא בחורינו האמיצים, והם מייד נכנסו למים. האמת שזה היה מדהים, לפחות לפי הדיווח של עוז. כבר היה ממש קר, לילה ליד האוקיינוס, רוח קרה חזקה, והוא נשאר בבגד ים ואז נכנס למים רותחים.

 

וככה יצא שממש כמו בחמישיה המפורסמת, שם הבנים פתרו תעלומות בעוד הבנות שלקו ביצים וקלו פכסמים, גם אנחנו עבדנו לפי השיטה השוביניסטית הזו. עוז ועודד נותרו להם נהנים מהג'קוזי, ואילו קרן ואני הלכנו להכין את ארוחת הערב. דווקא היה נחמד. חיממנו את קיש גבינת העיזים שקנינו, הכנו סלט, קלינו לחם, הכנו את סיידר התפוחים על השולחן, ואז בדיוק הבנים חזרו.

 

ואחרי הארוחה בכלל הפכנו לתרמילאים, כשישבנו בסלון המשותף ושיחקנו פיקשנרי (המשחק הזה שצריכים לצייר פתגם או שם והשחקנים האחרים צריכים לנחש). היה כל כך, כל כך עולם אחר. לשבת באמצע שום מקום עם אנשים שאני בקושי מכירה ולשחק משחק חברה.

 

 

ואחרי המשחק הלכנו לישון. ובבוקר קמנו, הסתכלנו החוצה, ופערנו פה. כשנכנסנו לבית כבר היה חושך ולא ראינו את הנוף סביבו. עכשיו הסתכלנו מהחלון וראינו את זה:

 

 

היה אפרורי וקסום. עוז החל בהכנת תה לכולם לארוחת הבוקר במטבח המשותף, והכל הרגיש כל כך חמים ונעים. רציתי שתמיד יהיה ככה.

 

 

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיבוב במקום, מחזיקים עדיין את ספלי התה שלנו. אין ספק שזה המקום הכי פוטוגני שאי פעם ישנתי בו. טוב, חוץ מהפיורדים בנורבגיה.

 

עוז ועודד בשיחת דודנים על הבוקר, כי אין כמו רעש של גלים בשביל היצירתיות:

 

 

 

קרן והזריחה. תמונה שאני כל כך מרוצה שצילמתי שטפחתי לעצמי על השכם איזה שמונה פעמים.

 

 

 

וכל כך התקנאתי שמייד ביקשתי שתצלם אותי גם.

 

 

(אבל חייבת להודות שהתמונה איתה יותר מוצלחת).

 

אחרי טיול באיזור נפרדנו בצער רב מהמקום, ויצאנו אל מקום אחר, שאין סיכוי שאני אזכור את שמו, משהו ספרדי כזה. זו שמורת טבע של פילי ים (? האומנם זה התירגום הנכון? באנגלית זה elephant seals), וכבר דמיינתי לעצמי איך אני מביאה אותה בצילום א-לה שצה. אבל התברר שבגלל שזו עונת הרבייה אפשר להיכנס רק בסיור מודרך, שיוצא רק בעוד שעה וחצי, ואילו אנחנו מיהרנו לסן פרנסיסקו. אז החלטנו לוותר, עוז וקרן הבטיחו לעצמם שעוד יחזרו (הו, הקינאה), ופנינו צפונה. לסן פרנסיסקו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/1/2007 01:37   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נטע יוסף-בודניק ב-14/1/2007 14:17

 

סיפורי ל.א. 2

וביום ראשון, היום האחרון של 2006, יצאנו אל הדאון טאון של לוס אנג'לס. היה לנו מזל, ואייל, חבר ילדות של קרן, הצטרף אלינו לסיור. עד שהפך לאיש עסוק שגר בהוליווד נהג אייל להסתובב בעיר וללמוד את ההיסטוריה שלה, מה שהפך אותו למדריך מושלם.

 

אז קודם כל נלקחתי לסיור קטן בדאון טאון, שם התפעלתי לגלות שגם ללוס אנג'לס יש קו רקיע עם גורדי שחקים. היה קצת מפתיע, בהתחשב בעניין הזה עם רעידות האדמה, אבל אז באמת נזכרתי שבפתיח של פרקליטי אל איי תמיד היו בניינים גבוהים.

 

 

אחרי הדאון טאון קפצנו לרחוב הכי עתיק בלוס אנג'לס, אולווירה. לוס אנג'לס, כידוע, הייתה פעם במקסיקו, והרחוב הכי עתיק בעיר הוא מטבע הדברים מהתקופה המקסיקנית שלה. וכך יוצא שהרחוב נראה כמו רחוב במקסיקו. כלומר, רחוב ממוסחר במקסיקו.

