ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2008

10/2008

כאן ביתי, ויש כאן נחשים

אני מספרת לשני, חברתי הזאטוטה, איך בקורס קצינות, ב-1993, הכרחתי את חברותי לקורס לשמוע פרל ג'ם. שני, בתגובה: "זה היה אחרי שחזרתם מוודסטוק, נכון?"

 

 


 

 

שני ואני רואות משהו שקשור לרצח רבין.

אני: סיפרו לכם בגן על רצח רבין?

(שני בתגובה נעלבת: הייתי אז בחטיבה)

 

 


 

כמה ימים אחרי שקיבלנו את המפתח לדירתנו החדשה יצאנו האופנוען ואני לתור את שכונתנו החדשה.

ומכל הדברים שיכולנו להיתקל בהם נתקלנו בנחש.

 

רגע רגע, אקדים ואומר שרבע שעה קודם, כשיצאנו לסיור, באזור שיש בו שטח פתוח, אמרתי לאופנוען "אבל אולי יש פה נחשים". "איזה נחשים", ביטל אותי.

 

היינו צריכים להתערב.

זה היה נחש קטן, והשעה הייתה שעת דמדומי שקיעה, כך שהיה קצת חשוך. למעשה, לא ראיתי אותו בכלל, וכמעט דרכתי עליו. זה היה האופנוען שעצר אותי והצביע על המדרכה לפנינו.

ואכן, שם, מטר ממני, זחל לו לאט נחש קטן.

מייד פיתחתי יצר אובדני.

העניין הוא שיש לי פוביית נחשים, ואין דבר גרוע מזה שאני יכולה לראות.

לא הצלחתי להתיק את עיני מהבסיליסק, תוך שאני מפתחת התקף אסטמה. האופנוען גרר אותי משם, בעוד אני מייבבת ארוכות.

אחרי רבע שעה פחתו יבבותיי, ובין יפחה אחת לשנייה אמרתי לו "הוא בטח גוסס, נכון? זה היה הנחש האחרון בשכונה והוא תיכף ימות גם, נכון?"

"הוא היה בדרך לכביש להתאבד", הבטיח לי האופנוען.

ומעכשיו אני לא יוצאת לרחוב לבד. אמאל'ה. מה זה, תל אביב או פאקן הודו?

 

 

 


 

 

אפרופו פאקן הודו, המערכון הבא הוא האהוב עליי מכל מערכוני "ארץ נהדרת". הוא פשוט מדויק, נוגע בניואנסים הקטנים של הישראלים. החל מאיך שהתרמילאי החוצפן תופס את הוונטילטור ומסובב אותו אליו בשנייה שהוא נכנס להוסטל וכלה באיך שהתרמילאית לא מתנצלת כשהיא מפילה את הפסל הזה אלא נוזפת בהם.

 

 

 

 

בכל פעם שהאופנוען ואני נתקלים במשהו שלא מוצא חן בעינינו אנחנו כבר נוזפים: וואי יו פוט דיס היר? דה פיפל קן פול!

 

 


 

 

יאללה, שיעבור כבר החג הזה, אני צריכה לנסוע לאיקאה ושמעתי סיפורי זוועה על מה שקורה שם בחול המועד. כולל זה שמכניסים עכשיו בקבוצות של 20 איש כל כמה זמן, בגלל הצפיפות, ותורים של שעתיים בקופות. בשבדיה יש להמון ערים איקאה משלהן, ולשטוקהולם יש אפילו שני איקאה, אחד בצפון העיר ואחד בדרום. אז איך אנחנו אמורים להסתפק באחד לכל הארץ?

 

 


 

 

נ.ב

עולה לי העצבים דף הבית ה(כבר לא כל כך) חדש של ישרא. זה מבלבל לי את הקבועים לגמרי. בדף הראשון מופיעים לי עדכונים מהקבועים שנעים בין כאלה שפירסמו עכשיו לכאלה שפירסמו לפני שבועיים, ורוב הפוסטים החדשים של הקבועים שלי בכלל לא מופיעים 

אז התנצלויות למי שנעלמתי מבלוגו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/10/2008 01:42   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עופרי ב-18/11/2008 07:50

 

 


 

הטיול לאיטליה, חלק אחרון

פריבייסלי, און עדי בעולם: יצאנו לטיול בשוויץ-צרפת-איטליה. בפרק האחרון תפס אותנו הגשם בעיצומו של יום מדכא למדי על חוף הים התיכון ליד גנואה (ג'נובה). החלטנו לעשות משהו לשפר את מצב הרוח.

 

אחרי שהבנו שגנואה היא לא העיר שתרומם את מצב הרוח שלנו, עלינו אל ההר שרואים ממנה באופק. הייתה לנו המלצה מהחבר השבדי של שרה האיטלקיה לבקר בפורטופינו, כפר באזור. החלטנו לנסוע לשם.

 

לא הגענו לפורטופינו. אבל כן הגענו לאיזה כפר עם נוף מצוין. כבר קצת התעודדנו. צילמנו מלא תמונות. נרגענו.

 

 

 

 

ואחרי שקצת שיפרנו את מצב רוחנו החלטנו לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו. לאכול.

התברר שאנחנו בכפר רותה (Ruta). חיפשנו מקום עם נוף, כי אחרי שהתרגלנו לאכול על אגם קומו או מול כל מפרץ סן רמו קשה לנו לעכל בלי חצי ים תיכון או לפחות אגם מול העיניים.

מצאנו. Bar Nicco היא מסעדה מקומית, זולה, עם נוף מצוין.

 

 

 

 

ראשית, הזמנו יין. הגיע יין עם שלל כיבוד ליד, שמגיע אוטומטית. לא התווכחנו.

 

 

 

ומייד אחרי עבר האופנוען לצלם את מה שהוא הכי אוהב.

 

 

 

ואחרי זה צפינו במישהי מנסה לחנות ליד האופנוע, והאופנוען כה נחרד משליטתה העלובה ברברס, שיצא לעזור לה. ברומא היה ישראלי.

 

 

 

אכלנו שם ארוחה מצוינת, ויצאנו במחיר מצוין. יין, חטיפים, שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, ושני קינוחים. ושתייה. וזה יצא 20 יורו לסועד. וזה, אתם בטח יודעים, זול יותר מכל מסעדה שווה בתל אביב.

