אפריל 2017 – ביקור בלונדון

כבר המון המון זמן שאני רוצה לנסוע ללונדון. לטייל במקומות שאני אוהבת, לטייל בסופרמרקטים שלא מרגישים כמו רוסיה, להיכנס לחנות ספרים עם הריח הנכון, לשבת בפאב עם אווירה כמו שצריך, לשמוע מבטא בריטי מכל כיוון. לונדון.

לפני שנה, כשחברתי קת'רין חזרה אחרי כמה שנים בבודפשט ללונדון, היא אמרה לי במפורש: אתם מוזמנים. יש לנו חדר אורחים, אתם יכולים לבוא. בואו תהנו מלונדון.

אבל אני התקשיתי לממש את הקופון הזה. אני פולנייה, ולא נעים להתעלק למישהו על הבית, וגם כי, אני לא יודעת, לא נעים לי לבקש. נראה לי שבעצם סיכמתי הכל כשאמרתי שאני פולנייה.

כשאנחנו היינו בישראל קת'רין ומשפחתה היו בבודפשט, ואנחנו נתנו להם את הדירה שלנו. ועכשיו, אחרי שהם כבר ישנו אצלנו, סוף סוף הרגשתי שבסדר לממש את הקופון. אז החלטנו לנסוע באפריל. וידאתי את התאריך עם קת'רין, שאמרה שהם בכלל לא יהיו בבית רוב התקופה הזו כי זו חופשת הפסחא/אביב של בתי הספר, והזמנתי כרטיסים ללונדון מתוך ידיעה שנישן בבית של קת'רין.

אחרי שהזמנתי את הכרטיסים שלחתי מייל מתלהב לקת'רין, "כמה אני שמחה לנסוע ללונדון! כל כך הרבה זמן אני מתגעגעת ללונדון! כל כך הרבה דברים יש לי לעשות בלונדון!" וכו. והיא ענתה לי: "את זוכרת שאנחנו לא גרים בלונדון, נכון?"

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2011

8/2011

The Grand Old Duke Of York

Oh the grand old duke of York

He had ten thousand men

He marched them up to the top of the hill

And he marched them down again

 

 

 

And when they were up they were up

 

כשהגיעה ההצעה לעבור ללונדון שמחנו האופנוען ואני מאוד. זה היה בקיץ, ושנינו חייכנו למחשבה על לונדון הקרירה והאפורה, ההצלה מהלחות התל אביבית. ובכלל, לונדון היא עיר מרתקת, ותמיד רציתי לחקור אותה לעומק. אז לגור שם נראה היה כחלום מתגשם. נסענו ללונדון לשבוע חיפושי דירה, גילינו ששוק הנדל"ן די מבאס, אבל בעצם איפה לא מבאס, גילינו שיש פארקים מהממים שיהיו נהדרים לטייל בהם עם תינוק, גילינו שיש המון מקומות שאנחנו רוצים לבקר בהם, גילינו שאנחנו אוהבים לשבת בפאבים עם אנגלים ולהנות מההומור שלהם וגילינו שמבחר האוכל לתינוקות באנגליה שווה פי עשרה ממה שיש בארץ.

 

סטייה מהנושא:

כך למשל גילינו שצנצנות גרבר למיניהן – לפי גילאים, מגיל ארבעה חודשים, שבעה חודשים, עשרה חודשים, מעל שנה וכו. לכל גיל מרקם משלו, הכל כמובן אורגני אך עדיין זול יותר מבארץ, ולקינוח, מגוון טעמים וארוחות, הכל כולל בשר, ודגים, וקטניות ודגנים ומה שרק תרצו. ועוד לא הגענו בכלל לחטיפים, שוב לפי גילאים ושוב אורגני, והכל ללא סוכר או חומרים רעים אבל טעים להפליא. וסימילאק למיניו – מעבר לאבקות יש גם בקבוקי חלב מוכנים, ונוח נוח נוח.

