ארכיון – עדי בעולם, מאי 2012

5/2012

צימר בעפולה

אז בזמן שמיצמצתם הייתי בארץ.

כן, טרחנו לטוס עם כל הטררם של לשנע שני תינוקות, כלומר לסחוב עשרות מוצצים/בקבוקים/צעצועים/בגדים להחלפה/עגלה/מנשא וזה רק על קצה המזלג, בשביל להיות בארץ שלושה ימים נטו.

לא הייתה ברירה. מצד אחד בן דודי עודד התחתן, והיה ברור שנגיע לחתונה, מצד שני האופנוען בתקופה עמוסה ולא יכול היה לקחת חופש יותר מסוף השבוע הזה. החלטנו להגיע לשלושה ימים וזהו.

ואז התגלתה הבעיה. החתונה, כמיטב מסורת המשפחה מהצד הזה, התקיימה בחור בצפון. וכשאני אומרת "צפון" אני לא מתכוונת לקיסריה, שזה צפון הבועה, אלא צפון צפון, כזה שהקטיושה הכי עלובה מגיעה אליו בכיף. וכיוון שלא רצינו לנסוע את שני הכיוונים לפני ואחרי החתונה באותו יום עם שני תינוקות באוטו, הוחלט לישון בצימר, כל המשפחה – אנחנו, ההורים שלי, ושני האחים שלי. הייתם חושבים שבעלי הצימרים יקפצו עלינו, כי אנחנו שוכרים שלושה חדרים בבת אחת, אבל איזה, בהתחלה אמרו לאמא שלי שדורשים מינימום שני לילות, ואחרי זה, כשהתברר שזה יוצא ערב לפני ערב חג שבועות, אז כבר אמרו לה ללא בושה שגם ערב חג חובה, מה שהביא אותנו לשלושה לילות באיזו בקתת עץ בטיזי נבו, ולמחיר שמתקרב לעשרת אלפים שקל בשביל סופ"ש שאנחנו בכלל לא רוצים. יש גבול.

כבר אמרנו טוב, אולי ניסע הלוך חזור באותו יום, למרות שזה יביא אותנו לאיזה שש שעות באוטו ורחמנות על אלה מאיתנו שיושבים בסלקל ולא מבינים למה הם תקועים. בקיצור, התחלתי לדאוג.

ואז אמרה דודתי המהממת רוחלה – בואו לישון אצלנו בעפולה, אנחנו נעשה לכם צימר ואנחנו גרים כבר בחצי הדרך. "כולנו?" תהתה אמא שלי. "כולכם", ענתה.

וכך, ביום נחיתתנו חיכו לנו בשדה ההורים שלי והאחים שלי. לא חלפו חמש דקות מרגע האיחוד וגומבוץ כבר החזיק בלון הליום עצום בצורת הליקופטר. "באמת תודה, סבתא של גומבוץ", אמרתי, ומייד הענקתי לה אותו בחזרה כדי שייהנו ממנו בנסיעה. פשוט כי בשלב הזה אני כבר יודעת מניסיון שאין מעצבן מבלון הליום באוטו. חוק מרפי קובע שאם יש לך בלון באוטו, בכל פעם שתסתכלי במראה כדי לראות מה קורה מאחורה הבלון יסתיר לך חצי מהמראה. שלא לדבר על בלונים מעצבנים במיוחד שלא משנה כמה שתקשרי אותם למשהו, הם עדיין ינגחו בך בכל פנייה. לפחות הזהרתי את ההורים שלי והם דחפו אותו לבגאז'.

התכנון היה לתקתק עניינים – נפגשים בשדה ויוצאים ישר לדרך, כדי להספיק לפני הפקקים של ואדי ערה. שעה וחצי והיינו בעפולה, בלי שהילדים אפילו שמו לב שהרגע תקענו אותם שוב בכיסאות שאסור לזוז מהם.

ותשמע אלוהים ותפרוץ בצחוק מרושע, ותסדר לנו פקק מהגיהינום שכמוהו לא ראינו הרבה זמן.

עוד לפני שיצאנו לדרך הציע עוז שנתחלף במכוניות כדי שהנסיעה תנוצל לשיחות בין אלה שלא התראו הרבה זמן. אז עוז התיישב באוטו איתי ועם הילדים, ואילו האופנוען זכה לנסוע עם אחינו הקטן. בהתחלה כולם היו מרוצים, אבל אז עלינו על כביש שש, נסענו שני קילומטר ונעצרנו.

שעה אחרי עמדנו עשרה קילומטר משם. אבל עדיין אופטימיים שאוטוטו זה נגמר.

שעה אחרי גומבוץ בכה, ודובוש בכה, ועוז אמר שעכשיו הוא מבין למה הוא לא הספיק לגמור את המשפט "רוצה להתחלף באוטו" כשהאופנוען אמר "כן!" ונעלם בכיוון אחינו הקטן. אני עברתי לשבת אחורה ודיקלמתי את איה פלוטו כשבע פעמים רצוף מה שלא עזר בכלל לילדים אבל שימש לי כמנטרה מצוינת למדיטציה שעשיתי לעצמי שאני לא שם.

ושעה אחרי, ושימו לב שאנחנו מסכמים כאן שלוש שעות של תקועים באוטו, גומבוץ ישן ודובוש ישן, ואחינו הקטן, שבחר נתיב נכון יותר מאיתנו ולכן היה איזה קילומטר לפנינו, התקשר לומר שהם הגיעו סוף סוף לגורם של הפקק, שזה תאונה והכל בגלל הסקרנים שמאיטים להסתכל.

"איזה עצבים", אמרתי.

"כן", הסכים אחינו הקטן, "חכי שנייה, את מפריעה לי להתרכז ולראות גם".

רר.

ככה זה נראה כשכבר הגענו. תוסיפו שלוש שעות באוטו עם שני תינוקות צורחים וזה ממש כאילו הייתם שם גם (צילומים: האופנוען)

לפחות אחרי שעברנו את זה התנועה התחילה לזוז וחצי שעה אחרי זה כבר היינו בעפולה. נאמנה להבטחתה רוחלה סידרה לנו צימר בבית שלה, כולל בקבוק יין ושתי כוסיות על כל מיטה. מהממת כבר אמרתי?

כולם היו מאוד מרוצים. גומבוץ היה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, ואמא של גומבוץ הייתה מרוצה כי הוא היה עם סבתא שלו, והאופנוען היה מאוד מרוצה כי היו שם עוד ארבעה גברים שכולם רצו להחזיק את דובוש בעודם רואים כדורסל, ואני הייתי מרוצה בטירוף כשהתברר שאמא שלי ורוחלה השתלטו לי על האמבטיות ואמא שלי עשתה את של גומבוץ בעוד רוחלה עושה את של דובוש. אחח, מי ייתן לי סבתא נמרצת כזו ליד הבית.

