ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2011

2/2011

אירופה ואייטיז

לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.

 

אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.

 

הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.

 

שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.

 

 

*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך

 


 

 

את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.

 

באורח מוזר בודפשט הרגישה לי יותר כמו אירופה מאשר לונדון. אולי בגלל שיותר קר שם. אולי בגלל הריח של עצי ההסקה, שאיכשהו פחות מורגש בלונדון. אבל היה מאוד חורפי ונעים.

 

 

 

 


 

 

אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!

(הפתעתי את עצמי – חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח – איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)

 

 

 


 

 

 

פינת עקרת הבית/המלצה: בעקבות חגית וזהר אני כל הזמן מגלה עוד ועוד בלוגי יצירה, שזה לגמרי לא שימושי לבחורה לא מוכשרת כמוני בכל מה שקשור למלאכת יד, אבל הנה מצאתי בלוג חביב שמעבר ליצירה עוסק גם בבישול ובתינוק, שזה ממש עולמי הצר. ואף מצאתי שם מתכון למאפינס חמאת בוטנים ממולאים בשוקולד, שאף ניסיתי אותו ונרשמה הצלחה. הוא מתכון ממש קל, ואני גם שידרגתי אותו במריחת שכבה נאה של חמאת בוטנים מלמעלה, מה שאיפשר לי מייד להכתיר את המאפינס כקאפקייקס (במילא הם ממולאים ולכן נחשבים ככאלה), וגם כמובן נתתי לזה טוויסט בריאותי כשעשיתי את זה עם 50% קמח מלא. נסו ותהנו.

 

 

 


 

 

 

ולקינוח, אם כבר נגענו באייטיז, הרי לכם שיר שלגמרי שכחתי אבל חברה העלתה בפייסבוק וגיליתי שגומבוץ ממש שמח לרקוד לצליליו. דווקא שיר לא רע.

 

 

 

 

לגמרי אייטיז. ודי מזעזע לגלות שאני עדיין חושבת שפול יאנג די חתיך אה?

מעניין אם הוא עדיין חתיך, היום בבית האבות.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/2/2011 20:40   
131 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של absopuppoboca ב-28/1/2013 12:59

 

 


 

פארק. ריג'נט פארק

הילד גאון טכנולוגי #1

 

גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה).

 

 


 

ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.

טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.

 

ריג'נט פארק. ירוק, כמו שפארק צריך להיות.

 

אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין,The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.

 

כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו – בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה – מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.

 

 

ההאנסט סוסג'. נראה פושטי אבל מפתיע

 

אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".

 


נקניקיה שווה עם מרקחת בצל.

 

 

מרוצים ושבעים במפתיע המשכנו לטייל בפארק. ומה נאמר, יש אנשים שהולכים לאכול נקניקיות בפארק, ויש אנשים בריאים יותר, שבאים לעשות בו ספורט. ואנחנו, לקורא שמתקשה משום מה לסווג אותנו, כאמור היינו שבעים מהנקניקיות.

ראשית עצרנו ליד קבוצה ששיחקה כדורגל. הקוון שלהם היה חבר אחת הקבוצות ולכן במקום להניף את הדגל כשצריך הוא בעיקר צרח "פאקן-איי, מוב איט אולרדי" וכאלה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

וכמה מטרים משם נעצרנו ליד קבוצה ששיחקה רוגבי. ומה אני אומר לכם, זה משחק די פיזי.

 

 

רוגבי. בתמונה יש גם כדור. מיצאו אותו ילדים וצבעו בצבעים עליזים (צילום: האופנוען)

 

 

וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.

 

היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #2

 

גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית.

הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית.

 

 


 

 

 

איזה כיף זה לקבל חבילה בדואר: כך סתם הופיעה אצלי חבילה בדואר, שעשתה את כל הדרך מאוסטרליה. כן כן, קואלה בחומוס שלחה לי את הסרטאהבה קולומביאנית, אחרי שהתבכיינתי לה שנעלם לי הדיוידי שלו. איזה כיף! תודה קואלה!

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #3

 

גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

 

 

 


 

 

פינת עקרת הבית:

ניצלתי גיפט קארד לאמזון (תודה עוז וקרן!) וקניתי לי את ספר הקאפקייקס של מרתה סטיוארט. ועכשיו שאלה: כשהיא אומרת 

Half a cup (1 stick) unsalted butter

לכמה גרם לעזאזל היא מתכוונת?

ראיתי בתמונות שהחמאה האמריקאית מחולקת לארבעה "מקלות". מישהו יודע כמה זה כל מקל?

 

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #4

 

גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו.

 

 


 

 

מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:

"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"

(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)

 

*לא

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #5

 

גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים.

במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע.

 

 


 

נתקלתי כבר בשתי אימהות ישראליות שמדברות עם הילדים שלהן באנגלית. כאילו, מה הקטע? מילא אם הייתה להן אנגלית מושלמת, אבל אנגלית לגמרי ישראלית. לא עדיף להשאיר את האנגלית לגן וללמד את הילדים שלכן עברית?

 

 

 


 

 

 

ואסיים בנימה זועמת:

צפו בכתבה הזו (ותודה לבשמת על הלינק). אני מאוד מקווה שכל האנשים העלובים שמופיעים בה התביישו כשראו את עצמם בטלוויזיה. אנשים נורמטיבים, עם תירוצים עלובים כמו "אני מחכה לאשתי", "גם באיילון יש פקקים", "ככה זה בישראל". האם מישהו מהם עצר לחשוב כמה עצוב שככה זה בישראל? שלא לדבר על שתי הערסיות ש"כמה זמן שייקח הטוסט של הילד ככה הן יעמדו כאן", או השוטר במדים ובניידת שטען שהוא אדם פרטי.

ולמה לא היה אפילו אחד מספיק בוגר לקחת אחריות, שיאמר "נכון, עצרתי כאן וזה לא בסדר מצידי"*. כולם מתנהגים כאילו הם לא אשמים, שאין מה לעשות. האם המחשבה שלשפר את ישראל מתחילה מההתנהגות שלכם האישית לא חלפה במוחכם?

 

* אפשר לטעון שכן היה צדיק בסדום שאמר שהוא לא בסדר אלא שהוא נותר בחדר העריכה, אבל אני חושבת שלו היה אחד כזה, או אפילו יותר מאחד, הוא היה מקבל ייצוג בכתבה, כי א. ליצור לפחות מראית עין של הגינות בדיווח וב. כי אחד בסדר היה עשוי להדגיש את הלא בסדר של השאר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2011 21:45   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-17/3/2011 11:53

 

 


 

למבקרים בלונדון, וכמה פכים קטנים

באחד הסופ"שים קפצנו לשוק האוכל בקלפהם. קלפהם היא שכונה בדרום מערב לונדון, מהסוג שאין מה לחפש בה, אלא אם כן אתם אוהבים שווקי אוכל. יש להם שוק בכל סופ"ש אחרון של חודש. בגלל שבאופן כללי אנחנו אוהבים את השווקים האלה החלטנו לקפוץ. חשבנו שיהיה את הדוכנים הרגילים – מאפים כלשהם, פאי כלשהו, דוכן דגים, דוכן גבינות, דוכן עוגות ואיזה דוכן צילומים (לא ברור למה, אבל תמיד יש דוכן שמוכר צילומים ממסוגרים).

