ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2009

10/2009

נפתח ברגוע

את בוקר שישי פתחתי בהשתתפות בחתונה. אני מודה שאני לא מתה על חתונות – מאות אנשים, מוזיקה רועשת, שתי שמלות באלפי שקלים,  סידורי פרחים שאף אחד לא זוכר וכו. האנרגיה המיותרת והכסף המיותר שנשפכים על האירועים האלה לא מובנים לי, זה הרי בבסיס טקס בין שני אנשים שאוהבים, לא עדיף לחגוג אותו באירוע קטן, אינטימי, רק עם אנשים שאתם באמת מכירים?

 

אז אני שמחה לומר שהחתונה הפעם הייתה שונה מהרגיל. 11 בבוקר יום שישי, 60 מוזמנים, ללא דיג'יי ורחבת ריקודים, רק שירים שהחתן והכלה (שהיא האישה ששיכנעה אותי לפתוח בלוג, אי שם לפני כמעט חמש שנים, בטענה שכדאי לי לכתוב ברשת חוויות משבדיה) אוהבים. היה נעים ושלו, השמלה הייתה של נעמה בצלאל, כלומר יפה ולא יקרה מדי, נעלי הכלה היו אדומות (צל"ש!) (וכן, אנפוקוסד, אני יודעת מי עוד נעלה נעליים אדומות בחתונתה), הקהל היה בעיקר בני משפחה וחברים קרובים, והכל היה רגוע. ככה כיף.

 

רגע לפני החופה, החתן פורש את ההינומה.

 

 

מזל טוב חגית.

(הלינק מוביל ישירות אל הפוסט שבו היא מחביאה את הצעת הנישואים בסופו. את לא יודעת שכותרת שמים בהתחלה?)

 

 

 


 

 

 

"שמפניה ליצ'י זה כל מה שאדם צריך כדי לפתוח את הבוקר שלו"

(מארי אנטואנט בעולם)

 

כן, שוב פתחתי השבוע את הבוקר במאנטה ריי. פשוט הייתה לי אורחת מחו"ל וזה נראה לי מקום הולם לקחת אותה (ותירוץ מצוין לשבור את מדיניות החיסכון במיתון).

 

 

(אני מתה על זה שעם כל הפנסיות של המסעדה הם עדיין חברותיים לחתולים. החתול הזה היה כה שבע שאף על פי ששולחנות אחרים הציעו לו אוכל, הוא נשאר לידינו רק בשביל הליטופים).

 

 

 


 

 

 

אחרי חודש וחצי סיימתי סוף סוף את Night Watch של שרה ווטרס. איך לומר את זה במילים עדינות-נוט – היה קשה ואני לא ממליצה. על פניו דווקא נשמע ספר מבטיח, המספר על לונדון בימי הבליץ ואחריו. הוא שייך לספרות ההומו-לסבית, ואני דווקא מחבבת את זרם האמנות הזה ("הר ברוקבק" הוא אחד מסרטי האהבה הכי מרגשים בעיני), אבל הדמויות לא מעוררות אמפתיה בכלל אלא הן שוב מז'אנר הדמויות שבא לכם להעיף להן סטירה כדי שיתעוררו ויתחילו לחיות כמו שצריך (לזרוק את האהבה שפוגעת בהם/להתאושש מחוויה קשה ולצאת לחיים האמיתיים/ללכת לטיפול ודחוף). ומילא הדמויות, אבל הספר איטי ולוקח שנים עד שקורה משהו. זה מתואר על ידי המבקרים כ"מלא אווירה", ואני הייתי מקצרת ואומרת "מלא אוויר".

הספר אגב תורגם לעברית ושמו "משמר הלילה". אך שוב, קראו רק אם אתם מתים על תיאורים של לונדון, מתים על שנות ה-40 וגם לא מתעקשים להזדהות עם הדמויות.

 

וכל ההקדמה הספרותית הזו היא כדי לציין שמועדון הספרים שמארגנת קוקס קורם עור וגידים. אני עוד לא יודעת אם אוכל להגיע למפגש הראשון (זמן, עבודה וכו), אבל הספר שנבחר למפגש הראשון הוא "אלגנטיות של קיפוד", שאני מודה בבושה שעד שיח המיילים של המועדון בכלל לא שמעתי עליו. אבל הוא נשמע מבטיח, ולכן כרגע רשימת הספרים שאני רוצה לקנות/להשיג נראית ככה:

 

"נערה עם קעקוע דרקון" – שגם חבריי הישראלים וגם חבריי השבדים המליצו, וחוץ מזה אני נוטה לקרוא ספרים סקנדינבים בשל סיבות נוסטלגיה. אני מודה שהתלבטתי לשנייה אם לקנות אותו פשוט בשבדית ולעבוד קשה, אבל אז בחרתי בדרך הקלה. ממ.

 

"אלגנטיות של קיפוד" – כאמור, המועדון וכו

 

"הדרך" – עושה רושם שכל המחלקה שלי בעבודה קראה אותו וכולם מתעלפים

 

היו עוד כמה אבל שוב מכה בי האלצהיימר. ואני שולחת מכאן קריאה לחברותיי – אנא הצילו אותי מבזבוז מעותיי המעוטות ואם יש לכן את אחד מהספרים האלה אשמח לשאול אותו. תודה.

וכן, אני עדיין מתכננת פוסט ספרותי מורחב יותר על "משימות מיוחדות" של אקונין ועל "חייו המופלאים והקצרים של אוסקר וואו". וגם "האבודים", אם אצליח לסכם אפוס כה מופלא.

 

 


 

 

וגם בערב נדיר שבו גם אני וגם האופנוען לא עבדנו הצלחנו ללכת לסרט. הלכנו ל"ממזרים חסרי כבוד", ובתור חובבי טרנטינו וגם דור שלישי (אני) ושני (הוא) לשואה היינו מלאי ציפיות. והיה פשוט כיף. ממש מומלץ!

ולמי שראה יש לי רק שתי מילים לומר – בון ג'ורנו! (לקרוא במבטא אמריקאי כבד. רק אצל טרנטינו הרגע הכי מותח הוא גם ההפוגה הקומית המשעשעת ביותר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/10/2009 17:08   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-10/11/2009 19:28

 

 


 

לוס אנג'לס. ניו יורק. תל אביב

הפוסט הבא הוא הפוסט המסכם של טיול ארה"ב מהקיץ, פשוט כי הגיע הזמן לסיים, בכל זאת כבר אוקטובר. חוץ מזה, להבדיל מהטיולים הרבים שעשינו בחלק הראשון של הטיול, את חלקו השני הקדשנו לביקורים במקומות שכבר היינו בהם, והרעיון היה פחות תיירות ויותר פגישות עם אנשים שאנחנו אוהבים. מטבע הדברים, הפוסט הזה פחות ימליץ על מקומות לטייל בהם. אלא אם כן אתם מחשיבים מסעדות בניו יורק, כמובן..

 

 

ביום החזרה ללוס אנג'לס חזרנו האופנוען ואני לבית של עוז וקרן ומייד זרקנו את כל בגדי המסע שלנו לכביסה, כי בכל זאת, שמונה ימים לבשנו אותם. החום הנעים של לוס אנג'לס היה מעולה, קסמיו של האחיין לא הרוו אותנו וביקשנו עוד ועוד, וגם ישבנו לארוחת ערב נעימה עם עוז וקרן ובכלל היה כיף.

 

שלושת הימים האחרונים בל.א הוקדשו לפגישות משפחתיות. ראשית הגיע ללוס אנג'לס בן דודנו עודד, שעשה עלייה מקליפורניה ובעצם זה ביקור בית בשבילו. עודד והאופנוען הריצו את האחיין בטורניר כדורסל שבו הם יושבים והוא מביא להם את הכדור ומורה להם לאן לזרוק אותו. הייתם חושבים שהוא יתעייף קודם, אבל מתברר שלילדים יש מקור אנרגיה פשוט אחר משל מבוגרים.

 

 

 

 

כל משתתפי טורניר הכדורסל.

 

באחד הערבים הלכנו לאכול במסעדה מקומית חביבה, עם ניחוח היפי, ושם הצטרף אלינו גם דוד שלי, אבא של עודד. היה משפחתי ונעים להפליא.

 

למחרת היום הודיעה התחזית על גלים גבוהים, ועוז ועודד הכריזו שהם יוצאים לגלוש. האופנוען, גולש מתחיל, הצטרף, ועוז ועודד הבטיחו לי מאחורי גבו שהם ישמרו עליו. בדרך התקלקל האוטו של עודד, אבל הוא, כמו גולש אמיתי, נטש אותו בצד הדרך והמשיך לים. "היו גלים טובים", הסביר לי בתמיהה כששאלתי אותו אחר כך. זה גולש עם מסירות.

 

וכך, בגלישה, במפגשים משפחתיים וגם בקצת סיבובים בעיר בילינו את הימים האחרונים בלוס אנג'לס.

השלב הבא בטיול: ניו יורק.

 

הטיסה לניו יורק הייתה טיסת לילה. כזו שיוצאים בעשר בערב מלוס אנג'לס, ואחרי חמש שעות, בגלל הבדלי השעות, נוחתים בניו יורק בשבע בבוקר. יצא שבאותו לילה ישנו שעתיים בקושי. אבל מה זה משנה, מספיק להרגיש את ניו יורק בשביל אדרנלין שמחזיק אותך ער.

השארנו את התיקים במלון (ותודה לרוחל'ה על המלון המוצלח במיקום המרכזי ברחוב 42) ועברנו למה שסיכמנו מראש: זמן קניות בנפרד. היי, אם אני לבשתי שמונה ימים את אותם בגדים, הרווחתי את זכותי להסתובב בחנויות בשקט!

וגם חייבים לציין נקודה חשובה: ביליתי בחיי כמה חודשים בניו יורק, וגם האופנוען כבר היה שם, כך שבעצם לא באנו לראות אטרקציות תיירותיות אלא פשוט כי אנחנו אוהבים את העיר. הביקור הוגדר מראש כזמן בילוי במקומות שאהבנו ופגישות עם חברים וקרובים, שלשנינו יש הרבה מהם בעיר.

 

וכך ביום הראשון יצא האופנוען לצלם נופים ניו יורקים, ואילו אני יצאתי למייסי'ז, אל קומת החזיות המופלאה (רבע מחיר מהארץ), אל הספורה הגדול ברחוב 34, ואל שאר החנויות שאני הכי אוהבת. הזמן טס.

אבל לפחות נשארה עדות לפרי עמלו של האופנוען באותו יום:

 

(צילומים: האופנוען)

 

 

באותו ערב פגשנו שנינו את החברים שלי משטוקהולם, רוית ודימה, שעברו לניו יורק. הם בחרו את המקום, המסעדה הטרנדית Spice Market שבווילג', ועל בקבוק יין שקענו בארוחה אסייאתית טובה. זה היה יום הולדתו של דימה, ועל כן תיכננתי להביא לו את הספר המצוין שקראתי בטיול האופנוע, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", אלא שהצלחתי לשכוח אותו במלון ורציתי לבעוט בעצמי.

 

אחרי הארוחה המצויינת יצאנו האופנוען ואני בהליכה מהווילג' אל המלון, שכשזכור היה ברחוב 42. הליכה של איזה 30 בלוקים פלוס חצייה ממערב למזרח,

 אבל למי איכפת כשאתה בערב ניו יורקי חמים ונעים.

 

 

 

   

 

 

למחרת בבוקר יצאנו שוב כל אחד לעיסוקיו. אני יצאתי לפגוש את בני דודיי ג'וש ומארק ללאנץ' ואילו האופנוען יצא לחנות של אפל להתבאס עוד קצת מזה שהוא לא גר בארה"ב ולקנות אייפון זה ממש לא נוח כשאתה ישראלי. ג'וש ומארק סחבו אותי למסעדת סושי שווה, Yama, שמגישה נתחי סשימי עצומים (וזה חשוב כשאת לא אוכלת אורז לבן). היה תענוג.

 

בינתיים יצא האופנוען לפגוש את חבריו שלו, באזור הפייננשל דיסטריקט, ואילו אני הסתובבתי קצת בקולומבוס סירקל, בגשם שוטף. ולקראת ערב נפגשנו בבארנס אנד נובל ביוניון סקוור. ושוב: אני רוצה לגור בניו יורק. או שלפחות יביאו ברנס אנד נובל אמיתי לארץ.