רוחלה הודיעה לי שהיא כבר קבעה לנו למחרת בבוקר פן בשביל החתונה. התחלתי למלמל שאיך אני אבוא לפן ועם מי אני אשאיר את הילדים, ורוחלה הצביעה על הנוכחים – סבא וסבתא של הילדים, שני דודיהם של הילדים, בעלה של רוחלה שהוא סבא מנוסה בפני עצמו וחמש דקות להגעתנו כבר ניהל שיחה מעמיקה עם דובוש, ולקינוח כמובן גם אבא של הילדים, ואמרה: "עדי, אם כל שורת הבייביסיטרים האידיאלית הזו לא נראית לך, את לעולם לא תצאי מהבית".

וואלה.

אז למחרת בבוקר נהניתי מהתחושה הלא מוכרת הזו של לצאת מהבית כדי לצאת לענייניי כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש מאמא שלי לדאוג לארוחת הבוקר של הילדים. אחח, תענוג. רוחלה לקחה אותי לספרית שלה, ובעוד אני מדמיינת בעיני רוחי את דאון טאון עפולה ואיזו מספרה הומה, ואיך נמצא חניה ביום שישי בבוקר כשבטח צפוף שם, הופיע מולי השער של קיבוץ מרחביה. שלוש מכוניות חנו מתחת לעץ דקל ברחבה גדולה. "הו, צפוף פה היום", אמרה רוחלה לגמרי ברצינות. נו טוב.

שעה אחרי שבנו לבית, כשאני משוכנעת שהילדים בטח מתעלפים מגעגועים אליי.

איזה, שניהם בכלל לא שמו לב לחסרוני. אמא שלי האכילה אותם וכולם שיחקו איתם, והאופנוען בכלל ישן, נהנה מחופש לא צפוי.

במחשבה שנייה יש משהו בצורת החיים הזו של חמולה.

מייד החלטנו לשחזר את ההצלחה ויצאנו עם אמא שלי לקניות.

וכאן עברה עלינו חוויה לא צפויה בכלל, שצריך להסביר אותה. כיוון שנסענו לאיזה מקום ששוכן בין שדות, הציעה רוחלה שנוותר על הכבישים ופשוט ניסע בשדות. צריך לציין שמדובר בשדות לא מעובדים אלא מלאים בצמחיית בר, ושרוחלה נוהגת בג'יפ. וכשאני אומרת ג'יפ אני לא מתכוונת לאיזה רכב ערסי נוצץ שמגיע קומפלט עם בלונדינית מחומצנת וגישת "כבר אני עושה פה דריסת פגע וברח ובורח לצרפת", אלא רכב שטח מאובק, עם בוץ בגלגלים.

חשבנו שהיא צוחקת עלינו אבל היא באמת פנתה למה שנראה לעיני הלא מבינות כמו ערימת שיחים, ופצחה בנסיעה.

הכל היה סבבה, עד שנתקלנו בבור עצום מלא מים שהיה מוסתר בשיח. התחפרנו בתוך שנייה. רוחלה שמה גז כמה פעמים אבל רק התחפרנו יותר.

כל אחת מהנשים באוטו הגיבה בצורה אופיינית.

אמא שלי: בואו נתקשר לגברים שיבואו לחלץ אותנו.

אני (תוקעת מבט בחלון): בטוח יש נחשים בשיחים האלה. אני לא יוצאת מהאוטו. תסגרו את החלונות!!

רוחלה: השתגעתן?? אנחנו עם 4X4, בתוך שנייה אנחנו יוצאות מזה.

ותעשה רוחלה משהו עם המהלכים, ותשים גז מטורף, ותוציא אותנו מהבוץ.

מעתה היא תיקרא פה "מלכת המדבר".

טוב, עשינו קניות, שזה אומר שהייתי בסופר פארם והשלמתי את קניות הבקבוקים שלי ושאר דברים לתינוקות שאין ברוסיה, ואמא שלי לעומת זאת תקתקה כמה חולצות ורוחלה כבר הביאה אותה בשמלה. ושבנו הביתה לגלות שהילדים עדיין לא ממש שמו לב לחסרוני.

חמולה, אני אומרת לכם. ה-דרך לחיות.

ואז התיישבנו לאכול (כל גברי המשפחה – חוץ מעוז – נחרדו לשמוע שמדובר בחתונה עם תפריט חלבי ולכן רוחלה הרגיעה אותם שהיא תעשה ארוחה לפני), ואל תשאלו אותי איך זה קרה כי היא הרי הייתה כל הבוקר איתי אבל זמן קצר אחרי זה הונח על השולחן לוקוס טרי בתנור פלוס קבבים פלוס סלטים פלוס אורז פלוס פירה בטטה. אחח, תענוג.

ואחרי זה יצאנו לחתונה. ועל כך – בפוסט הבא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/5/2012 22:57
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נועה ב-3/7/2012 15:50


איך בוחרים עגלה – מדריך צרכני

והפעם – פוסט בנימה צרכנית לגמרי, שמיועד למי שאוטוטו הופכים להורים ואין להם מושג מה קונים ואיך מחפשים. קיבצתי כאן טיפים לאחת הקניות החשובות אך מבלבלות במיוחד – עגלה.

כשהייתי בהריון ראשון והגיעה העת לקנות עגלה, גיליתי שאני לא מבינה כלום. ברור שישבתי מול המחשב וגיגלתי במשך שעות, אבל כל מה שקרה היה שמצאתי המוני דעות, והמוני מותגים, ועל כל מותג יש גם עדות בנוסח "יש לנו והיא מעולה" וגם עדות "יש לגיסתי והיא ממש לא טובה". כל מה שרציתי היה רשימה שבה יגידו לי – תחפשי עגלה שיהיה בה ככה וככה, תבדקי שיש לה את זה ואת זה, וכו.

חלפו שנתיים ומשהו מאז, ועכשיו אני אחרי שני תינוקות, שתי עגלות, והמוני חברות עם עגלות. אז עכשיו אני דווקא כן יודעת מה צריך לחפש כשקונים עגלה. וכיוון שזה מידע שכבר לא מאוד שימושי לי, אבל הוא ממלא את מוחי ובימים אלה המקום שם די מצומצם, חשבתי לפרט את זה כאן, לטובת מי שצריכים לקנות עכשיו עגלה לראשונה בחייהם. בתקווה שברגע שאעביר את המידע להארד קופי מוחי יחליט שאפשר למחוק חלק ממני ולפנות מקום למידע חדש ושימושי יותר.

