שלג ופורים ההונגרי

לפני כשבועיים נחת אצלנו אחינו הקטן לביקור שהגדיר כזמן איכות עם האחיינים. ובאמת, דוד ששמח לשחק עם אחייניו התגלה כנכס מטורף. כמה נוח זה יכול להיות אם גרים באותה מדינה. הגומבוץ והדובוש שמחו ללמד אותו לשחק בחתחתול והוא הצהיר שהוא לא מכיר את המשחק בכלל, הוא לא בטוח שהבין את החוקים, אולי ישחקו כמה סיבובים ואז יתחיל להבין. ואז הם התחילו לשחק ואחינו הקטן, בלי לדעת את כל הטריקים הקטנים, ניצח ארבע פעמים רצוף. מה זה הפוקס הזה.

פרט לזה הם שיחקו בכדור, בחידות, במגדל הזה שנקרא מפולת לבנים וצריך להוציא חתיכות עץ מהמגדל ולשים אותן בראש המגדל עד שהמגדל נופל (בדיוק בתור שלי כמובן. הו, צהלות השמחה של כולם) ובאופן כללי הסתדרו מצוין.

כמו כן, כמה ימים עם אחינו הקטן, שהוא צמחוני יותר אדוק ממני (שאוכלת דגים, כלומר אני פסקטריאנית או איך שלא אומרים את זה) גרמו גם לי להקפיד להזמין על צמחוני/טבעוני בזמן שהוא כאן, ומה אומר לכם, יצאתי איתו לצהריים ואכלתי כמה פעמים מרקים חסרי טעם בטירוף. מתברר שעם כל הכבוד, כדי שמרק פו או ראמן יהיו טובים צריך שזה יהיה ציר בשרי.

אחינו הקטן ישן בחדר של הילדים, ובהתחלה דאגנו שיפריע לו העובדה שהם הולכים לישון מוקדם ולכן הוא נכנס לחדר חשוך ולא יכול לקרוא ואז הם קמים מוקדם יותר ומעירים אותו. אבל התברר שאחינו הקטן זקן עוד יותר מאיתנו והוא נרדם עוד לפני שהילדים נרדמו ולא התעורר מהרעש שלהם בבוקר.

וכמובן, הוא נורא רצה לראות שלג. וכמובן, ירד שלג בכל השבוע לפני שהוא הגיע ואיך שהוא נחת בהונגריה זכינו לכמה ימי מזג אוויר נפלא של איזה עשר מעלות פלוס שמש, משהו שלא קורה פה לעולם בפברואר, חוץ מבביקורים של אחינו הקטן מתברר. כבר חשבנו שאחינו הקטן ייאלץ לחזור לארץ בלי שראה שלג, ואז האופנוען קרא באיזו קבוצה בפייסבוק שבפסגה הכי גבוהה בבודפשט (החלק של פשט הוא מישורי, החלק של בודה הוא הררי) יורד ממש עכשיו שלג ולגמרי שומם ואין אנשים שם, וכולנו פשוט קפצנו לאוטו ונסענו. זה עניין של 15 דקות, ועברנו מחמש מעלות גשומות לאפס מעלות מושלגות.

IMG_0964

אף אחד לא ידע שיורד שם שלג אז קיבלנו את כל ההר לעצמנו

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2012

5/2012

צימר בעפולה

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה – אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה – בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.


וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

התכנון היה לתקתק עניינים – נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.


ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.
"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".
רר.

-כאן חסרה תמונה-
ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

להמשיך לקרוא

וריח אורנים. יוני 2009

הנחת היסוד לפני שיצאנו לטיול הייתה: אנחנו נלך לאיבוד לפחות פעם אחת.אין מה לעשות, ככה זה בירושלים, זה חוק. בכל פעם שמטיילים בירושלים הולכים לאיבוד.


בבוקר יום ראשון התאספנו חמשת המטיילים האמיצים: עוז, אחינו הקטן, בן דודנו עודד, האופנוען ואני. עוז, שזה לו ביקור מולדת, החליט שצריך לבקר בבירה.