 

 

 

 

האופנוען שקע ארוכות בחלק של ספרי הצילום, בעוד אני נדדתי בין ספרי הבישול לקולנוע לאמנות לפרוזה. כתמיד הזמן היה קצר מדי.

אחרי המון מסעדות בכמה ימים החלטנו שאנחנו רוצים לאכול משהו פשוט וטוב שמאפיין את ניו יורק. אז סחבתי את האופנוען לאפר ווסט סייד, שם זכרתי מקום מצוין של פיצה. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא נורא, אכלנו פיצה לא פחות טובה באיזה מקום שמצאנו במקרה. אין כמו פיצה בניו יורק.

 

את יום המחרת, הוא שבת, בילינו בסנטרל פארק. אין כמו הסנטרל פארק. אני רוצה לעבור לניו יורק. או לפחות שיעשו סנטרל פארק בארץ. טוב, לא משנה.

האופנוען מצלם בסנטרל פארק:

 

(צילום: האופנוען)

 

לארוחת ערב הזמנו שולחן במקום שחבריו של האופנוען המליצו לו: מסעדה מקסיקנית ליד יוניון סקוור בשם Rosa Mexicana. המקום נוטף היפ, והרגשנו כה ניו יורקים מעודכנים.

 

 

 

 

מלבד המרגריטות המשמחות (ולא הסתפקנו באחת) גולת הכותרת הייתה הגואקמולי. אתם מזמינים קערת גואקומולי לשניים, ומול עיניכם המשתאות מתייצב מלצר עם עגלה ועליה ערימת אבוקדו ותבלינים. מול עיניכם הוא מקלף, מועך, מוסיף עגבניות, כוסברה ושאר תבלינים, ואתם מתעלפים. היה גואקמולי כה מצוין ששכחתי לצלם עד שכמעט גמרנו אותו.

 

 

 

 

שיט, איך בא לי גואקמולי עכשיו. וזה היה רק המתאבן, עוד אכלנו שלל אוכל מקסיקני פלוס קינוח פצצת שוקולד. יצאנו משם שמנים בקילו, שזה מצער, כי מראש הגענו לניו יורק שמנים בשני קילו ממה שיצאנו מהארץ. כן, קשה לשמור על תפריט לא חזירי בארה"ב. הלכנו ברגל למלון, וכנראה הורדנו חצי צ'יפס אחד עם גרם אחד של גואקמולי מתוך מאה הצ'יפסים וטון הגואקמולי שאכלנו. יופי.

 

למחרת בבוקר, יום המראתנו חזרה לארץ, הייתה לנו תוכנית עמוסה: קבעתי עם בת דודי, הלא היא בת הדוד מהגליל שהפכה לבת הדוד מניו יורק לבראנץ' ב-12:00, אבל עוד לפני זה שאפנו האופנוען ואני לבקר במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית. גילינו שביום ראשון הוא נפתח בעשר, ולכן החלטנו להתייצב בשעריו בעשר בדיוק.

 

הו, תמימים שכמונו. כשהגענו בעשר אל המומה גילינו שזו בדיוק הייתה התוכנית של עוד כמה רבבות אנשים. התור השתרע מקופת הכרטיסים של המוזיאון ועד כמה בלוקים ממנו. כיוון שמראש היה לנו רק שעה, והיה ברור שעם התור הזה ייקח לפחות שלושת רבעי שעה להיכנס, זה היה מאוד מבאס. הדרך היחידה להיכנס בלי תור הייתה למי שלא צריך לקנות כרטיס.

שזה, בדיוק, אני. כי הגעתי עם מן הסדר שמאפשר לי כרטיס חינם, ולמעשה היינו צריכים את התור רק בשביל לקנות כרטיס לאופנוען. ייאמר לזכותו שהוא ידע לפרגן: במקום שנוותר שנינו על המוזיאון, הוא אמר, בצער ניכר, שהוא מוותר – ויאללה, שאני אנצל את האפשרות להיכנס בלי תור ומהר בשעה שיש לי. רשמתי לעצמי להודות לו מתישהו ברצינות, וטסתי לבפנים.

 

אחח, איזה מוזיאון תענוג.

 

 

חלק מחללי התצוגה:

 

 

 

ציורים מפורסמים כמובן מושכים יותר אנשים:

 

 

 

 

 

ציור של פרידה קאלו שהיא נתנה במתנה לחברה טובה. היא נתנה לה אותו מראש עם מראה ממוסגרת באותה מסגרת, כדי שכך, כשחברה מתבוננת במראה, שתיהן יופיעו אחת ליד השנייה על הקיר.

 

 

 

 

 

קיר שלם של המרקים של אנדי וורהול. הידעתם שהוא צייר כל כך הרבה סוגים?

 

 

 

 

 

רוי ליכטנשטיין אהובי:

 

 

 

 

ותמונה מושלמת להבעת דעתי על הסיור הקצר במומה וסיום הטיול בכלל:

 

 

 

 

 

ביציאה מהמוזיאון פגשתי את האופנוען, ובמזג אוויר גשום קלות יצאנו לפגוש את בת דודי ומשפחתה. זה היה מקום לבראנץ' שהמליץ דימה, שידידותי לילדים, כיאה לשלושת הילדים של בת הדוד, ועל אוכל הבראנץ' ישבנו לעדכונים משפחתיים. בת הדוד מניו יורק היא אינטלקטואלית מקסימה, ובעלה ושלושת הילדים לא מפגרים מאחור. האופנוען ואני הוקסמנו כיאות. הענקתי לה את "מועדון גרנזי לפאי קליפות תפודים וספרים" (ייתכן שבלבלתי את השם), וסיימנו את הארוחה בעונג.

 

וכך בעצם נגמר זמננו בניו יורק. בת הדוד ומשפחתה הקפיצו אותנו אל המלון, לקחנו את המזוודות ויאללה, לשדה התעופה.

ממתינים לטיסה עוד הספקתי לקנות מיטב מגזיני זבל, כי אין כמו טראש להעביר טיסות, וגם קצת M&M, כי אם כבר השמנתי אז שיהיה לגמרי, במילא נשבעתי שבארץ אעבור לקישואים לנצח.

(יה רייט, שבועות אחרי זה עוד אכלתי את אספקת השוקולדים שהבאתי מחו"ל )

ואחרי הרבה הרבה שעות טיסה נחתנו בישראל.

ובכך סיכמנו טיול של שלושה שבועות, אותם ניתן לסכם במילה אחת: אמריקה.

 

בקרוב: חזרה לשגרה. פוסטים מהארץ פלוס פוסט ספרותי מורחב על כמה וכמה ספרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/10/2009 00:34   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נעמי ב-22/10/2009 18:07

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2009

9/2009

שלום למפרץ

אחרי יומיים שמשיים ונעימים בנאפה וסונומה שמנו פעמינו ואופנוענו בחזרה אל הכפור. כלומר סן פרנסיסקו.

 

אבל עוד לפני סן פרן, ממש ליד הגולדן גייט (מצפון) לקחנו ימינה. ידיד שגר שנים ארוכות באזור המליץ לי על מגדלור שנקרא פוינט בוניטה, רבע שעה מהגולדן גייט בכביש צר ומפותל, אבל נוף שווה.

וכך מצאנו את עצמנו האופנוען ואני נוסעים בשביל עיזים בתוך ענן, נוקשים שיניים ותוהים אם אנחנו במקום הנכון. אבל התברר שכן. המקום באמת מקסים.

 

 

מדובר במגדלור עתיק, שכבר לא נמצא בשימוש, וכדי להגיע אליו נוטשים את הרכב והולכים כעשר דקות בשביל בין צוקים ובמנהרה חצובה בסלע.

 

 

 

 

אחרי הליכה בשביל מגיעים אל המגדלור.

 

 

 

 

 

על הגשר שאתם רואים בתמונה אפשר לעלות רק שניים בבת אחת, ולכן עומדים במקום מתנדבים שמווסתים את המטיילים. הם מאוד קליפורנים ואדיבים, ובכלל, כל המקום מתנהל בנחמדות וביעילות. ווי לאב קליפורניה.

 

אחרי סט צילומים וסיור בתוך המגדלור שבנו לאופנוע ויצאנו לסן פרנסיסקו. ובדרך כמובן יש נופים מקסימים.

 

האמת שזה הנוף שלפני המגדלור, באזור שישנו בו בטיבורן. (צילום: האופנוען)

 

 

 נסענו ישירות לקסטרו, האזור ההומואי שכל כך אהבנו בפעם שעברה.

 

 

 

 

 

כל הרחובות של קסטרו מלאים בדגלי גאווה, זוגות גברים (בעיקר) מטיילים שם, לעיתים קרובות עם ילד, וכל החנויות בעלות אוריינטציה גיית. חשבתי שזה מקסים עד שנכנסנו לחנות של ג'י-סטאר והתברר שיש להם רק את הקולקציה הגברית. ואני אומרת, עם כל הכבוד, עד כאן, אל תפגעו לי בקניות.

 

אז אכלנו בקסטרו צהריים, בקפה עם חצר (הייתה חצי שעה של שמש) וכולם היו כמו כולם שם, כלומר חברותיים ומקסימים. איחלנו לעצמנו לגור שם, או לפחות לגייז שאנחנו הכי אוהבים שיגורו שם. כל כך מקסים שם.

 

ובאופן כללי נהנינו מאווירת סן פרנסיסקו.

 

(צילום: האופנוען)

 

ואחרי שעתיים ומשהו בקסטרו החלטנו ללכת על תרבות ונסענו למומה, כלומר המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו. הייתה שם תערוכה של הצלם ריצ'רד אבדון, מה שמאוד מאוד שימח אותנו. אחרי התערוכה ההיא התפצלנו, האופנוען הלך לראות קצת ציורים אבסטרקטים ואילו אני הלכתי לומר שלום לציורים של פרידה קלו שיש שם. שנינו חזרנו מרוצים.

 

 

המוזיאון, קומת הכניסה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

אחרי ה-מומה כבר היינו די עייפים, ועל כן סיימנו את היום בכך.

ולמחרת יצאנו לדרך חזרה. אמרנו שלום למפרץ סן פרנסיסקו ויצאנו בדרך למונטריי וכרמל, שוב.

 

עצירה ללאנץ' במזנון דרכים בנוטס לנדינג. האופנוען מצלם חיי אופנוענים.      (צילום: האופנוען)

 

 

כזכור, כבר היינו במונטריי ובכרמל, ובעצם חזרנו לשם רק בגלל שאהבנו את המקום כל כך.

ולכן יצאנו שוב לסיור בכרמל. ובין האנשים שם הייתה גם אישה אחת שנשאה איתה גור של סן ברנרד. הוא היה כה חמוד, שכל מי שעבר מולה נעצר.

 

 


(צילום: האופנוען)

 

לקח לנו איזה שעה להירגע מתחושת ה"אנחנו רוצים כלב!!! סן ברנרד!!"

בכל זאת, מה שטוב לסן ברנרד באווירה הקרירה בצפון קליפורניה כנראה לא יהיה כל כך טוב להם באוגוסט התל אביבי.

 

אחרי כמה שעות רגועות ונעימות בכרמל, חזרנו למלון במונטריי. זה היה יום רגוע יחסית, שהוקדש לנסיעה מסן פרנסיסקו ולטיול בכרמל.

 

כי למחרת יצאנו לדרך הארוכה באמת – כל הדרך ממונטריי ללוס אנג'לס.

 

הפסקה למנוחה על דרך מספר 1. יפה וקר                  (צילום: האופנוען).

 

ולמרות שהיה מדובר בשעות על האופנוע, הדרך דווקא עברה בקלילות. בשלוש בצהריים היינו בסנטה ברברה והודענו לעוז ולקרן שעוד שעתיים אנחנו אצלם. האופנוען אכל מהר המבורגר ויצאנו לדרך.