דיסקליימר: אני לא ממליצה על מותגים ספציפים. יש הרבה מותגים טובים, יש הרבה מותגים טובים פחות, ואני לא מתיימרת להכיר את כולם מספיק בשביל לחוות דעה. וגם: יש המוני הורים ולכל אחד צרכים שונים. אני כותבת כאן איך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי צריכה לבחור אחת היום. אני בטוחה שלהורים אחרים יש דעות אחרות וצרכים אחרים, ולכן מה שכתוב פה לא בהכרח נכון לכל אחד.

אז בואו נתחיל:

איזה סוג עגלה?

יש הרבה סוגי עגלות. יש עגלות משולבות, יש עגלות פרימיום (שיכולות להיות גם משולבות, זה לא סותר), יש טיולונים, יש עוד סוגים שאני לא זוכרת. הרבה. אז כמה הגדרות קצרות.

עגלה משולבת היא עגלה שיש לה סט גלגלים אחד, שעליו ניתן להרכיב גם אמבטיה (עריסה) לתינוקות קטנים, גם מושב טיולון וגם סלקל.

עגלות פרימיום הן עגלות של יצרנים יוקרתיים (או יוקרתיים עלק), ולהן בד"כ מרכב מרשים, גימור טוב אך גם מחיר מהמם חושים.

טיולון הוא עגלה קלה, שיתרונה בעובדה שהיא קומפקטית וקלה לנשיאה וגם זולה. רוב הדגמים הלא יקרים כוללים רק מושב טיולון ואין אופציה לאמבטיה או סלקל, ולכן בד"כ קונים אותם לתינוקות בני כמה חודשים כבר ולא למי שרק נולד, למרות שטכנית, אם מושב הטיולון נשכב ל-180 מעלות אז אפשר לכאורה גם מגיל לידה. לי זה מרגיש לא מספיק מגן על התינוק הקטן, אבל זו הרגשה סובייקטיבית שלי ומי שרוצה לחסוך יכול לעשות את זה בלי בעיה עם טיולון.

בדיעבד אני יודעת שאמבטיה, מה שנראה להורה המתחיל כאביזר חשוב במיוחד, היא כנראה האביזר הכי פחות שימושי בעגלה. יש בכלל תינוקות שהם סרבני אמבטיה – מסרבים לשכב בעגלה בתוכה. גומבוץ היה כזה, ואנחנו, שהשקענו בעגלה עם אמבטיה מפוארת, השתמשנו בה פעמים ספורות בלבד. כשדובוש נולד בכלל לא טרחתי להוציא את האמבטיה מהארגזים שהיא אוחסנה בהם. (מה עושים במקום? אנחנו השתמשנו בעיקר במנשא, בסלקל, ומאוחר יותר גם במושב הטיולון כשהוא מושטח. ובכל מקרה אני לא ממש הטיפוס של סיבובים ארוכים בגינה בחודשים הראשונים, ולכן באמת שלא הייתי צריכה עגלה עם אמבטיה בגיל הזה).

אז כשאתם באים לקנות עגלה ומקבלים דעות כמו "לא כדאי לכם כי האמבטיה שלה נורא נמוכה/קטנה" קחו בחשבון שאם אתם עדיין אוהבים את שאר מרכיבי העגלה, אז אולי כדאי לכם בכל זאת. האמבטיה היא בעצם חלק שמשתמשים בו זמן קצר מאוד (למרות שרשמית אמורים להשתמש בו עד גיל חצי שנה).

לעומת זאת, פיצ'ר חשוב מאוד לעגלה הוא סלקל שמתחבר אליה. כמעט כל תינוק נרדם בהתחלה בנסיעות, ואין מעצבן יותר אם הוא נרדם חמש דקות לפני שהגעתם, ועכשיו אתם צריכים להעביר אותו לעגלה והוא כמובן מתעורר מייד. אם מדובר במילא בסידורים ולא בטיול ארוך בעגלה, לגמרי מומלץ להעביר את הסלקל עם התינוק הישן ישירות אל הגלגלים. ככה לא צריך להעיר אף אחד, וכל הצדדים מרוצים. זה טוב גם במקרה שרוצים לנסוע במונית – הסלקל נקשר במונית, הגלגלים בבגאז', וזהו, לא צריך לסחוב עוד חלקים עליכם.

יש עגלות משולבות שנמכרות כבר עם הסלקל (רק בידקו לפני שהסלקל המוצע באמת טוב ועומד בכל תקני הבטיחות, ורצוי מגיע גם עם בסיס קבוע לאוטו), ויש עגלות שנמכרות בלי סלקל אבל אפשר להתקין עליהן סלקל ממותגים מסויימים. גם זה וגם זה בסדר, בד"כ זה בעיקר שיקולים כלכליים.

ועוד קריטריונים לבחירת עגלה:

גלגלים

רצוי שלפחות זוג אחד מארבעת/שלושת גלגלי העגלה יהיה גדול. גלגלים גדולים יותר פירושים פחות זעזועים לתינוק כשנוסעים על מדרכה לא חלקה לגמרי, מעבר קל יותר במדרגות/דרכים משובשות, וגם נסיעה חלקה יותר. ככל שהגלגלים גדולים יותר, רחבים יותר וסופגי זעזועים (כלומר, נראים גלגלים של ג'יפ), העגלה נוחה יותר.

מושב

מושב הטיולון הוא בעצם החלק של העגלה שאפשר להשתמש בו הכי הרבה זמן – מגיל קטן יחסית אם הוא נשכב לגמרי ועד הגיל שבו לא צריך עגלה בכלל, כלומר אי שם בסביבות גיל שלוש פלוס מינוס. לכן כדאי לקנות עגלה עם מושב טיולון שווה – נוח, מרופד כמו שצריך וגם שני קריטריונים חשובים:

1. שיהיו לו אפשרויות לשכיבה של 180 מעלות או קרוב לזה, מצב ביניים בין שכיבה לישיבה וישיבה זקופה. עוד מצבים זה כמובן יתרון.

2. שיהיה אפשר לבחור את הכיוון שלו – כשהתינוק יושב עם הפנים אל ההורה המסיע את העגלה (לגילאים קטנים יותר) וכשהתינוק יושב עם הפנים לכיוון הנסיעה, שיהיה לו מעניין.