מצויידים באוטו של אבא עשינו את דרכנו אל ירושלים. אחרי הכניסה לעיר החלה הבעיה: אחינו הקטן נהג, האופנוען ועוז נתנו הוראות מהזיכרון (האופנוען ביקר לאחרונה ב-2004, עוז שמר בכותל קצת אחרי הגיוס, ואנחנו מדברים כאן על ראש השנה 1998), אני אחזתי במפה וניסיתי נואשות לזהות איפה אנחנו ("איזה רחוב זה? מישהו רואה שלט? מה זה פה?"). עודד בהה בנוף בשתיקה ("האיש שהכי עזר לי", הגדיר אותו אחינו הקטן בסוף הנסיעה, והתכוון לזה).

ההוראות נראו ככה:
עוז: סע ישר ישר ישר עד שאתה רואה שלט לכותל
האופנוען: רק אל תשכח לקחת ימינה בפנייה הנכונה
עוז: וואללה, הפנייה הזו שיש לפני הכותל
אחינו הקטן (בחשדנות): איזה פנייה?
עוז: סע סע, יש שלטים
אחינו הקטן: ומה אני עושה בפנייה הזו?
האופנוען: ימינה
אני: לפני המפה שמאלה
עוז: ימינה, ימינה, או ששמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן (מתעצבן): מה זאת אומרת זה גם נכון?
עוז: מה אתה דואג? תפנה ימינה. או שמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן חורק שיניים ופונה ימינה. מתברר שעוז צדק, זה מן סיבוב, אפשר להגיע מכל כיוון.

מולנו יש שלט שמודיע ששמאלה לעיר העתיקה, ואילו ימינה זה לחניון קרתא. אני נזכרת שקראתי שמעכשיו אין חניונים ליד הכותל ושחניון קרתא נבנה בשביל המבקרים בעיר העתיקה.

אני: ימינה! קח ימינה, זה לחניון!

עוז: שמאלה! הכותל זה בשמאלה!

אני: כן, אבל אין שם חניה!

עוז: אני זוכר שיש

אני: אתה לא היית פה מ-98'

אחינו הקטן מתעלם מהעובדות, בוחר בעוז ופונה שמאלה.

נוסעים לחניון שעוז זכר מול הכותל. מוצב עליו שלט: "חניון לבעלי תוויות בלבד". אנחנו לא יודעים מה זה התוויות האלה, אבל אין לנו כאלה. השומר בחניון אומר לנו לנסוע לחניון גבעתי שנמצא בהמשך הכביש.

עשר דקות של פקק מובילות אותנו 500 מטר משם, לחניון גבעתי, שכמובן מלא. אנחנו כבר עוקפים את העיר העתיקה. מגיעים לצומת טי. אני בוחנת את המפה.

אני: קח שמאלה! נעשה סיבוב ונחזור לחניון קרתא

עוז והאופנוען: ימינה, ימינה

אחינו הקטן פונה ימינה (אתם רואים דפוס כאן? כי אני כן. רר).

נסיעה של חצי קילומטר מובילה אותנו לבתים של כפר. שלט מקדם את פנינו: ראס אל עמוד.

אני: יופי, מפגרים, הגענו לפלסטין

עוז: ותראי איזה יופי של חניה יש כאן, הכל ריק

אחינו הקטן: חוץ מהעניין הקטן של משחטת רכב, הכל סבבה בלחנות כאן, בטח גם לא צריך לשלם

מסתובבים כמה דקות בכבישי הכפר, אין מקום לעשות פרסה, כולם בהיסטריית צחוק מטורפת

מצליחים להסתובב, יוצאים מהכפר. נוסעים ישר לכיוון שאני אמרתי.

אני: תפנה בפנייה שמאלה לרחוב סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: שו?

אני: סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: אני לא מבין את השמות של הרחובות כאן

האופנוען: תפנה שמאלה בגורדון

אחינו הקטן: אה, אז תגיד

אחינו הקטן מפקשש את הפנייה לסולטאן סולימאן. אנחנו מגיעים לכפר חדש ובו שלט: ואדי אל ג'וז. זה גם לא נראה לנו ישראל. עושים פרסה, פונים, ואחרי פקק של עשרים דקות (שבהן עברנו כ-200 מטר) מגיעים שוב אל העיר העתיקה, אל שער שכם. ויש אפילו חניון. אחינו הקטן מנווט בקושי את האוטו אל החניון, רק כדי לגלות שהוא כמובן מלא. אנחנו יוצאים בעצבים, אני מנסה לנווט שוב לחניון קרתא, אבל אף אחד באוטו לא מוכן לשמוע יותר את המילה קרתא, כשאחינו הקטן עוצר לפתע באמצע הכביש.