 

אחח, קשה לתאר את המפגש עם האחיין. ואה, עם עוז וקרן גם… אבל האחיין, הילד שבגללו שרנו "איזה שעון בן חיל" ו"אריה מכפר סבא בא" כל הטיול שלנו, היה כמובן סיבת הגעגועים הכי גדולה. המסכן לא הבין מה פשר שני רוכבי האופנוע שנפלו עליו ב"נכון שהתגעגעת אלינו גם" פתאום, אבל עמד בהתקפה בכבוד.

 

בפרק הבא: ימים אחרונים בלוס אנג'לס, מפגשי גולשים ובני דודים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2009 16:29   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של יול ב-7/10/2009 23:21

 

 


 

מבית אלפא עד נהלל

הפסקה מטיולנו בארה"ב, בשביל קצת טיול בארץ. או, מה קורה כששולחים אותי למצוא מקום בצפון שהוא לא עפולה (אבל לעפולה אני יודעת להגיע בעיניים עצומות מכל כיוון!).

 

שנה וקצת אחרי החתונה של בת דודי מור, שכזכור עשתה את זה בקצה של המדינה, אי שם במקום שנקרא שדה נחמיה, התחתן גם אח שלה, גור. והוא, מצד אחד חסך לנו שעתיים נסיעה לעומת אחותו ועשה את זה טיפה יותר קרוב, ומצד שני לא התחשב מספיק בשביל להתחתן במקום מיושב כמו קיסריה ודרומה. הו לא, בן דודי גור היה חייב להתחתן במקום יפה ומהמם, שכולו נהר זורם ומפלי מים שאפשר לשחות בהם. הוא התחתן בסחנה.

 

דווקא הייתי בסחנה. אלא שהייתי בת 10 ולא זכרתי איך הגעתי. אבא, איש עפולה שכמוהו, שלח לי מייל מפורט, כולל הסברים כמו "זה ליד קיבוץ ניר דוד אז תעברי את בית אלפא". ועל זה נאמר – מה, בית אלפא זה לא רק שם של מקום בשיר??

(סתם סתם, כצאצאית למייסדי העמק וכו ברור שאני יודעת שיש בית אלפא, רק לא היה לי מושג איפה זה בדיוק בעמק)

 

כשכבר היינו בדרך התקשר אחינו הקטן ואמר את המשפט הבא:

"אבא אומר שהכביש של מרחביה חסום אז סעי דרך התענכים"

אני: ?? מה חסום? לנסוע דרך המה? איפה זה יוצא באיילון?

אחינו הקטן (צוחק): אני רק מסרתי את ההודעה. בהצלחה.

 

באורח מפתיע בסוף כן הצלחנו להגיע. יש להודות שהמקום יפהפה.

 

 

 

 

 

החתונה עצמה, שהייתה בעצם טקס אלטרנטיבי, הייתה מקסימה. כיוון שכדורסל קרוב ללב המשפחה הוכרז שהחתן יעניק לכלה טבעת, והוא אכן העניק לה טבעת, של כדורסל, ואני מתכוונת לטבעת כמו זו שאם לא נוגעים בה אז אומרים "רק רשת". שורה של חברים וקרובים הקריאו שירים קצרים שכתבו למאורע, ואז אירע הקטע הכי מקורי.

 

החתן הצהיר שהוא כבר שבר כוס לזכר חורבן ירושלים (טקס ברבנות נערך כבר לפני חצי שנה), ובאופן כללי החופה הזו לא עוסקת בחורבן, אבל הוא כן רוצה לסיים את הטקס במשהו סימבולי, ולכן הוא ישבור משהו אחר. "כמו שאתם יודעים", אמר החתן לקהל, "מעבר לקשר שלי עם הכלה אני מנהל מערכת יחסים רצינית כבר שנים עם גורם שלישי, והחלטתי מעכשיו לגמור את מערכת היחסים ההיא".

ואז, הוא שלף פלייסטיישן, ולקולות נדהמים של הקהל הניח אותו על הרצפה והניף את הרגל. כמה גברים בקהל זעקו "לא!!!!!!!", וביניהם היה האופנוען, שעוד שנייה התכוון לזנק על החופה ולהציל את הפלייסטיישן, אבל גור פשוט ריסק את המכשיר בהנפת רגל אחת. הקהל ציחקק ומחא כפיים, האופנוען אחז בליבו (כמו עוד כמה גברים בקהל), והמוזיקה פרצה.

 

את שאר החתונה העברנו בטריפת מזון בעוד אחינו הקטן קצת מלהג (אני: איזה מספר וודקה זה? אחינו הקטן: החמישית. למה?). בקינוחים היו קרמבואים עשויים על ידי קונדיטור, ובהם קרמבו לבן שהיה מעלף. כן כן, היה מצוין.

 

ולפינת כל הכבוד: בהתחלה התפלאתי מה עושים כל כך הרבה אנשים עם תסמונת דאון או פיגור בחתונה, אבל התברר שאמא של החתן מתנדבת באקי"ם, והיא פשוט הזמינה לחתונה הרבה מהאנשים שהיא עובדת איתם. הם היו לבושים יפה ורקדו בלי הפסקה, חיבקו אותה ונראו מאושרים, וכל זה היה פשוט מקסים.

 

 


 

במוסף לשבת/חג של "ידיעות אחרונות", מצטט מאיר שלו בטורו שיר שכתב אביו, יצחק שלו, שנקרא "צעירים טייסים ימותו". הוא כמובן עושה זאת בהקשר העצוב של אסף רמון. אני לא חובבת שירה, ואחת הסיבות לציון העלוב שלי בבגרות בספרות קשורה לעובדה הזו, אבל השיר הזה תופס את הלב בעברית היפה שלו, ובמשמעות העצובה. אני לא אצטט את כולו, כי אני לא סגורה על ענייני זכויות יוצרים, אבל את שתי השורות הראשונות כן:

טייסים צעירים ימותו, יפים וכנוּפים

מהירים במעוף חייהם ומהירים במותם.

מכל מה שקראתי על הפרשה הטראגית הזו השבוע, השיר הזה הוא כנראה הטקסט הכי יפה ונוגע שיש.

 

 


 

 

ובמעבר חד:

את ערב ראש השנה חגגנו בהרכב מורחב במיוחד (בני דודים משני הצדדים, פלוס בני דודים של בני הדודים) אצל ההורים שלי. אמא שלי ערכה שולחן סדר ראש השנה יוקרתי במיוחד, הוסיפה יין בוטיק וכל בני הדודים חגגו ושמחו. ואין כמו להיות בת 34 ולשבת בשולחן הילדים. איזה תענוג.

 

דקה לפני הארוחה עמדתי ושוחחתי עם בן הדוד מהגליל במטבח, כשתוך כדי שהוא מקשיב לי הוא שלח יד להישען על השולחן. מה חבל שהיד שלו נחתה לא על השולחן כי אם בצלחת שעמדו בה מאפינס הקישואים שאפיתי, והצליחה למעוך שניים עד לכדי פירה. לא היה מופתע ממנו לגלות שהוא נשען על משהו חם ורך. זה כמובן היה חייב להיות שני המאפינס היחידים בערך שהצלחתי לחלץ מהתבנית שלמים. (בן הדוד מהגליל למראה העיסה הירקרקה, בקול לא משכנע: לא נורא, זה מאוד מעורר תיאבון גם ככה. אהה).

 

 

 


 

 

את היום הראשון של ראש השנה, כלומר היום, פתחנו האופנוען ואני בארוחת בוקר בפינה הדרוזית החביבה עלינו בדליית אל-כרמל. פיתות עם לבנה, קישואים, פלפלים ועלי גפן ממולאים, זיתים ותה. 40 שקל לשנינו ביחד. עם המחיר הזה קשה לחזור לבנדיקטס אחר כך.

 

בשוק של דליית קנינו חבושים, ועל כן היום אני אשנס את מותניי ואעשה ריבת חבושים מהמתכון שבספר של אורנה ואלה. יאי!

 

ביציאה מדליית תפס אותנו גשם מטורף, ברצינות, ותוך חמש דקות היינו ספוגי מים (על אופנוע וכו). עד כאן לתוכנית שלנו לנסוע מחר לגולן לבקר את שני.

 

אבל בכל זאת, ספטמבר בישראל: עשר דקות אחרי כבר היינו בחוף בית ינאי, השמש זרחה והכל היה חם ונעים.

 

 

 

עד כאן מעללי החג שלנו. שנה טובה לכולם,  ובפעם הבאה אנחנו שבים לקליפורניה כי הגיע הזמן שאסיים את סיפור הטיול מיולי-אוגוסט.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/9/2009 17:35   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/11/2011 20:07

 

 


 

אז נרים כוס יין

ביום הרביעי של הטיול החלטנו האופנוען ואני להתחמם קצת, ובמקום לנסוע לכיוון סן פרנסיסקו עלינו למעלה, לכיוון נאפה ואלי.

או לפחות, מה שאנחנו חשבנו שהוא נאפה ואלי. אחרי חצי יום שם גילינו שאנחנו בעצם בסונומה ואלי.

לא שזה משנה. הרעיון הוא אותו רעיון: נוסעים על כביש, שכנראה מכונה דרך היין, ובדרך יש המון פניות שמובילות להמון יקבים. לכל יקב אפשר להיכנס, ושם תמיד יימצא תפריט טעימות. זה עובד מאוד פשוט: משלמים משהו כמו 5-15$ ובתמורה מקבלים טעימות מ-4-8 יינות שונים שעושה המקום. לא חייבים לקנות יין במקום שטעמתם, כי במילא כבר שילמתם על הטעימות. אפשר גם לחלוק זוג בתשלום אחד, כי בכל כוס יש משהו כמו ארבע לגימות ואין בעיה לעשות חצי חצי.

בקיצור, דיל שווה ויום מהנה בכלל לחובבי יין.

 

היקב הראשון שנכנסנו אליו היה בכלל חדר טעימות שמייצג שני יקבים, טיי קייטון ומאסקרדיני. מוכרת חביבה הסבירה לנו שאנחנו ממש לא חייבים לקנות, ותמורת עשרה דולר קיבלנו זכות לטעום שמונה יינות מרשימה שהוצגה לפנינו. בגלל שהאופנוען נוהג וגם כדי לא להשתכר כבר ביקב הראשון שאנחנו מבקרים בו, ירקנו את כל מה שטעמנו. נשמע בהמה אבל היי ככה עושים גם רוזנים צרפתיים.

והיה שם יין אחד,Sangiovese משנת 2007 אם לדייק, שהיה פשוט מעולה. היינו קונים אותו, אבל לכו תסחבו בקבוק יין על אופנוע שכל קופסאותיו ותיקיו מלאים עד אפס מקום. ניסינו לברר אם הם מוכרים במקום אחר, וכמובן שנפלנו על היקב היחיד בערך בכל האזור שמסרב למכור את היין שלו בכל מקום אחר חוץ מביקב עצמו. באסה.

 

אחרי שתפסנו את הפרינציפ התחלנו פשוט לטייל בין היקבים. פיתחנו חיבה לאלה הקטנים, שעושים מעט ארגזים בשנה והרבה יותר משפחתיים. זה נראה ככה:

 

אזורים ארוכים של כרמים

 

 

ובניין טעימות ליד הכרם

 

 

 

 

האופנוע מחכה לנו בשלווה באחד היקבים

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

בצהרי אותו יום חתכנו לנאפה, ושם אכלנו צהריים באיזו מסעדה איטלקית יקרה להחריד. זה היה שם שהגישו לנו את הגספצ'ו עם כדור הגלידה באמצע. בעע.

 

אבל לסיכום אותו יום, היה לנו חם ונעים, ונורא נהנינו לטעום את היין.

לכן קמנו למחרת, היום החמישי של הטיול, והחלטנו לנסוע שוב בדיוק לאותו מקום.

כן כן, זה יתרונו של טיול ספונטני, שאפשר להקדיש יותר זמן למקומות שאוהבים.

 

לפני שהגענו לנאפה החלטנו לעצור בסונומה. כי שם, ידענו, ישנו יקב שהיה היקב הראשון באזור, בואנה ויסטה. והיקב הזה הוקם על ידי המתיישב הראשון שהביא לאזור את הכרמים וחשב לעשות שם יין. הברון רוטשילד. סתם, לא רוטשילד, מה זה פה, זכרון יעקב? אבל כנראה כן סוג של ברון. איזה אציל הונגרי בשם אגוסטון הרסטי.