על כל פנים, מתברר שקלפהם, על כל אפרוריותה, מארחת יריד אוכל ממש ממש שווה. כל הדוכנים היו צרפתים או שוויצרים, היו מאפים שחבל על הזמן, היה דוכן מקרונים (!!), והיה דוכן של חוות בשר שמכר המבורגרים שנעשו מהבשר של החווה.

 

האופנוען כמובן מייד נעמד בתור:

 

 

ויצא ממנו אוחז המבורגר שנראה ממש שווה:

 


(צילום: האופנוען)

 

עכשיו, צריך להבין, מאז ההמבורגר המפורסם בנאפה, נקבע אצלנו הסטנדרט עליו. ומאז, בכל פעם שאכל האופנוען המבורגר, בלע את הביס האחרון ואמר בטון של החיים קשים: "טוב, זה לא נאפה, אבל זה בסדר". והנה, טעם האופנוען את ההמבורגר הזה, ועיניו הזדגגו. "נאפה?!" שאלתי בהתרגשות. האופנוען התלבט. "דרגה חדשה, מקבילה לנאפה – קלפהם".

ממ.

 

על כל פנים, הסתובבנו בשוק, והיינו ממש מרוצים מהדוכנים והמוכרים, שכולם עליזים וקוראים לך מייט או מון אמי ומציעים לך לטעום ממרכולתם המיוחדת.

 

 

 

ובאמת יצאנו משם עם שלל:

 

 

 

נקניקיות קמברלנד עם פלפלי חליפיניו, ממרח פטריות (שעליו אמרה לי המוכרת "ישדרג תמיד את הצ'יקן וולינגטון שלך", ואני הנהנתי כאילו יש לי מושג מה זה), וגבינת כבשים, שהמוכר שלה נתן לנו סיפור כל כך פלצני על זה שהיא מיוצרת על ידי נשים בלבד בתהליך מיוחד באיזה מחוז נידח בצרפת, שגם האופנוען וגם אני תייקנו את סיפורו תחת הכותרת "סיפור מופרך כלשהו" ושמרנו במוחינו גירסה עוד יותר קיצונית לסיפור, וכשהוצאתי אותה בפעם הראשונה לשולחן אמר האופנוען "אה, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חרצו עם השיניים?" ואני עניתי: "כן, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חבצו בין שדיהן".

על כל פנים, זו גבינה מצוינת, אך למרבה הצער התגלה שהיא מסוג הגבינות שבכל פעם שפותחים את המקרר מכה בכם ריח של גופה. אז שמחנו לסיים אותה.

 

עד כאן קלפהם.

 

 


 

בהייד פארק (יותר נכון: בגני קנסינגטון) מוצגת כבר כמה חודשים תערוכה של הפסל אניש קפור. תערוכה זו מילה קצת גדולה, מדובר בארבעה פסלים, כולם בעצם מראות, שהופכים את העולם בדרך כלשהי. הפסלים יהיו בפארק עד אמצע מרץ והאמת שזו הייתה שעה מענגת, לצעוד בפארק עם המפה ולחפש את הפסלים.

 

 

הפסל הזה למשל נקרא "מראה לשמיים". הוא ענק, ובצידו השני הוא אכן משקף את העננים שמעל. מצידו הזה הוא מראה את האנשים מולו. ושימו לב, בתמונה חבויים גם אופנוען אחד, בלוגרית אחת וגומבוץ אחד.

 

 

הפסל הזה נקרא "מראה לשמיים – אדום".


(צילומים: האופנוען)

 

 


לפני שני פוסטים שאלה אותי המגיבה לילי אם שמעתי על

Museum of Everything

ובכן, שמעתי בזכותה, והשבוע הלכנו לשם, ומזל, כי מתברר שזה השבוע האחרון של התערוכה הנוכחית ולאחריה הוא ייסגר לכמה זמן.

על כל פנים, מה מציגים במוזיאון של הכל? שאלה מצוינת. הכל. זה מן חצי אמנות, חצי אספנות, חצי פריק שואו. הרבה חצאים, אני יודעת.

התיאור הכי טוב למקום הוא אוונגרד.

 

 

 

אסור לצלם בפנים, והשלטים על זה מציגים יפה את רוח האנרכיזם השולטת במקום:


(צילומים: האופנוען)

 

פרט לתצלום השלט שמרנו כמובן על בקשתם ולא צילמנו שום מוצג.

 

 

 


 

וכמה פכים קטנים:

פינת שאלת עקרת הבית (אנשים שעדיין חושבים שאני מגניבה – נא לעבור לקטע הבא):

נתקלתי במתכון למרק עוף של בצק אלים, וכמובן שקראתי אותו רק כדי לראות שהיא עושה כמוני, ואיזו הפתעה, היא שמה במרק עוף שום! אז יש לי שתי שאלות: האומנם? ואם כן, אז איך – שיניים שלמות? חתוך? קצוץ?

 

 

 


 

 

חבל, חבל שלא דורשים רישיון להורים, או סתם מבחן איי קיו מינימלי.

חגית חברתי הלכה לקורס החייאה לתינוקות, וגילתה שיש אנשים עוד יותר אהבלים משהיא חשבה שזה אפשרי. אחת האימהות בכיתה הרימה יד ושאלה מה קורה אם רוצים לעשות החייאה לתינוק אבל הוא מתנגד.

(בשלב הזה אמרה לה אחת מחברותיה: "לא, מאמי, לא הבנת")

 

 


בונ'ה, כשאמא של פינוקי הולכת לחפש אותו, היא מגלה קופת שרצים בבית או מה? מילא הקוף בארון, אבל נחש בשעון? תנין מתחת למיטה? מה נהיה?

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2011


קצת עדכוני לונדון

אחרי שנתיים שאני מתעלמת מחלון ה"תוכנת הנורטון אנטי וירוס שלך לא מעודכנת, לחץ כאן לחידוש המנוי" במחשבת "המחשב דווקא מסתדר גם בלי זה", נכנע הלפטופ המסכן שלי ועכשיו הוא גוסס מאיזה וירוס. כמו שאומרים, כמעט הצלחתי ללמד את הסוס לא לאכול ואז הוא מת. על הצד הטוב של העניין במילא הייתי אמורה לחדש את הלפטופ שלי אז יצא שקניתי אחד חדש קצת לפני שתיכננתי (שטויות, לא נאכל החודש). על הצד הרע של העניין ברור שלא גיביתי כלום, ומעבר לכל תמונות כל הטיולים, מדובר באלפי תמונות המתעדות את עשרת החודשים הראשונים של גומבוץ. שנאמר – בעע. אני מקווה להצליח להעביר את הכל לפני שהווירוס יגמור את המחשב לגמרי.

מן הסתם עוד המון דברים שאני אזכר בהם רק כשאצטרך אותם יאבדו עם המחשב (כבר עכשיו אני נזכרת בכל מיני קבצים ובכל המוזיקה שבאייטיונס ובעונות של אנג'ל ששמרתי ליום שבו יהיה לי זמן לראות. אוף). כן, אני יודעת, מעתה תמיד לגבות.