 

משם חזרנו למילאנו.

ולמחרת קמנו בבוקר, בחנו את תחזית מזג האוויר וגילינו שהאזור היחיד שלא צפוי בו גשם הוא ורונה.

אז יצאנו לוורונה.

וכל הדרך לוורונה ירד עלינו גשם זלעפות. כשהגענו לוורונה היינו רטובים וקפואים. האופנוען מלמל מילות געגועים לאמבט החם של המלון. אני הזיתי על אוגוסט בתל אביב. רעדנו.

ואז יצאה השמש. החלטנו להישאר בעיר, ולמצוא מקום שטוף שמש שבו נתייבש. רצוי איזו פיאצה שנוכל לשבת בה ולשתות.

 

בדרך לפיאצה עברנו בנוף ורונה טיפוסי. יפה שם, איזו הפתעה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

 

 

בשלב הזה הייתי כבר שבוע בחו"ל, וטרם עשיתי קניות אפילו פעם אחת. אי אפשר להאשים אותי אם כך על מה שקרה כשהגענו לרחובות הקניות היוקרתיים של ורונה.

 

(צילום: האופנוען)

 

עם שיער ובגדים רטובים, פלוס פן-קסדה, כולי בגדי מסע, הרגשתי כמו עכברה עלובה מול החלון האלגנטי של לואי ויטון. אבל לא נורא, עבר לי.

 

האטרקציה המרכזית בוורונה היא הבית של יוליה, מ"רומיאו ויוליה". גם האופנוען ואני הגענו לשם.

המרפסת המפורסמת של יוליה:

 

 

ממש מתחת למרפסת ניצב פסל של יוליה. היה תור עצום של אנשים שרצו להצטלם איתה. האופנוען ואני צפינו בהשתאות איך כל מצטלם אוחז בשדה הימני של יוליה. "שיואו", אמרתי לאופנוען, "הם בטח חושבים שהם נורא מגניבים".

שבועיים אחר כך תשאל אותי איריס חברתי אם אחזתי בשד של יוליה. "סליחה?" פתחתי עליה עיניים. מתברר שיש אמונה שאם תופסים לה בציצי הרי שתזומן לכם אהבת אמת לנצח. אופס.

 

בשלב הזה עדיין היינו רטובים וזועפים קמעא מהנסיעה, ולכן מצאנו לנו פיאצה שמשית. למרות השמש, אני עוד רעדתי מהקור. הזמנתי קנקן תה. השתרענו שם על הכיסאות, פשטנו את בגדינו הרטובים לייבוש ורבצנו.

 

 

 

 

שעתיים חלפו בכיף. הוצאנו ספרים (אני את "לאכול, להתפלל, לאהוב", שלא כל כך אהבתי, והאופנוען את "גלנקיל", בהמלצתי, ושנינו אהבנו) וממש נהננו.

 

שעתיים אחרי, הרבה יותר יבשים ומרוצים, עלינו חזרה אל האופנוע. בדרך עברנו בעיירה שנקראת מנטובה.

אין שם כלום, כעיקרון, במנטובה, אבל נתקלנו באיזו פיצריה שהדיפה ריח מעולה והיה אליה תור ענק של אנשים. מייד נעמדנו בתור. התברר שזו פיצה כמו "טוני וספה", שבוחרים את גודל הפיצה בעצמכם. סבבה.

ומשם, מצאנו איזו בר, ושוב התיישבנו ללגום יין. התברר שממש במקרה עלינו על המקום היחיד שמומלץ לבקר בו לפי ספר הטיולים שלי. הכנסייה הגדולה של מנטובה.

 

 (צילום: האופנוען)

 

ובדרך חזרה החלטנו לעצור אם נראה מסעדה שנראית טובה. חשבתי שאין סיכוי שנראה משהו מהדרך, אבל אני חייבת להוריד את הקסדה בפני האופנוען, שהצליח לאתר מסעדה כפרית מקומית בצידי הדרך. בתוך מן אסם משופץ ליד קרמונה יושבת Corte de Monaci, מסעדה חביבה, שכנראה מעולם לא ראתה תיירים. אף אחד לא מדבר שם אנגלית. אם הייתם רואים איזו פנטומימה עשתה המלצרית כדי להסביר לי מה יש בפסטה.

יצאנו, לארוחה מלאה, ב-15 יורו לסועד. אם מישהו שוב יאמר לי "אבל אירופה יקרה" אצחק בפניו. תל אביב יקרה, ואחרי ההתייקרויות של השנה האחרונה היא לא פחות יקרה מאירופה.

 

למחרת היה יומנו האחרון באיטליה. הזדכינו על האופנוע ויצאנו למילאנו.

 

האזור המרכזי במילאנו הוא הדומו. קתדרלה ענקית ומרשימה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

סביב הדומו יש המון חנויות ממש שוות. ואילו אני סגרתי שבוע בלי קניות באירופה. עוד שנייה עמדתי להתעלף. "טוב", נאנח האופנוען, "קחי שלוש שעות לקניות". עוד לא סיים המשפט כבר לא הייתי שם.

אחח, שלוש שעות של קניות.

 

אחרי זה נפגשנו לאכול צהריים במסעדה ששרה האיטלקיה המליצה לנו. היא הייתה די בתיזי נבו, ולקחנו מטרו אליה. רק כדי לגלות שהיא סגורה בימי שני.

רר.

יצאנו בדרך הארוכה למלון, לקחת את המזוודות. בדרך ירדנו מהאוטובוס כדי להיכנס לסופר מקומי. התברר שאנחנו בצד השני של תיזי נבו. לא מצאנו כלום חוץ מאיזה סופר מעפן אחרי שלושה ק"מ הליכה.

רר.

היה אחר צהריים מייגע. We shall never speak of it again, כמאמר הג'יילס.

 

ומשם הגענו לשדה התעופה במילאנו. הסלקטורית של אל על שאלה אם פגשנו חברים במהלך שהותנו. ענינו שכן.

"ישראלים?" היא שאלה, שזו דרך מנומסת לנסות לבדוק אם לא פגשנו במקרה חברים ערבים חברי ארגון טרור.

לא, ענינו.

"אז מאיפה?"

"אירים", ענה האופנוען.

"שבדי", אמרתי

"דרום אפריקאית", הוסיף האופנוע

"איטלקיה", נזכרתי.