ובגלל שהונגרים זה קרוב לליבנו, החלטנו ללכת לראות את היקב הראשון של האזור.  

היה די מעניין לראות את היקב, אף על פי שהוא דווקא די גדול וממוסחר ואילו אנחנו חיבבנו יותר את אלה המשפחתיים והקטנים. הקטע המעניין ביותר ביקב היה הקומה השנייה שלו, שמוקדשת לתערוכה למייסד המכובד שלהם. וזה היה מעניין כי כל הדרך התבדחנו האופנוען ואני שאם הוא הונגרי אז אולי הוא איזה קרוב של מישהו מאיתנו ובעצם אנחנו היורשים של המקום.

ובתערוכה על אגוסטון החביב מתוארת השתשלות חייו, ובין היתר, פרט לזה שהוא עבר מאה מדינות ומקומות, הוא גם מתאגרף, והאופנוען ואני כבר צחקנו שהוא בדיוק כמו האופנוען, שהוא כנראה נין אובד שלו.

ואז הגענו לתמונה של אגוסטון ופערנו פה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

כי לכם התמונה הזו אולי לא אומרת כלום, אבל אם הייתם מכירים את אבא של האופנוען הייתם מבינים שזה בדיוק הוא. זה כמו ב"חזרה לעתיד", שאותם שחקנים מגלמים את הסבא של הסבא מאה שנה קודם וכאלה, בבגדים תקופתיים. אז זה כאילו לקחו את אבא של האופנוען והלבישו עליו את השיער והחליפה הזו. (והאמת שהוא דומה מאוד גם לאופנוען בעצמו, למרות שהוא לא הודה בזה).

 

אז כאן כבר הפסקנו לצחוק אלא התחבקנו בשמחה כי מצאנו את סבא של סבא של סבא של האופנוען, ואיזה כיף, הוא היה עשיר והיה לו יקב בקליפורניה!!! יש!!!!

ניסיתי קצת לשכנע את האופנוען שייציג את עצמו בתור הנכד האובד של אגוסטון וידרוש את המפתחות, אבל בסוף החלטנו לרדת מזה. בכל זאת, הסתפקות במועט, נשאיר לשאר היורשים שלו את היקב, אנחנו בכלל ציוניים וגרים בישראל, מי רוצה יקב בגולה.

שאר הסיבוב באזור כלל בדיוק את מה שעשינו אתמול: טיול בין היקבים, תוך שאנחנו בוחרים ביניהם מהסיבות הכי אקראיות. אני למשל בחרתי להיכנס ליקבסויר, פשוט כי טום סויר הוא אחד מספרי הילדות שאני הכי אוהבת.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

ביקב הזה קיבלנו שוב דוגמה למה הכי כיף להיכנס ליקבים הקטנים. כששאלתי את המוכרת מי עושה את היין, אם זו משפחה או חברה, היא הצביעה על הקשיש החביב שעמד לידה ואמרה "דיס איז מיסטר סויר, הי מייקס דה וויין". מייד פצחנו בשיחה על עשיית יין איתו. היה ממש מקסים.

 

כשחיפשנו ארוחת צהריים הודינו בפני עצמנו שממש נמאס לנו מכל המסעדות היקרות, בייחוד אחרי גספצ'ו הגלידה, וככה עצרנו בחנות שמכרה את הדברים הכי מתבקשים באזור: לחם טרי, גבינה ונקניקים. זו הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

 

 

 

(נאכל על שולחן מעץ באמצע גינה. מי צריך יותר)

 

 

את שארית היום הקדשנו לעוד כמה יקבים, ובאמת שטעמנו די הרבה יין, עד שהחלטנו שדי, אנחנו כבר לא מבדילים בין הטעמים, ויצאנו בחזרה אל הקוטב. סליחה, סן פרנסיסקו.

 

ובדרך עברנו ליד מזנון דרכים שהיה כה אמריקאי, ובבירור מכר המבורגרים מאוד טיפוסיים, שהאופנוען פשוט לא עמד בזה ועצר שם.

 

 

ואני, שהייתי כה מותשת מהיום הארוך ומכל היין, נשכבתי על הספסל ליד האופנוען בעוד הוא טורף את ההמבורגר שלו.

ואחרי 20 דקות הוא העיר אותי.

כן כן, הייתי כה עייפה שנרדמתי על ספסל ליד ההייווי. על ספסל. ליד כביש. הה, רק תקראו לי פרינססה עכשיו.

 

לקראת ערב הגענו אל המלון שלנו בטיבורן, וצנחנו כמו אבנים שיכורות במקצת אל המיטה.

בפעם הבאה: יום נעים בסן פרנסיסקו. כאמור, אנחנו חוזרים למקומות שאנחנו אוהבים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/9/2009 01:40   
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/10/2009 21:37

 

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2009

8/2009

שוטפים את העיניים בכחול ובירוק

 

ביום השלישי למסע האופנוע שלנו קמנו בבוקר והחלטנו לנסוע לתוך סן פרנסיסקו. סיור בוקר קצר בכפר שישנו בו, שצופה מעבר למפרץ על העיר, גילה לנו שהיא עדיין בתוך הענן.

 

 

 

רואים את הענן הלבן הנמוך? זוהי סן פרנסיסקו. כן.

 

 

בכניסה לעיר תקף אותי התקף סתימות.

כיוון שהיה זה ביקורו הראשון של האופנוען בעיר, ואילו אני הייתי בה לפני שנתיים וחצי, חשבתי לעצמי בעליצות שזה יהיה נחמד לסחוב אותו, עם האופנוע, לעשות את הסיבובים של רחוב לומברד.

רחוב לומברד, כמו הרבה מרחובות סן פרנסיסקו, הוא רחוב תלול במיוחד. ככה למשל נראה רחוב טיפוסי בסן פרנסיסקו:

 

 

 

 

עליות וירידות מטורפות.

אבל מה שמייחד את קצהו של רחוב לומבארד, הוא שהוא לא רק תלול במיוחד, הוא גם מלא בפניות פרסה, אי אפשר לנסוע בו ישר. ככה זה נראה מלמטה:

 

 

  

 

 

בפעם הקודמת שהייתי ברחוב הזה הייתי באוטו, וההגה היה בידיו של עוז, ולכן לי זה נראה פשוט כיף. הפעם, היינו על אופנוע. כבד. מאוד כבד. מהסוג ששוקל המון, טיפה יותר מדי בשביל משחקים כאלה.

אבל אני לא חשבתי על זה, וכיוונתי את האופנוען ישירות לקצה הזה של רחוב לומבארד.

והאופנוען, שה תמים שכמוהו, נהג ישירות אליו, ונכנס לרחוב. ובסיבוב הפרסה הראשון הוא נאנק ונאבק קשה עם האופנוע לעצור אותו בירידה התלולה ולהספיק את סיבוב הפרסה, כשהאופנוע שוקל מאות קילוגרמים פלוס המשקל של שנינו פלוס הציוד בקופסאות הצד הגדולות.

ואז הוא נשא מבטו וקלט שכל הרחוב כזה.

"אלוהים", אמר, או משהו פחות מנומס בהונגרית.

בשלב הזה גם אני כבר קלטתי למה הכנסתי אותנו בטיפשותי. האופנוען עצר בקושי את האופנוע באמצע הסיבוב, ואני דילגתי אל הכביש, כדי שלפחות המשקל שלי (הייתי שמחה להחמיא לעצמי שהמשקל שלי הוא בסה"כ תוספת מזערית למאמץ, אבל לט'ס פייס איט, אחרי שבוע של זלילה בארה"ב שום דבר שם לא היה מזערי), והילכתי בדאגה אל המדרכה. ומשם צפיתי באופנוען סוחב את האופנוע בקושי, נוסע לאט לאט לאט, עובר סיבוב פרסה אחד אחרי השני.

מאחוריו כבר היה טור של מכוניות, ועל המדרכות נאספו המון בני אדם לצפות באופנוע שאף אחד לא היה בטוח שיסיים בשלום את הירידה הזו.

אבל הוא סיים.

ואם תחזרו לתמונה שמעל תראו את האופנוע חונה בפינת הרחוב.

האופנוען לא בתמונה, הוא עסוק בשאיפת אוויר בצד, מנסה להחזיר צבע לפנים.

 

הרגשתי כל כך רע עם עצמי שסחבתי אותנו לשם שכבר שקלתי להציע לו כפיצוי לבטל את זמן הקניות שסיכמתי איתו עליו בניו יורק.

מזל שהתעשתתי לפני שאמרתי את זה בקול רם.

לקח כמה דקות והאופנוען חזר לעצמו.

(בערך. כמה ימים אחרי מספיק היה לומר "לומבארד" והאופנוען היה מאבד תיאבון).

 

משם, רועדים קלות ולא בגלל הקור, נסענו ל-Fisherman's Wharf

שזה מן מקום על המזח שבו כל התיירים שבעולם באים לראות את היצע הדגים של מפרץ סן פרנסיסקו.

 

 

  

(צילומים: האופנוען)

 

האופנוען ואני התהלכנו שם, וכמובן שלא התאפקנו, וכך יצא שהאופנוען חיסל איזו קערית עם תלולית שרימפס ואחרי זה עוד אכלנו קלם צ'אודר. ממ, קלם צ'אודר.

 

 

 

(שזה בעצם מן נזיד מאוד סמיך של צדפות. המהדרין יאכלו אותו בתוך לחם. בתמונה: האופנוען מהדרין).

 

אחרי זה, מעודדים קלות, צפינו בכלבי הים המקסימים בפיר שם, והחלטנו לנסוע הלאה. לצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו.

בדרך גילינו שהעיר מלאה בחנויות מסודרות לאופנועים, במחירים של משהו כמו 30 סנט לשעה. תענוג.

אז החנינו את האופנוע והתחלנו לצעוד בצ'יינה טאון. היה מעניין. זה קצת כמו אלנבי, רק בארה"ב ומלא סינים.

 

 

 

 (צילומים: האופנוען)

 

הלכנו די הרבה עד שהגענו לאזור פחות סיני. ומלא חנויות מעצבים. שזה מאוד מתסכל כשאת בכלל לא יכולה לעשות קניות כי אין לך מקום לסחוב אותן אחר כך.

אז הקנייה היחידה שעשינו הייתה בחנות Northface, שם קנה האופנוען פליס ללבוש במהלך הנסיעה, לבש אותו, ובבת אחת גוון ידיו הפך מכחלחל לוורדרד. מתברר שהיה לו קר עד אותו רגע.

אני נכנסתי לאמריקן אפרל וקניתי חותלות, שזו קנייה שכנראה לא תשמש אותי בכלל בארץ, בעיקר כי הן כחולות (היה אור קצת מוזר בחנות, הייתי משוכנעת שזה אפור כשקניתי את זה ). אבל באותו רגע שמתי אותן מעל הג'ינס ובבת אחת הרגשתי שוב את הברכיים שלי. תענוג.

 

 

ומשם הגענו למארקט סטריט, הרחוב הראשי של סן פרנסיסקו. הסתובבנו קצת ושאפנו עיר גדולה ומגניבה.

 

ומשם נסענו לקסטרו, שזה האזור ההומואי של סן פרנסיסקו. והוא ממש ממש מקסים. הכל מלא דגלי גאווה, זוגות גברים, בתי קפה חמודים וחנויות מגניבות. וכולם אדיבים וחברותיים. האופנוען ואני ממש התאהבנו במקום, ולכן החלטנו לחזור אליו. ולכן עכשיו אני לא ארחיב על המקום המקסים הזה אלא בפוסט השני על סן פרנסיסקו, זה מהיום השישי של הטיול.

 

טוב נו, רק תמונה בשביל האווירה:

 

(צילום: האופנוען)

 

באמת שמקסים שם. וזה היה כבר סופו של יום ארוך, אז אחרי שקנינו בשוק איכרים אורגני שמצאנו שם כל מיני גרגירי יער ופירות שבנו למלון שלנו.