סל

ככל שהסל גדול יותר, יותר טוב. כאילו, דה. קחו בחשבון שאתם רוצים לסחוב כמה שפחות – גם ככה יכאב לכם בקרוב הגב בגלל שאתם סוחבים על עצמכם תינוק רוב שעות היממה. אתם רוצים סל שאפשר לשים בתוכו את התיק שלכם, ורצוי עוד שקית. גם אם זה נראה לכם גדול במבט – תמדדו בחנות. דחפו לתוכו את התיק שלכם ותבדקו איך הוא נכנס וכמה מקום עוד יש. אם רק התיק שלכם (בהנחה שלא מדובר בצ'ימידן כמובן) בקושי נכנס, הסל קטן מדי.

צלון

שוב, כמה שיותר נפתח יותר טוב. להזכירכם, שמש לא עומדת בזווית ישרה מעל העגלה אלא תמיד מהצד, וגם, כמובן, תמיד מהצד שבדיוק ישר לעיני התינוק. אז צריך צלון שנפתח ככה שגם אם התינוק חצי שוכב, עדיין אפשר לפתוח את הצלון שיכסה חצי תינוק וכמובן את עיניו.

ידיות

יש עגלות עם ידית אחת, ויש עם שתיים. אחרי שניסיתי את שתי הדרכים, ברור לי שידית אחת זה יותר נוח. זה מאפשר להסיע את העגלה גם בעזרת יד אחת ועדיין לפנות לצדדים. שימושי במיוחד אם רוצים לדבר בטלפון תוך כדי הליכה.

קיפול

או, הגענו למה שמילים על גבי מילים הושחתו בפורומים עליו, ולא תמיד מילים רלוונטיות.

כמה דברים חשובים: יש כמה דרכי קיפול לעגלות, וכל אחת מהן טובה לצרכים אחרים. זה תלוי מה אתם מתכננים: האם העגלה תהיה תמיד פתוחה גם ככה כי יש לכם מעלית ואתם מתכננים להעלות אותה הביתה כמו שהיא ואין לכם אוטו? או שאתם צריכים עגלה שמתקפלת לממש קטן כי אתם אמורים להשאיר אותה בחדר המדרגות בכל פעם שאתם עולים הביתה או לחילופין מקופלת בתוך בגאז' של אוטו קטנטן?

אז ראשית, מיתוס. בכל פעם שאתם בוחרים עגלה בחנות תופיע מוכרת ותירה את משפט המחץ: "היא מתקפלת ביד אחת". גם בפורומים נהוג לטעון בעד/נגד עגלות בזכות יכולתן "להתקפל ביד אחת".

אין כמו לנתץ מיתוסים. הרשו לי: מי צריך את זה בכלל?

אני אגיד לכם מי צריך את זה: מי שמתכננים להשאיר את העגלה מקופלת בחדר המדרגות ולעלות הביתה עם התינוק בידיים. או אז באמת צריך להחזיק תינוק ביד אחת ולקפל את העגלה ביד שנייה (ובהצלחה עם זה. מה שנראה קל בחנות לעולם לא קל כשיש לכם תינוק בידיים).

אבל כל השאר לא צריכים את זה. אם אתם צריכים לקפל את העגלה כדי לשים אותה בבגאז', ממילא קודם מוציאים את התינוק ושמים אותו בסלקל שבאוטו, כי אחרת איך תכניסו את העגלה לבגאז'? אולי יש אימהות שיכולות לקפל את העגלה ביד אחת, אבל להכניס אותה ביד אחת לבגאז' זה כבר יותר מאתגר.

אז אם העגלה שאתם רוצים לא מתקפלת ביד אחת ואתם לא צריכים להשאיר אותה בחדר המדרגות/מחסן למטה – זה בסדר.

עוד חישובים: יש עגלות שצריך לפרק לשני חלקים לפני הקיפול. קודם להוציא את מושב הטיולון ואז לקפל את הגלגלים. זה לא בעיה אם אתם בעלי הרבה מקום. אם אתם צריכים לחסוך במקום, יש עגלות, גם גדולות שאינן טיולונים, שמתקפלות ביחד עם מושב הטיולון, וכל העניין אורך כמה שניות.

בטיחות

לוודא שהעגלה עומדת בכל התקנים, ישראלי/אמריקאי/אירופי.

טיולונים

כל האמור לעיל לא ממש רלוונטי לטיולונים. טיולונים בוחרים כי רוצים משהו קל ומתקפל למשהו קטן כמה שיותר מהר. לכן די נדיר למצוא טיולונים בעלי גלגלים גדולים או מושבים גדולים. ועדיין אפשר למצוא טיולונים עם ידית אחת או סל גדול. אבל שוב, לא אלה הקריטריונים לטיולון.

עד כאן לאיך אני הייתי בוחרת עגלה לו הייתי קונה אחת היום. אני בטוחה שלהרבה קוראים עם ניסיון בעניין יש עוד דעות או דעות סותרות לחלוטין, וכולם כמובן מוזמנים להשאיר את דעתם בתגובות, למען יזכו הקוראים התוהים לעוד זוויות בעניין.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/5/2012 21:45
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של qObIKGxZCm ב-1/5/2013 17:11


אוכל וספר

 

אני יושבת במסעדה עם חברותיי דנה ושירה. אל הקינוח מתלווה כדור סורבה לבן. אנחנו טועמות אותו ומתעלפות. יש לו טעם, ממ, אי אפשר לתאר את זה, פרי כל כך טעים.. אין דרך לתאר…

שירה: מה זה הפרי הזה? נורא מוכר

דנה: נורא טעים

אני: זה עומד לי על קצה הלשון, נו, הפרי הזה

שירה: כן, זה פרי שאני מכירה, מה זה..

אני: אולי זה הגרגר יער המקומי הזה שיש להם פה, כזה טעם מיוחד..

דנה: וממש טעים

אחרי השתפכויות מרובות (וסשן פולני למהדרין שבו אף אחת לא אכלה את הביס האחרון) אנחנו קוראות למלצר לשאול אותו מאיזה פרי עשו את הסורבה, ואני נחושה בדעתי לשלוח את האופנוען למצוא לי את הפרי המיוחד הזה בהונגרית.

אנחנו: סליחה, מה זה הפרי הזה?

המלצר: של הסורבה?

אנחנו: כן, הפרי המיוחד הזה

המלצר: אגס.

אה.