מדף אוכל התינוקות בסופר:

 

וזה רק הגרברים. כל המדפים שממול מלאים בחטיפים.

חזרה לנושא:

 

בקיצור, נלהבנו למחשבה על המעבר ללונדון. חודש אחרי עברנו לאנגליה. השכונה שבחרנו להתמקם בה הייתה המפסטד, שכונה ירוקה, יפהפייה ומתנשאת, מלאת בניינים אדומי אבנים, צפונית לשוק קמדן, על הגבול בין מרכז העיר לפרברים. האופנוען החל בעבודתו החדשה, אני החלתי בעבודתי החדשה (עיקרה נע בין הבית לג'ימבורי), הגומבוץ למד שירים באנגלית. החביב עליו הוא אגב

The Grand Old Duke Of York.

 

 

And when they were down they were down

 

העניין שהוא בלונדון אתה יכול לחיות מצוין, כל עוד יש לך כסף לחיות שם. זו עיר מהממת, לאנשים עם כסף. לקבלת פרופורציות: שכירת דירה של נאמר שני חדרי שינה, בשכונה לא מרכזית או יוקרתית בכלל, תעלה בקלות 2,500 שקל לשבוע. כלומר יותר מעשרת אלפים שקל בחודש. איי קיד יו נוט. נכון, המשכורות הלונדוניות מותאמות למחירים בלונדון, אבל עדיין מדובר בהוצאה מכובדת לכל כיס.

הכל עובד מצוין כל עוד אתה עובד.

זה היה בזמן שביקרנו בבודפשט כשהתקבלה ההחלטה בעבודה של האופנוען לסגור את המחלקה שלו. הוא קיבל על זה עדכון מהבוס הישיר שלו בטלפון. תשעה אנשים, כולל הבוס, הלכו הביתה, וגם האופנוען ביניהם.

רק שאצלנו הייתה השאלה איפה זה הביתה. כי להישאר בלונדון ללא הכנסה זה בלתי אפשרי. בלית ברירה החל האופנוען במירוץ המתסכל אחרי עבודה חדשה. ההעדפה הברורה הייתה להישאר בלונדון. זה היה אחרי רק חצי שנה בלונדון, השקענו כסף במעבר וממש לא רצינו לעבור שוב. בנוסף, התחום שבו עוסק האופנוען הרבה יותר מפותח באירופה מאשר בארץ.

ובכל זאת שקלנו קצת לחזור לארץ, כי בארץ יש את העבודה שלי, שאני מתגעגעת אליה מאוד, כולל חלומות שבהם אני מופיעה בעבודה כאילו לא עזבתי מעולם וכולם מתפלאים איך זה באמת שאני לא בסידור העבודה. אבל נאלצנו להודות שהסיכוי של האופנוען למצוא עבודה טובה אחרי שכבר עזב אחת כזו בתל אביב הוא די קטן, ואם אנחנו צריכים להסתפק במשכורת אחת, שלו יותר משתלמת משלי. אז המשכנו לחפש שם.

החודשים חלפו, ולמדנו משהו שלא הפתיע אותנו בכלל: זה לא נעים לצפות בחשבון בנק מתרוקן, זה לא נעים לחשב כל מוצר בסופר, זה לא נעים לא לדעת מאיפה תבוא המשכורת הבאה ומתי. מצב הרוח היה שפוף.

 

 

And when they were only half way up they were neither up nor down

 

ואז, סוף סוף, אחרי סדרת ראיונות מתישים, הגיעה הצעת עבודה.

בבודפשט.

בודפשט זה לא לונדון.

בודפשט זה מעבר נוסף של מדינה.

חשבנו על איך נמאס לנו לנדוד. זו תהיה המדינה הרביעית שאני גרה בה בתוך חמש שנים. זה יהיה מעבר המדינה הרביעי של אופנוען בתוך ארבע שנים.

חשבנו על איך נמאס לנו לעבור דירה. זו תהיה הדירה העשירית שאני עוברת בתוך עשור. אין דבר שנוא עליי בשלב הזה יותר מלמלא ארגזים.