אנחנו: מה קרה?

אחינו הקטן: מאה מטר מאחורינו, במגרש הצפוף משמאל יש חניה אחת פנויה

כולנו משתאים איך הוא בכלל ראה את זה, אחינו הקטן שובר כמה כללי תנועה ומגיע אל החניה. מעלינו ניצב שלט גדול: באב אל זהרה. או בקיצור, אנחנו כנראה חונים בפלסטין.

אני: זה נראה לך הגיוני להשאיר את האוטו בבאב אל וואד הזה?

אחינו הקטן: אני לא נוהג יותר עוד מטר

עוז ועודד ניגשים לקנות תווי חניה, כי אנחנו מפחדים שאם נחטוף דו"ח אבא יקבל אותו וכולנו נלשין על כולנו. המוכר בפיצוציה ממש מופתע מהבקשה שלהם, אבל נותן להם. אחרי שאנחנו שמים אותם אנחנו קולטים שאנחנו המכונית היחידה מתוך המאה שחונות שם ששמה תווי חניה, אבל נו, עדיף מדו"ח לאבא.

בשעה טובה אנחנו צועדים בעיר העתיקה.

עודד ואני נודדים בסמטאות (צילום: האופנוען)
להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2009

5/2009

טיולים וחרגולים (ובראד פיט)

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן יושב רחוק ממני ומכווץ את עיניו בכיווני.

אני: מה?

אחינו הקטן: סיכה יפה יש לך בשיער

אני: הה הה

אחינו הקטן: מה?

אני: אין לי סיכה בשיער

אחינו הקטן: אבל יש לך, סיכה יפה, ירוקה כזו

אני: מה?

אחינו הקטן מתקרב אליי כשהוא נועץ עיניים בשיער שלי, ומתחיל לצחוק

אחינו הקטן: אה, נכון, אין לך סיכה. יש לך גמל שלמה בשיער

רגע של היסטריה (שלי) ליד השולחן, אחינו הקטן מנסה לעזור לי אבל צוחק מדי, עד שאבא, בנשיפת "איך יצאו לי כאלה ילדים אהבלים", מחלץ את החרגול מהשיער שלי.

(ולאנשי הבאפי שבינינו:

The Praying Mantis! Ahhhh!)


ביום שבת החלטנו האופנוען ואני שבא לנו ארוחת בוקר זולה וטעימה. אולי זו הייתה תגובת נגד לשבוע קודם, שבו נהנינו מארוחת בוקר איטית ומצוינת בבנדיקט, שלמרבה הצער עלתה לנו כ-140 שקל לזוג. סליחה, מיתון? וכך, ביום שבת השכים אותי האופנוען שוב, בגישה מרחמת אבל החלטית ("אוי, מסכנה שלי, את לא חייבת לקום" – ווווום, חטיפת שמיכה אכזרית) ונסענו שוב למקום שכבר היינו בו – דליית אל-כרמל.

מה שמחנו למצוא שהכל נשאר אותו דבר. המקום גדול וריק, כולו טבע. האישה מסבירת פנים וממלאת שולחן בממולאים וזיתים, וזה עוד לפני הפיתות שהיא אופה במקום, עם לבנה וזעתר שהיא עושה. יצאנו – שוב – בשלושים שקל לזוג. שווה.

רק אנחנו ועוד כמה עצים.

הייתה כמות כפולה של ממולאים ועלי גפן, פשוט נזכרתי לצלם רק אחרי שהתנפלנו על הצלחות.

אחרי ששבענו וטפחנו על בטנינו שתפחו, התפנינו להסתכל מסביב, והתברר שבשולחן לידינו ישבו אב ובנו, שהיה מקסימום בן 10. שניהם אופנוענים. וכשאני אומרת ששניהם אופנוענים, אני מתכוונת שלכל אחד מהם יש אופנוע משלו. כן, גם לילד בן ה-10, שהיה לבוש בחליפת מגן והכל. ואכן, כשהם סיימו לאכול, עלו האב ובנו על האופנועים ופשוט נעלמו במדרון, בין הסלעים.