ואם כבר ענייני אוכל מיוחד: בכל סופ"ש הולך האופנוען לשוק האיכרים הקרוב לביתנו. ובכל פעם אני מדמיינת איך הוא יחזור עם מיני מאכלים אקזוטים, ירקות לא מוכרים שרגבי אדמה מעלי אדים עוד דבוקים לשורשיהם שלפני שעה עוד היו באדמה וכו. ובכל פעם הוא פורש את סליו כשהוא שב ואני מגלה שהוא קנה עגבניות ובצל ירוק. לא שיש רע בזה, אבל זה קצת פחות אקזוטי. אז אחרי שדחקתי בו להביא מהשוק דברים יותר מיוחדים כי עגבניות אני יודעת לקנות בעצמי בסופר ואין צורך לשלוח אותו במיוחד לשוק ההונגרי, הוא הזהיר אותי שיש דברים "שאני לא יודע אם את יודעת לבשל", ואני עניתי ש"מה שתביא אני אעשה מזה משהו".

אז בפעם הבאה שהאופנוען הלך לשוק הוא חזר עם העגבניות הרגילות, אבל גם עם עוד דברים:


(צילום: האופנוען)

עלי שום ירוק, עלי תבלינים למינהם, גבינה מחוררת עשויה מחיה שאינה פרה (האופנוען לא הצליח לתרגם, הוא אפילו לא ידע אם זה מה או מו), וערימה עצומה של אספרגוס לבן (רק חלק בתמונה).

פחח, אמרתי, זה אתגר זה? אין בעיה.

אה, אמר האופנוען, יש עוד משהו, והטיל גוש בשר אדמדם על השולחן.

מה זה? תהיתי.

"גע גע", ענה האופנוען בניב הגומבוצי השגור בביתנו.

Dohhh!

מה לעזאזל עושים מברווז?

וגם, קצת ריחמתי עליו, מתברר. ברווז. ברווז קטן ומסכן, בטח היה חמוד, ועכשיו החזה שלו פרוס אצלי על השולחן. גע גע.

דבר ראשון דחפתי את הברווז אל הפריזר. נתמודד עם זה ביום שייגמר כל הבשר האחר בפריזר.

השאר היה לא בעיה בכלל: עלי הבזיליקום ועלי השום הירוק הפכו לפסטו שום ירוק. את הפסטו מרחתי על הגבינה המחוררת, יצאו סנדוויצ'ים יוקרתיים.

נפניתי אל האספרגוס. אביב הוא עונת האספרגוס, וכל מסעדות העיר מציעות עכשיו משהו עם אספרגוס. שווקי העיר מציעים כמויות עצומות של הזרים הלבנים האלה, ובמחיר מצוין (פחות מעשרה שקלים לזר ענק של קילו), והאופנוען התלהב וקנה כמה קילוגרמים.

שבוע אכלנו רק דברים עם אספרגוס.

ביום הראשון אכלנו את זה:


סלט ירוק עם אספרגוס מוקפץ (מתכון שלקחתי מספר בישול שבדי יוקרתי. הייתי מצלמת את העמוד אבל יש רק שני קוראים דוברי שבדית שאני יודעת עליהם בבלוג, אז אין לי כוח להתחיל לצלם וכו. עם פורד והדר הסליחה. כשתבואו לבקר אגיש לכם את הסלט הזה כפיצוי).

וביום השני אכלנו את זה:

אספרגוס מוקפץ עם טופו ונודלס (בתמונה: לפני הנודלס).

וביום השלישי אכלנו את זה:


פסטה עם אספרגוס, עגבניות, תרד ושמנת. מתכון שמצאתי ברשת ואז עירבבתי עם מתכון מספר הפסטה הגדול.

וביום הרביעי חטפתי קריזה לגלות שהשתמשתי רק בחצי כמות של האספרגוס ולכן עשיתי מרק אספרגוס (המתכון היחיד שמצאתי ברשת שלא דרש שמנת) עם כל מה שהיה במקרר.

לא שזה משנה, כי יומיים אחרי הופיע האופנוען עם ערימה חדשה של אספרגוס וממש הופתע לראות שאני לא קופצת משמחה.

בקרוב אעשה עוד מרק.


 

ואחרי שלקח לי רק כמה חודשים לסיים את החלק החמישי של "שיר של אש ושל קרח" (אלף עמודים באנגלית כשאת בחופשת לידה. ניד איי סיי מור?), סיימתי ביומיים את נוילנד של אשכול נבו.

אני חייבת לומר משהו על אשכול נבו. זה סוג של בון טון לעקם את האף באנינות ולקרוא לספריו ספרי טיסה, ואני חייבת לומר שאני לא מסכימה. זה נכון שהם קריאים כמו ספרי טיסה (ומה רע?), ונכון שהם לא ספרים של גרוסמן, אבל הם לא ספרי טיסה. הם ספרים נעימים, מאוד ישראלים (במובן זה שעלילותיהם מחוברות בקשר הדוק להוויה הישראלית, ולא כמו ספרים אחרים שבאותה מידה ניתן היה להציב את דמויותיהם בעיר אחרת בעולם למשל), ששפתם מצד אחד קריאה כמו ספר טיסה אך מצד שני היא גם עברית יפה ולעיתים מתנגנת ולעיתים משחקת בשפה כמו שרק מי שיודע לכתוב יודע לעשות.

(והנה דוגמה למשחק מילים חמוד, בקטע שבו המספר מתאר את חופשת הלידה שלקח:

"היא תיכננה את זה מראש, כמובן. נכנסה להריון בדיוק בעיתוי שיאפשר לה לחזור לעבודה כשהוא יצא לחופשת הקיץ מבית הספר. וכך היה. הילד והוא כרתו להם ברית בין הבקרים"

 עמ' 78

והנה דוגמה לכתיבה שהיא שירה:

"עוד נגיעה קטנה בחלמון הכאב, ענבר חשבה, והכל יישפך ממני החוצה"

עמ' 197)

הספר, כמו כל ספריו של נבו שקראתי, שזור משחקי ביטויים ושירה בכתיבה, וזה מקסים בעיני.

ובכלל יש משהו בכתיבה ובסיפורים של נבו שמאוד מדבר אליי. הוא מאוד צבר ישראלי, ועושה רושם שהוא עובר את כל תחנות חיי בדיוק באותו זמן.ארבעה בתים וגעגוע דיבר על צעירים וסטודנטים רגע אחרי רצח רבין, על ההלם שתקף את כולם, ומשאלה אחת ימינה עסק בזוגיות ובהתיישבות, והנה נוילנד עוסק בהורות ובהגירה, שני נושאים רלוונטים לי.