כמה דברים שכדאי לכם לעשות אם אתם בזמן הקרוב בלונדון:

1. במוזיאון להיסטוריית הטבע או איך שלא מתרגמים את Museum of Natural History יש תערוכה של צילומי טבע וחיות נשיונל ג'יאוגרפיק סטייל מאוד יפים, שמציגה עד מרץ. כולל שתיים-שלוש תמונות מישראל (מי ידע שיש לנו כל כך הרבה ינשופים בארץ). אם אתם עם ילדים אז המוזיאון בכלל שווה ביקור, הוא מאוד מעניין והבניין מרשים. מה שכן, אם אתם הולכים בסופ"ש תבואו מוקדם, על הפתיחה, כי ב-12 יש כבר תור עצום לתערוכה הזו.

2. בגלריה הלאומית לפורטרטים NPG יש תערוכה של צילומים, פורטרטים כמובן. מאוד יפה ויש גם שניים שלושה צילומים מישראל. אחד מהם קצת עיצבן אותי כי הוא מודפס בגודל ענק, רואים בו חייל מגל"צ בשם עידו, והמציגים הפכו ללא בושה פריזמה, כלומר עשו פליפ לתמונה. רוב המבקרים לא מבחינים בזה אבל אני ממש חטפתי קריזה מזה שהכומתה בצד הלא נכון ומזה שבסיכה של גלצ האותיות בכתב ראי.

3. מקום חביב לארוחת בוקר: כבר המלצתי בפוסט קדום של ביקור בלונדון על ה"ברקפסט קלאב" שבסוהו, אבל מתברר שיש לו גם סניף באיסט לונדון, באזור אנג'ל, הרבה יותר מרווח ונעים. המקום כולו בעיצוב של אייטיז ומוזיקה של אייטיז, ויש לו תפריט מקורי ומצוין. למשל, פרנץ' טוסט בננה ובייקון (מצטערת חן). נשמע מוזר אבל ממש טעים.

(צילום: האופנוען)

והעיצוב והמקום:

4. בתיאטרון הלאומי יש תצוגה של צילומי נוף מכל בריטניה. חביב, בחינם, אבל שווה לעבור רק אם במקרה אתם כבר בסאות' בנק, בדרך לטייט מודרן או משהו.

5. אם אתם מטיילים בלונדון עם ילדות שאוהבות דובונים ושאר סטאפד אנימלס (או שבעצם גם בנים אוהבים דברים כאלה? אני כה לא מבינה בגילאים שמעבר לתינוקות), יש חנות חמודה בקובנט גארדן שנקראת "בנה לך דובון" בתרגום חופשי. החנות בנויה בתחנות. קודם כל בוחרים את החיה – דובון, כלבלב, ארנב וכו – ואת הצבע שלה, ואחרי זה ממלאים אותה בחומר מילוי, ואחרי זה בוחרים להם בגדים, אפשר לבחור גם לשים בהם רמקול קטן שידברו, וכמובן שאפשר לבחור את המילים שיאמרו, ויש גם נעליים, אביזרים, ושאר דברים שכל חיה ממולאת בדיוק צריכה. בקיצור, מסחטת כספים מהוקצעת, אבל נראה לי שילדים ממש ייהנו. ואז כמובן יזנחו את הדובון אחרי זמן קצר אבל נו.


סחבנו את גומבוץ לראות איתנו את מנצ'סטר יונייטד-טוטנהם בפאב.

אני, לפני שיצאנו: אז את מי תעודד גומבוץ? את טוטנהם או מאנ-יו?

האופנוען, בקול רועם: ברור שאת טוטנהם, מה את מכניסה לו רעיונות לראש שיש אופציה אחרת!

בפאב התנהג גומבוץ למופת וישן את כל המחצית הראשונה, למרות הרעש.

(מצטערת על האיכות, שכחתי את המצלמה וצילמתי בסלולרי)

ובמחצית השנייה נהנה מבננה מעוכה ביוגורט וממקום הצפייה הכי טוב בפאב:

אממה, באיזה שלב לקראת הסוף הספרס שלחו כדור אל החיבורים, שלא נכנס, וכל הפאב שאג באכזבה. גומבוץ פרץ בבכי עז כי הוא קצת נבהל, וגם אבא שלו כמעט בכה מהפספוס, וזזנו הביתה. לא נורא, בפעם הבאה וכו.


פוסט הספרים המובטח מתבשל לו ממש באיטיות, ובינתיים סיימתי את לוליטה (כן, לא קראתי אותו עד עכשיו. פשוט ראיתי את הסרט בימי לימודי הקולנוע שלי וסברתי שאותו דבר. ומתברר שעם כל הכבוד לקיובריק, אפילו הוא לא הצליח להעביר את הגדולה), שאין ספק שמדובר באחד בספרי המופת שקראתי. וגם התרגום הוא סוג של מלאכת חיים, הרי מדובר בספר מלא במשחקי מילים ובחידודי לשון, והמתרגמת הצליחה לשמור על תחושה של יצירת מופת. וכל זה ראוי עוד יותר לתשואות כשמתברר שנבוקוב כתב את הספר באנגלית, שהיא אפילו לא שפת האם שלו. וואו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/1/2011 21:33   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:09

 

מישהו הזיז את ההגה שלי

אחת המשימות של האופנוען בחודש שבו הוא חיכה לי בלונדון הייתה לקנות אוטו. הוא הלך לסוכן מכוניות משומשות וחזר עם הבשורה המשמחת שהמכוניות פה עולות הרבה הרבה הרבה פחות מבישראל. יצא ששידרגנו מהמשומשת הקטנה שהייתה לנו בארץ למשומשת יותר חדשה ויותר גדולה. סוכן המכוניות הוסיף גם ג'יפיאס ושאר אביזרים טקטיים ויצא שיש לנו אוטו ממש כמו חדש, הכי שווה שהיה לנו עד עכשיו.

כן, אוטו מהמם יש לנו. ורק דפקט אחד רציני יש לו: ההגה מותקן במקום הלא נכון.

האוטו. כמו חדש, אבל הפוך.

עת נחתתי בלונדון עם גומבוץ ציפה לנו האופנוען בשדה עם האוטו החדש. אחרי שהטענו את המזוודות ואת גומבוץ נפניתי אל הדלת של המושב ליד הנהג. "או", אמר האופנוען בחיוך רחב, "אני רואה שאת כבר רוצה לנהוג". הצצתי בחלון והסמקתי לגלות את ההגה מציץ עליי בחזרה. "לא", מלמלתי, "רק התבלבלתי בכיוונים". נסוגתי לאחור מהר אל הצד של הנהג, זה שבלי ההגה. גם הגה הפוך וגם כולם נוהגים בנתיב השמאלי, זה לא בשבילי.

חודש וחצי ישב האוטו חונה ומחכה לי. מדי יום הבטנו אחד בשנייה והמשכנו הלאה. אבל אחרי שחיכיתי שבוע שלם עם נעליים מפוזרות על כל הרצפה לאופנוען שיסיע אותי לאיקאה בסופ"ש לקנות מדף לנעליים, ואחרי שלקחתי מונית הלוך חזור לקניון שמחוץ לעיר ובזבזתי על זה את כל תקציב הקניות שלי (אין אוטובוס ישיר והטיוב בלתי אפשרית עם עגלה), הבנתי שאני חייבת לנהוג הלאה.