 

 

כמובן ששם אכלנו צהריים, וכמובן שאוכל מקסיקני. אחרי הבוריטו והקווסדיות בקושי יכולנו לזוז (חוץ מעוז וקרן הערמומיים שחלקו בוריטו וכיוון שכך עוד התהלכו באלגנטיות יחסית להליכה המעפנה שלי), וזזנו משם.

 

לווניס ביץ'. כולכם מכירים את וניס ביץ'. זו הטיילת הזו שקלי וברנדון נסעו עליה ברולר בליידס וכמעט כל סרט מלוס אנג'לס מביא סצינת חוף משם. אבל כמה יודעים למה קוראים לווניס (קרי, כחח כחח, ונציה) ביץ' ככה? זה בגלל שממש ליד החוף יש כמה רחובות שהם בעצם נהרות, והבתים יושבים לצד המים, בדיוק כמו שהאמריקאים מדמיינים את ונציה.

 

האמת שמקסים שם, וקצת מקנאים באנשים שגרים שם, עד שחושבים על איך לעזאזל עוברים דירה לשם או משם, או סתם מביאים ספה מאיקאה.

 

אחרי וניס ביץ' חזרנו הבייתה, להתכונן למסיבה. כלומר, זה היה התיכנון הרשמי, אבל איכשהו יצא שקרן ואני נסענו לקניון (באשמתי, התעקשתי להחזיר איזו גופייה שקניתי, ומזל שעשיתי את זה, כי לפני יומיים מצאתי את אותה הגופייה בשליש מחיר בסייל של בננה ריפאבליק. וויהי!). ואז חזרנו כדי להתלבש למסיבת הסילווסטר.

 

המסיבה נערכה אצל ג'סיקה וכריסטופר, להלן ג'ס וכריס. ג'ס היא החברה הכי טובה של קרן, כריס הוא החבר שלה, והדירה היא העתק מושלם של דירה ממלרוז פלייס, כולל הבריכה כמובן, אבל מינוס ג'ייק השכן החתיך (במקומו יש איזה כמה חננים אסייאנים. ממש לא משתלם). כיאה למסיבה אמריקאית מושלמת, מייד הונחו על ראשינו בכניסה כתרים וכובעים של "הפי ניו ייר!" ומרטיניס. שאר החבורה התקבצה לאט לאט, וכולם החמיאו למארחים על התקרובת והקישוטים. האמת, הכיבוד היה ממש ממש שווה, והקישוטים היו מושקעים כמו שרק אמריקאים יכולים.

 

לקראת חצות גיליתי פרט משעשע: לא רק בחוף המזרחי נשארים דבוקים למסך לראות את הכדור המטופש הזה נופל, בחוף המערבי עוד משדרים את כל האירוע בשידור חוזר, למרות שכולם יודעים שהכדור כבר נפל. אז הנה, כולנו מביטים בהשתאות בספירה לאחור:

 

 

צריך לציין שקצת לפני חצות הצטיידו כולם בכוסות שמפניה ותותים מצופים בשוקולד לבן, כדי לפתוח את השנה החדשה במשהו מתוק. למרבה הצער, מתברר שהתותים המצופים שכבו המון זמן במקפיא של טריידר'ס ג'ו, וככה יצא שפתחנו את השנה עם תותים עבשים, שכולם ירקו בפרצופים מזעזעים אל המפית הראשונה שהם מצאו. בתקווה שזה לא סימן לשנה שרק התחילה. אמאל'ה.

 

לפחות השמחה בחצות הייתה אמיתית. שנה חדשה טובה לכולם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/1/2007 02:02   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/1/2007 17:3

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2006

 

סיפורי ל.א. 1

יום שישי: קודם כל סיבוב קצר ברודיאו דרייב. חייבים לראות איפה ג'וליה אמרה "ביג מיסטייק, יוג'".

 

 

 

אחרי זה ה-Grove, שהוא מן קניון פתוח. כל חנות שתחשבו עליה – יש. לא היה לנו כל כך הרבה זמן, למרות שהסיילים עצומים והמלאכה מרובה. הכי הרבה זמן בילינו באברקרומבי אנד פיטץ', ויצאנו עם שקיות ענק. איזה כיף. הצלחנו גם לעשות קניות בביקור בזק בבננה ריפאבליק, אחרי שהחנינו את עוז ב"בארנס אנד נובל". נפגשנו אחרי שעה, קרן ואני נושאות שקיות של בננה ואברקרומבי, עוז נושא שקית של בארנס אנד נובל. כל הצדדים היו מרוצים.