אלא מה, שבעוד מארבעה בתים וגעגוע התרשמתי מאוד, כי נבו מעלה שם הבנות והגות נוגעת ללב שהסכמתי איתה מאוד, וממשאלה אחת ימינהפשוט נהניתי, כי יש שם סיפור מאוד מעניין, אז בנוילנד משהו לא בדיוק עשה לי את זה. כלומר, עדיין נהניתי מהעברית ומחלקים מהסיפור, אבל בכללי, משהו היה פחות טוב מספריו האחרים. כאילו הפמיליאריות שהוא כותב בה קצת עברה את הטעם הטוב, וקצת יותר מדי קלישאות ישראליות נשפכו לספר. אבל אולי זו רק אני.

ועם כל זה אני חייבת להצדיע לחלק מהתובנות שלו. יש שם הרבה משפטים נכונים ומדאיגים. על האלימות וחוסר הסבלנות, על מה שהמצב הביטחוני עושה לישראלים, על הורות בצל המצב ועל הקשר היהודי לנדידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/5/2012 16:16   בקטגוריות ספרים
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/6/2012 22:01

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2009

7/2009

הרהורים של לוס אנג'לס

יפה פה, גדול פה, נוח פה.


זמן איכות משפחתי. האחיין הוא הנאה צרופה.


עוז והאופנוען באימון גלישה.

 


לא פלא שסובלים כאן מהשמנה. המנות עצומות (בצ'יז קייק פקטורי הזמנו קרן ואני סלטים בלאנץ' פורשן, הקטנה והזולה יותר. גם את המנה הקטנה יותר הזו לא הצלחנו לסיים). כל סלט יגיע עם תוספת נדיבה של גבינה מגוררת. כל המבורגר או סטייק יוגש עם גבינה מותכת מעליו, כל טוסט בארוחת בוקר כבר מרוח בחמאה, כל מרק יגיע עם שמנת (בביסטרו בנאפה הזמנו האופנוען ואני גספצ'ו, שואפים למרק אדום מצנן ושומי. הגיע מרק כתמתם, בגלל השמנת, ולמרבה האימה צף במרכז כל מרק כדור גלידת וניל. "השף סבור שזה מוסיף", מסר לנו המלצר. השף טועה). העוגות כאן טעימות, אבל גם מתוקות במיוחד, ותמיד עם ציפוי, מתוק וטעים גם הוא.
המבחר עצום. אם בארץ אני לא טורחת להציץ בדוכן הממתקים בפיצוציה, כאן זה הרבה יותר מפתה. סניקרס שקדים (מעולה), אם אנד אם'ס עם חמאת בוטנים, אם אנד אם'ס עם שקדים, אם אנד אם'ס מריר, מאפים מכל הסוגים. פופ קורן עם חמאה, פופ קורן מתוק, מאפינס עם כל תוספת אפשרית, קנו פיצה ב-14 דולר קבלו עוד אחת ב-99 סנט, מקסיקני, הודי (שני סוגי אוכל זולים ומצוינים שבארץ פשוט לא מגיעים לאותה רמה), סיני (בעצם גם), כל אומה שתבחרו פתחה פה מסעדה.
הפרסומות קורעות. לובסטרים, כריכים עצומים, פיצות מפתות, עוגות מצופות בשוקולד. מול הטלוויזיה, האופנוען, שבע לחלוטין אחרי המבורגר, צופה בפרסומת לכריך פסטרמה ונרדם כשהוא ממלמל "בשר"…

ובאותו עניין אבל לגמרי ההפך, נורא קל לשמור כאן על תפריט בריא. כמעט תמיד יש אופציית whole grain, תחליף צמחוני שהוא לא סתם חסה אלא מחליפים חלבונים בחלבונים: לא רוצה עוף בסלט שלך? קבל שעועית שחורה, עדשים, טופו, הכל אפשרי. רשתות סופר שמתמחות באוכל בריא: Whole Foods ו-Trader Joe's, תענוג של קנייה, מגוון מדהים של אוכל אורגני ובריא. וגם ברשתות המזון המהיר. בוריטו צמחוני, מאוכל זבל למופת של בריאות: טורטיה מקמח מלא, אבוקדו, ירקות, כוסברה ושעועית שחורה. טעים וממש בסדר תזונתית. כל אומלט יכול להיות מורכב מהלבן של הביצים בלבד. כל דבר מגיע בגירסת לואו פט. רק צריך להיות נחושים.
וקשה.


בערב לפני שיצאנו לרוד טריפ שלנו, הציעו לנו עוז וקרן לבוא איתם לערב אצל חברה של קרן. החברה גרה בבית חוף מהמם במאליבו (זה היה הפיתוי בשבילי) והיא מארחת איזה גורו הודי שייתן הרצאה עם בשורה כלשהי (זה היה הפיתוי לכל השאר). אני מודה שחשבתי שלהישאר בבית ולעשות בייביסיטר על האחיין זה אופציה מצוינת, אבל האופנוען דווקא הסתקרן, אז נו, פעם בחיים ניתן צ'אנס למשהו רוחני.

ובכן, בחלק שהובטח לי שיהיה מעניין, אכן היה: הבית מהמם, בדיוק כזה יהיה לי כשאהיה מיליונרית. כנראה שלא בקרוב.
ונעבור לקטע הרוחני: האיש, נציג של תנועת ה-Oneness, היה בדיוק כמו שציפיתי שיהיה. הודי צנום בחליפה לבנה, יושב על כורסה בישיבה מזרחית, כולו חיוכים מרגיעים. מייד מצא חן בעיני. שמו היה טיפה ארוך מדי ובלתי אפשרי להבנה עם ההיגוי האמריקאי, כך שבלב כיניתי אותו מייד "המהרג'ה". מצטערת על הכינוי הצפוי.
למרבה הצער, הכל התנהל בדיוק כמו שחשבתי: שורה של מערביים מחפשי הארה ישבה מול האיש. הוא נתן הרצאה, באנגלית אוקספורדית עם מבטא כבד, כולה שורה של קלישאות, אבל בגלל שהוא מצא חן בעיני (הוא הקרין שלווה וחום מאוד מרגיעים), הקשבתי. בין המאזינים הייתה הבחורה שכבר עשתה את הקורס בהודו או משהו כזה ועכשיו עוזרת באירוח האיש, והיא תלתה בו עיניים מעריצות כל הפגישה, היה את שתי הנשים הרוחניות בגיל העמידה, שהצהירו שהן מתות על יוגה ושאלו שאלות שהיו יותר סיפור על עצמן מאשר שאלה אמיתית, היה את הרווקה המרירה שרשמה במחברת כל הפגישה ושאלה שאלות בטון כועס, היה את האמריקאי הסרקסטי שנראה בדיוק כמו צ'נדלר (כשהוא הציג את עצמו בתור ג'ואי האופנוען ואני התאפקנו בקושי מלצחוק) שלקראת סוף הערב היה כבר ממש מרותק ושאל מלא שאלות, היה את ההיפי המבוגר, היה את הצעיר האמריקאי שלבש חליפה הודית וחייך בנעימות לכולם, והיה אותנו, הרוחניים ואחותם.
לסיכום: אם זה היה שעה, זה היה חביב. כיוון שזה היה שעתיים וחצי, אז זה היה ארוך מדי.