הסלקטורית תקעה בנו מבט שאומר "הייתם בכינוס של האו"ם או מה", ושיחררה אותנו.

כמה שעות אחרי כבר היינו בארץ. הווווו. איטליה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/10/2008 22:45   
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/11/2008 15:06

 

 


 

הטיול לאיטליה – מבעד לקסדה

פריבייסלי, און עדי בעולם: נסעתי לטיול באיטליה (וצרפת ושוויץ). אחרי שלושה ימים באוטו, החלטנו לעבור לדו גלגלי.

 

ולפני שאני ממשיכה בתיאור קורותינו אחרי סן רמו, הנה משהו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם, לא מצחיק בכלל.

לפני שהגענו לגבול צרפת-איטליה היה מבזק חדשות בצרפתית. אני לא מבינה צרפתית, אבל בהחלט זיהיתי כמה מילים כמו "איזראליאן" ו"תל אביב". "מה קרה?" שאלתי.

"מצאו ילדה צרפתייה בתוך מזוודה בנהר בתל אביב", תירגם האופנוען.

הו רוז.

הקדשתי כמה דקות נוגות למחשבה. מסכנה.

 

ובמעבר חד: אחרי הלילה בסן רמו, וארוחת בוקר על המרפסת השווה בעולם, לקחנו את האוטו בשמונה בבוקר ויצאנו למילאנו. היה לנו יום עמוס מטלות: למצוא את המלון במילאנו, לשים שם את המזוודות, לנסוע להחזיר את האוטו להשכרת הרכב (עד 12) שמחוץ לעיר, ולצאת משם להשכרת האופנועים שבלב העיר (עד שלוש).

 

במשך כל ימי הטיול שלנו עד כה נהנינו ממזג אוויר מצוין, שמש נעימה ו-25 מעלות מלטפות. מאוד קיווינו שמזג האוויר הזה יישאר גם כשנעבור מרכב ממוזג לאופנוע חשוף לשמיים.

 

הדרך למילאנו:

 

 

האופנוען ואני צפינו במזג האוויר, שהלך ונהיה רע יותר ככל שהתקרבנו למילאנו, בלב קודר. ובינתיים גם ניסינו לנווט למלון. שרה האיטלקיה, שבמקור ממילאנו, לא הייתה בטוחה לגבי המיקום, אבל הייתה לה השערה, והיא הסבירה בערך איך להגיע. אני הייתי סקפטית לגבי סיכויינו למצוא את המלון בפחות משעה התברברות, אבל האופנוען, כמו גדול, נסע ישירות אליו. זו הייתה הפתעה נעימה.

 

הפתעה נעימה אחרת הייתה שבעוד אני דמיינתי שנקבל חדר צפוף בגודל של ארון מטאטאים עם דרגש לשינה, ציפה לנו חדר ממש גדול, ובמפתיע גם מפואר. זו הייתה המיטה:

 

 

הייתי כה בשוק שפרצתי בצווחות שמחה. ימים אחר כך עוד יחקה אותי האופנוען המרושע בצווחות שיגרמו לי להיראות כמו הפקאצה הטיפשה בתבל (או מיי גאד!! או מיי פאקן גאד!!). רר.

 

אניווי, מהמלון טסנו להחזיר את הרכב השכור, ומשם יצאנו ללב העיר מילאנו, כשיש לנו שעתיים להגיע להשכרת האופנועים. לקחנו רכבת לשם. כשירדנו מהרכבת התברר שהמקום של ההשכרה ממש לא קרוב. לקחנו מטרו לשם. כשירדנו מהמטרו התברר שהמקום לא קרוב. פצחנו בצעדה, הלכנו כשני קילומטר. התברר שהמקום עדיין לא קרוב. אז לקחנו מונית. היה קצת תלאות. לפחות השתפר מזג האוויר.

 

בסוף הגענו.

 

 

(כן כן, האופנוע שלנו גדול ואדום. בתמונה: האופנוען בודק את האופנוע, אני מעולפת במשרד של ההשכרה אחרי מה שעברנו כדי להגיע לשם).

 

שעתיים אחרי כבר צפינו בשקיעה מעל אגם קומו.

 

 

 

 

ואחרי שהתאוששנו מהיופי הזה, הלכנו לאכול. במסעדה הזו, שיושבת על צלע ההר וצופה על כל האגם. קוראים לה Bellavista והיא יושבת בכפר ברונטה שמעל אגם קומו.

 

 

את סוף השקיעה כבר ראינו מהמסעדה.

 

 

הכנו את עצמנו למחירים אללה איסתור, כי כולם הזהירו אותנו שבאיטליה נורא יקר, אבל התברר שהמחירים הרבה יותר טובים מתל אביב. היו לנו בחשבון:

שתי בירות ופיצוחים (לפני שאכלנו ישבנו במרפסת וצפינו בשקיעה)

שלוש מנות ראשונות (לא הצלחנו לבחור רק שתיים)

שתי מנות עיקריות

שני קינוחים

שתי כוסות יין

הכל היה מצוין, ויצאנו ב-45 יורו לאדם. והנוף – פרייסלס.

 

משם, מאוששים ומאוד שבעים, חזרנו למילאנו.

ביום השני על האופנוע התכוונו להגיע למקום שכל מי שדיברנו איתו על איטליה המליץ לנו – הצ'ינקה טרה. מדובר בחמישה כפרים היושבים על רכס הרים, משהו כה יפהפה שפשוט כולם לחצו עלינו להגיע לשם.

אלא שבמקום לסמוך על המפה החלטנו לסמוך על השלטים בדרך.

שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון היינו בפאביה, עיירה שמרוחקת עשר דקות נסיעה ממילאנו.

רצינו למות מכעס. אני לא אגיד לכם אילו קללות שפכנו על ראשו של האחראי לשילוט במילאנו, אבל כנראה שאחיו שופט כדורגל.

כבר לא התחשק לנו לנסוע לצ'ינקה טרה, במקום זה נסענו לגנואה (Genova), עירו של מרקו.

לא מצאנו שם שום דבר מעניין.

דווקא היה לי ספר בתיק, שבדיעבד דיבר על כל נפלאות גנואה, אבל מרוב תסכול על הטעויות בדרך שעשינו ועל כמות הפקקים שנתקענו בהם בתוך מילאנו, לא התחשק לי לעיין בו.