 

 

הגענו הביתה די סחוטים, וגם מלאים אחרי עוגת הגבינה בצ'יז קייק פקטורי (קרן ואני חלקנו עוגת שוקולד-חמאת בוטנים-בצק עוגיות-גבינה. עוז הלך על קלאסי – גבינה ותותים. היה כל כך מעולה וממלא, שבקושי זזנו אחרי). אבל עוד ציפתה לנו ארוחת ערב במסעדה צרפתית עם ההורים של קרן. היינו כל כך מלאים שאכלנו רק מנות ראשונות. אבל מעולות. הידעתם שניוקי, גבינת עיזים, עגבניות שרי, אפונה, בזיליקום ורוטב אפונה זה פשוט מעולה ביחד?

 

אחרי הארוחה כל שרציתי היה לישון, אבל הלו"ז עמוס. יצאנו אל העיר לקומדי קלאב, לערב של אילתורים (כמו "של מי השורה הזו בכלל"). קצת חששתי, כי זה ידוע שתרבויות שונות צוחקות מדברים שונים. הייתי פעם בהופעת סטנד אפ שבדי, ופשוט לא הבנתי מה מצחיק אותם. הבנתי את השפה, אבל למה זה מצחיק? אז קצת חששתי מההופעה הזו. אז אני שמחה לבשר שההומור האמריקאי יותר מובן לי. אם כי גם שם היו כמה דברים שעוז ואני לא חייכנו אפילו. אבל חלק היו בדיחות שצריך רקע אמריקאי (אין סיכוי שאני אבין בדיחות על בייסבול, למשל).

 

 


 

 

שבת: פתחנו את היום בקצת טיול רגלי. נסענו ל-Thousand Oaks, מן שמורת טבע חביבה. רציתי לעשות מסע רגלי בטבע כי זה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם משטוקהולם. בעבר יצאנו השבדי ואני למסעות אופניים ורגליים בפארק הענק שהיה ליד הבית שלנו, ובו כמה אגמים וגבעות. בארץ, אני לא צריכה לספר לכם, קצת קשה למצוא טבע שלא דורש לפחות שעה נסיעה, וגם אז קצת קשה למצוא טבע בלי שקיות במבה ובקבוקים זרוקים בכל האיזור.

 

בקליפורניה לעומת זאת, נוסעים עשרים דקות ומגיעים למקום שנקרא "אלף אלונים", ויש בו הרים, נחלים, ואף לא שמץ ליכלוך. נסענו עם חבורת חברים. בכניסה לפארק עמד שלט עם פירוט כל החיות שניתן למצוא שם. החבורה ניגשה לראות. גם אני פניתי לעבר השלט. "לא!!!" נזעקו עוז וקרן. מאוחר מדיי, כבר ראיתי שיש שם נחשים. שקלתי להישאר באוטו, אבל שוכנעתי שהנחשים ישנים בחורף (עלק חורף, 25 מעלות ושמש).

 

וכך יצאנו לדרך. הרים מכל כיוון, ובאמצע נקיק עם מים. הנה חלק מהחבורה בוחנים את ערוץ המים:

 

 

אנחנו, חבורת הרפתקנים שכמונו, חיים על הקצה:

 

 

 

עוז ואני בוחנים את המפל:

 

 

מה היה כתוב בשלט? לא לסטות מהשביל? לכו תשכנעו את עוז, שהיה צריך להיוולד עז, ואת ואיל, גם הוא עז אנושית, לא לחצות את הנחל על העשבים ולא לטפס על המצוק.

 

 

 

לא האמנו, אבל ואיל הצליח לרדת מהמצוק בשלום (באיזשהו שלב הוא נתקע שם, וקצת נבוך צעק לנו "לא נורא, תמשיכו, אני כבר אדביק אותכם"… כל הקבוצה החרדה נותרה במקומה, צופה בו יורד. הוא הגיע לקרקע ואשתו צעקה לו: you're grounded!!).

 

ואז הגענו לנחל במסלול שהיה קצת בעייתי לחצות. הנה עוז עוזר לקרן לחצות.

 

 

 

 

אחרי ההייקינג נותרה הקבוצה קצת תשושה. אכלנו צהריים ב"בהאה פרש" (פאסט פוד מקסיקני טרי). קרן, שהייתה קצת חולה מלכתחילה נשלחה הביתה לנוח, ואילו אותי עוז הקפיץ למקום בו אני מרגישה הכי בנוח. הקניון.

 

אין מה לעשות, חווית הקנייה בקניון אמריקאי שונה לגמרי לקנייה בעזריאלי, למשל, והכל לזכות האמריקאי. עצם זה שהמוכרת אדיבה ומנומסת ולא אומרת לי "צריכה עזרה חמודה? הג'ינס ייראה עלייך מהמם מאמי" זה כבר סיבה טובה להיכנס לחנות (בארץ אני לא קונה בחנויות בהן המוכרת קוראת לי "חמודה" או "מאמי". מרד צרכני עד שבעלי חנויות ילמדו את העובדים שלהם נימוסים). אניווי, החנויות בהן נקנו הכי הרבה דברים: ג'יי קרו ורואהל.