הבעיה היא, ובכן, שבחודש וחצי שחלפו דבר לא השתנה. הבריטים עדיין נוהגים הפוך ואני עדיין לא התרגלתי. בכל פעם שחציתי כביש הסתכלתי קודם כל לכיוון הלא נכון. בכל פעם שמישהו עצר לי במעבר חצייה שלחתי תודה אל חלון הנהג ונחרדתי לגלות שאף אחד לא יושב שם. רק אחרי זה נזכרתי שהנהג יושב בצד השני. בכל פעם שנסעתי עם האופנוען באוטו שלנו ניסיתי קודם להיכנס למושב שלו, עם ההגה. ואז שוב, חיוך רחב שלו, ואני עוברת סמוקה אל המושב השני.

צומת טיפוסי בלונדון. מה לא בסדר בתמונה?

אבל אין ברירה, אני מתה להגיע לקניון עם תקציב קניות שלם.

אז בליל שבת אחד, כשהכבישים ריקים יותר, הסיע אותי האופנוען לשכונה מרוחקת יחסית מהמרכז, שקטה ורחבת רחובות. הוא חנה ברחוב צדדי ופינה לי את מושב הנהג. הו מאדרה דה דיוס, לו רק היה מנהג יהודי להצטלב.

תמיד חששתי שאם ההגה הפוך אז הכל יהיה הפוך – כלומר גם הדוושות, שייצא שהשמאלית היא הגז והימנית היא הברקס. במזל גדול, מתברר שלא. אם זה היה ככה, סביר להניח שהייתי מתניעה ומסיעה אותנו ישירות אל המכונית שחונה שלפנינו, בלי שנייה למצמץ אפילו. אבל לפחות הדוושות באותו מקום. פוו, אנחת רווחה אחת.

על כל פנים, זה כאמור אוטו שלא נהגתי בו מעולם ואני לא מכירה אותו. התיישבתי ולחצתי על הכפתור שמתניע. האוטו כבה מייד. "לא", אמר האופנוען, "האוטו כבר דלק". אכן, התחלה מעולה.

אז בסוף יצאנו לדרך. האופנוען בחר רחוב מספיק רחב וחד סטרי, שזה מצוין כי לא הייתי צריכה להתלבט איזה נתיב באיזה צד הוא שלי. הבעיה התחילה בקצה אותו רחוב. "שמאלה", אמר האופנוען בטון של מורה נהיגה, "ותזכרי שאת צריכה לפנות מהפינה השמאלית של הרחוב אל הצד השמאלי של הרחוב הבא". מזל שהוא הזכיר לי, כי כבר תיכננתי לפנות למרכז הרחוב. "ידעתי את זה", רטנתי בכעס.

הפנייה עברה בשלום, והאופנוען, כולו מרוצה מעצמו, אמר, הפעם כבר בטון של טסטר, "בכיכר תקחי ימינה". הידעתם שכיכרות באנגליה עוקפים משמאל, לא מימין? ובכן, אני לא. אבל גיליתי את זה בזמן לפני שהרגתי את כולנו.

האופנוען, שעירערתי לו קצת את השאננות עם חציית הכיכר, נותר מחזיק בידו את הידית של הדלת שלו במשך הנסיעה הלאה. אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי, הצלחתי לעבור כחצי קילומטר בלי להתנגש בכלום, כל הכבוד לי, איך אני נוסעת יפה בלונדון… "תיזהרי, תיזהרי", זעק האופנוען. "את עוד שנייה מגלחת את המכוניות משמאל". פחדן עלוב, האם אני הוצאתי מילה כשהוא החליט לנסות את האופנוע ושכח שאני מאחוריו? בוודאי שהוצאתי, דפקתי נאום שלם בצרחות, אבל הוא לא שמע בגלל הקסדה והרוח ולכן זה לא נחשב.

אקיצר, מתברר שאין לי שום חוש לאיפה נגמר האוטו משמאל. כלומר, חשבתי שאני מרגישה את זה, אבל אובייסלי הרגשתי את זה לא בדיוק איפה שהאוטו באמת נגמר. אופס.

בשלב הזה כבר היינו ברחוב סואן ומלא מכוניות. לא כיף בכלל, ואף אחד מיושבי האוטו לא נהנה. חוץ מגומבוץ, שישן, וכך נחסכה ממנו טראומת ילדות.

רחוב סואן. האם אתם מרגישים נינוחים בכביש הזה?

גם האופנוען וגם אני כבר השתוקקנו לסיים את הנסיעה. כך שבשלב הזה הוא אמר "הביתה. את יודעת איפה זה?" ובכן, אני יודעת, ואם הוא היה נוהג הייתי יכולה לומר לו בדיוק איך לנסוע. אבל באותו רגע, שיא הסטרס, עת הייתי עסוקה בעיקר לא לנגח את המכוניות שמשמאלי ובה בעת להישאר בנתיב שלי, הדבר האחרון שיכולתי לעשות הוא גם לנווט. "קחי ימינה בצומת", נאנח האופנוען. הידעתם שבצמתים באנגליה אין רמזור ימינה (שזה כמו שמאלה בישראל), אלא צריך לעצור באמצע הצומת ולחכות שייגמרו המכוניות שבאות ממול? אז עצרתי. מתברר שחסמתי את הנתיב מאחוריי. אז התקדמתי. מתברר שהתקדמתי יותר מדי וכמעט פיספסתי את הפנייה. אז סובבתי קצת את ההגה. כמעט גרמתי התקף לב לנהג שבא מולי. האופנוען גנח בחולשה.

טוב, בסוף הגענו הביתה. "היה מצוין", זייף האופנוען חיוך תומך. "את חייבת לנסות שוב. ואת יודעת מה? הכי טוב שתהיי לבד".


אוטובוס. מה רע באוטובוס? עדיף לנסוע באוטובוס. ושימו לב, נתיב התחבורה הציבורית נמצא כמובן משמאל. כן, זה מה זה ברור.

בפוסט הבא, בין היתר: טיפים חביבים ללונדון, אם במקרה אתם בדיוק שם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/1/2011 15:45   
111 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של amazing services ב-8/8/2012 15:59

 

גלויות מלונדון

טיול בהייד פארק

 

(צילומים: האופנוען)


תה, קפה וסימילאק בנוטינג היל

 

(צילום: האופנוען)


 שוק פורטובלו

מצאנו שם חנות עיצובים מגניבה

קנינו בה שעון, שכבר תלוי אצלנו על קיר המטבח


רשת המסעדות הכי ידידותית עד כה להורים עם ילדים: וואגאמאמה. תמיד יש מקום, תמיד יש כיסא תינוקות, תמיד נעים.

מרק דאמפלינג. יודעים לסדר בצלחת, אין מה לומר.


יום אחרי כריסמס, ארוחת צהריים בפאב


תמיד חשבתי שלונדון בחורף זה כמה ימי שלג והשאר עשר מעלות נוחות. נחתתי לכמה שבועות של טמפרטורה מסביב לאפס וסופות שלג תדירות. מה נהיה?