אבל – המפגש הסתיים ברבע שעה מדיטציה. עוז תלה בי עיניים של "בבקשה אל תעשי לי בושות", אבל אני דווקא שמחתי. מדיטציה היה החלק האהוב עליי בקורס היוגה שהיתי חייבת לקחת באוניברסיטה. ואכן, המדיטציה בהדרכתו של המהרג'ה הייתה ממש תענוג. אחרי שכולנו שקענו בה הוא עבר בין אנשים ובירך אותם כשהוא שם ידיים על הראש שלהם. הלכתי על זה בגישת "אם לא יועיל לא יזיק". היה ממש נחמד.

באוטו בדרך חזרה ניהלו קרן, עוז והאופנוען דיון רוחני, שעיקרו על זה שחלק מהעקרונות של השיטה בעצם כבר קיימים ביהדות, ומשם גלשה השיחה לכך שהרבה דברים ביהדות משמשים בסימבוליקה. בניסיון לתרום משהו לדיון הבאתי מעולמי הרוחני שלי, וציינתי שגם בבאפי, הרבה מהערפדים והדימונז בנויים בצורה לא מפחידה בכלל, כי ברור מראש שהפחד הוא לא באמת הם, אלא שהם רק סימבול לשדים הפנימיים של גיבורי הסדרה. אוקיי, הבנתי, לא חשבתם שזו דוגמה טובה, אבל למה לצחוק למה?


טיול אופניים בין סנטה מוניקה לווניס ביץ'. מזג אוויר מושלם, חופים יפים ונקיים (חוץ מהבזאר בווניס ביץ', שהוא קצת אלנבי). היה מאוד נעים. אין כמו לדווש בקיץ על החוף ולא להזיע.
(אלא ששרפתי את כל צד ימין שלי. הקילוף לא נאה לי).


ולפינה הספרותית: בטיסה התחלתי וסיימתי את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהיה מצוין (איריס, שווה, טוב שקנית).
ברוד טריפ שעשינו לצפון קליפורניה (עוד יהיה פוסט. ושצה, מייל בדרך), קראתי ספר שקניתי בשדה בהמלצתה של פוסיקט, והוא פשוט מעולה: "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" זכה בפוליצר לספרות בשנה שעברה, בצדק.


עד כאן הרהורים. עוד יבואו פוסטי טיולים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/7/2009 21:37
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של zLCTVRSRge ב-4/10/2012 21:26


קצרים של יום יום

בכל פעם שהאופנוען ואני רכשנו סדינים ביחד, התגלתה בעיה קלה: בעוד אני מחבבת צבעים שקטים, שלווים, אחידים, מחבב האופנוען שילובי צבעים רבים, "שלא יהיה משעמם לעין".

(מראש נאלצנו לקנות סדינים כי החבאתי בארון את מצעי השקיעה הטרופית שלו).

וככה, בכל פעם קנינו משהו שהיה באמצע: מצד אחד רק לבן ואדום, מצד שני, במן הדפס א-סימטרי שמפתיע לגלות אצלי.

עד שיצא לי להיות לבד באיקאה. מייד רכשתי לנו סט מצעים משובץ בקו עדין, בצבעים לבן ובז'.

החלפתי את המצעים במיטה והשארתי לאופנוען לגלות לבד.

אחרי יום, שבו לא נאמר כלום, החלטתי לגשש.

אני: נו, מה אתה אומר על הסדינים החדשים?

האופנוען: נחמד מאוד

אני: באמת??

האופנוען: באיזה בית חולים קנית אותם?

רר.


זוכרים שכתבתי על אדנית התבלינים המוצלחת שלי?

מייד למחרת הופיע חרק ואכל את כל העלים מכל השיחים בתוך 24 שעות. איי קיד יו נוט.

העניין הוא, שיומיים אחרי הפוסט ההוא היו אצלנו גילה ובן זוגה, שבחן בתהייה את האדנית, כיחכח וציין: "בבלוג זה היה יותר ירוק". הה הה.

אז אם למישהו יש רעיון איך נפטרים מחרק מסתורי שמחסל לי את עשבי התבלין אתם מוזמנים לומר.


חתונת בן הדוד מהגליל. באמצע החופה מכריז הרב שעושים הפסקה, מסמן לדי ג'י, ופוצח בשיר מזרחי בליווי מוזיקה.

כולם בשוק. הרב מסיים אחרי כמה דקות שיר.

אחינו הקטן: זה היה לא רע, מקורי, וביצוע מכל הלב. אני מסמס בשבילו


אני רוצה לומר ש"סרוגים" סדרה פשוט מעולה, טלי שרון ממש יפה בעיני, וטוב נו, אוהד קנולר תמיד היה.

אז ביחד "אהבה גדולה" ו"סרוגים" הן כרגע הסדרות הכי מבוקשות אצלי ביס מקס.


מייד כשיהיה לי זמן, ומדובר כנראה באוגוסט, פוסט ספרותי על "משימות מיוחדות", כלומר החמישי בסדרת פנדורין של אקונין (פרומו: מעולה. הבעיה היחידה שנגמר מהר מדי ), ו"חצי אח", סאגה נורבגית בת 700 עמודים, מומלץ גם הוא למיטיבי לכת.

ארכיון – עדי בעולם, יוני 2009

6/2009

וריח אורנים

הנחת היסוד לפני שיצאנו לטיול הייתה: אנחנו נלך לאיבוד לפחות פעם אחת.

אין מה לעשות, ככה זה בירושלים, זה חוק. בכל פעם שמטיילים בירושלים הולכים לאיבוד.

בבוקר יום ראשון התאספנו חמשת המטיילים האמיצים: עוז, אחינו הקטן, בן דודנו עודד, האופנוען ואני. עוז, שזה לו ביקור מולדת, החליט שצריך לבקר בבירה.

מצויידים באוטו של אבא עשינו את דרכנו אל ירושלים. אחרי הכניסה לעיר החלה הבעיה: אחינו הקטן נהג, האופנוען ועוז נתנו הוראות מהזיכרון (האופנוען ביקר לאחרונה ב-2004, עוז שמר בכותל קצת אחרי הגיוס, ואנחנו מדברים כאן על ראש השנה 1998), אני אחזתי במפה וניסיתי נואשות לזהות איפה אנחנו ("איזה רחוב זה? מישהו רואה שלט? מה זה פה?"). עודד בהה בנוף בשתיקה ("האיש שהכי עזר לי", הגדיר אותו אחינו הקטן בסוף הנסיעה, והתכוון לזה).