 

התוכנית להיום: וניס ביץ' והעיר העתיקה לוס אנג'לס (כן, יש דבר כזה. בערך). בערב מסיבת סילווסטר.

 

 


 

 

זה הפוסט האחרון ל-2006. מי ייתן ו-2007 תהיה שנה טובה יותר. לכולנו.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/12/2006 21:30   
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אורצ'וק.. ב-9/1/2007 13:42

 

 


 

התגעגעתי

וואו.

 

הטיסה הייתה קצת מייגעת. לצאת בחמש בבוקר לפרנקפורט ואז לחכות ארבע שעות למטוס לקליפורניה. הייתי קרועה, נרדמתי בשדה בפרנקפורט.  אחרי שעה התעוררתי ומצאתי את עצמי יושבת בלב חבורת גברים עוטי מלבושים וזקנים א-לה-טאליבן. אופס. מייד פיניתי את עצמי להתאוששות בחנות המגזינים (תמונות משפחתיות חדשות של בראד ואנג'לינה!!!! איזה מהממת הילדה!!).

 

הטיסה לקליפורניה הייתה מעייפת משהו. נרדמתי לשעתיים, רק בשביל להתעורר ולגלות בזעזוע שעוד לא עברנו חצי טיסה. אאאאה, מה עושים מכאן? צפיתי בשני סרטים ("ליטל מיס סאנשיין" – מעולה, ונראה לי שעוד ייצא לי פוסט עלק אינטלקטואלי עליו, ו-"אינוינסינבל", סרט פוטבול עם מארק וולברג, שהיה בידור חביב לכל המשפחה). התלבטתי אם להוציא את הספר בעברית, כיוון שלידי ישב טורקי צעיר. כשהוא הזמין יין הבנתי שדתי הוא לא, ושלפתי את הספר. קראתי את אחד מהספרים שנתנה לי גילה ("המוות והפינגווין", מאת אנדרי קורקוב. גם עליו עוד יגיע פוסט).

 

נחיתה. "שימו לב", אמר הטייס, "המזוודות שלכם ייצאו בטרמינל אחר מזה שנחתנו בו". אחרי 24 שעות של שינה טרופה ושלוש יבשות אין סיכוי שאני אוכל לעקוב אחרי מספרי טרמינלים. מובן שטעיתי במקום, ואיזה מזל שטעיתי, כי עוז וקרן לא ידעו איפה אני אצא, אז חיכו לי בטרמינל שיצאתי ממנו. כך שנפגשנו בפוקס, והלכנו לאסוף ביחד את המזוודה מהטרמינל הנכון. איזה כיף לפגוש אותם.

 

 לוס אנג'לס כיפית. קצת יותר מ-24 שעות ומרגיש כאילו תמיד הייתי כאן. פגשתי המון אנשים (פרט לעוז וקרן והמשפחה, פגשתי גם את מיכליקה. אין מה לומר, היא לא הגזימה, הילדים מהממים. היא הדאיגה אותי מאוד כשדיווחה שהסייל בגאפ ובננה נפתח כבר לפני הכריסמס וכמעט לא נשאר כלום. הו לא). אכלתי בצ'יז קייק פקטורי עם הדוד שלי, אכלתי בתאילנדית וגאן (מגישים אורז מלא בלי שאפילו מבקשים. איזה כיף). הייתי בקניון ענק ואני עוד אחזור לקנות את החולצה ההיא בהוליסטר שרק בגלל התור הענק לקופה לא קניתי. היום בתיכנון: מוזיאון גטי לאמנות (אמורה להיות תערוכת צילום, וויהי!!), וגם כמה מסעדות ואירועים חברתיים.

 

לסיכום: אוכל מצוין, מקומות יפים, חברה  משובחת. קשה קשה.

 

וקניתי מצלמה חדשה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/12/2006 21:09   בקטגוריות מושמושמפגשי ישרא-בלוג   
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בקליפורניה ב-1/1/2007 06:26

 
 

 


 

סילבסטר

"רררועי, ררררועי, שם שלי זה רועי, לא יורי"

(נאמר לפחות שלוש פעמים בשעה בעבודה. שמישהו יאחסן את הפרומו הזה)

 

 


 

 

הכל התחיל מזה שחיפשתי את המסיכה לשיער של קרן. אז הלכתי למספרה הקבועה שלה ושלי. אחרי שקניתי את המסיכה (כן יקירתי, מצאתי), שאל הספר אם בא לי להסתפר. הסכמתי שבאמת הגיע הזמן לגזור את הקצוות המפוצלים שלי. תוך כדי התספורת שאלה אותי הספרית אם לא בא לי קצת גוונים. "ממש טבעי", שיקרה, "ייראה כאילו זה מהשמש".