בפוסט הבא: יומיים בנאפה ואלי ובסונומה ואלי. בסימן יין.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/8/2009 01:57   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/9/2009 13:28

 

 


 

העיר של קלינט איסטווד

"The coldest winter I ever spent was summer in San Francisco"

(ציטוט מפורסם של מארק טוויין, אלא שהוא כנראה לא באמת אמר את זה, ראו פיסקה 16 אם אין לכם כוח לקרוא את הכל)

 

אמר או לא אמר את זה, זה מאוד נכון. בבוקרו של היום השני של המסע שלנו התעוררנו האופנוען ואני במונטריי וגילינו שבחוץ 18 מעלות צלזיוס. ושבסן פרנסיסקו צפוי להיות יותר קר. נו, מהמם.

דבר ראשון ניגשנו אל המרכז המסחרי הקרוב ביותר. נכנסתי לאמריקן איגל, וקניתי ה‏‎וּדי (או כמו שאמרנו בתיכון, קפוצ'ון), בצבע כחול כהה, שזה צבע שאין לי בכלל בארון, אבל זה היה הסווטשירט הכי עבה בחנות, וזה הגיע בכחול כהה או ורוד, ווורוד זה כבר באמת לא אני.

לבשתי את החולצה הקצרה שלי, עליה את החולצה הארוכה הדקה שהבאתי, עליה את הסווטשירט החדש שלי, עליו את ג'קט האופנוע הקיצי שסחבנו איתנו (שמיועד לקיץ הישראלי, ולכן ברוח זה כמו ללבוש רשת), את כפפות האופנוע שלי, כובע וקסדה. עליתי על האופנוע – וקפאתי. ברר.

אבל שטויות, אני כבר אתחמם בקבר, העיקר שהאופנוען ייהנה בטיול.

(השורה למעלה מיועדת לאופנוען, לרענן את הפולנית שלו).

 

יצאנו ממונטריי לכרמל. בין שתי הערים האלה נמצאת הדרך הכי מומלצת לנופים יפים בכל מדריכי הטיולים – דרך ה-17 מייל.

האופנוען ואני שמענו ניסים ונפלאות על הכביש הזה ונופיו המרהיבים וציפינו בקוצר רוח.

כן, שמענו על הכביש הזה הרבה דברים.

רק דבר אחד לא שמענו:

שאסור להיכנס אליו עם אופנועים.

 

וכך, נכנסנו אל שער הכניסה לכביש, שבו גובים 9 דולר מכל רכב שנכנס. בשער עמד ריינג'ר חמור פנים.

האופנוען התקרב אליו לאט והגיש לו תשעה דולר.

"אין כניסה לאופנועים", אמר הריינג'ר.

האופנוען, בפרצוף של "נראה לי שלא שמעתי טוב", חייך בנימוס ואמר "הנה תשעת הדולרים שלנו".

הריינג'ר, בפרצוף של "יור מאני איז נוֹ גוּד היר", חזר שוב: "אין כניסה לאופנועים".

שני תאי המוח שלי היו אומנם קפואים, אבל מה שהוא אמר חילחל להכרתי. לאט. "ווט דוּ יוּ מין?", אמרתי בחוכמה לריינג'ר.

"אין כניסה לאופנועים", חזר זה שוב, הפעם עם פרצוף של "עוד שנייה אני מכניס אתכם לניידת צמד סתומים שכמוכם".

דממה השתררה, בעוד הריינג'ר מחווה לאופנוען את הדרך לעשות פרסה.

עד כאן לתכנון המוצלח שלנו (ראו הביקור שלא היה בטירת הרסט).

 

"התחלה מעולה", אמרתי בעליצות מזויפת, "בוא ניסע לכרמל".

 

מזל, מזל שכרמל כזאת מקסימה.

כרמל היא העיר שקלינט איסטווד היה ראש העיר שלה. עיירה ציורית מלאה באמנים, ויקרה להפליא.

האופנוען ואני התאהבנו בה מייד.

הרחוב הראשי מלא כולו חנויות קטנות עם ניחוח אירופי, כמו חנויות שעושות לבד את הסוכריות שלהן, מאפיות וגלריות.

 

 

 

 

 

בקצה הרחוב נמצא החוף של כרמל. אף פעם לא ראיתי כזה חול לבן.

 

 

הסתובבנו מוקסמים, והתיישבנו בבית קפה באחת הסימטאות. השמש יצאה, וחיממה את האוויר באיזה שלוש מעלות שלמות, והיה חמים ונעים.

 

 

נשבענו לחזור לשם, ולא בעוד 10 שנים אלא בדרכנו חזרה באותו שבוע, ויצאנו בדרך חזרה למונטריי, בכביש שנוסע צמוד לקו החוף.

 

 

אחת העצירות בדרך. האופנוען יורד אל החוף. המרחבים העצומים כמעט ריקים מאדם, מה שנעים מאוד לעין הישראלית, הרגילה לצפיפות מה.

 

מטרתנו במונטריי הייתה האקווריום המפורסם שלה. הוא לא זול – כניסה עולה 35 דולר – אבל הוא מאוד מעניין. ואם אתם עם ילדים אז זה בכלל מומלץ, למרות שמדובר בבילוי מעניין גם למבוגרים.

 

 

 

 

 

 

ולמי שלא שבע מדוזות, קבלו אותם בלהקה:

 

 

 

 

אחרי המדוזות מגיעה בריכת הכרישים.

 

 

 

 

"מעניין איך זה בסושי", תהינו מול הבריכה.

וגם: הדג הכי מעוות בעולם זה דג פטיש. מרוב הלם שכחנו לצלם כשהוא עבר.

 

 

מהאקווריום במונטריי יצאנו צפונה, לסן פרנסיסקו.

לא התכוונו לטייל בעיר באותו יום, אלא הזמנו מקום מראש במלון חמים ומקסים בכפר שנקרא Tiburon, שיושב צפונית לסן פרנסיסקו, ליד סוסליטו. עשרים דקות נסיעה מהעיר. מתוכן עשר בתוך ענן.

כי כן, מתברר שסן פרנסיסקו, באופן קבוע, נמצאת בתוך ענן.

 

 

סן פרנסיסקו, מבט מצפון. מה זאת אומרת איפה? רואים את הענן משמאל לגולדן גייט? אז זו סן פרנסיסקו.

 

 

אבל כאמור, באותו יום לא נכנסנו לעיר כי אם נסענו לטיבורן, למלון שלנו. בשביל זה היינו צריכים לעבור את הגולדן גייט.

 

 

 

הגולדן גייט. מה זאת אומרת איפה? רואים את הענן? אז זה הגולדן גייט.

 

 

אתם יודעים איך זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע? ובכן, מכירים את התיאור מהארי פוטר על איך זה כשעוברים בטעות בתוך רוח רפאים? כאילו עוברים בתוך דלי מים קרים אבל נשארים יבשים? אז ככה זה לנסוע בתוך ענן על אופנוע.

מומלץ לכל מזוכיסט.

 

כשהגענו למלון שלנו בטיבורן כבר קפא לנו הלבלב. האופנוען הלך להחנות את האופנוע, אני נשארתי במעיל בתוך החדר, בניסיון להפשיר. רק מקלחת חמה של 30 דקות החזירה לי את התחושה לאצבעות הרגליים. האופנוען בכלל עשה אמבטיה חמה, שממנה יצא מייבב קלות ישירות למיטה. היה יום קצת מאתגר פיזית.

הלכנו לישון בידיעה שמחר אנחנו מתאוששים בסיבוב אורבני בסן פרנסיסקו.

והתכוונתי לספר עליו כאן, אבל עם כזה פוסט ארוך אני חוששת שאנשים יבטלו את המנוי. אז בפעם הבאה בי שוּר טוּ וור סאם פלאוורס אין יֹור הר. יהיה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/8/2009 01:39   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-9/9/2009 01:07

 

 


 

ומבזק תרבות מבודפשט

כן כן, אני יודעת, כרטיס האשראי שלי עוד לא התאושש מאמריקה, מנהל הבנק שלי מייבב מדי יום מול טלפוני הדורש קוד סינון לשיחות לחו"ל, והעזתי לטוס שוב.

אני פשוט מעדיפה לאכול פחות (מה שיקרה בחודשים הקרובים כי נגמר לי הכסף) אבל לצאת מכאן באוגוסט.

ובדיוק בשבוע שעבר היה בהונגריה את סיגט.

שזה, כמו שבטח ניחשתם, פסטיבל רוק שמתקיים שם כל שנה על אי באמצע הדונה, שנקרא, כמובן, סיגט.

 

האופנוען נוסע לפסטיבל הזה כל שנה. שבוע של הופעות של הלהקות הכי גדולות ושוות, ומסביב פסטיבל שלם של תרמילאים והמון דוכנים. והאמת, לישראלים צמאי הופעות של להקות שוות, זו נסיעה ממש משתלמת. הטיסה להונגריה היא בין הזולות שיש, השהות בדרך כלל זולה יותר משאר אירופה, והכניסה להופעות זולה בהרבה מהופעות דומות בארץ.

 

עד שהגעתי הספיק האופנוען, שקנה כרטיס לימי כל הפסטיבל, לראות את לילי אלן, פרודיג'י ועוד כמה. הכרטיס שלי, לערב אחד, עלה 200 שקל, ובאתי בערב הכי מוצלח בעיני: המאניק סטריט פריצ'רז, שאני מתה עליה מאז הניינטיז, ופלסיבו.

 

אבל עזבו, עוד לפני ההופעות, האווירה מדהימה. נסענו אל האי כמה שעות לפני תחילת ההופעה. יש שם עשרות אלפי אנשים, שמגיעים מכל אירופה, וחלקם הגדול גם ישן שם בקמפינג. לא חם מדי ולא קר מדי, כי אם משהו כמו 25 מעלות מושלמות.

 

 

על הכניסה נתקלתי בחבורת שבדים, והיה קצת משמח להיתקל בשפה מוכרת אחרי כמה ימים בשפה שאני לא מבינה בה כלום. נכנסנו פנימה, ומדובר בהחלט בתערובת שפות מטורפת. אבל כאמור, האווירה…

 

 

 

  

(צילומים: האופנוען)

 

הסתובבנו שם כמה שעות, תוך שאני ממש מעריכה את המבחר של האוכל והשתייה, ואת המחירים הממש ידידותיים לישראלים. זה קטע מאוד משמח בהונגריה. ולצורך השוואה: בירה גדולה עלתה 9 שקלים. והראו לי פסטיבל אחד בארץ שבו כוס פלסטיק מצ'וקמקת עם בירה עולה פחות מ-16 שקל, וזה במקרה הטוב.

 

ואז, התחילה ההופעה על הבמה המרכזית. זה עוד יתרון של אירופה: יש לו"ז מסודר ולא סוטים ממנו בדקה. נקבע מראש שההופעה של מאניק סטריט פריצ'רז תתחיל ברבע לשמונה, וזו של פלסיבו בעשר. וכך, בלי מניירות, ובלי להשאיר את הקהל מחכה שעתיים בקיסריה (אני מדברת אליך שלמה) עלתה ברבע לשמונה בערב בדיוק המאניק סטריט פריצ'רז לבמה.

 

הם כבר לא ילדים, מטיפי הרחוב המשוגעים, למעשה הזמר, ג'יימס דין ברדפילד, חגג לפני כמה חודשים ארבעים. מהצעיר הנאה שחצי התאהבתי בו בניינטיז נותר וולשי שמנמן ומקריח, אבל עם קול מצוין. הם נתנו הופעה מעולה, עם כל הלהיטים. הם פתחו בלהיט הראשון שלהם, שלדעתי פרץ באייטיז אבל אל תתפסו אותי במילה או בגוגל, Motorcycle Emptiness והמשיכו משם עם כל הלהיטים המוכרים. You stole the sun from my heart, A design for life וכו.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

ג'יימס דין הוולשי על המסך במהלך ההופעה.

 

אחרי שעה ושלושת רבעי של הופעה שווה הם נתנו הדרן שכל מאזיני גלגלצ מכירים, If you tolerate this then your children will be next, ופינו את הבמה.

 

הדרן:

 

 

 

 

 

חצי שעה לאחר מכן, בעשר אפס אפס, עלו פלסיבו על הבמה.

גם אם נדמה לכם שאתם לא מכירים אותם, אתם כנראה מכירים לפחות שיר אחד שלהם, פשוט כי הוא היה בפרסומת של פוקס עם יעל בר זוהר.