אבל עבודה.

אבל בודפשט. עיר שאנחנו מאוד אוהבים לבקר בה. דגש על הלבקר.

מייד שקענו האופנוען ואני בתוגת "בודפשט זה לא לונדון". הונגריה זכתה אצלנו לכינוי "רוסיה". וכך נהגנו להלך ברחובות לונדון, להיתקל במשהו שאנחנו אוהבים (פאב אהוב, מסעדה טובה, אנגלי משעשע, כלב מכוער, לא באמת משנה..) ומייד אמר אחד מאיתנו בקול נוגה: "ברוסיה לא יהיה לנו כזה".

אבל עבודה.

אבל בודפשט. הונגריה. מדינה במיתון קשה, רחובות שדורשים שיפוץ כבישים דחוף. אף אחד כמעט לא מבין אנגלית. אוכל טעים אבל הם טרם שמעו על כולסטרול או whole grain. ככה זה ברוסיה.

מצד אחד, האופנוען יליד הונגריה ודובר הונגרית. מצד אחר, הוא לא גר בהונגריה יותר ממחצית חייו. הוא עזב כנער. הוא לא באמת מכיר איך חיים שם משפחות וילדים בגילאים שרלוונטים לנו.

התלבטנו. באמת שהתלבטנו.

יותר מחודש סחבנו את ההתלבטות. ובסוף החלטנו לעבור.

החודש האחרון הוקדש למעבר. ביקרנו בבודפשט לפני זה כדי למצוא דירה. מצאנו. העיר מלאה בדירות ריקות שלאנשים אין כסף לשלם עבורן. המחירים הם חצי ופחות מלונדון. יש יתרונות למעבר לרוסיה. מצד שני, טרם הצלחתי לפענח איך אני קונה פה לחם מקמח מלא ראוי למאכל. בינתיים אני מסתפקת באלה שכתוב עליהם בגרמנית "וול קורן", שזה קמח מלא, אלא שהם לעולם לא ממש טריים אלא קשיחים קלות בשקית. אמרו לי כבר עשר פעמים איך אומרים קמח מלא בהונגרית. איכשהו נראה שהמבחר בלחמי הבריאות פשוט לא משהו.

אם לחזור לנושא, אנחנו בבודפשט.

כמו שאמרה לי זהר, בפגישה אחרונה בבית קפה בהמפסטד: אולי את צריכה לשנות את השם של הבלוג. ה"בעולם" הזה באמת מוביל אותך לכל העולם. ואני עניתי: אולי אני צריכה לקרוא לו "עדי מקימה בית ולא זזה לשום מקום". רר.

 

 

 

 

מצטערת על ההיעלמות הארוכה. חברת האינטרנט ברוסיה לוקחת את זמנה. רר!

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/8/2011 16:51   
210 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של MTgyOZbIwl ב-25/11/2012 22:50

 

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2011

6/2011

חם בלונדון

מתברר שחוק הג'ינקס, שקובע שאסור להתפאר בשום הישג של התינוק משום שמייד לאחר שהתפארתם תחול רגרסיה עצומה, חל גם על אחרי גיל שנה

 

אנחנו בשבוע בבודפשט. גומבוץ לא מפנים ונשאר על שעון אנגליה, מה שאומר שהוא קם כל יום בין שמונה לתשע. האופנוען ואני מרוצים של החיים. בערב הלפני אחרון אנחנו נזכרים שאנחנו צריכים להיות למחרת בבוקר באיזשהו מקום בתשע, והאופנוען אומר: בואי נשים שעון מעורר, כי הוא יישן עד תשע ונתעורר רק כשכבר צריכים להיות שם. שנייה אחרי הוא אומר: עשיתי ג'ינקס, אה?

ואכן, כמו שעון, למחרת בשש וחצי בבוקר הגומבוץ מודיע על השכמתו ודורש שעשועים. רר!