נאלצתי להחזיר לגדולתן את נעלי השלג שלי משבדיה.

התהלכתי בהן בנוחות, הודעתי לכולם שחם לי ברגליים ולקינוח הסברתי ש"ככה זה אצל השבדים, עושים נעליים לחורף כמו שצריך". שמע אלוהי הג'ינקס ומייד קרע נעל אחת חצי דרך בין הנעל לסוליה. מהמם.

מקווה שלא תהיה עוד סופת שלג בקרוב.

סוף סוף תמונה פרונטלית של גומבוץ בעגלה:

אין מה לדאוג – הוא ישן באיגלו שלו בכיף. התעורר רק כשנכנסנו לחנות מחוממת.


 חברים עשירים של האופנוען נתנו לנו במתנה שמפניה מואט אנד שנדון מסדרת וינטייג' של החברה. זה הבקבוק הכי יקר שאי פעם היה לנו בבית ואם זה היה תלוי בנו, זוג פולנים (כלומר הונגרים) שכמונו, לא היינו פותחים אותו לעולם, כי צריך לשמור בקבוקים כאלה לאירועים שיצדיקו אותם. כלומר בחתונתו של גומבוץ נשלוף את הבקבוק ונהרהר אם זה מספיק ראוי לפתוח אותו ואם לא כדאי לחכות עוד קצת.

החברים כנראה מכירים אותנו טוב כי כשקיבלנו את המתנה הם הבהירו שזה מיועד לערב השנה האזרחית, ולא הותירו מקום לספק לגבי מתי לשתות את זה. אז בידיים רועדות פתחנו אותו אתמול. שנה טובה! 

(יגאל, אלו הן הפטריות הממולאות לפי המתכון שלך)


  וקטע וידיאו אחד:

אחרי כל הפעמים ששמעתי שירי כריסמס בכל חנות אפשרית, נבחר השיר הכי חביב עליי: רודולף אדום האף. סיפורו של האייל רודולף, הסובל מבידוד חברתי, לעג ונתק, רק בגלל שאפו זוהר קלות, בעיה שהייתה נפתרת עם טיפול פנים ראוי. יום אחד מגיע זקן מפורסם, ומציע לרודולף הבודד, המשווע לחברה, קבלת לגיטמציה דווקא בגלל הפגם הפיזי שלו: הוא מציע לו להוביל את המזחלת שלו בזכות האור של אפו. רודולף מסכים, והפלא ופלא, "חבריו" האיילים מקבלים אותו לפתע ואף הופכים אותו לגיבור תרבות, רק בגלל שהוא קשור לסלבריטי. עוד דוגמה מכעיסה לתרבות הידוענים, השטחיות של הנוער והערצת הפרסום. מפחיד מה שקורה לדור הצעיר.

(נוט טו סלף: לא לכתוב פוסט אחרי שאני שותה הרבה אלכוהול)

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/1/2011 23:02   בקטגוריות כריסמס   
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:12

 

ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2010

12/2010

איי וויש יו

באחד מסופי השבוע הוזמנו האופנוען ואני למסיבת כריסמס בבית חברים שלו. מדובר בחבר צרפתי ואשתו, ידענו, והאופנוען ואני הכנו את עצמנו לארוחת ערב צרפתית בערב, משו משו. באותו יום יצא לנו לעבור בהמון חנויות שמוכרות אוכל מצוין, אבל הראינו כוח רצון: האופנוען העביר את היום על שתי פרוסות לחם ותה, ואילו אני חייתי על גבינה ומלפפון, העיקר לחסוך קלוריות לקראת הטירוף שנרשה לעצמנו בערב, חגיגה קולינרית בלי חשבון של אוכל צרפתי.

זה היה רק אחר הצהריים ששאלתי את האופנוען מה עושה אשתו של החבר מאז שהם עברו מצרפת, והוא אמר: מה זאת אומרת עברו מצרפת? הוא פגש אותה כאן, היא אנגליה. חלחלה קלה עברה בי. "רגע", אמרתי, "מי מבשל שם, הוא או היא?" התובנה היכתה באופנוען בצמרמורת קלה. "אני מאוד מקווה שהוא", לחש.

ובכן, היא.

ולומר מבשלת זה קצת ללכת רחוק מדי עם הפועל. מחממת, מחממת אוכל שקונים מוכן בסופר למסיבות. לא שיש לנו משהו נגד שרימפס בבצק עלים (כלומר, משה בתיבה גירסת השרימפס) וסלט תפוחי אדמה, אבל אנחנו, שהגענו מורעבים כזאבים, לא הפסקנו כל היום לפנטז על בויאבז, לרגוש מבריוש, לתאר את האקלר. אפשר לומר שהתאכזבנו.

על הצד החיובי של העניין הייתה מסיבה מאוד חביבה. כיאה לזוג חצי אנגלי חצי צרפתי, היו האורחים חצי חצי – קבוצה של אנגלים לצד של צרפתים. כולם הוצגו לכולם והצרפתים אמרו: "אשנטה", ואין ספק שזו המילה הכי יפה להכיר בן אדם. הרבה יותר יפה מ"נעים להכיר" או "נייס טו מיט יו". "אשנטה", אני מוקסם לפגוש אותך. ובכן, אני מוקסמת גם.

פרט לצרפתים/אנגלים היו במסיבה גם שלושה אמריקאים ואקוודורי אחד. המארחת שלנו, בחורה באמת חביבה, עשתה לי הכרה עם כולם ואמרה: "דיס איז עדי, שי'ז פרום איזראל, האו אקזוטיק". וזה כשבקבוצה ישב האקוודורי, עם פרצוף כל כך אינדיאני שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לו שמיכה צבעונית וקאנו והופה, כולנו היינו שומעים קולות של יער גשם! אבל בסדר, אני אקזוטית.

העץ קושט בקישוטים אנגלים וגם צרפתים (שלטים כסופים של noel), והאלכוהול זרם כמים, וזה כידוע חוק מספר אחד למסיבה מוצלחת. אנחנו הבאנו יין, אבל האורחים הצרפתיים הביאו כולם שמפניה, אז רשמנו לעצמנו: בצרפת הסטייל הוא להביא שמפניה. בפעם הבאה.

עוד מוטיבים של כריסמס היו כדלהלן: בכל החדר פוזרו קרקרס, שזה נראה ככה –

והרעיון ששני אורחים אוחזים בקרקר אחד מכל קצה, ומושכים. זה משמיע מן "קנאק", ומכאן השם של זה, ואחד האורחים נותר רק עם הקצה בעוד השני עם החלק האמצעי. בחלק האמצעי יש מתנה קטנה, ומי שנשאר איתו קיבל אותה. האופנוען ואני הלכנו על בטוח משכנו שניים כאלה ביחד, מה שאומר שבכל מקרה המתנה נשארה אצלנובבית (אחח, הישראלים התחמנים האלה, בחיי), וזכינו במחזיק סלוטייפ קטן ובכדור פלסטיק קטן שהתברר כמתפרק לחלקים קטנים שצריך להרכיב. פירקנו, ולקח לנו שלושה ימים להרכיב בחזרה. הממ.