 

 

 

 

 

מדובר בלהקה מאוד מאוד מוצלחת, והאופנוען מאוד מחבב אותה.

הייתה הופעה מעולה. טיפה צפופה יותר משל המאניק סטריט פריצ'רז. בהתחלה עמדתי למרבה הצער בדיוק מאחורי חבורת ג'ירפות מנורבגיה. אני לא צוחקת, כל אחד מהם היה בכיף מטר תשעים, ולא ראיתי כלום. ואם זה לא מספיק, הם היו ממש נחושים לראות את ההופעה. עד כדי כך, שבאמצע אחד השירים התפוצץ לאחר מהם סטיקלייט, ישירות לתוך העין, ובמקום לברוח בצעקות ולהטביע את העין במים, הוא שטף אותה קצת עם מים מינרלים ונשאר לראות את המשך ההופעה, כולל למלמל שמספיק שהוא רואה בעין אחת. ועל זה היו השבדים אומרים: נו, נורבגים.

 

קצת אחרי זה משך אותי האופנוען לצידו השני, ושם גיליתי שאני ממוקמת ישר אחרי חבורת גמדים איטלקים, ואני לא צוחקת, הגבוה שבהם היה נמוך ממני בשני סנטימטר. תענוג. בבת אחת ראיתי הרבה יותר מההופעה.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

אחרי ההופעות התפזר הקהל, ואילו אנחנו פנינו לאכול. בעוד ביום חמים ונעים, בלילה ממש קר. קצת כמו ירושלים רק בלי הסיכון לחטוף בראש חיתול מלא בצואה. בקיצור, היה קריר, ואנחנו התפנינו לאוכל הונגרי מחמם.

 

 

 

בצלחת שלי: באב גויאש, שזה גולאש שעועית עם נקניקיות, ופפריקה קרומפלי, שזה פשוט תפוחי אדמה מעוכים עם פפריקה. וחמוצים. הכל יאמי. בצלחות של האופנוען: אותו דבר רק יותר, פלוס נקניקיה. עלות: כעשרים שקל לסועד. כאמור, לא יקר שם.

 

זה היה מחמם וטעים, ואחרי זה נפנינו הביתה.

 

ולמחרת שוב היה הופעה, והפעם, של פיית' נו מור.

אלא שאני, תסלח לי אלוהים, לא הלכתי לזה, אלא לאופרה.

 

כלומר, האופנוען הלך להופעה של פיית' נו מור, שגם היא להקה שאני אוהבת מהניינטיז, אבל אני הלכתי במקום זה לאופרה עם אמא של האופנוען. ואחרי שהצלחתי להרגיע בתוכי את זעקות ה"אבל פיית' נו מור!!!" דווקא נהניתי מאוד.

 

היה קצת שינוי אווירה לעומת יום קודם. הרי יום קודם היו שם עשרות אלפי אנשים חצי לבושים ושותים בירה. ובאופרה היה, איך נאמר את זה, אופרה אחרת.

 

 

 

 

וכך, אם בסיגט לבשתי את המדים הרגילים של הפסטיבלים האלה: מכנסיים קצרים, מגפיים כבדים נגד הבוץ שבדרך כלל יש שם וסווטשירט, לאופרה כבר הבאתי אותה בשמלה יוקרתית פלוס נעליים אלגנטיות. היה, כאמור, שונה.

 

האופרה עצמה הייתה "הספר מסביליה", שזה באמת קלאסיקה, והיה ממש תענוג. יפהפה.

 

כמה שעות אחרי זה פגשתי את האופנוען השב מפיית' נו מור, כולו מדיף אדי אלכוהול ומרוצה. ממ.

 

ועוד כמה פתיתי בודפשט:

 

 

 

בירה באחד מגני הבירה האלה שיש במלא חצרות פנימיות בבודפשט הישנה. המחיר: 6 שקלים לבירה. כן כן.

 

 

 

וקצת נוף אירופה הקלאסית:

 

 

 

 

ובפעם הבאה: חזרה לטיול האופנוע בארה"ב. סן פרנסיסקו היר ווי קאם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2009 19:34   
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Hoarapambjabe ב-19/8/2012 11:23

 

 


 

Easy Rider, the heavy version

אחרי שישה ימים שבהם התאהבנו האופנוען ואני בפעוט קטן ופיזמנו שירי ילדים למכביר, הגיע הזמן לחשוף את הצד הקשוח שלנו.

 

ביום שני בבוקר הסיע אותנו עוז לחלק פחות טוב של לוס אנג'לס, העיף מבט בחשש על השכונה ואמר "את בטוחה שאני יכולה לנסוע?" בעוד האופנוען מדלג אל חנות האופנועים הסמוכה. "ברור", אמרתי בעליצות, ועוז סיכם: "אל תזוזי מטר מהאופנוען, שלחי לי סמס על כל צרה, ואיפה אמרת שיש את פרטי הביטוח שלכם?". "יהיה בסדר", אמרתי לו בישראלית, עכשיו צא מכאן, זה לא בריא ללבנבנים כמוך בשכונה הזו.

 

עוז נסע, שולח בי מבטים דרך המראה האחורית שכנראה חשב שהם מבטי פרידה מאחותו שכה צעירה וטרם הספיקה, ואני נכנסתי לחנות האופנועים שבה שכרנו את המפלצת.

אין דרך לקרוא לדבר הזה חוץ ממפלצת.

 

 

 

 

 

 

קוואסקי קונקורס. נפח מנוע 1,400, שזה, זיהיתם נכון, כמו אוטו, אבל על אופנוע.

זה גדול בלפחות מאה קילו ממה שיש לנו בבית, ואחרי סיבוב ניסיון חזר אליי האופנוען חיוור משהו. "איזה יופי", אמר בקול חלש ולא משכנע, "יהיה כיף".

 

בטח שמתם לב שבתמונה חסר חלק חשוב מאוד לאופנוע הזה: בגאז'. הטיול שלנו תוכנן לשמונה ימים, פרק זמן שבהחלט מצדיק מזוודה, ופה, כמו שאפשר לראות, חסר החלק שאליו הייתי דוחפת את המזוודה. אבל לי ולאופנוען היה סיכום. "שמעי", אמר לי לפני חודשים, כשתיכננו את הטיול, "אין לי כוח לשטויות של בנות, קרמים ומברשת ושמונה חולצות לשמונה ימים. אנחנו על אופנוע! אנחנו קשוחים! אנחנו אורזים תחתונים ומברשת שיניים וזהו!"

"שמע", אמרתי לו, "אתה קשוח, אבל אני בחורה, בלי קרם לחות לפנים לא נרדמת, ואתה יודע כמה קשרים עושה הרוח בקסדה? אני אהיה חייבת קרם מרכך לקצוות. ונראה לך שאני לא אחליף בגדים שמונה ימים? פחח".

הגענו לסיכום כזה: האופנוען יזמין אופנוע עם קופסאות צד, שבהן יהיה מקום לשני תיקי גב. אני אארוז את כל חפציי לתיק גב. מה שלא נכנס – לא בא. בתמורה, בבוא היום כשנגיע לניו יורק, אני אזכה לכמה זמן קניות שאני ארצה, ולאופנוען לא תהיה זכות לומר מילה אחת של שיעמום. נראה לי הוגן.

 

הצלחתי לדחוס לתיק הגב שמונה זוגות תחתונים וגרביים, את כל תיק הקרמים שלי, ושתי מערכות בגדים. נשבעתי שביום שנחזור אני זורקת אותם לכביסה ולא לובשת אותם חודשיים.

 

וכך יצאנו לדרך. שעה וחצי אחרי שיצאנו מלוס אנג'לס צפונה כבר היינו בסנטה ברברה. בסנטה ברברה עצרנו ושלחנו גלויות לסבתות ולסבא, כי קשוחים או לא, אני עדיין מיידלע, ואז גם גילינו את המסעדה האמריקאית-קלאסית הבאה:

 

 

 

 

עכשיו, צריך להבין משהו. היינו אחרי שבוע עם עוז וקרן. הצמחוניים. האופנוען חש שההמוגלובין שלו צונח.

רבע שעה אחרי כבר ישבנו מול זה:

 

 

 

"שלא תביני לא נכון", נהם האופנוען בפה מלא, "זה לא שאני לא אוהב עדשים וטופו, אני מאוד אוהב, וגם את עוז וקרן, אבל לאחרונה ממש הרגשתי חלש.."

 

 

מהמסעדה יצאנו בדרכנו על כביש 101. המטרה הראשונה שלנו בדרך הייתה טירת הרסט. מדובר בטירת ענק השוכנת על הר באמצע קליפורניה, שהייתה שייכת לרנדולף הרסט, הלא הוא ענק התקשורת שעליו בוסס "האזרח קיין". כמי שלמדה קולנוע חשתי צורך עז להגיע לשם. כבר דימיינתי את עצמי עומדת בשער הטירה ולוחשת "רוזבאד, רוזבאד".

 

בדיוק מול הפנייה לטירה יש חוף מקסים. האופנוען ואני כה הוקסמנו שהחלטנו קודם לסייר בו. יש משהו כל כך כיפי בטבע יפה – וריק מאנשים.

 

 

 

 

סיירנו ממש הרבה זמן בחוף הזה, צפינו בשקנאים ובדגים ענקיים שקיפצו במים. היה ממש נעים.

ואז נכנסנו לטירה. השעה הייתה 16:40.

רק כדי לגלות שהסיור האחרון לטירה, ואפשר להיכנס אליה רק בסיור, יצא ב-16:20.

עד כאן לחוסר הכנה מצידנו, שלא לדבר על בזבוז הזמן (בדיעבד) על החוף.

לפחות נהנינו.

בלית ברירה ויתרנו על טירת הרסט.

 

נכנסנו לדרך מספר 1, הדרך הכי יפה בעולם.

היא מחברת בין איפשהו ליד טירת הרסט, דרך שמורת הביג סור, ועד הצוק של מונטריי וכרמל.

הכל ירוק, ומדי פעם ערפילי.

 

 

 

 

 

 

 

מדי פעם עצרנו במקומות כאלה.

 

 

 

 

 

הים תמיד שם, לכל אורך הדרך.

 

 

 

 

 

ומדי פעם, על החופים, רואים התקהלויות של אנשים.

(כן, זו התקהלות. כאמור, חלק מהכיף שם זה המרחבים הענקיים וזה שפשוט לא צפוף).

 

 

 

 

מתברר שבמלא מקומות מגיעים אל החוף פילי הים (elephant seals) ופשוט מתקהלים. הם ענקיים, ומאוד אוהבים להציק אחד לשני.

 

 

 

 

 

היה מהמם.

 

וקר.

קלטנו את זה רק כשנכנסנו לביג סור, שהיא שמורת טבע יפהפיה, והשמש נעלמה מאחורי ההר, ואנחנו, שהבאנו את ז'קט הבטיחות הקייצי מישראל פלוס בגדי קיץ, פשוט קפאנו מקור. לבשתי מעל גם את החולצה הארוכה היחידה שהבאתי, אבל חולצה דקה זה באמת כלום לעומת הרוח הקרה של האופנוע.

התחלתי לנקוש שיניים. האופנוען הציע לי באבירות את החולצה הארוכה היחידה שלו. "לא קר לך?" שאלתי. "לא", שיקר.

לא שמתי לב ששיקר עד שהחל בעצמו לנקוש שיניים.

במילא כבר היינו במקום שהתכוונו להגיע אליו בלילה הראשון – מונטריי.

החלטנו לעצור. התיכנון היה למצוא מוטל שייראה נורמלי. התברר שבמונטריי יש רחוב ארוך שכולו מלא מוטלים.

כולם היו מלאים.

אז בהתחלה נכנסנו רק לכאלה שנראו לנו שווים, אבל אחרי שקלטנו שהם מלאים, פשוט עברנו אחד אחד.

מצאנו אחד שנשאר להם חדר אחד. מייד לקחנו אותו.

עשינו מקלחת חמה, הפשרנו קצת.

התוכנית למחר: לקנות בגד חם (אחד, אין מקום על האופנוע).

וכך, עייפים ומלאי מראות יפים, נרדמנו.