(האופנוען ואני החלפנו בעיטות במיטה לגבי מי יקום, תוך שאני טוענת שזו אשמתו כי הוא עשה את הג'ינקס ולכן הוא צריך לקום)

(ואם זה לא מספיק – ביום האחרון של הביקור בבודפשט השכים הגומבוץ בשש!!! ררר!!!)

 

 


 

 

התלהבות מבגדי תינוק – לא רק בשנה הראשונה

 

אחרי חודש באנגליה שרובו היה 15 מעלות וגשום, שמחנו לגלות שבבודפשט 25 מעלות שמשיות. סחבתי איתי את כל מלתחת הקיץ של הגומבוץ, כי עד עכשיו בכלל לא יצא לו ללבוש את כל הבגדים החמודים שיש לו לקיץ ובקצב הזה הם יהיו קטנים עליו לפני שהוא יספיק. אמא של האופנוען קצת הופתעה לגלות שאני מחליפה לנכד שלה בגדים פעמיים ביום, אבל אני הייתי נחושה שלא ייוותר בגד אחד שהאופנוען יוכל לטעון בעתיד ש"הנה, את זה הוא אפילו לא לבש וזה כבר קטן עליו". (טיעון המופיע בכל פעם שאני מגיעה הביתה עם שקית ובה בגדי תינוק חדשים).

 

 

 


 

כשאחת מחברותייך האימהות היא הולנדית, זה מה שתקבלי מתנה לגומבוץ:

 

 

נכון חמוד? זה נראה לא נוח, עוד עם עקב ספוג קטן בפנים, והייתי בטוחה שאחרי שננעיל את זה לגומבוץ פעם אחת הוא לא ירצה יותר, אבל הוא דווקא חיבב אותן ומדי פעם מבקש לנעול אותן. מצחיק.

 

 

 


 

 

 

עדכון לגבי הדיסקים האבודים: לא מצאנו. אחרי שבועיים נשברתי והזמנתי שוב מאמזון (מזל שכל אחד מהם עלה משהו כמו 3 פאונד). ביום שבו זרקנו את סל מיחזור הנייר פרקתי את כל תכולת הסל על רצפת המטבח, רק כדי לוודא שלא זרקתי ברוב סניליותי את הדיסקים ביחד עם המעטפה שלהם. עברתי דף דף, אבל הם לא היו שם. בשלב הזה אני חושבת שבשתי הדקות שהותרתי את גומבוץ לבדו עם הדיסקים נחתה שם חללית מכוכב אחר, ולקחה את הדיסקים לבחינה.

 

 

 


 

 

 

חזרנו ללונדון, ואתמול, באורח מפתיע, קפצו המעלות מ-19 ל-27. מייד ארזנו תיק ויצאנו לפארק השכונתי. בדרך עברנו בטסקו המקומי, רק כדי לגלות שבדיוק כמונו כולם חשבו על פיקניק, ולכן קופסאות האוכל המוכן (זה קטע מעולה באנגליה, יש מבחר מצוין של אוכל מוכן בקופסאות מוכנות לאכילה, וחלק מזה גם טעים) נחטפו מהמדפים. קנינו את שתי קופסאות הפירות האחרונות בערך ויצאנו לפארק.

 

פיקניק:

 

 

 

גרגרי היער שבתמונה הם אגב

Blackberry

רק שאין לי מושג איך לתרגם אותם לעברית והאמת שבשלב הזה, בעוד אני מקפידה ללמד את גומבוץ את כל השמות בעברית, עם גרגרי יער אני לא טורחת. הרי אם הוא ייכנס לחנות בישראל ויבקש "דומדמניות" הוא עוד עלול לחטוף כאפה. אז עם גרגרי יער אני נשארת באנגלית, חוץ מתותים ופטל.