פרט לזה הקינוחים היו מזון כריסמס בריטי, כלומר minced pies, שזה מן פאיים קטנים ממולאים באיזו מחית מתוקה לא ברורה ולא הכי מרשימה, וכריסמס פודינג, שזה נראה כמו פונדנט שוקולד ולרגע פיתחנו תקווה שאולי המארח הצרפתי שינס את מותניו ואפה לנו קינוח לפיצוי, אבל לא, זה רק נראה כמו פונדנט, זה עשוי מצימוקים ושאר פירות יבשים ומלא בברנדי. זה כנראה יירשם כקינוח הראשון בהיסטוריה שהאופנוען לא רצה לסיים. (אני דווקא אהבתי, אבל אני באופן כללי אוהבת אוכל מוזר).

מינסד פאייז וכריסמס פודינג. התמונות בקטן כי ככה הן היו באתר שגנבתי אותן ממנו. 'צטערת.

אבל השמפניה הייתה משובחת (תמיד תנו לצרפתים לבחור לכם את השמפניה), אז אנחנו נהנינו.

ומייד נשבענו לארגן מסיבת פורים בחזרה, עם אוכל טעים. אדר היר ווי קאם.


וקצת ממראות הכריסמס:

הרחובות מקושטים מקסים, אך אני צילמתי רק איזה רחוב פח שאני אפילו לא זוכרת איזה רחוב הוא. אני חושבת שזה ליד לסטר סקוור.

ולא רק הרחובות, גם החנויות והפאבים. זה בהחלט נעים לטייל בקור המאוד לא נעים (מה זה פה, שבדיה?) ואז להיכנס לפאב ולהתיישב ליד האח הזו:

לא שהתיישבנו, כי דווקא בפאב הזה לא היה כיסא לתינוק, אבל קנינו כיסא מתקפל לתינוק ומעכשיו סיבות כמו אין כיסא לתינוק לא ירחיקו אותנו.

וגם: בכניסה לכל חנות כמעט יש מקבץ תרומות לחג. באוקספורד סטריט נתקלנו באריה הזה, שהחליט לשעשע את גומבוץ. כולנו שועשענו:

זהו. יש לי עוד המוני תמונות שאינן קשורות לחג והן יבואו בפוסט שאינו קשור לכריסמס, ויש גם את פוסט הספרים ואת פוסט הסרטים וכו. בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/12/2010 21:06   בקטגוריות כריסמס
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:13


קצרים

יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב, על מסיבת הכריסמס האנגלית שהיינו בה ועל האוכל האנגלי לחג (אכן, מראות קשים), על הספרים שקראתי לאחרונה (גם קראתי את החדש של אקונין וגם סיימתי את סדרת הנערה עם קעקוע דרקון), על הסרטים שאנחנו רואים פה (יש לנו קטע עכשיו לראות סרטים שמתרחשים בלונדון), וגם פוסט תמונות מובטח. ואולי גם פוסט על אוכל התינוקות כאן (יעניין אימהות לתינוקות, ישעמם למוות את כל קוראיי האחרים).

אז אולי בינתיים קצת תמונות והרהורים.


ההתבוללות המהירה במערב:

קיץ 2010, תל אביב

האופנוען: ואנחנו נשמור בבית על צביון יהודי

אני: ברור, נרות בחנוכה, תחפושות בפורים

האופנוען: אולי איזה ביקור אצל החברים החרדים שלי לארוחת שבת

אני: ארוחות שבת גם אצלנו בבית

האופנוען: הילד יידע מה זה חנוכה, עוד לפני כריסמס

דצמבר 2010, לונדון

האופנוען: היינו עושים משהו לחנוכה, אבל במילא יש כזה בלגן בבית עם כל הארגזים

אני: סופגניות זה המון קלוריות

האופנוען: יש לנו בכלל חנוכיה?

אני: לא

האופנוען: וגם גומבוץ עוד קטן מדי בשביל ממש לזכור את ארוחת החג הזו

אני: וגם מילא משמין, איפה אני אקנה פה סופגניות? זה המון עבודה להכין בבית

האופנוען: אוי, אפרופו, תראי מה ראיתי בחנות. זה היה כזה חמוד אז קניתי


(כן, זו הגירסה הגויית למטבעות הזהב של חנוכה. הייתה שקית מלאה, הכל עכשיו בבטן שלי. באסה)

ואם זה לא מספיק:

בשני שיעורי הג'ימבורי האחרונים הודיעו המדריכים "היום הנושא הוא שירי כריסמס", וכך שיחק לו גומבוץ לצלילי "רודולף דה רד נוז ריין דיר" ו"ג'ינגל בלס". לקינוח נזפו בי המדריכים "מאמיז סינג ווית' אס" (לכאורה ננקטה פה לשון רבים אך למעשה אני הייתי היחידה שלא שרה), וכך נמצאתי מזמזמת את השיר בעצמי לילד, וכשהמדריכים לא שמים לב לוחשת לו גם "נר לי דקיק!". אהה.

(להגנתנו אומר שכבר החלטנו שכשנגמור לסדר את הדירה – הצפי הוא לחורף 2012 – אנחנו מכניסים את עצמנו לסדר ונשמור יותר על התכנון היהודי המקורי. למעשה אנחנו כבר חושבים על מסיבת פורים לתערובת מחברינו היהודים והלא יהודים כאן).


מכירים את זה שבן הזוג שלכן רואה איזה דוכן למכירה של משהו, במחיר שנראה לו טוב, נניח שניים בפאונד וחצי, ומייד מחליט שזה בדיוק מה שצריך בבית וקונה?

לפני כמה ימים שב האופנוען שמח וטוב לב עם שקית ביד, הודיע "הבאתי לך הפתעה", ושלף את צמד הקקטוסים הזה מהשקית.

"אתה יודע איך בכלל פורסים אננס?" שאלתי.

"לא ספציפית", תמה האופנוען. "למה, זו בעיה?"

אהה.

(כבר שלושה ימים למניין האננס, אודיע לכשייפרס. או כשיירקב).


אני מוקפת בחורות מוכשרות, שזה סוג של תזכורת תמידית לכשלוני במקצוע מלאכה. לא נורא, לי יש כישרון מעולה לעשות קניות.

אניווי, כשגומבוץ היה בן חודש העניקה לו חגית את הקוביות האלה (מימין). אחת מרשרשת, אחת מצלצלת, אחת נטול, אבל זה בסדר, הוא אוהב את שלושתן. והנה ביקרה אותי זוהר, והעניקה לגומבוץ את הכדור (משמאל), גם מצלצל מבפנים, גם עטוף קרושה מבחוץ. יאי.

(הבית ברקע אגב הוא מתנה מאיריס. לא עשתה לבד אבל נסלח לה).

ובכלל, לא הייתי מודעת לזה, אבל סצינת היצירה בבלוגים ממש רותחת. יש המוני בלוגים של יצירה והמוני חוגים ופורומים והחלפות ומשימות. מי אלה כל הנשים המוכשרות האלה ומתי זה קרה?

חלקן אפילו קוראות אותי. אני מוחמאת).