יצאנו מגנואה ונסענו לאיזה כפר קטן ליד. האופנוען שתה קפה, אני הרבה מים. החלטנו לעלות על ההר שממול, שלפחות נראה נוף.

 

זו אני, אגב, מסרבת להוריד את הקסדה בגלל הגשם שפתאום התחיל, כדי להפוך את היום למושלם.

 

הפוסט מתארך, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט האחרון והמסכם של הטיול לאיטליה.

 

נקסט פוסט, און עדי בעולם: האם נצליח להנות ביום המתסכל של גנואה, למרות הטעות בדרך?

ומה חשבה עלינו הסלקטורית של אל על בשדה התעופה במילאנו?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/10/2008 19:39   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/10/2008 19:22

 

 


 

תחול שנה

בארוחת ערב בעפולה מוגשים לשולחן המלפפונים החמוצים הבייתיים של סבא וסבתא. מתברר שסבא החליט להוסיף יותר פלפלים חריפים לצנצנת. כל המשפחה מעלה עשן.

אני (עם מלפפון בפה): חררר, פרררר, חרררר

אחינו הקטן: תפתחי את הפה, הבאתי מטף

 

 


 

 

כך תגדירו דברים מחדש:

רואים דירה, אחרי שהמתווך הבטיח לנו שמדובר בדירה עם הנוף הכי יפה בתל אביב. יוצאים אל המרפסת ומגלים שבאמת, רואים את הים, אלא שלפני הים, והרבה יותר קרוב למרפסת, יש את האיילון ואת הרעש של האיילון.

אני: מה זה, האיילון ממש קרוב

המתווך: זה נוף אורבני

פחח.

 

 


 

 

שבת תל אביבית:

 

 

 

לא קנינו כלום בטי מרקט, על אף ההיצע המגניב, אבל נהנינו להסתובב. ומשם דיוושנו לפלורנטין. איפה עוד קונים חצי בירה ב-17 שקל בעיר הזו?

 

 

 

הים הוא עדיין הנקודה הכי שווה בעיר.

 

 


 

יוצאים אל הגליל, בדרך לארוחת ראש השנה.

אבא (קורא לאמא): אל תשכחי לקחת את הכיפות ואת ההגדות

העיקר שלא נאחר, שלא יתקררו הלביבות.

 

 


 

 

בדרך לגליל נסענו באוטו אחינו הקטן, סבתא, האופנוען ואני. אבא החמוד הכין לנו אוגדן עם מפות ומירקר בדיוק איפה צריך לפנות בכל מקום כדי להגיע לכפר הקטן של הדודים. הדעות חלוקות איפה נפלה הטעות, במפה של אבא, בניווט שלי או בנהיגה של אחינו הקטן. כך או כך, באיזשהו שלב הגענו לצומת טי שבהחלט לא הופיע במפה.

אחינו הקטן (מתקרב לצומת): ימינה או שמאלה, מהר

אני (תוהה מול המפה): זה צומת חסידים? זה צומת איעבלין? מה זה פה?

אחינו הקטן: מהר, מהר, ימינה או שמאלה

אני: ימינה. לא! שמאלה. לא! ימינה. טוב, שמאלה

אחינו הקטן פונה שמאלה

חולפות עשרים דקות של נסיעה בכביש ללא שלטים או אורות. כולנו משוכנעים שאוטוטו אנחנו בלבנון. מוחלפות בדיחות על איך נסראללה ישמח לקבל את פנינו. אחינו הקטן והאופנוען מצחצחים את הערבית שלהם (אחינו הקטן: "תביאו תעודות זהות!", האופנוען: "לפתוח את הדלת!". כן, זה בטח ערבית שמאוד תעזור לנו בקבלת פנים חברותית בכפר שניכנס אליו).

 

פתאום אנחנו נכנסים לעיר.

אחינו הקטן: נראה לי שאנחנו בעכו

חולפים על פני שלט: "צאתכם לשלום מקריית ביאליק".

לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו בדרך לעכו. שזה עיקוף ולא באמת בדרך הישירה לדודים בגליל, אבל לפחות אנחנו יודעים איפה אנחנו.

אני שולחת סמס לאבא: "רצינו להגיד תודה על המפה. היא לא נכונה, אבל שמענו שבעכו יש חומוסיות נהדרות"

 

אנחנו מגיעים אחרונים לשולחן החג.  "שנה טובה", נושפים עלינו בכעס שני בני דודים מורעבים.  "בשנה הבאה בתל אביב", אנחנו נובחים בחזרה. צלחות כבד קצוץ וגפילטע פיש מוגשות לשולחן. יאי! על פני כולם עולים חיוכים. היה אוכל מעולה. שנה טובה!

 

 


 

 

בקרוב: פוסט ספרותי (על "גלנקיל" ועל "לאכול, להתפלל, לאהוב"), וכן המשך הטיול באיטליה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/10/2008 02:18   בקטגוריות אחינו הקטן   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/11/2008 02:51

 

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2008

 

הטיול לאיטליה – פסטיבל סן רמו

בדרך מאגם אנסי לגבול איטליה עוד עצרנו לקנות קרואסונים באיזו מאפייה כפרית. זו הייתה תחילתו של שבוע פחמימתי במיוחד, שבו שנינו האמנו עמוקות בפתגם הידוע "בטיול הקלוריות לא נחשבות".

אז מכרסמים קרואסונים הגענו למעבר הגבול בין צרפת לאיטליה. מדובר במנהרה שעוברת מתחת לאלפים, ובכניסה אליה צריך לשלם מעבר. שילמנו כבר כמה פעמים מעברים בכבישי אגרה, והנחנו שיהיה מחיר דומה – משהו כמו ארבעה-חמישה יורו.

33 יורו. זה מה שהראה הצג. "תגיד לו שיש לו טעות", לחשתי לאופנוען, "אנחנו רק רוצים לעבור במנהרה, לא לקנות אותה".

לא טעות. 33 יורו. רר.

 

באיטליה ירדנו לטורינו, ומשם לקחנו את הכביש דרומה לסן רמו.