התחשק לי להרביץ לה שנייה אחרי שהיא שטפה לי את הגוונים הטבעיים עלק.

אז עכשיו אני בעלת שיער דבש. ססאמק.

(ותודה לכל החברים בעבודה ששיקרו בחינניות ואמרו שלא היו שמים לב אם לא הייתי שואלת. תודה גם לשני הסטרייטים שיצאו מהארון כשאמרו "זה ממש מבליט לך את העיניים" ו"זה מוסיף לך אור לפנים". גברים סטרייטים לא מבחינים בדברים כאלה!!!).

 

 


 

 

בימבלונת כתבה באחת התגובות בבלוגה על האמונה הנפוצה בקרב ישראליות, שאם הן לא יתנשקו בסילבסטר הרי שתהיה להן שנה מקוללת מבחינת זוגיות.

 

אני מכירה את האמונה הזו, למעשה הייתי קורבן שלה פעם אחת. זה היה בסילבסטר הגדול מכולם, המילניום. שבוע לפני היום הגדול מצאתי את עצמי פרודה טרייה ומבואסת (רגע, זה מצלצל לי מוכר), חרדה למחשבה שאוטוטו מגיע הסילבסטר ואני אוכל אותה לא רק לשנה הקרובה, אלא גם לכל האלף שיבוא, כלומר כל גילגולי הבאים יסבלו מחיים כמושי זוגיות בגלל שלא השכלתי להחזיק בדייט שלי עד הסילבסטר.

 

למזלי לא הייתי לבד. איתי הייתה חברתי הטובה, שחלקה איתי שם, עבודה ובאסה. אחרי סיעור מוחות הגענו למסקנה שהבעיה היא בקארמה. תל אביב לא עושה לנו טוב, ולכן, אחרי שנים שלא חצינו את גבול האיילון, כדאי לנו לצאת מגבולות העיר. החלטנו להיות מקוריות: במקום אלפי החוגגים שיגיעו לתל אביב, אנחנו נמצא לנו מסיבה מחוץ לעיר, בלי כל הגברים העירוניים השרוטים שכה מיצינו.

 

וככה גיבשנו סביבנו חבורת בנות חדורות אמונה, ומצאנו מסיבה מחוץ לעיר, באיזה קיבוץ שלא שמענו על קיומו לפני. בדמיוננו ראינו עשרות קיבוצניקים חסונים בחולצות משובצות שרק ממתינים לנשות העיר המתוחכמות. בערב המסיבה עטינו את מיטב מחלצותינו, במחשופים מטורפים, איפור נוצץ ועקבים אלגנטים תיכננו לכבוש את הפרובינציה.

 

 כעומק המחשוף כך עומק הנפילה. המסיבה נערכה בחדר האוכל של הקיבוץ. השולחנות הוזזו, בלונים הודבקו על הקירות, במבה וופלים נערמו בצלחות פלסטיק, אורגן אורות קטן האיר שטח קטן מחדר האוכל, די ג'יי מקומי ניצח על טייפ. טייפ!!! בנוכחים היו כמה קיבוצניקים מבוגרים ונשותיהם, אוחזות בידי הנכדים שלא נרדמו. חוץ מזה היו גם כמה קיבוצניקים צעירים, עם נשותיהם ההרות. כולם בסנדלי טבע וגרביים. וכמובן אנחנו, המכשפות מאיסטוויק.

 

החברה שלי ואני יצאנו לנשום אוויר ולבכות בחוץ. תהינו אם עוד נספיק להגיע למסיבה נורמלית בתל אביב, אבל הודינו בפני עצמנו שלא. בלית ברירה פנינו לכיוון הבריחה היחיד שהיה: אלכוהול. אמנם הייתה רק בירה בכוסות פלסטיק, ולא השמפניה בכוסות גבוהות כפי שראוי, אבל נו, לא בודקים שיניים של סוס כשיש רק סוס אחד.

 

עד חצות סימנו לעצמנו כמה גברים שהגיעו לבד. לא היה זמן לדיבורים, אנחנו פה בשביל להציל את המילניום! בחצות דפקה כל אחת נשיקה מטורפת לגבר שסימנה, ומייד מחקה את האירוע מזכרונה.

 

רק בחורה אחת מהחבורה שלנו לא מצאה עם מי להתנשק בסילבסטר. למותר לציין שחודשיים אחרי הבחורה הזו מצאה את אהבת חייה, אחרי שנה התחתנה, וכיום היא אם לשני ילדים מהממים. עקפה את כולנו. עד כאן לאמונה המטופשת שאם לא התנשקתן בסילבסטר הלכה השנה.

 

מצד שני, מה, להישאר בישראל? פחח, לא.