 

בפוסט הבא – מונטריי, כרמל וסן פרנסיסקו. קר ושווה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/8/2009 16:47   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2009 22:41

 
8/2009

גאווה, דעה קדומה וערפדים. ובישול (תרבות של חו"ל)

 

מכירים את הספר הזה?

 

 

 

בכל בארנס אנד נובל שנכנסנו אליו זה בלט ממדפי קידום המכירות. זה להיט גדול, מתברר. בהתחלה חשבתי שזה משעשע, אחר כך מאסתי בזה.

 

ואז, נתקלתי במאמר הבא:

Writers running wild with Jane Austen tales

ב-USA Today

והכותבת מספרת על הטרנד החדש: קחו את ספרי אוסטן, שזכו בעשור האחרון לעשרות סרטים, הצגות, סדרות, ספינים, ספרי המשך וכו, וכתבו אותם מחדש, עם טוויסט גיקי כמו זומבים או ערפדים. מתברר ש"גאווה, דעה קדומה וזומבים" הוא רק ההתחלה. בחודש הקרוב צפויים לצאת שני הספרים הבאים:

 

Mr. Darcy, Vampyre

למרות שאני יכולה לראות קווי דמיון זעירים בין מר דארסי הזועף לאנג'ל הזועף, זה עדיין מעצבן אותי. הספר הוא מעין המשך ל"גאווה ודעה קדומה", ובו מוסבר שנטייתו של דארסי למצבי רוח וזעפנות נובעת מכך שהוא ערפד.

ו-

Sense and Sensibility and Sea Monsters

שזה סתם מכעיס אותי. אלינור ומריאן ואיזה מפלצת מים ירוקה. אוף. המחבר מגדיר את זה כ"ספר הרפתקאה מיסתורי".

 

ובדצמבר ייצאו גם

 

Darcy's Hunger: A Vampire Retelling of Jane Austen's Pride and Prejudice

ו –

Jane Bites Back

ששניהם ספרי טוויסט ערפדי על ג'יין אוסטן. נו באמת.

 

מראש לא אהבתי את ספרי הספין של הספרים של אוסטן. כל מיני סופרים שניסו לכתוב על מה קרה אחרי הספר. "פמברלי", למשל, שמתיימר להיות המשך "גאווה ודעה קדומה" (ובו ליזי הנשואה לדארסי מתענה באי הצלחתה להיכנס להריון בעוד אחותה ג'יין מתרבה בקצב) היה איום ונורא, וליזי מאבדת בו את כל קווי האופי שאיפיינו אותה בספר והיו הסיבה שהיא הפכה לדמות האהובה. אמנדה גריינג', המחברת של הספר החדש "מר דארסי, ערפד", כתבה גם את "יומנו של מר דארסי", וכל מה שיש לי לומר לה שזה שתפסיק לרכוב על הצלחות של אחרים ותחשוב על ספר משלה לשם שינוי.

 

ובעוד אני מהרהרת בזה מצהירה גריינג' בראיון ל-USA Today שהיא קיבלה את הרעיון לכתיבת "מר דארסי, ערפד", אחרי שצפתה בבאפי והגיעה למסקנה שבאפי ואנג'ל זה בדיוק כמו ליזי ודארסי. ועל זה יש לי לומר רק מילה אחת, לא ברור באיזה שפה: ררר.

(ואם מתעקשים לנתח את זה – זהירות, ספוילרים – הרי שליזי לא מתאהבת בדארסי על ההתחלה אלא סבורה שהוא יהיר ובלתי נסבל, בעוד באפי נדלקת על אנג'ל בערך מהפעם הראשונה שהיא רואה אותו. ליזי מתאהבת בדארסי אחרי שהוא הופך בעיניה מאיש קר ובלתי נסבל לאיש הכי מוסרי וטוב לב והם מתחתנים בסוף, ואילו אנג'ל עובר בשלוש עונות טרנספורמציה של מיוסר-מרושע-מיוסר, ואז נוטש את באפי, שבמשך כל הזמן הזה מאוהבת בו, אפילו בתקופה שהוא הרוע בהתגלמותו והיא גם שונאת אותו).

 

ואם לא הספיק לנו כל זה, הרי שעכשיו עובדים על הסרט לפי הספר "גאווה ודעה קדומה וזומבים". בעע.

 

 


 

 

אפרופו ערפדים, במגזין Entertainment Weekly של שבוע שעבר יש מצעד 20 הערפדים השווים ביותר. לסטאט זוכה שם במקום הראשון, ובין המקומות הראשונים ישנו גם אדוארד מ"דמדומים" (פחח) וביל ואריק מ"דם אמיתי" (מממ). אנג'ל, האיזכור היחידי במצעד לבאפי, מוצב במקום השביעי, וספייק אפילו לא נכנס לעשרים. נו באמת.

 

 


 

 

ונעבור לגיליון החודש של "ווג".

ראשית יש טור מעניין של כותבת חצי איראנית חצי אוסטרית, שגרה כיום בארה"ב, שביקור שגרתי באיראן עלה לה בכמה חודשים בכלא האיראני. מזעזע לקרוא איך מישהי שחייה היו נורמלים בעולם המערבי לפני כמה ימים, הופכת לכלום בידי משטר טוטאליטרי, בלי שעשתה בעצם שום דבר. עצם נוכחותה עיצבנה את השלטון.

יש כמובן הפקות אופנה שלא באמת יגיעו לארון שלי, פשוט כי פראדה ודומיה זה לא בטווח המחירים שלי, ויש גם בית מעוצב של איזה אדריכל בלונג איילנד, שגם כמוהו כנראה כבר לא יהיה לי, אבל תמיד מותר לדמיין.

 

ואז מגיע ראיון עם נורה אפרון, שהסרט החדש שלה, "ג'ולי וג'וליה", פורסם בכל במה פרסומים בארה"ב כשהיינו שם. מה שקוסם לי בסרט, מעבר להיותו סרט בנות (חברותיי למועדון הסרט – היכונו), הוא שהוא מבוסס על שני סיפורים אמיתיים.

 

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד, הרות סירקיס של אמריקה. ספר הבישול שלה "Mastering the Art of French Cooking", הביא לפני כ-50 שנה למטבח האמריקאי, שעד אז התמחה בטיגון נקניקיות וכריכי חמאת בוטנים, את המטבח הצרפתי. 536 מתכונים צרפתים קלאסים מרוכזים בו, והם שינו את פני הבישול הביתי האמריקאי. אחריו הגיעה גם סדרת הטלוויזיה שבה לימדה ג'וליה את עקרות הבית האמריקאיות לבשל.

 

ג'ולי היא ג'ולי פאוול, נשואה טרייה מניו יורק, מזכירה מתוסכלת ובלוגרית, שמתחילה בפרויקט: לבשל בתוך שנה את כל המתכונים של ג'וליה צ'יילד, ולכתוב על כל מתכון. בהתחלה היא כתבה בעיקר לעצמה, אבל לאט לאט היא התפרסמה ואנשים התחילו לעקוב אחרי הבלוג שלה והמהפכים שהגיעו בעקבותיו לחייה. התוצאה: הבלוג הפך ללהיט, ג'ולי קיבלה חוזה שמן לכתיבת ספר משלה, ועכשיו יוצא הסרט.

 

ואגב, מתברר שג'וליה גלשה אל הבלוג של ג'ולי – ולא כל כך אהבה את מה שהיא עושה למתכונים שלה. ג'ולי שמעה על זה – והתבאסה.

הראיון עם הבמאית-כותבת נורה אפרון מתרחש במטבח שלה, בזמן שהיא מבשלת, שזה טוויסט מגניב לראיון על סרט כזה.

 

כאן הבלוג האמיתי של ג'ולי.

 

וכאן חבוי הטריילר החמוד:

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/8/2009 17:18   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-21/8/2009 11:52

 

 


 

לוס אנג'לס

כבר כמה ימים שאני אומרת לעצמי לשבת ולכתוב לפני שאני שוכחת (עם הגיל הפך מוחי למסננת אלצהיימר), אבל לא ממש יוצא. הג'ט לג מבלבל. בלילה הראשון בישראל התעוררתי בשש בבוקר, אחרי שעות ספורות של שינה, ובשום פנים ואופן לא הצלחתי להירדם שוב. נעצתי מבטים שנועדו להעיר באופנוען, כולל תזוזות עדינות ששיקשקו את כל המזרון, אבל כלום לא קרה, ובלית ברירה קמתי לבדי. בשבע בבוקר קראתי עיתון, בשבע וחצי הייתי במכולת. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שרמי מהמכולת רואה אותי באור יום.

 

אז מה היה לנו? שישה ימים בלוס אנג'לס, זמן שנועד כולו לבונדינג עם אחי, אשתו והבן המהמם שלהם. שמונה ימים בדרכים, על אופנוע, מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו וטיפה צפונה, ובחזרה. עוד ארבעה ימים בל.א, פרידה קורעת לב מהאחיין (כלומר, אנחנו מתגעגעים גם לעוז ולקרן, אבל האחיין, זה היה קשה), ואז שלושה ימים בניו יורק להתנחמות.

אין צורך לקרוא לי זונה, בעבודה כבר הוטחו בי כל הקללות המפרגנות על הטיול.

 

אז נתחיל בלוס אנג'לס. כיוון ששנינו כבר היינו, ובינינו, זו לא עיר כמו ניו יורק, שבא פשוט לצעוד ולצעוד אותה, אלא יותר עיר ענק שפזורה על פני שטח עצום, בילינו יותר זמן בפעילות משפחתית מטיולים ממש. קרן המסכנה נרתמה לשעשע אותנו, והסיעה אותנו למקומות כמו מצפה הכוכבים מעל העיר, שמעבר לפלנטריום המגניב שבו יש לו גם נוף מצוין.

 

זה ציפור? זה כוכב? לא, זה השלט של הוליווד.

 

זה היה די מעניין, לנסוע ברחבי ל.א. מה שנראה מכיוון הים התיכון כשיא הזוהר מתגלה בעיר הכוכבים כמשהו הכי יומיומי.

 

 

 

 

הכוכב האמיתי בטיול הזה היה האחיין כמובן. "ע-די", הפכה למילה השגורה בפיו, ולקח לנו זמן להבין שהוא קורא ככה גם לי וגם לאופנוען. בכל זאת, קשה לילד קטן לומר ה-אופ-נו-ען. זה שם ארוך. אבל לראשונה הבנו איך הורים שורדים את זה: נכון שזה קשה שהוא קם באמצע הלילה ומעיר אותנו, אבל היי, אנחנו קמים ורואים אותו! איזה כיף!

מלבד תקרית אחת, שבה האחיין מצא את האופנוען ישן, ופתח – פיזית – את העין שלו לבדוק אם הוא עדיין ישן, כל ההתעוררויות ממנו היו פשוט תענוג.

 

ויש כמובן את המוזיקה של האחיין: באוטו הוא שומע דיסק עם שירים קלאסים מהילדות. וכך דבק בנו לכל הטיול השיר הבא:

"איזה שעון בן חיל

אשר איננו נח

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך

טיק טק טיק טק"

וכו.

והדרך היחידה לצאת מן השיר הזה הייתה לפצוח בשיר אחר, וכך הלכנו לנו ברחובות סן פרנסיסקו כשאנחנו מפזמים "אבא בא, סבא בא", וכו, אבל זה עוד יגיע בפוסט של טיול האופנוע.

 

בסוף השבוע, עת עוז התפנה לקצת זמן איכות, נסענו ללונג ביץ', ושם היינו גם בכנסיית זכוכית, כלומר כנסייה שעשויה כולה מזכוכית, ויש תמונות מהממות, רק שכולן על המחשב של האופנוען ואני קצת עצלנית כרגע, וגם באונייה "קווין מרי", שהיא אוניית תענוגות מסטייל הטיטאניק (מינוס המפגש עם הקרחון), כלומר אוניית ענק מתחילת המאה הקודמת, ששומרה בהצלחה ועוגנת היום קבוע בלוס אנג'לס, ואפשר לטייל עליה.

 

וביום השני של הסופ"ש היה את שיעור הגלישה המפורסם, שבו עוז לימד את האופנוען לגלוש, בעוד אני התחבאתי עם כובע ושרוולים ארוכים מתחת לשמשייה ("כולנו יודעים מי הערפדית כאן", סיכם את זה האופנוען), צפיתי באחיין בונה ארמונות בחול ודיברתי עם קרן.