 

 


 

 

והיום קמנו בבוקר ל-30 מעלות!! אבל אין להתלהב, התחזית לאחר הצהריים היא סופת גשמים. והימים הקרובים הם כבר 21 מעלות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/6/2011 11:46   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/7/2011 22:47

 

 


 

קצת אוכל, ותעלולי הודיני

לקראת שבועות קפצתי לחנות הישראלית בגולדרס גרין לקנות ביסקוויטים לעוגת גבינה. ושם נתקלתי בגביע קוטג' במקרר ונזכרתי שהילד שלי, ישראלי רשמית משני הצדדים, לא מכיר קוטג'. כלומר, נתנו לו לטעום כאן, אבל הקוטג' האנגלי התברר כקרטוני ולא טעים, ולא רק הילד ירק אותו, גם אנחנו. אז החלטתי לקנות כמה גביעי קוטג' ישראלי. ואז גיליתי שהם עולים 2.5£, כלומר כ-15 שקל לגביע. עד כאן. קניתי אחד, וגם זה רק "בשביל הילד".

 

כיוון שאף פעם לא הייתי אשת קוטג' גדולה שכחתי כבר כמה הקוטג' הישראלי פי אלף יותר טעים מזה המקומי. היה טעים. ואני עוד אכלתי ממש קצת, כי העדפתי להשאיר את זה למי שבאמת אוהב את הגבינה – האופנוען, שבארץ חיסל קופסאות קוטג' כל יום, והגומבוץ, שהתגלה כחובב קוטג' בדיוק כמו אבא. ארוחת בוקר אחת ונותרו בקופסה אולי שתי כפות. "תני אותן לילד", אמר האופנוען בקול של "אני אשב כאן בחושך ואסתכל". הילד, שעוד לא מדבר פולנית, דווקא נהנה.

 

 


 

 

האופנוען הוא אמן ה"לא מוסר מידע אלא אם תחקרי".

השעה חמש, האופנוען היה צריך לחזור לפני חצי שעה מאימון אגרוף. הטלפון מצלצל.

האופנוען: אני מתעכב

אני: שמתי לב. למה?

האופנוען: יש תור בחדר מיון

אני: חדר מיון???

האופנוען: היה אירוע קטן באימון

אני: אירוע???

האופנוען: שטויות, באמת שטויות. מכה קטנה

אני: מכה קטנה??

האופנוען: שטויות. רק שהאחות התעקשה שאני חייב רופא

אני: חייב רופא??

האופנוען: נו, מה אני אעשה שרק רופאים תופרים

אני: אתה צריך תפרים???

האופנוען: רק כדי לסגור בחזרה את הגבה

אני: לסגור את הגבה??

האופנוען: אז אקיצר, אני אאחר קצת, ביי

 

שעה ומשהו אחרי, האופנוען חוזר הביתה, כל גבתו תפורה, עינו נפוחה ושחורה. אני בהלם.

האופנוען (במבטא רוסי, מחקה את המאמן שלו מתל אביב): זה שום דבר, שפשוף

 

(הייתי שמה תמונה אבל זה לא לנפשות רכות. אומר רק שבמשך שבוע נשא על עצמו האופנוען פרצוף של "פותר דברים באלימות", ואנשים זרים הזדרזו לפנות לו מקום בפאב למשל בלי שביקש)

 

 


 

במסגרת השלמת חורים בלונדון הגענו לאכול בראנץ' באוטולנגי. רבות נכתב על המקום (למעשה זו רשת), לא רק באנגליה, אלא גם בישראל, בשלהסיפור הישראלי שמאחוריה. בקצרה: יותם אוטולנגי הוא ישראלי יליד ירושלים. הוא פתח בלונדון חנות קטנה למעדנים, נדמה לי שהסניף הראשון היה בנוטינג היל, וההצלחה פשוט דרשה שיוסיף שולחנות וגם יתרחב. הוא לא השף היחיד של המקום – יש לו שותף, פלסטיני ממזרח ירושלים, שבילדותו גדל כמה קילומטרים מביתו הישראלי של אוטולנגי (לא שכמובן יצא להם להכיר אז, בעיר שחוברה לה יחדיו אבל לא באמת), שניהם גייז עם בני זוג והזוגות גם חברים ביניהם אם הבנתי נכון, והדו קיום הזה רק מוסיף להילה של המקום.