בסן רמו חיכתה לנו חברתי האיטלקיה משבדיה, שרה. שרה ובן זוגה השבדי שכרו דירה לחודש בסן רמו. "יש נוף לא רע מהדירה", כתבה לי שרה לפני שהגענו. לפי הוראות ההגעה שלה, טיפסנו, טיפסנו וטיפסנו במעלה הגבעה של סן רמו עד שהגענו פשוט לפסגתה. ובכן, היה שווה. מכירים את השיר "חלון לים התיכון"? אז לשרה ולחבר שלה הייתה מרפסת לים התיכון.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

זה הנוף מהמרפסת של שרה. או יה.

 

הפגישה המחודשת עם החברה משטוקהולם שלא ראיתי כבר שמונה חודשים הייתה מאוד משמחת. היא הספיקה ללדת בחודשים האלה, ועל כן זכיתי להכיר גם את התינוק האיטלקי-שבדי החדש.

האופנוען המסכן נאלץ להמתין בסבלנות בכל פעם שמרוב התלהבות עברתי לדבר עם שרה ובן זוגה בשבדית. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמבטא של שרה שובה לב. "עעעעעדי, כמה זמן לא התררררראינו". הו.

 

מתברר שהחיים בדירה מתנהלים סביב המרפסת. כל הארוחות נאכלות שם (נוף מדהים, בריזה נעימה, מה צריך עוד?) וגם כל מה שלא דורש להיות בתוך הדירה מתקיים במרפסת.

כשהגענו היה השולחן כבר ערוך לארוחת הערב.

 

 

 

סיפרתי לאופנוען סיפורי נסים ונפלאות על הבישול של שרה, ולמרבה השמחה היא הצדיקה את הרפיוטיישן.

למנה ראשונה הוגש טונאטו וילט, או טונאט וילטו, איך שלא אומרים את זה. זה פרוסות דקות של עגל, ועליו קרם של טונה וצלפים. נשמע מוזר, אבל ממש ממש טעים. ליד זה הוגשו עגבניות אדומות אדומות, עם מלח גס זרוי עליהן.

 

 

 

העגל וקרם הטונה היו מעולים. וגם הזכירו לי קצת מנה קייצית מהמטבח השבדי: פרוסות רוסטביף דקות עם סלט תפוחי אדמה, שאוכלים שם בכל הזדמנות שעולה הטמפרטורה מעל 20 מעלות (לפחות שלוש פעמים בקיץ טוב).

אני: יואו, זה מזכיר לי את המנה השבדית של הרוסטביף

שרה נועצת בי מבט מזרה אימה

אני: מה, לא?

שרה: זה רק נדמה לי או שהשווית עכשיו את הבישול שלי לבישול שבדי?

אני (נזכרת שאין עלבון גדול מזה, ושאורח שהיה אומר את זה לי היה עף מהבית, ומשנה גישה): מ-ה פתאום, לא דומה בכלל, לא מזכיר בשיט

החבר של שרה שולח לי מבט שאומר "ניצלת בנס יא מטורפת".

 

אחרי העגל והטונה הוגשה פסטה וונגולי. צדפות מהשוק באותו יום בשמן זית וספגטי. תודה אלוהים.

אחרי השקיעה הודלקו נרות, ומצאנו את עצמנו על מרפסת מול הים התיכון, בריזה נעימה, יין ונרות. תודה אלוהים.

 

 

 

בשלב הזה התינוק של שרה ובן זוגה נרדם, ועל כן הם מייד הודיעו שהם הולכים לישון גם. האופנוען ואני לעומת זאת ירדנו אל העיר, ועשינו סיבוב בסן רמו. שזה, אפרופו כפר סבא, מאוד דומה לאילת. ואני רק חצי צוחקת.

מה שכן, יאכטות כמו שהיו שם במעגן לא ראיתי בארץ מעולם. עשינו ביניהן סיבוב כשאנחנו פעורי פה.

 

למחרת בבוקר קמנו מוקדם, ישירות אל המרפסת.

 

 

 השעה שבע וחצי בבוקר, שרה ואני בשיחה ערה.                                              (צילום: האופנוען)

 

 

אכלנו ארוחת בוקר איטלקית, שזה, מתברר, פשוט מתוקים. אז אכלנו עוגיות. החבר של שרה, שזכר את השריטות שלי, אירגן לי במיוחד עוגיות מקמח מלא. "תודה", אמרתי לו, בעוד אני בולסת ביסקוויטים איטלקים עם שוקולד ששרה שמה על השולחן.

 

אחרי ארוחת הבוקר עוד דיסקסנו קצת לאן אנחנו נוסעים בימים הקרובים. התוכנית הייתה לשכור אופנוע לשלושת הימים הבאים, ואנחנו רצינו מקומות טובים לנסוע עם האופנוע אליהם. שרה המליצה על איזה מקום ליד גנואה.

אני: גנואה, העיר של מרקו??

שרה (מקמטת את מצחה): מרקו? הוא היה איתנו בכיתה?

אני: הממ, לא, מרקו מ"הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אין ילד ישראלי שלא מכיר

שרה (בטון מתפעל): וואו, מערכת החינוך הישראלית באמת מלמדת ספרי מופת אמיתיים

אני שומרת על שתיקה לגבי מאיפה כל הישראלים מכירים את מרקו.

(למרות שלהגנתי ייאמר שבאמת קראתי את "הלב", ואני מדברת על הספר האמיתי, זה שסיפורו של מרקו הוא רק סיפור אחד בתוכו)

 

 

האמת שמיהרנו, לאופנוען ולי ציפה היום הכי מאתגר: להגיע למילאנו (שלוש שעות נסיעה), לעשות צ'ק אין במלון, להחזיר את הרכב השכור (עד 12 וחצי בצהריים) ולרוץ להביא את האופנוע השכור (עד שלוש בצהריים). כל זה כשאנחנו לא מכירים את מילאנו, אין לנו מושג איפה המלון או איפה השכרת האופנועים (בדיעבד: בשני קצוות עיר שונים).

וכך, אחרי נפנופים ארוכים לשלום והבטחות לביקורים (אני: אני אבוא לשבדיה. שרה: אנחנו אולי נבוא לישראל. החבר של שרה: אבל כנראה שלא) יצאנו לדרכנו.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/9/2008 14:17   
97 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2008 02:35

 

 


 

הטיול לאיטליה – החלק שלא באיטליה

בשבוע וחצי האחרונים הייתי באיטליה.