אם מישהו מקוראיי באנגליה יודע באיזה ערוץ בווירג'ין משדרים את ווידז ("העשב של השכן"), שקר לי ודקסטר, מאוד אודה. את משפחה מודרנית,איך פגשתי את אמא והמנטליסט כבר מצאנו.


בפעם הבאה: כריסמס. או תמונות. או ספרים. בקיצור, נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2010 16:47
297 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של xjYfgPSmnU ב-26/11/2012 00:05


צ'ים צ'ימיני

הפוסט הזה נכתב, לסירוגין, בחודשיים של ההתכוננויות למעבר.


בספטמבר נסענו לשבוע לחפש דירה בלונדון.

האופנוען ואני רואים דירה שאמורה להיות עם שני חדרי שינה.

האופנוען: איפה החדר השני?

המתווכת: אתה עומד בו

האופנוען: אה, זה לא ארון?


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

אנחנו רואים דירה מקסימה, בניין עתיק, כולה רצפת עץ, מול פארק, רק מה, יקרה לנו מדי ועוד ממוקמת בשכונה ממש יקרה.

אחרי שאנחנו צופים ברחוב בעוד בן של איל נפט סעודי, ילד כבן 6 יוצא עם אמו מהמרצדס כשהוא נעול בנעליים שכתוב עליהן מאוד בבירור "ארמאני", אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שלא נורא שזו שכונה יקרה ושכולם נראים לנו סנובים מגעילים.

אני: יש פה גני ילדים בסביבה?

המתווך: לא אמרת שהילד בן חצי שנה?

אני: כן, לא לעכשיו, לכשהוא יהיה בן שנה

המתווך: בגיל שנה לגן? מה פתאום? לוקחים להם עד גיל שלוש נני

אני (מכחכחת): כן, ברור, רק למקרה שנרצה לתת לו גם מסגרת עם ילדים אחרים…

מחליטים לוותר על הדירה היקרה בשכונה היקרה.


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

בדירה שמצאנו יש חדר שינה קטן מדי וברור שהמיטה שלנו מהארץ, הענקית, לא תיכנס בו. אנחנו מחליטים לתת את המיטה שלנו במתנה להורים שלי, רק מבקשים שאמא שלי, שאיתנו בלונדון, תוודא קודם שהמיטה תיכנס בחדר השינה שלהם.

אמא שולחת את הסמס הבא לאבא:

"קח את המטר ותתקשר אליי מחדר השינה"

אבא מתקשר לאמא: סליחה??


שבוע חיפושי דירה בלונדון. הנוף הנשקף מהמלון:

האופנוען ואני תקועים ימים עם המשפט מהשיר ממרי פופינס:

On the rooftops of London – Coo, what a sight


האופנוען כבר שבועיים בלונדון, ואילו אני מחכה לענייני ביורוקרטיה בארץ עם גומבוץ. אחרי שבועיים שרק אני קמה אליו גם בלילה וגם בבוקר אני כה טרוטה שאני מתחילה לרחם על עצמי מאוד. גם על האופנוען מצידו עוברים שבועיים קשים של סידורים של התחלה פלוס עבודה חדשה, וגם הוא עייף. אבל בשיחת הטלפון הבאה אני מתקשה לנפק אמפתיה.

אני: ואחרי כל הקימות האלה הוא השכים בחמש וחצי. אני כל כך עייפה

האופנוען: גם אני, קרוע. אני כל כך עייף, שהלילה ישנתי 12 שעות רצוף!

דממה משתררת.

האופנוען: לא הייתי צריך לומר את המשפט האחרון, אה?

ררר.


חוק מרפי של התינוקות, גירסת האמ-אמא שלו:

אם נותרת לבדך עם התינוק למשך חודש, זה יהיה במשך החודש הזה שהתינוק, שמעולם לא היה חולה לפני, יקבל חום לשלושה ימים, ואז שבועיים שלשולים, ואז עוד חום לשלושה ימים, ואז יצמיח שתי שיניים, במשך שלושה לילות רצופים של חוסר שינה. אבל בכיף  עצבני


ארוחת בוקר של פרידה מהעבודה שלי. אני שולחת את גומבוץ לסיבוב בידי כל בנות ובני המחלקה, בטיימינג מושלם עם הגעת האומלט. כל הבנות שאין להן ילדים לא עולות על הטריק הזול הזה ולכן מתנדבות להחזיק אותו. מואאאאה. (תודה, חן, נוף ושני).

חוששתני שכבר אין לי מצפון ולמען עוד שנייה של התייחדות עם האומלט וסלט הקינואה דחפתי אותו גם לידי הדס, שדווקא בהחלט מעריכה בשלב זה חמש  דקות של זוג ידיים פנויות. (אצלה השתמשתי בטיעון "קחי, תראי איך זה ירגיש לך בעוד שבעה חודשים וחצי").

אניווי, במהלך הסיבוב שלו אצל בנות המחלקה המפרגנות גילתה שני שהוא פלט על כל הצד של השמלה החדשה שלה. מתברר שאני קצת איבדתי רגישות לעניין.

שני: הוא פלט על השמלה שלי!

אני (מושכת בכתפיי ולא טורחת לקחת ממנה את גומבוץ): שטויות, לי אין חולצה בלי כתם

שני לוטשת בי עיניים, אני נזכרת שלה עוד יש סטנדרטים של ניקיון ליציאה מהבית.

אני: כמובן שאני יכולה לתת לך מגבון…

(נפרדת מהאומלט ולוקחת את הילד)


אין, אין במה מספיק גדולה להודות לאבא שלי שגאל אותי מייסורי מכירת האוטו (שהיה במצב מעולה. למה כל כך קשה למכור אוטו משומש בימים אלה?) ומכר אותו בשבילי שבוע אחרי שנסענו. יאי!!! תודה!!!


וכך, בבוקר שבת אחת, השכימו ההורים שלי, אני וגומבוץ ברבע לחמש בבוקר (כמובן שבאותו לילה הוא דווקא לא התעורר בעצמו בשעה הזו), ונסענו, טרוטי עיניים וגם עצובים לקראת הפרידה הממשמשת, לשדה התעופה. ושם, נשאל גומבוץ אם ארז לבד ואם מישהו נתן להעביר לו חבילה ("אני שואלת כי כבר היו מקרים שמישהו ביקש להעביר חבילה והתברר שזו הייתה פצצה"), עבר בהצלחה את בדיקות הביטחון ויצא אל המטוס. סבא וסבתא שלו נפנפנו לו מעבר לחלון הזכוכית הזה שיש בשלב שבו עוברים אל שיקוף תיקי היד, וזה היה עצוב כמו בסרט.

וחמש שעות וחצי מאוחר יותר נחתנו אל מזג אוויר ששהיה קר יותר ביותר מעשרים מעלות. ברר. ואחרי בעיות קלות אצל משטרת הגבולות ("איך אני יודע שהילד הזה שלך?" שאל אותי בשיא הרצינות הפקיד שישב שם, לנוכח שמות המשפחה השונים שלי ושל גומבוץ אה?. כבר דימיינתי איך לוקחים לי אותו ומאשימים אותי בחטיפת ילדים או משהו. מזל שחשדתי שזה עלול לקרות כי זה קרה פעם לחברה שלי וסחבתי איתי את תעודת הלידה שלו, ששיכנעה אותו), יצאנו, כשאני מתמרנת, ולא בהצלחה יתרה, עגלת תינוק ועגלה עם שלוש מזוודות ותיק גדול. אנשים עזרו לי חלק מהדרך והאופנוען רץ אליי בשנייה שראה מישהי עם שתי עגלות נתקעת בדלת היציאה  האוטומטית ולא מצליחה להתקדם (כן, זה קרה).