 

אז אני נוסעת לארה"ב. עוז וקרן אמונים על החוף המערבי, רווית ודימה יארחו את ביקור החטף בניו יורק בדרך הביתה. מי צריך נשיקה כשאפשר לעשות קניות בסיילז שאחרי הכריסמס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/12/2006 16:43   
115 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי אצל עוז בעולם ב-30/12/2006 20:07

 

 


 

אותו מקרר וגישה כל כך שונה

באיחור קל הגיעה אליי חבילת יום ההולדת שלי מחגית מזאגרב. היו בה שרשרת מעולה (כבר נענדה לעבודה, וזכתה למחמאות רבות), גרביונים סקסים בטירוף (נשאר רק למצוא חצאית הולמת וסיבה ללבוש אותם) וצעיף לבן ויוקרתי עד מאוד (נשאר רק לארגן חורף). תודה יקירתי.

 

 


 

 

מסתבר שדני סידס, שעד שאפרת חברתי אמרה לי שהוא הדי ג'יי בננוצ'קה והוא גם פנוי ו"נו נו, תלכי לראות אותו" הייתי בטוחה שהוא סתם עוד שדרן רדיו, הוא הרבה יותר אושייה משחשבתי. מאז שהזכרתי את המוזיקה המעולה שהוא שם בננוצ'קה לפני שני פוסטים נכנסו לבלוג ים אנשים שחיפשו בגוגל "דני סידס" בכל מיני גירסאות. החל מ"דני סידס לו"ז דצמבר" וכלה ב"דני סידס תמונה". ממ, הרבה מתעניינים באיך הוא נראה ואיפה הוא יהיה. פיספסתי משהו?

 

 

 


 

 

יש ב"יס סטארס" את התוכנית "אקסטרים מייק אובר" לבתים. עכשיו, בד"כ אני לא חובבת גדולה של תוכניות מציאות, אבל בתוכנית הזו, אמריקאית ככל שתהיה, יש משהו שפשוט גורם לי לבכות כאחרונת הרכיכות. הרעיון הוא שצוות התוכנית מגיע לבית משפחה ומשפץ לה אותו מהיסוד. באחת התוכניות שראיתי לאחרונה התייפחתי כמו תינוקת: הייתה שם משפחה של חייל אמריקאי בעיראק. בבית היו אישה ושלושה בנים קטנים, שלא ראו את אבא שלהם כבר שנה.

 

עכשיו, מילא זה שהצוות לקח את הבית החצי ריק שלהם ועשה ממנו פנינת עיצוב, ומילא זה שהם עיצבו להם את החצר בצורת חצר משחקים מצויינת, הם גם הביאו את האבא מעיראק בתור הפתעה.

 

אז בסוף התוכנית הם הוליכו את האמא ושלושת הבנים ברחבי הבית המשופץ, וכמובן שהאמא והילדים נורא מתלהבים, ותוך כדי הם מתקשרים לאבא שכאילו נמצא בעיראק ומדווחים לו איזה בית מקסים עשו להם, ואז הם יוצאים לחצר והילדים מתלהבים מהגינה, ואז, אאוט אוף דה בלו, האבא פוסע לחצר.

 

והילדים והאישה שוכחים את כל הבית, נוטשים את מה שהם החזיקו ופשוט שועטים אליו תוך צרחות "דדי!! דדי!!" וכולם בוכים והילדים מסרבים להתנתק ממנו והאישה שלו בוכה בדמעות ענק וצוות התוכנית כולו מתייפח איתה. ואני בבית מול המסך גם. נהייתה ממני רכיכה שאין כמוה.

 

 


 

 

אחרי המסיבה המפוארת של אתמול בערב, הייתי היום במסיבת יומולדת משפחתית. ולאחריה הציעו לי בני דודיי לבוא איתם להופעה של הג'ירפות ב"בארבי" בכפר סבא. אני חייבת לציין שהם מופיעים מעולה, הג'ירפות, והסולן שלהם, גלעד כהנא, אמנם שרוט לגמרי אבל מצחיק, מוכשר וכריזמטי. והיה שם שיר אחד (חוץ מ"וואו, איזה אבסורד", שכמה שהוא שטותי אני מתה עליו) שפשוט עשה לי את זה מאוד (לכת). אבל את שני השירים האלה לא מצאתי ביוטיוב. ואת זה כן:

רמי מואשם באחזקת סמים קלים

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/12/2006 03:06   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי אצל עוז בעולם ב-30/12/2006 20:10

 

התרכזות בדברים הטובים

התמכרתי לחבושים מיובשים. אני קונה אותם ממוכר הפירות המיובשים בקינג ג'ורג', ועד סוף היום נשארים מעט מאוד חבושים. וזה לא שאני מכבדת את החברים, סוציומטית שכמוני.