 

~פאוזה לקללות מצד הקהל. אני יודעת, הייתי בבודפשט רק לפני שלושה שבועות. בסדר, בסדר, זה נראה כאילו אני נהנתנית מושחתת, מארי אנטואנט קטנה על ידי וכו. מה אני אגיד, זה לא היה אמור להיות כל כך קרוב אחד לשני, בודפשט ואיטליה, אבל איכשהו יצא. וכאילו, סליחה, אני לא רק נהנית בחיים, אני גם מחפשת דירה, ותאמינו לי שזה זוועה עם השוק הנוכחי~

 

הכל החל כשחברתי האיטלקיה משבדיה, שרה, הודיעה לי שהיא ובן הזוג השבדי שלה שוכרים דירה לחודש בסן רמו, ואנחנו מוזמנים. לינה חינם באיטליה ואני לא אסע? איזו מין ישראלית אני? מייד הזמנו כרטיסים.

 

וככה, בשבוע שעבר, בשעת בוקר, נחתנו באיטליה. לקחנו אוטו ועלינו לשוויץ.

בדרך עברנו באגם מאג'ורה.

עצרנו את האוטו, ויצאנו החוצה לנשום.

 

 

 

ולחשוב ש-12 שעות קודם עוד הייתי תקועה בפקק בבוגרשוב. הכל נראה רחוק מאוד פתאום.

 

 

ואז חצינו את הגבול לשוויץ. גם שם, איזו הפתעה, רגוע ויפה.

 

 

 

 

"אני לא מבין מה ההתלהבות", אמר האופנוען בטון תמים, "הנוף בכביש ליד פתח תקווה לא פחות יפה".

 

 

נסענו לשווייץ כי לאופנוען יש חברים שגרים בניון, שזו עיר לחופי אגם ז'נווה. מדובר בזוג חברים אירים, ג'וני ודארה, ונשותיהם האירית והדרום אפריקאית.

מתברר שאירים הם העם הכי מצחיק באירופה. באמת. הכרתי מלא אירופים, ומספיק זמן בשביל בשביל לדעת שלשבדים, למשל, יש חוש הומור ממש מעפן, ושאיטלקים הם חברים כיפים ותמיד יודעים איפה לאכול וכו, אבל מתברר שאירים, אירים הם פשוט מצחיקים. כלומר, אם מבינים את המבטא שלהם. הבנתי רק חצי ממה שהם אמרו.

 

דקה אחרי שהאופנוען הציג אותי לפני האירים כבר שאל דארה: "נו, איך האופנוען בתור חבר?"

אני: He's the best

ג'וני: או אלוהים, אני עומד להקיא

 

החבורה האירית לקחה אותנו למסעדה שוויצרית מקומית, שהגישה כמובן רושטי, הלביבה השוויצרית המפורסמת, ומעליה עוף או כבש. היה פשוט אבל טעים. הורדנו הרבה אלכוהול עם זה. היה מצוין.

 

את הלילה העברנו בניון, ולמחרת בבוקר קמנו לטיול בעיר. אין מה לומר, יפה ורגוע. עיר שוויצרית קלאסית, עם בניינים אירופים ושוק ירקות ומרקחות ביתיות במרכזה.


 

 

היה רגוע ושלו. הלכנו להיפרד מג'וני ודארה, והם, מצחיקים שכמותם, שידעו שאנחנו בונים על טיול על אופנוע בהמשך, הודיעו לנו שבמיוחד בשבילנו ביצעו ריקוד גשם על הבוקר, וקינחו בהדגמה. היה פשוט מצחיק.

~כמה ימים מאוחר יותר, על האופנוע, נגלה שריקוד הגשם שלהם עבד כמו גדול. רר~

 

יצאנו לדרך ונסענו לז'נווה. טיול רגלי קצר הוכיח לנו שהאגם אותו אגם, והיופי אותו יופי. מפרגנת 

ומשם ירדנו לצרפת. הדרך בין שוויץ לצרפת, כמה לא מפתיע, מהממת.

 

 

 נסענו לאגם אנסי. שמבטאים את זה Annecy, לא כמו אנסי קצב. על חופי האגם שוכנת לה עיר קטנה, וכן, כמובן מקסימה.

האגם יפה, שוכן בין הרים ירוקים, וכן, רגוע.

 

 

העיר עצמה מלאה בבתים עתיקים ובתי קפה ומסעדות.

 

ויש גם תעלות שנותנות תחושה ונציאנית.

 

 

 

ומכל רחוב כמעט ניבטים ההרים. יפה כבר אמרתי?

 

 

"מזכיר לי את כפר סבא", סיכם האופנוען.

 

 

באנסי התאכסנו במלון קטן במרכז העיר. בעליו התגלה כאיש חביב, ואחרי שהאופנוען הרשים אותו בצרפתית (עלק "אני לא יודע צרפתית". מולייר היה מחוויר לצידו), גם שמח לתת לנו המלצות אישיות. וככה הגענו לאזור מסעדות קצת חבוי, ובו מסעדה אחת מקסימה בשם  Ah! La Belle Excuse  שאתם חייבים להודות שזה שם מקסים ("אה! התירוץ היפה").

 

אכלנו שם גבינות, ובשר, וסלט, ויין, והיה כל כך טעים. האופנוען הזמין סלט גדול, ואז סטייק, והמלצרית החוצפנית ניסתה למנוע את זה. "סה בוקו!", אמרה בלהט, "סה בוקו". האופנוען טפח על חזהו בחיוך. "תעמיסי", אמר, או משהו כזה בצרפתית.

ואכן, חיסל יפה את הכל. בשלב הקינוחים כבר די רצה להתעלף, אבל נזכר באבא שלי והחליט להילחם על כבודו. הזמנו גם קינוח.

היה פונדנט שוקולד מעולה.

 

הרגשנו כה אשמים שאכלנו כה הרבה, שיצאנו לטיול רגלי בעיר אחרי האוכל.

אין מה לומר, העיר יפה גם בלילה.

 

חזרנו למלון בקושי והלכנו לישון.

למחרת החלנו במסע הארוך לאיטליה.

ועל כך – בפוסט הבא.