(צילום: האופנוען)

אין לי מושג אם זה חוקי, הדבר הזה. נראה לי שלא, אבל אני לא מומחית. ועם כל העבירה על החוק, היה בזה משהו ממש מחמם לב, באחוות האופנועונים הזו שהייתה בין האב לבנו. הם רכבו בתיאום, ואכלו בתיאום, והיה ניכר שזה זמן איכות אמיתי.

ואם זו עבירה על החוק אני כמובן מגנה כל דבר שקשור לזה! אבל זה היה מקסים.


האופנוען ואני יושבים בבית. אני הורגת יתוש. דקה חולפת, ואני הורגת עוד יתוש.

האופנוען: אותך לעוז

(אחי הוא צמחוני המאמין בזכותם של כולם לחיות באושר. לא משנה, המשפחה שלי כבר תעריך את הבדיחה הזו)


משום מה נזכרתי בזה לאחרונה. הפעם הראשונה שבה ראיתי את בראד פיט: פרסומת לליווייס מ-1991. היא רצה אז באם-טי-וי (אני הייתי בי"א והייתי מכורה לערוץ, שם גם גיליתי את נירוונה עם הקליפ לסמלס לייק טין ספיריט ואת פרל ג'ם עם הקליפ של ההופעה חיה שחור לבן של אלייב), ובכל פעם התעלפתי מבראד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/5/2009 23:22   בקטגוריות אחינו הקטן
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של פספס ב-7/6/2009 17:13


תיירות פנים (טיול להר תבור)

ארבעה חודשים ללא אופנוע עברו עלינו. קל לומר עלינו, אבל האמת שזה בעיקר על האופנוען המסכן, לי לפחות היה מותר לנהוג. היה קשה, בייחוד כשהתחיל מזג האוויר הנאה הזה, והאופנוען המסכן עדיין טחן את האופניים שלו בדרך לעבודה, שלא לדבר על ימים קשים במיוחד שבהם הוא טחן את החופשי חודשי שלו ואת הספסלים בתחנות של דן. כן, ניתן לומר שהוא ראה לייאוש את הלבן בעיניים.

כמה משמח אם כן שבשעה טובה פתחנו שוב את עונת האופנוע. בגלל שאנחנו לא בכושר ומספיקה שעה נסיעה בשביל לגרום לשנינו שרירים תפוסים, הלכנו על יעד קרוב יחסית בשביל הטיול הראשון שלנו. הר תבור. בתור צאצאית למייסדי ההתיישבות בעמק אני מכירה מצוין את האזור, או לפחות זה מה שאני אומרת לאנשים, אבל האמת היא שהייתי בעיקר בעפולה פלוס עוד כמה קיבוצים בעמק שבהם יש לנו קרובים פלוס שני ביקורים בסחנה. אף פעם לא טיפסתי על התבור.

וכך, בבוקר שבת השכים אותי האופנוען בנחישות ובזהירות בתשע ועשרה. בתשע וחמישים כבר היינו על האופנוע. ב-11:25 כבר היינו על פסגת התבור, מול המנזר המרשים. זה היה ממש מזל, כי בימי שבת הם סוגרים ב-11:30. כלומר הגענו בדקה ה-90 ממש. איט דאסט ברצלונה. (אני יודעת, אני יודעת, ברצלונה הבקיעה בדקה ה-92, יותר לוקח).

סיבוב בכנסייה שעל ההר הראה לנו שוב שיש כנסיות ממש יפות בארץ. לא חייבים לנסוע לאירופה. רק תוסיפו H&M, נימוסים ויכולת עמידה בתור כמו שצריך, ואני אפסיק לקפוץ על מטוס כל יומיים. צילמנו כאוות נפשנו, ראינו נזיר (איך שהם יודעים להתלבש ממש כמו בבאפי, כל הכבוד להם), והחלטנו להמשיך.