 

ביום שאחרי יצאנו לטיול האופנוע הגדול, שעליו – בפוסט הבא, כולל השאלה הגדולה: איך שורדים שמונה ימים עם תיק גב אחד קטן – ולמה?

 

*יש לציין שמלבד שעון בן חיל, עוז הצליח להדביק אותנו גם בשיר הבא, שאם לא שרנו על ברבאבא שנולד בגינה, אלא עברנו ממש לשירים של גדולים, שרנו את זה:

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/8/2009 02:02   
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2009 02:16

 

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2009

7/2009

הרהורים של לוס אנג'לס

יפה פה, גדול פה, נוח פה.


זמן איכות משפחתי. האחיין הוא הנאה צרופה.


עוז והאופנוען באימון גלישה.


לא פלא שסובלים כאן מהשמנה. המנות עצומות (בצ'יז קייק פקטורי הזמנו קרן ואני סלטים בלאנץ' פורשן, הקטנה והזולה יותר. גם את המנה הקטנה יותר הזו לא הצלחנו לסיים). כל סלט יגיע עם תוספת נדיבה של גבינה מגוררת. כל המבורגר או סטייק יוגש עם גבינה מותכת מעליו, כל טוסט בארוחת בוקר כבר מרוח בחמאה, כל מרק יגיע עם שמנת (בביסטרו בנאפה הזמנו האופנוען ואני גספצ'ו, שואפים למרק אדום מצנן ושומי. הגיע מרק כתמתם, בגלל השמנת, ולמרבה האימה צף במרכז כל מרק כדור גלידת וניל. "השף סבור שזה מוסיף", מסר לנו המלצר. השף טועה). העוגות כאן טעימות, אבל גם מתוקות במיוחד, ותמיד עם ציפוי, מתוק וטעים גם הוא.
המבחר עצום. אם בארץ אני לא טורחת להציץ בדוכן הממתקים בפיצוציה, כאן זה הרבה יותר מפתה. סניקרס שקדים (מעולה), אם אנד אם'ס עם חמאת בוטנים, אם אנד אם'ס עם שקדים, אם אנד אם'ס מריר, מאפים מכל הסוגים. פופ קורן עם חמאה, פופ קורן מתוק, מאפינס עם כל תוספת אפשרית, קנו פיצה ב-14 דולר קבלו עוד אחת ב-99 סנט, מקסיקני, הודי (שני סוגי אוכל זולים ומצוינים שבארץ פשוט לא מגיעים לאותה רמה), סיני (בעצם גם), כל אומה שתבחרו פתחה פה מסעדה.
הפרסומות קורעות. לובסטרים, כריכים עצומים, פיצות מפתות, עוגות מצופות בשוקולד. מול הטלוויזיה, האופנוען, שבע לחלוטין אחרי המבורגר, צופה בפרסומת לכריך פסטרמה ונרדם כשהוא ממלמל "בשר"…

ובאותו עניין אבל לגמרי ההפך, נורא קל לשמור כאן על תפריט בריא. כמעט תמיד יש אופציית whole grain, תחליף צמחוני שהוא לא סתם חסה אלא מחליפים חלבונים בחלבונים: לא רוצה עוף בסלט שלך? קבל שעועית שחורה, עדשים, טופו, הכל אפשרי. רשתות סופר שמתמחות באוכל בריא: Whole Foods ו-Trader Joe's, תענוג של קנייה, מגוון מדהים של אוכל אורגני ובריא. וגם ברשתות המזון המהיר. בוריטו צמחוני, מאוכל זבל למופת של בריאות: טורטיה מקמח מלא, אבוקדו, ירקות, כוסברה ושעועית שחורה. טעים וממש בסדר תזונתית. כל אומלט יכול להיות מורכב מהלבן של הביצים בלבד. כל דבר מגיע בגירסת לואו פט. רק צריך להיות נחושים.
וקשה.


בערב לפני שיצאנו לרוד טריפ שלנו, הציעו לנו עוז וקרן לבוא איתם לערב אצל חברה של קרן. החברה גרה בבית חוף מהמם במאליבו (זה היה הפיתוי בשבילי) והיא מארחת איזה גורו הודי שייתן הרצאה עם בשורה כלשהי (זה היה הפיתוי לכל השאר). אני מודה שחשבתי שלהישאר בבית ולעשות בייביסיטר על האחיין זה אופציה מצוינת, אבל האופנוען דווקא הסתקרן, אז נו, פעם בחיים ניתן צ'אנס למשהו רוחני.

ובכן, בחלק שהובטח לי שיהיה מעניין, אכן היה: הבית מהמם, בדיוק כזה יהיה לי כשאהיה מיליונרית. כנראה שלא בקרוב.
ונעבור לקטע הרוחני: האיש, נציג של תנועת ה-Oneness, היה בדיוק כמו שציפיתי שיהיה. הודי צנום בחליפה לבנה, יושב על כורסה בישיבה מזרחית, כולו חיוכים מרגיעים. מייד מצא חן בעיני. שמו היה טיפה ארוך מדי ובלתי אפשרי להבנה עם ההיגוי האמריקאי, כך שבלב כיניתי אותו מייד "המהרג'ה". מצטערת על הכינוי הצפוי.
למרבה הצער, הכל התנהל בדיוק כמו שחשבתי: שורה של מערביים מחפשי הארה ישבה מול האיש. הוא נתן הרצאה, באנגלית אוקספורדית עם מבטא כבד, כולה שורה של קלישאות, אבל בגלל שהוא מצא חן בעיני (הוא הקרין שלווה וחום מאוד מרגיעים), הקשבתי. בין המאזינים הייתה הבחורה שכבר עשתה את הקורס בהודו או משהו כזה ועכשיו עוזרת באירוח האיש, והיא תלתה בו עיניים מעריצות כל הפגישה, היה את שתי הנשים הרוחניות בגיל העמידה, שהצהירו שהן מתות על יוגה ושאלו שאלות שהיו יותר סיפור על עצמן מאשר שאלה אמיתית, היה את הרווקה המרירה שרשמה במחברת כל הפגישה ושאלה שאלות בטון כועס, היה את האמריקאי הסרקסטי שנראה בדיוק כמו צ'נדלר (כשהוא הציג את עצמו בתור ג'ואי האופנוען ואני התאפקנו בקושי מלצחוק) שלקראת סוף הערב היה כבר ממש מרותק ושאל מלא שאלות, היה את ההיפי המבוגר, היה את הצעיר האמריקאי שלבש חליפה הודית וחייך בנעימות לכולם, והיה אותנו, הרוחניים ואחותם.
לסיכום: אם זה היה שעה, זה היה חביב. כיוון שזה היה שעתיים וחצי, אז זה היה ארוך מדי.

אבל – המפגש הסתיים ברבע שעה מדיטציה. עוז תלה בי עיניים של "בבקשה אל תעשי לי בושות", אבל אני דווקא שמחתי. מדיטציה היה החלק האהוב עליי בקורס היוגה שהיתי חייבת לקחת באוניברסיטה. ואכן, המדיטציה בהדרכתו של המהרג'ה הייתה ממש תענוג. אחרי שכולנו שקענו בה הוא עבר בין אנשים ובירך אותם כשהוא שם ידיים על הראש שלהם. הלכתי על זה בגישת "אם לא יועיל לא יזיק". היה ממש נחמד.

באוטו בדרך חזרה ניהלו קרן, עוז והאופנוען דיון רוחני, שעיקרו על זה שחלק מהעקרונות של השיטה בעצם כבר קיימים ביהדות, ומשם גלשה השיחה לכך שהרבה דברים ביהדות משמשים בסימבוליקה. בניסיון לתרום משהו לדיון הבאתי מעולמי הרוחני שלי, וציינתי שגם בבאפי, הרבה מהערפדים והדימונז בנויים בצורה לא מפחידה בכלל, כי ברור מראש שהפחד הוא לא באמת הם, אלא שהם רק סימבול לשדים הפנימיים של גיבורי הסדרה. אוקיי, הבנתי, לא חשבתם שזו דוגמה טובה, אבל למה לצחוק למה?


טיול אופניים בין סנטה מוניקה לווניס ביץ'. מזג אוויר מושלם, חופים יפים ונקיים (חוץ מהבזאר בווניס ביץ', שהוא קצת אלנבי). היה מאוד נעים. אין כמו לדווש בקיץ על החוף ולא להזיע.
(אלא ששרפתי את כל צד ימין שלי. הקילוף לא נאה לי).


ולפינה הספרותית: בטיסה התחלתי וסיימתי את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהיה מצוין (איריס, שווה, טוב שקנית).
ברוד טריפ שעשינו לצפון קליפורניה (עוד יהיה פוסט. ושצה, מייל בדרך), קראתי ספר שקניתי בשדה בהמלצתה של פוסיקט, והוא פשוט מעולה: "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" זכה בפוליצר לספרות בשנה שעברה, בצדק.


עד כאן הרהורים. עוד יבואו פוסטי טיולים.
נכתב על ידי עדי בעולם , 27/7/2009 21:37   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של zLCTVRSRge ב-4/10/2012 21:26

 

 


 

קצרים של יום יום

בכל פעם שהאופנוען ואני רכשנו סדינים ביחד, התגלתה בעיה קלה: בעוד אני מחבבת צבעים שקטים, שלווים, אחידים, מחבב האופנוען שילובי צבעים רבים, "שלא יהיה משעמם לעין".

(מראש נאלצנו לקנות סדינים כי החבאתי בארון את מצעי השקיעה הטרופית שלו).

 

וככה, בכל פעם קנינו משהו שהיה באמצע: מצד אחד רק לבן ואדום, מצד שני, במן הדפס א-סימטרי שמפתיע לגלות אצלי.

עד שיצא לי להיות לבד באיקאה. מייד רכשתי לנו סט מצעים משובץ בקו עדין, בצבעים לבן ובז'.

החלפתי את המצעים במיטה והשארתי לאופנוען לגלות לבד.

אחרי יום, שבו לא נאמר כלום, החלטתי לגשש.

אני: נו, מה אתה אומר על הסדינים החדשים?

האופנוען: נחמד מאוד

אני: באמת??

האופנוען: באיזה בית חולים קנית אותם?

 

רר.

 

 


 

 

זוכרים שכתבתי על אדנית התבלינים המוצלחת שלי?

מייד למחרת הופיע חרק ואכל את כל העלים מכל השיחים בתוך 24 שעות. איי קיד יו נוט.

 

 

 

העניין הוא, שיומיים אחרי הפוסט ההוא היו אצלנו גילה ובן זוגה, שבחן בתהייה את האדנית, כיחכח וציין: "בבלוג זה היה יותר ירוק". הה הה.

 

אז אם למישהו יש רעיון איך נפטרים מחרק מסתורי שמחסל לי את עשבי התבלין אתם מוזמנים לומר.

 

 

 


 

 

 

חתונת בן הדוד מהגליל. באמצע החופה מכריז הרב שעושים הפסקה, מסמן לדי ג'י, ופוצח בשיר מזרחי בליווי מוזיקה.

כולם בשוק. הרב מסיים אחרי כמה דקות שיר.

אחינו הקטן: זה היה לא רע, מקורי, וביצוע מכל הלב. אני מסמס בשבילו

 

 

 


 

 

אני רוצה לומר ש"סרוגים" סדרה פשוט מעולה, טלי שרון ממש יפה בעיני, וטוב נו, אוהד קנולר תמיד היה.

אז ביחד "אהבה גדולה" ו"סרוגים" הן כרגע הסדרות הכי מבוקשות אצלי ביס מקס.

 

 

 


 

 

מייד כשיהיה לי זמן, ומדובר כנראה באוגוסט, פוסט ספרותי על "משימות מיוחדות", כלומר החמישי בסדרת פנדורין של אקונין (פרומו: מעולה. הבעיה היחידה שנגמר מהר מדי ), ו"חצי אח", סאגה נורבגית בת 700 עמודים, מומלץ גם הוא למיטיבי לכת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/7/2009 14:14   בקטגוריות אחינו הקטןטלוויזיה וסרטיםספרים   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אילנה ב-5/8/2009 22:48