היה איחוד מרגש. בקרוב – פוסטים מלונדון.


כאן היה קליפ שבול מתאים ממרי פופינס, אבל בגלל בעיית ישרא כלשהי הוא אינו מופיע. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2010 11:13
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/12/2010 13:21

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי


אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54


היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.


גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה


אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.


אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

היה נהדר. ומוזר.

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!


חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).


המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)


קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.


יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46

 

חברות וענייני צרכנות

כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:

אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך

שני: נכון! את צריכה לבוא לראות

אני: אולי בחמישי בבוקר?

שני: סבבה

אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?

שני: ??

 

 

 


 

 

אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.

שני מסכמת איך זה תינוק: "בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?"

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #7

 

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.

 

 

 


 

 

 

ענייני צרכנות, ספרים וטלוויזיה:

 

* אני בטח מגלה את זה מה זה באיחור, אבל הסדרה הזו של ארז קומורבסקי לטבעול ממש מעולה. טעמתי קציצות עדשים וכדורי ברוקולי, ושניהם מעולים.

 

* בסטימצקי יש מבצע של 10-30 שקל לספר, בלי שצריך לקנות ספר אחר יקר יותר. הייתם מצפים שזה יהיה ספרים פח, אבל האמת שיש ספרים ממש שווים, כמו למשל כמה של דויד גרוסמן, או ספרי ילדים טובים. קניתי את ילד ושמו אמיל מאת אסטריד לינדגרן ב-25 שקלים. יאי.

 

* אפרופו ספרים, אני מסיימת היום את השישי של אקונין (בסדרת פנדורין) וכתמיד, תענוג.

 

* אני בד"כ לא סובלת סדרות ריאליטי, בטח לא ישראליות שבהן המשתתפים מדסקסים כל מאורע קטן למוות, אבל "לרדת בגדול" דווקא חביבה עליי. אני כבר תוהה אם הרומן בין ליאב למיה ימשיך (לא נראה לי, האמת), ומתי יעיפו את ערן וקרן.

 

 

 


 

 

 

This is not my life #8

 

"זה לא בדיוק נוזל, יותר כמו גושים

ואיזה צבע? צהוב?

תלוי. באיזה צבע אצלכם?

"

(מתוך שיחה אמיתית שניהלתי עם מיקי. אלוהים אדירים)

 

 

 


 

 

אני לא אסיים פוסט בקקי!

אלא שאין לי פך אחר. אלוהים אדירים!!!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/11/2010 21:59
1944 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MqItjHawgt ב-1/5/2013 22:26

 

ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2010

 

בעולם

כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.

 

הזמן חלף והעת הגיעה.

אז אנחנו עוברים ללונדון.

כלומר עברנו.

לפני שבוע.

 

החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).

 

ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.

 

שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.

 

ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.

 

לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג  סבבי

 

 


 

 

אני אחרי שבוע בלי אינטרנט בבית. חוברנו אתמול והאופנוען ואני התנפלנו על המחשב כמו שני ג'אנקיז בקריז תוך "תשגיח עליו דקה אני רק בודקת מייל" וההפך. התנצלויות למי ששלחו לי מייל כבר לפני יותר משבוע ונעלמתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/11/2010 23:42   
337 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Deva ב-22/8/2012 22:54

 

 


 

היום יום

אפילו הבלון אינו משפר את מצב רוחי בשל ההלם מהגיל לידו.

 

 

 

 


 

 

 

גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.

אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?

אני: זה בננה

אחינו נושם לרווחה

 

 

 


 

 

 

אני בד"כ לא פעילה מי יודע מה בפייסבוק, וגם די משתדלת לא לנפח את מספר החברים שלי ולאשר רק את מי שאני באמת מכירה, אבל אחד הדברים הכי משמחים באתר זה שהוא הפגיש אותי בחזרה עם קבוצת החברות שלי מהצבא. כשהיינו ביחד בקורס קצינות היינו חבורה מאוד מגובשת, ואחרי זה הוצבנו במקומות מאוד שונים, ומשם רק המשכנו להתפזר, למדנו במקומות שונים (זה נפרש מהאוניברסיטה בבאר שבע ועד הטכניון) ומקצועות שונים, כולן התחתנו וילדו הרבה לפניי, ואז גם החלו לצאת לשליחויות ושתיים מהן גרות ביבשות אחרות היום, שזה די מצחיק לחשוב, שפעם כולנו חלקנו חדר של 16 מטר רבוע והיום אנחנו גרות הכי רחוק שאפשר אחת מהשנייה, בשלושה כיוונים שונים.

לא היינו בקשר הרבה שנים ואנחנו לא מאוד מעודכנות, אז היה מאוד משמח להיפגש, ולפני כמה ימים הן גם העניקו לי שיחת בנות משעשעת כמו בימים של אז (אפילו גלשנו קצת לביטויים של צבא). רק בנושאים טיפה שונים.

 

זה התחיל משיחה עם חברה אחת (אתם רואים נכון, ביחד איתה כבר יש לי ארבע חברות בשם חגית), על ענייני זוגיות וילדים:

 

 

 

ואז הצטרפה אלינו חברה נוספת, שמייד התפנינו לצחוק עליה שהיא התרבתה מעל למצופה (היא ילדה לאחרונה בת רביעית!):

 

 

 

 

ואז עברנו לדסקס איך מרגיש בעלה, גבר יחיד בבית עם חמש בנות:

 

 

היה מאוד משעשע ואחרי זה הצטרפה חברה נוספת מהחבורה, מה שבכלל הוסיף לדז'ה וו.

 

 

 


 

 

 

 

אפרופו חברות ותיקות, לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב, ובאופן כללי בילינו הרבה ביחד. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.

 

על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".

 

ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים.

וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!

 

היה נהדר. ומוזר.

 

קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.

והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.

וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!

ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!

 

 

על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!

 

 

 


 

 

 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:

 

גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).

 

 

 


 

 

 

המשפט הכי מתסכל:

"זה או ויראלי או שיניים"

 

(כן, היה שווה לעמוד בשביל זה שעה בתור, לריב עם שלוש נשים שניסו להיכנס לפניי כי הן "היו פה קודם ורק הלכו לבדוק משהו" או לחילופין "חייבת להיכנס לפנייך כי אני עם ילד חולה" – ולמה את חושבת שאני פה, בשביל הכיף?, ולקינוח לחשוף את גומבוץ לכל הילדים שמשתעלים בצורה שנשמעת באורח מחשיד כשחפת במצב מתקדם. רר)

 

 


 

 

קואלה כתבה על מה שעשתה עבור כלבתה החולה. זה סיפור מרגש ומקסים.

 

 


 

 

יאי, בלי קקי בפוסט שלם!

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/11/2010 16:33   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2010 23:46