(צילומים: האופנוען)

בגלל שהיינו בלי האופנוע כל כך הרבה זמן, יצא שצילמנו אותו כאילו היה ילד.

(חשיפה ראשונה בבלוג: האופנוע. נכון שהוא חמוד?)

השעה כבר הייתה 12 בצהריים, ואילו האופנוען ואני לא אכלנו פיסת מזון מאז קמנו. הבטן שלנו עשתה יותר רעש מהאופנוע. החלטנו לרדת מההר לכיוון המסעדה שתיכננו ללכת אליה.

בדרך עצרנו לצלם כל מיני דברים יפים.

בדרך למטה מצאנו גם פינת מצפה ממש יפה, ועל אף הרעב המכרסם עצרנו.

(צילום: האופנוען)

(כן, הבחורה הקשוחה עם המעיל האותנטי זו אני. יש לי ז'קט לאופנוע. יאי).

כדי לעלות להר נכנסים אל הכפר דבוריה, ושלטים מכוונים אותך ישירות לעלייה לפיסגה. היה קל ויעיל. לעומת זאת, מתברר שאין שלטים בדרך חזרה. חוק מרפי יקבע שכשאתם רעבים, אתם תתברברו כמו שמעולם לא התברברתם. אז אוקיי, זה היה פחות מההתברברות בת השעתיים שהבאנו במילאנו, אבל כשרעבים כל דקה נחשבת יותר, ולכן כל סימטה בכפר הזה שנכנסנו אליה בטעות רק תיסכלה יותר.

רבע שעה של התברברות בכזה כפר קטן זה די והותר, ומזל שמצאנו בחור חביב שהתנדב לנסוע לפנינו ולהראות לנו איפה היציאה. היא הייתה כמובן בצד השני של הכפר. הממ.

לא נורא, רעבים כזאבים יצאנו אל המסעדה. זו הייתה המלצה של גילה: מסעדה ערבית, הממוקמת בין כפר תבור לכפר קמא. רצינו סלטים ובשר, וזה בדיוק מה שקיבלנו.

היה מאוד טעים. היא לא מאוד זולה, אגב. שתי מנות בשר (שלושה שיפודים כל מנה), סלטים לזוג, פעמיים שתייה ותה בסוף הביא אותנו ל-165 שקל. זה מחיר די תל אביבי, נראה לי.

בדרך חזרה, כמו כל טיול בצפון במשפחה שלי, החתמנו דרכון בעפולה. סבתא הכינה תה ושלפה עוגיות, סבא סיפר קצת על המייג'ור הבריטי ששיחק איתו כדורגל, ולקינוח עשה לנו התקף לב קל כשהסתכל בחלון לרחוב ואמר: "האופנוע נעלם". האופנוען כמעט נחנק מהעוגיה שלו, ומיהרנו לחלון. בסוף האופנוע כן היה שם. "אה, שמתם אותו שמה", אמר סבא בקלילות. לקח קצת זמן עד שהסדרנו את קצב הלב בחזרה.

מעפולה שעטנו, במהירות המותרת בחוק כי את הלקח שלנו למדנו במשך ארבעה חודשים, חזרה לתל אביב. היו לנו עוד תוכניות לערב. וכך הסתיים לו הטיול הראשון לעונה, בתקווה שהוא הסנונית המסמנת את בוא עונת הטיולים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/5/2009 17:45
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2009 16:46


מבזקים ספרותיים (ערפדים, צרפתי, הודי ואמריקאי)

מזמן לא כתבתי כאן על ספרים שקראתי, אז הנה, בקצרה, על כמה מהם.

דמדומים ו-New Moon – הספר הראשון והשני של סדרת הערפדים לבני הנוער. הגיעו אליי מעדי מהעבודה, שהיא גם היחידה בעבודה שלי שמעריכה את באפי כראוי (שכחתי שבשמת ראתה עד עונה חמישית כולל, אופס). ניסיתי להדביק את שני, לא נרשמה הצלחה, אבל עוד אנסה שנית. משהו אחד טוב יש בספר – אפילו עם כל הקלישאתיות והרפטטיביות שהספר חוטא בה, לפחות בספר הראשון מצאתי את עצמי מאוד מתעניינת בסיפור האהבה הזה, בין בלה בת האנוש לאדוארד הערפד, ודי מתרגשת בשבילה.