 

 

 


 

את שבת האחרונה העברתי בצפייה במרתון אינגמר ברגמן ביס 3. האמת שפשוט נהניתי לשמוע שוב שבדית. וחוץ מזה, סרטים עגמומיים מאוד מתקשרים למצב רוחי.

 

 


 

 

לפני שלושה ימים הייתי בננוצ'קה. היינו קבוצה גדולה. זה סיפור ארוך, אבל פעם נסעתי כחלק מאיזה פרויקט הידברות לגרמניה. היינו קבוצת ישראלים, ואחרי כמה חודשים באה הקבוצה הגרמנית לארץ. מאז כל שנה נוסעות קבוצות חדשות, ואנשים מקבוצות קודמות מסייעים בביקור, למשל יוצאים איתם אל חיי הלילה של תל אביב.

 

אז הייתי בננוצ'קה עם ישראלים פלוס הקבוצה הגרמנית. המוזיקה הייתה מעולה (דני סידס עשה עבודה מצויינת). הגרמנים רקדו בטירוף. וגם אני (אחרי שתי בירות ושתי טקילות יוצא שגם אני אוהבת לרקוד).

 

ואחרי שיצאנו מהננוצ'קה, הלכנו לברקפסט קלאב. שזה כבר ממש לא אני וחתכתי משם אחרי עשר דקות. חזרתי הביתה בחמש וחצי בבוקר. אלוהים, זה כבר לא לגילי.

 

 


 

 

פוסט חשוב, אחת הנורמות הפגומות שהפכו למקובלות בארץ ושכדאי מאוד לתקן.

 

 


 

 

ארוחת בוקר אינטימית של חברות טובות. על שולחן עץ בחצר נערכו להן מבחר גבינות שוות (בעלה של המארחת הביא מחו"ל), שקשוקת תרד, שני לחמי ארז (אחד בריא ואחד זיתים ואמנטל), סלט ופסטו עגבניות מיובשות. בקינוחים – בריושים ענקיים מ"בר לחם" ממולאים בקרם שוקולד וקרם פטיסרי. כל אחת מאיתנו אכלה אחד כזה ללא בושה, תוך טפיחות על בטנה ומילמולים שלא בסדר לאכול דבר כזה, וגם את הסופגניות האפויות של לחם ארז, כלומר הבריושים הקטנים הממולאים בשוקולד או קרם תפוז. היה מצוין. למה במפגשים כאלה הזמן תמיד רץ?

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/12/2006 17:03   
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/12/2006 14:03

 

 


 

מה עושים כשאין טלוויזיה או אינטרנט

רופא השיניים בהצעה קורצת במיוחד:

"אני יכול לעקור לך את השן הזו עכשיו, למרות הדלקת. זה פשוט יכאב יותר, כי ההרדמה לא תתפוס טוב. אז מה את אומרת?"

(אה, בוא נראה, תן לי לחשוב על זה רגע… לא)

 

 


 

 

בשבועות האחרונים לא היו לי אמצעי בידור בדירה: רק אחרי שבועיים קניתי טלוויזיה, ובשבוע שעבר הגיע המחשב שלי משבדיה, ככה שבשעה טובה התחברתי בחזרה לאינטרנט. אבל זה הותיר לי שלושה שבועות בהם חייתי ללא חיבור לאמצעי התקשורת האלקטרונים. תוסיפו לזה את חוסר החשק שלי לפגוש אנשים, וקיבלתם את אמצעי הבידור היחיד שיכולתי לסבול – ספרים.

 

אז בשלושת השבועות האחרונים קראתי שישה ספרים (האמת ששישה וחצי, כי זה שאני קוראת עכשיו יש בו 800 עמודים ואני בערך בעמוד 400). למען ההגינות אני אציין ששלושה ספרים קראתי בפעם השנייה (או החמישית, האמת שאת כולם כבר קראתי כמה פעמים כשהייתי בתיכון. ככה זה כשמתעלקים על הספרייה בבית של ההורים, מקבלים את הספרים של עצמך מלפני עשרים שנה). שלושתם של ג'ראלד דארל.

 

דארל, למי שלא מכיר, היה זואולוג בריטי, שהעביר את ילדותו בקורפו עם בני משפחתו האקסנצטרים משהו. גם מי שלא מכיר את השם של הסופר מייד יהנהן כשאני אומר "משפחתי וחיות אחרות", שהיה לספר עם מאה המשכים, סידרת טלוויזיה משובחת בבריטיותה ולסרט חביב. הספרים של דארל תמיד קסמו לי, בייחוד אלה שמתארים את ילדותו בקורפו. ההומור המעולה שלו, המשפחה הכל כך בריטית, האווירה העצלה בקורפו לצד סימני קולוניאליזם (המשפחה חייתה קודם בהודו), התקופה הנאיבית של לפני מלחמת העולם השנייה, בתחילת המאה, לפני כל המיסחור שכל העולם עבר. איזה כיף לקרוא את דארל.