 

פרומואים:

ממה התרשם האופנוען יותר, מהמבטא של שרה או מהבישול שלה? (היא עשתה פסטה וונגולי, כך שקל לנחש)

האם כדאי לנווט במילאנו לפי שלטים? (לא)

כמה עולה לעבור במנהרה בין צרפת לאיטליה? (הרבה יותר מדי)

וגם: כך תירטבו ותקפאו על אופנוע בכביש באיטליה. זה כדאי!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/9/2008 02:38   
132 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של המלוכסנת הרחוקה ב-29/9/2008 16:08

 

 


 

בודה, פשט ומסביב להן

"טיסה של שלוש שעות? פחח. מה זה, הטייס אומר 'גבירותי ורבותי, נא חיגרו חגורות לקראת ההמראה, והשאירו אותן, תיכף נוחתים'"?

(אחינו הקטן התרגל לטיסות של 16 שעות ללוס אנג'לס)

 

הייתי שמחה לומר ששלוש שעות טיסה לבודפשט חלפו ביעף, אבל הטיסה שלי יצאה בחמש בבוקר, והייתי בשלוש בשדה, כך שלישון לפני לא הספקתי. ובטיסה עצמה ישבתי שורה אחרי משפחה עם הרבה ילדים, שכולם ישנו. כולם חוץ מהתינוקת שצרחה בלי הרף. באיזשהו שלב, די כועסת, הצצתי קדימה וגיליתי שגם האמא ישנה, בעוד התינוקת צורחת על ברכיה. איך זה בכלל אפשרי? אני לא רוצה לומר מאיזו קהילה הם היו, כי סטיגמות?? אני?? אבל ממש הצטערתי שדווקא את התינוקת הזו לא שכחו בשדה התעופה.

 

בבודפשט, בשבע בבוקר, כולי דבוקת עפעפיים, ניגשתי לקחת את המזוודה שלי, וגיליתי שההונגרים בעלי פחות מודעות פוליטית מישראלים. מסוע המזוודות של הטיסה שלי חלק מסוע עם טיסה אחרת.

 

 

 

השלום מתחיל בבודפשט, או יה.

אניווי, כיוון שהתחלתי את יומי הראשון בבודפשט ללא שינה בכלל בלילה שלפניו, לא ממש התחשק לי לבלות. נכנסתי ישר למיטה, לשינה של שלוש שעות, שלאחריה (עם כל ההגעה משדה התעופה והפקקים זה כבר היה אחר הצהריים) יצאנו האופנוען ואני להליכה קלה, ואכלנו ארוחת ערב.

 

ואחרי ארוחת הערב, נסענו למקום שנקרא "בייג'י קאפו", והוא בעצם העיר העתיקה של בודפשט. המקום מהמם, ואילולא ישנתי שלוש שעות באותה יממה גם הייתי זוכרת להביא מצלמה איתי לשם. אבל לא. אז אני יכולה רק לספר שיש שם ארמון, ורחובות קטנים מרוצפים באבנים, ונוף מהמם לנהר וגשריו, והמון בתי קפה ומסעדות, ואווירה מקסימה.

 

למחרת, מאוששת קמעא, לקח אותי האופנוען אל מחוץ לעיר. בהונגריה יש אגם גדול שנקרא בלטון, והוא מוקף כפרי נופש שלווים ויפים. אחרי שעה וקצת נסיעה הגענו לאגם ולקחנו מעבורת.

 

 

 

 

ומהמעבורת נסענו לכפר שנקרא טיהני Tihany. זה כפר קטן ושלו, השוכן על ההר הצופה על האגם, ובו שבילים לטיולים מקסימים.

 

 

    

 

 

ומדי פעם יש תזכורות באיזו מדינה אנחנו.

 

 

 

 

 

 

הכפר היה באמת מהמם, ואחריו לקח אותי האופנוען לאתר הבא, שם, כך הסביר לי, נאכל צהריים אחרי טיול קצר. כמה קצר, שאלתי, עשר דקות הליכה, שיקר. וגם שכח לומר שמדובר בהליכה שכולה טיפוס על הר תלול.

 

 

 

 

 

אני די חזקה בתלונות, וכיוון שהשמש קפחה על ראשי וממש יכולתי לחוש נמשים חדשים צצים עליי, כבר חשבתי לפצוח בהן. אלא שאז הגענו למסעדה. בראש הר ניצבת לה מסעדה הונגרית מפורסמת בשם Kisfaludy Haz, והיא מגישה אוכל טוב בנוף מהמם.

זה היה השולחן שלנו:

 

 

 

וזה הנוף הנשקף ממנו:

 

 

 

היה פשוט מהמם. ואכלתי הורטובאג'י, שזה בלינצ'ס עם בשר ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה, ופפריקאש דג שפמנון, שהיה נתחי דג שהוגשו, ובכן, ברוטב פפריקה ושמנת חמוצה. היה מעולה.

 

כל האזור הזה, מתברר, הוא אזור שעושים בו יין. ועל כן, כל העלייה לראש הר צפינו בכל מיני יקבים שמציעים לטעום מפרי יקבם.

בדרך חזרה למטה כבר שילבנו טעימת יינות. ראשית עצרנו במין יקבון קטן, בעצם בית שעושה יין ביתי, ובגלל שהיה חם נורא, שתינו פרוץ', שזה יין לבן מעורב בסודה/מים קרים. נשמע זוועה, אבל ממש טעים ביום חם.

 

 

 

 

ומייד לאחריו הלכנו ליקב אמיתי, שחבר של האופנוען המליץ לנו עליו. מן סככה מכוסה בגפנים בין הכרמים, שם מגישים לך את בחירתך מהיין שלהם.

 

 

 

שתינו את הריזלינג המקומי, היין היה כה מעולה שקנינו בקבוק. יאי.

ומשם, הלומי יין ושמש, בחזרה. צנחנו למיטה בלילה כמו שני בולי עץ. שאני ארדם לפני עשר בלילה? מי היה מאמין.

 

 

 

"להגיד שנוסעים לאירופה כשבעצם נוסעים להונגריה זה כמו להגיד שקונים באיקאה כשבעצם קונים בחדר מציאון הזה שיש בסוף, של הסוג ב'"

(אחינו הקטן לא התרשם מביקורו בבודפשט)

 

 

ביום השלישי בבודפשט יצאנו האופנוען ואני לסיבוב בתוך העיר. מביקורי הראשון בעיר, וגם מהתרשמותו של אחינו הקטן, לא ציפיתי להרבה. כך שהיה משמח לגלות שמדובר בעיר ממש מקסימה.