הבעיה עם דמדומים, מעבר לזה שמדובר בספרים לבני נוער שבאמת לא מיועדים לקהל טיפה יותר מתוחכם, היא שהסופרת חיברה קצת חוקי ערפדים משלה, ולא שאסור, אבל אני הולכת לפי חוקי באפי, וכבר ב"דם אמיתי" קשה לי עם השינויים בחוקי הערפדים (זה שב"דם אמיתי" הם לא מפחדים מצלבים זה שערורייה), אז ב"דמדומים" זה ממש בלתי נסבל שערפדים לא מתים מחשיפה לשמש או שהם לא צריכים להיות מוזמנים להיכנס לבית כלשהו בשביל לדרוך בתוכו. חוצפה.

     

 

ג'זבל – הוא ספרה של אירן נמירובסקי. יש אצלי משהו שנקרא "זכות הספר הראשון", שמשמעותו סופר או סופרת שהספר הראשון שלהם שקראתי כל כך מצא חן בעיני, שנשבעתי שאקרא גם את ספרם הבא, לא משנה מה יאמרו עליו. כבר התאכזבתי בעקבות החוק הזה (הנפילה הכי גדולה הייתה אמיר גוטפרוינד, כמובן, שבזכות "שואה שלנו" קניתי גם את "העולם, קצת אחר כך", והתאכזבתי מרות, ואכזבות ישנות יותר היו אלונה קמחי ורות ל. אוזקי), אבל עדיין, יש סופרים שאני פשוט מחכה לספרם הבא.

אז אירן נמירובסקי, שכתבה את "סוויטה צרפתית", הייתה כזו, ולכן קניתי וקראתי מייד את "ג'זבל". ואני לא אומר שהוא אכזבה עצומה, אבל הוא כן די מאכזב. הוא בעיקר ספר של סופרת מתחילה, קצת לא בשל. או שאולי לא אהבתי אותו כי הדמות הראשית מתחילה כדמות שמגלים אליה אמפתיה אולם לקראת סוף הספר כבר לא סובלים אותה? אני לא מתה על ספרים ששונאים את הדמות הראשית שלהם.

 

הטיגריס הלבן – הוא ספר טיסה מעניין, שעשוי אף להתחרות בקטגוריית ספר שאינו רק לטיסה. אבל קחו בחשבון שמדובר בעוד ספר מהודו, ובעצם רוכב קצת על הרעיון של "נער החידות ממובאיי" – החיים הבלתי נתפסים לאדם המערבי, של אלו שנולדו בשכבות העוני של הודו. האקזוטיקה הופכת לנוסחתית, ההשתאות למיאוס. בסדר, השתכנעתי, אין לי שום כוונה לנסוע להודו. ומאוד מקווה שהגורל לא יצחק עליי ובגלגול הבא ישלח אותי לשם.

 

עד שאמצא אותך – הוא הספר הראשון של ג'ון אירווינג שאני קוראת, ובהחלט לא האחרון. ספר מעניין, מלא רבדים, סאגה בת 700 עמודים ומשהו, וכולו סיפור. זה סופר שיודע לכתוב, ויודע לבנות סיפור. ג'ק ברנס, כוכב קולנוע, גדל ללא אביו, וכשיהיה בוגר יגלה שכל חייו היו מסכת שקרים. בספר יש גם מסע לסקנדינביה (כל ארבע הבירות הסקנדינביות זוכות לביקור, תוך תיאור רחובות ומקומות), מה שעניין אותי אישית, ושמחתי לקרוא על אתרים מוכרים.

אעפ"י שמדובר סה"כ בתרגום טוב של הספר, הצטערתי קצת שלא קראתי אותו בשפת המקור, פשוט כי יש שם כמה ביטויים שאני מאוד סקרנית לדעת איך נאמרו במקור. ועל כן את ספרו הבא של אירווינג שאקרא, שבדיוק אני מתחילה היום, "היד הרביעית", כבר אקרא באנגלית.

עד כאן המבזק הספרותי. בקרוב פוסט רגיל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2009 00:17   בקטגוריות ספרים
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם האמריקאי ב-17/7/2009 22:52