אז מאז שעברנו לכאן רציתי לנסות, ובהגיע יום השנה שלי ושל האופנוען התקשרתי יומיים קודם להזמין שולחן לשבת בבוקר (בסניף היחיד שלהם שלוקח הזמנות). לזה קוראים תמימות. הקול מהצד השני של הטלפון בבירור הבליע חיוך השמור לאהבלות כמוני, ואמר "אני אשמח לשמור לך שולחן. הכי קרוב שיש לנו כרגע ביום שבת זה לעוד שמונה שבועות". הה הה, מצחיק מאוד. הוא הציע לי כאופציה אחרת להגיע לאחד הסניפים האחרים ולעמוד בתור. התור באוטולנגי כמובן שווה מאוד, מלא אנשים שבאים לאכול כמו גם להפגין את מגפי הפראדה החדשים שלהם המותאמים לריפוד בבנטלי, אבל אנחנו תלויים בבייביסיטר, כך שלא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז שעה על תור.

אז ויתרנו על אוטולנגי לעת ההיא, וחיכינו להזדמנות. והנה, יצא שיש לנו מי שישמור על הגומבוץ בצהריים באמצע השבוע, ומייד החלטנו שזה הזמן לאוטולנגי. נסענו לסניף באיזלינגטון, כי הוא הגדול מביניהם והנחנו שיש יותר סיכוי לפחות תור, ואכן, בתוך עשר דקות נמצא לנו שולחן. יאי!!

 

ולענייננו: האוכל: ובכן, זה אוכל מוכר מאוד למי שגרה שנים בבועה התל אביבית ואכלה בהמון ארוחות בוקר של בנות, בראנצ'ים אצל חבריה הזוגות היאפים וארוחות ערב אצל חבריה הפודיז. כי זה שילוב של אוכל טרי, טעמים כמו שמן זית/מיץ לימון/שום וירקות, שהם הבסיס לתפריט הזה בבועה, ואילו באנגליה מדובר בחידוש מסעיר, ומיני קטניות ובורגולים משולבים בסלטים.

שלא תטעו – גם אם התפריט לא חידש לי הרבה, האוכל עצמו עדיין היה ברמה גבוהה יותר מכל מקום אחר. זה פשוט היה טעים. בעיסקה של הצהריים משלמים משהו כמו 15 פאונד (=משהו כמו 90 שקל) ומקבלים מנה עיקרית ושלוש תוספות בצד. האופנוען הלך על הבקר, אני על הסלמון, ושנינו היינו מרוצים עד הגג. היה טעים, השירות היה מקצועי, המים הגיעו בלי שביקשנו וכו. מובן שכבר הוספנו יין, ומאפין מלוח כמנה ראשונה (שעליו אמר האופנוען שאני פשוט חייבת לנסות לעשות את זה בבית במקום "כל המתוקים האלה שאת אופה עם בננות"), ובשלב הקינוח ממש התעלפנו, כי יש שם מזנון עוגות שלהתעלף מהן במקום. אני לקחתי עוגת שוקולד במילוי קרם בייליז שהייתה מעולה, והאופנוען לקח עוגת פטל ושוקולד לבן (נדמה לי, עבר קצת זמן וזכרוני מוכה אלצהיימר של צעירים. זו מחלה שעוד יגלו, אני בטוחה). ומרוב שהתלהבנו לקחנו גם עוגה הביתה, והיא הייתה מעולה לא פחות.

אויש, נהייתי רעבה.