פתחנו את היום בבית קפה ליד הכנסייה הגדולה במרכז העיר.

 

 

 

ואחרי שהתאוששנו ("קפה הם לא יודעים לעשות", קבע האופנוען בצער) נכנסנו לכנסייה, שממש יפה בפנים.

ובין היתר, יש בכנסייה הזו תצוגה של איזה מלך שהפך לקדוש, סנט אישטוון. ובאיזשהו שלב כתוב שאישטוון המסכן מת, אבל יד ימינו המשיכה לעשות ניסים. הנחתי שמדובר באיזה יועץ שהיה יד ימינו של המלך, עד שקלטתי מההסברים ומהתמונות שמדובר בממש יד ימינו, איבר מגופו, שיצאה לסיבוב הופעות במדינה בלי שאר הגוף, אחרי שהוא מת. "איך זה קרה שיד ימין שלו נפרדה מהגוף?", תהיתי. "הוא שכח את ירושלים", הסביר האופנוען.

 

ואחרי זה הסתובבנו לנו בכל העיר. היה פשוט מעולה. העיר יפה, מלאה בניינים בסגנון אירופאי עתיק, מלאה תרבות ובתי קפה, פשוט קסום.

ואז לקח אותי האופנוען לפאב שהכיר. מדובר במן פלורנטין של בודפשט, והפאב הזה יושב בין חצרות פנימיות באחת הסימטאות. הוא מורכב כולו מספסלים ושולחנות בצבעים שונים, והכל זועק אווירה.

 

 

 

 

היה כיף ומאוד אירופי. בדיוק מה שרציתי.

(ואגב, שתי בירות גדולות כולל טיפ בעשרים שקל. מצאתי את גן עדן, איגן איגן).

 

 

וביום הרביעי לביקורי בבודפשט קמתי וקלטתי שכבר ארבעה ימים אני נמצאת באותה עיר עם סניף של H&M, ועוד לא שלפתי מהארנק אפילו פורינט אחד שנועד לקניית בגדים. האופנוען ניסה לומר משהו על איזה מנהג הונגרי ללכת לחמאם, אבל אני צווחתי "מה אנחנו, טורקים??" ודרשתי את מנת הצרכנות המערבית הקלוקלת שלי.

 

אחר כבוד הוביל אותי האופנוען לקניון חדש, שנקרא Arena Plaza ונעלם לעבר אדי המרחצאות. אני בינתיים הסתובבתי בקניון הזה, ולא נותר לי אלא לקנא. זה קניון ממש אמריקאי, עם כל המותגים השווים, והכל כל כך תרבותי ושווה. אוף.

 

האופנוען הבטיח לי ארבע שעות של קניות, ועשה לי הפתעה והופיע אחרי שלוש (רר). תורידו מזה את עשר הדקות שביליתי בתור לשירותים, ויוצא שהייתי סופ"ש שלם בחו"ל ועשיתי פחות משלוש שעות קניות. זה לא קרה מעולם, וגם המזוודה שלי הופתעה מאוד מזה שאין אובר ווייט. היא לא רגילה להיסגר בקלות.

 

 

 

"כבר בשדה התעופה אני מארגן לך סנדוויץ' פפריקה, שתתרגלי"

(האופנוען מנסה להחזיר אותי לשורשים)

 

אכלתי בסוף השבוע הזה הרבה פפריקה. היה לי טעים. ביום החמישי והאחרון לביקורנו למשל, שוב יצאנו מהעיר. חייבים להוריד את הכובע לפני האופנוען: הוא אירגן מחבר שלו המלצה על מסעדה באזור מיוחד, ולקח אותי לאזור מקסים, שמטיילים בו בין הכרמים והיקבים.

 

כדי להגיע למסעדה, צריך קודם כל להגיע לכפר שנקרא Etyek. נוסעים בין בתיו השלווים והמקסימים.

 

 

ואז יוצאים מהכפר ועולים על איזה שביל כורכר, שבו יש מעט בתים והרבה כרמים.

 

 

 

 

ואז, בין הכרמים, מתגלה מבנה אבן.

 

 

 

 

וזו המסעדה, Haraszthy Vallejo

 

 

 

הכל מרגיש מאוד טוסקני, ואכן, שנייה אחרי שהתיישבנו כבר הגיעו לשולחן שמן זית, פסטו ולחם טרי.

 

 

 

 

הייתי מספרת לכם מה הזמנתי למנה ראשונה, אבל אני מפחדת מפעילי זכויות החיות, ורק רוצה לציין שגם אני נגד פיטום אווזים ובארץ אני לא נוגעת בכבד אווז. רק שזה מאכל כל כך הונגרי, והרי אני באתי לשם האותנטיות.

לא משנה, האופנוען הלך על פלטת נקניקים הונגרית, והופתע לקבל מנה עצומה. "הזמנתי את הקטנה", אמר למלצר, שענה: "זה הקטנה". אהה.

 

 

 

האופנוען קצת נחרד, כי נזכר שהזמין למנה עיקרית סטייק 700 גרם. לא נורא, ניחם את עצמו, זה 700 גרם עם עצם. כשהגיעה המנה התברר שהעצם פחות דומיננטית משחשב.

 

 

(אבא, לידיעתך, הוא סיים את הסטייק הזה. לטיפולך).

 

כל מנה לוותה כמובן בכוס יין תואמת, מתוצרתו של המקום.

אחרי הסטייק הזה, ואחרי הסלמון שלי, ממש לא יכולנו לזוז. כשקירטענו החוצה גילינו שאפשר לראות גם את היקב של המסעדה.

 

 

ואחרי שיצאנו משם, קלטנו שבעצם כל הכפר הזה מקסים, והכל יקבים שמזמינים לטעום.

 

 

 

אז נכנסנו פנימה. וטעמנו. והיה טעים. קנינו עוד יין.

 

 

וכך הסתיים יומי החמישי והאחרון בבודפשט. בחיוך. כמו כל הטיול הזה. יאי.

אפשר לומר בוודאות: החוויה תוקנה, בודפשט (והונגריה) בהחלט שווה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/9/2008 02:43   
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של לי ב-24/9/2008 08:25