(הכי מצחיק בעיניי – לארי, הכי חמוד לזלי, הכי מקסימה האמא).

 

 


 

 

ספר אחר היה "Everyone Worth Knowing" (מעניין איך יקראו לו בעברית: "כל מי ששווה להכיר"?), שכתבה לורן ווייסברגר, אותה אחת שכתבה את "השטן לובש פראדה". והספר, מה יש לומר, הוא אותו רעיון: צעירה ניו יורקית מתקבלת לעבודה חלומית (הפעם לא במגזין נחשק אלא במשרד יחסי הציבור הכי לוהט בעיר) ומגלה שכשמקדישים את כולך לקריירה זה פוגע לך בחיי החברה והמשפחה. יה יה, ווטאבר.

 

 


 

 

ספר נוסף היה "האפיפיורית יוהנה". אני מתה על ספרים שמתרחשים בהיסטוריה, והספר הזה, על אף שהוא כתוב בפשטות השמורה לספרים פחות איכותיים (או שאולי הבעיה היא בתירגום? משהו בכתיבה היה מאוד פשטני בעיני), מצייר תמונת עולם מרתקת. אני כמובן מאוד סקרנית לדעת אם הסיפור הבסיסי אכן אמיתי, אבל הדעות חלוקות.

 

 


 

 

הספר האחרון הוא "אינגה ומירה", של מריאן פרדריקסון השבדית. כבר קראתי ספר שלה (פינת הטפיחה על השכם: קראתי אותו בשבדית! אהה! פינת החזרה למציאות: זה היה בגירסת שבדית קלה למהגרים), ודווקא שמחתי לקרוא עוד אחד, הפעם בעברית.

 

הספר מביא את סיפור חברותן של אינגה, שבדית מלידה, ומירה, מהגרת מצ'ילה. ובכן, יש לי כמה מסקנות מהספר הזה. ראשית, הוא עשה לי געגועים לשבדיה, אבל זה לא חוכמה, כרגע כל דבר עושה לי געגועים לשבדיה. למשטרה בורח אנס מסוכן מהידיים? בשבדיה זה לא היה קורה (בולשיט גמור אגב, רק לפני שנה היה שם גל בריחות של אסירים מסוכנים). חונים לי בחניה? בשבדיה השכנים היו מכבדים את החוק. גברים ישראלים קולניים מתחילים (=מטרידים) איתי ברחוב? בשבדיה האנשים מנומסים יותר וכו.

 

דוגמה מצויינת לזה אפשר למצוא בעמ' 180 בספר. סערה השתוללה והרסה בתים, וכבר למחרת העירייה מתקנת טיפ טופ. "אפשר לומר על שבדיה דברים רבים, אבל אי אפשר להכחיש שהיא יעילה ביותר, חשבה אינגה". ומתי אצלנו, הה?

 

או סתם געגועים לשכונה. "שתי האחיות הצליחו להשיג יחד חדר במעונות הסטודנטים ברוסלגסטול" (עמ' 154). אני גרתי בדיוק בשכונה הזו.

 

הספר גם הזכיר לי כמה דברים פחות נעימים על השבדים. בקטע הזה המשפחה השבדית משתאה מהטיפול שמעניקה המשפחה הצ'יליאנית לסבתא הזקנה במשפחה ומהמחויבות המשפחתית בכלל.

"אינגה הביטה בנערה זמן ממושך. היא נזכרה ביאן. 'אולי אנחנו השבדים לא טובים בלסלוח', אמרה לבסוף.

'אבל אנחנו טובים בשכל ישר. וזה בטח יותר טוב מכל המיתוסים האלה על דם ומשפחה ואהבה'.

אינגה לא העזה לחלוק עליה."

(עמ' 121)

המשפחה השבדית בספר מפולגת, מורכבת מבודדים. ישר נזכרתי במשפחתו של השבדי: ההורים כמעט ולא מדברים ביניהם, האמא לא מדברת עם אחיה, השבדי לא מדבר עם אחותו, וכולם מתנהגים כאילו זה נורמלי.

 

ודבר אחרון לגבי הספר: עדיף לתרגם ספר משפת המקור שלו. הספר הזה, שנכתב בשבדית, תורגם מאנגלית. התוצאה היא שמות משובשים של מקומות, ותירגום מילולי של מושגים מקובלים. דוגמה שיחסית פחות בעייתית לעומת הטעויות שהיו שם, אבל אני סקרנית לגביה: כמה מכם יודעים מה זה "חג אמצע הקיץ"? ולעומת זאת כמה מכירים את המושג "מידסאמר"? לי נראה שהיה עדיף להשאיר את המילה המקורית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/12/2006 02:34   בקטגוריות ספרים   
158 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/6/2012 15:21