 

(אה, ויש גם ספר מתכונים של אוטולנגי, ואני סוג של שוקלת, היה באמת טעים, ויש כמה דברים שאני בטוחה שאפילו די קל לעשות בבית, אני רק צריכה לדעת מה יש שם, אז הספר יהיה לעזר)

 


 

לפני כמה ימים הגיעה מאמזון החבילה שהזמנתי ובה שני דיסקים עם שירי ילדים. היה מאוד משמח לפתוח אותה ולשלוף את שני הדיסקים הצבעוניים. הנחתי אותם ליד הגומבוץ בחדרו, והוא מייד התחיל לשחק עם הקופסאות שלהם. אמרתי לו: "רק שנייה אמא זורקת את המעטפה ומביאה את הלפטופ כדי שנשמע אותם כאן".

שתי דקות אחרי זה חזרתי לחדר של הגומבוץ, והדיסקים לא היו שם. אין לי מושג לאן הם נעלמו. בוועדת החקירה שהאופנוען ואני הקמנו מאוחר יותר, שוחזר כל צעד שהגומבוץ עשה בשתי הדקות האלה (הוא פסע בעקבותיי למטבח ואז החליט ללכת לסלון). הרמנו את כל השטיחים בדרך, את כל הכריות בכל הכורסאות בסלון, את כל הצעצועים שלו, החלפתי את הסדינים במיטה שלו רק כדי לראות אם הדיסקים מתחת למזרון או משהו, פתחנו את כל המגירות שהגומבוץ יודע לפתוח, פשפשנו בפחי האשפה לראות אם הצלחתי לזרוק את הדיסקים בהיסח הדעת (כאמור, אלצהיימר), וכלום. בלעה אותם האדמה.

אני ממש ממש שמחה שרגע לפני עוד הראיתי את הדיסקים לאופנוען, כי אשכרה הייתי מפקפקת בשפיותי ותוהה אם בכלל קיבלנו את הדיסקים. חלפו שלושה ימים, ודיסקים אין. אין לנו מושג.

והגומבוץ זכה לכינוי "הודיני".

(ועליי אגב חולפות חוויות כמו להתעורר באמצע הלילה עם מחשבת "לא הסתכלנו ברווח שבין המדפים של הספרים בסלון לקיר!". ולא, זה גם לא שם)

 

 


 

 

והנה חדשות ספרותיות משמחות.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/6/2011 15:01   
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של imprudence ב-24/6/2011 03:03

 

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2011

5/2011

הפוסט הצהוב (סיכומים מאוחרים לחתונה מלכותית)

אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום – התנצלות מלכותית.

אז אני מדברת על הגיליון הזה:

שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.

אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.

כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.

אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.

דוגמה:

התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?

אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.

ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.

ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).

ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם – הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.

אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.

ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.

אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.

ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית

You're next

אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.

פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.

אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.

אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת – ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.

טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.


התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?

הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.

ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.

ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.

זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה – חזרה לחייה של פשוטת עם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/5/2011 21:58
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/6/2011 22:00


אוקספורד, נוטינג היל ואחרי החתונה המלכותית

מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:

בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול – ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.

טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.

אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.

חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.

המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.

וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים – מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?

אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.


וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:

אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.

וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.

(צילום: האופנוען)

אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.


וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/5/2011 18:17
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/12/2012 22:55


הצד הישראלי של לונדון

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.

באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.

(צילום: האופנוען)

כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.

כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.

(צילום: האופנוען)

למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.

על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).

ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.

נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?


גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית                           (צילומים: האופנוען)

וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:

ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.

(צילומים: האופנוען)

על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.

ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.

עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).

והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?

על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.

עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.

וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.

ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.

(צילום: האופנוען)

בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2011 20:46
315 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של RMbTzlbWxK ב-28/1/2013 15:41


חדשות שואה

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא – ככל הנראה – בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.


ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה – אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.


וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2011 22:20
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מ ב-11/5/2011 16:09

5/2011

שנה חדשה, אותה תעלומה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט הזה. גם השנה, כל עוד יש לנו תקווה לגלות משהו.

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ואחת עשרה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 69 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.