ההוראות נראו ככה:

עוז: סע ישר ישר ישר עד שאתה רואה שלט לכותל

האופנוען: רק אל תשכח לקחת ימינה בפנייה הנכונה

עוז: וואללה, הפנייה הזו שיש לפני הכותל

אחינו הקטן (בחשדנות): איזה פנייה?

עוז: סע סע, יש שלטים

אחינו הקטן: אז מה אני עושה ברמזור הבא?

האופנוען: ימינה

אני: לפי המפה שמאלה

עוז: ימינה, ימינה, או ששמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן (מתעצבן): מה זאת אומרת זה גם נכון?

עוז: מה אתה דואג, תפנה. ימינה. או שמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן חורק שיניים ופונה ימינה. מתברר שעוז צדק, זה מן סיבוב, אפשר להגיע מכל כיוון.

מולנו יש שלט שמודיע ששמאלה לעיר העתיקה, ואילו ימינה זה לחניון קרתא. אני נזכרת שקראתי שמעכשיו אין חניונים ליד הכותל ושחניון קרתא נבנה בשביל המבקרים בעיר העתיקה.

אני: ימינה! קח ימינה, זה לחניון!

עוז: שמאלה! הכותל זה בשמאלה!

אני: כן, אבל אין שם חניה!

עוז: אני זוכר שיש

אני: אתה לא היית פה מ-98'

אחינו הקטן מתעלם מהעובדות, בוחר בעוז ופונה שמאלה.

נוסעים לחניון שעוז זכר מול הכותל. מוצב עליו שלט: "חניון לבעלי תוויות בלבד". אנחנו לא יודעים מה זה התוויות האלה, אבל אין לנו כאלה. השומר בחניון אומר לנו לנסוע לחניון גבעתי שנמצא בהמשך הכביש.

עשר דקות של פקק מובילות אותנו 500 מטר משם, לחניון גבעתי, שכמובן מלא. אנחנו כבר עוקפים את העיר העתיקה. מגיעים לצומת טי. אני בוחנת את המפה.

אני: קח שמאלה! נעשה סיבוב ונחזור לחניון קרתא

עוז והאופנוען: ימינה, ימינה

אחינו הקטן פונה ימינה (אתם רואים דפוס כאן? כי אני כן. רר).

נסיעה של חצי קילומטר מובילה אותנו לבתים של כפר. שלט מקדם את פנינו: ראס אל עמוד.

אני: יופי, מפגרים, הגענו לפלסטין

עוז: ותראי איזה יופי של חניה יש כאן, הכל ריק

אחינו הקטן: חוץ מהעניין הקטן של משחטת רכב, הכל סבבה בלחנות כאן, בטח גם לא צריך לשלם

מסתובבים כמה דקות בכבישי הכפר, אין מקום לעשות פרסה, כולם בהיסטריית צחוק מטורפת

מצליחים להסתובב, יוצאים מהכפר. נוסעים ישר לכיוון שאני אמרתי.

אני: תפנה בפנייה שמאלה לרחוב סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: שו?

אני: סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: אני לא מבין את השמות של הרחובות כאן

האופנוען: תפנה שמאלה בגורדון

אחינו הקטן: אה, אז תגיד

אחינו הקטן מפקשש את הפנייה לסולטאן סולימאן. אנחנו מגיעים לכפר חדש ובו שלט: ואדי אל ג'וז. זה גם לא נראה לנו ישראל. עושים פרסה, פונים, ואחרי פקק של עשרים דקות (שבהן עברנו כ-200 מטר) מגיעים שוב אל העיר העתיקה, אל שער שכם. ויש אפילו חניון. אחינו הקטן מנווט בקושי את האוטו אל החניון, רק כדי לגלות שהוא כמובן מלא. אנחנו יוצאים בעצבים, אני מנסה לנווט שוב לחניון קרתא, אבל אף אחד באוטו לא מוכן לשמוע יותר את המילה קרתא, כשאחינו הקטן עוצר לפתע באמצע הכביש.

אנחנו: מה קרה?

אחינו הקטן: מאה מטר מאחורינו, במגרש הצפוף משמאל יש חניה אחת פנויה

כולנו משתאים איך הוא בכלל ראה את זה, אחינו הקטן שובר כמה כללי תנועה ומגיע אל החניה. מעלינו ניצב שלט גדול: באב אל זהרה. או בקיצור, אנחנו כנראה חונים בפלסטין.

אני: זה נראה לך הגיוני להשאיר את האוטו בבאב אל וואד הזה?

אחינו הקטן: אני לא נוהג יותר עוד מטר

עוז ועודד ניגשים לקנות תווי חניה, כי אנחנו מפחדים שאם נחטוף דו"ח אבא יקבל אותו וכולנו נלשין על כולנו. המוכר בפיצוציה ממש מופתע מהבקשה שלהם, אבל נותן להם. אחרי שאנחנו שמים אותם אנחנו קולטים שאנחנו המכונית היחידה מתוך המאה שחונות שם ששמה תווי חניה, אבל נו, עדיף מדו"ח לאבא.

בשעה טובה אנחנו צועדים בעיר העתיקה.

עודד ואני נודדים בסמטאות. (צילום: האופנוען)

צילום פפראצי לעוז: היית או לא היית ליד השוארמה, הה?

כשאנחנו סוף סוף מוצאים את הכותל, אנחנו מבלים שם שעה קלה. חלק שולחים מכתבים לאלוהים, חלק מצלמים, חלק עושים את שני הדברים. ואה, המשיח כבר כאן.

(צילום: האופנוען)

אחרי שטיפלנו בחלק הרוחני נפנינו לארוחה. בגלל שעוז צמחוני דאגנו מראש לשאול על מקום צמחוני, וחברה של גילה, רונית, שלחה אותנו למקום שנקרא "תאנים".

זו הייתה אמורה להיות הליכה קצרה, רק שכיאה לירושלים קצת טעינו בדרך, כולל הסתובבות באיזה קניון פתוח, שנכנסנו לחנות לשאול איך קוראים לו וענינו למוכרת שענתה לנו "מאמיל'ה תקראי לאחותך", וכך הגענו למקום אחרי הליכה של כשעה במקום רבע שעה. אבל שטויות, טיול.

זה התברר כמקום מקסים. ביקשנו וקיבלנו שולחן אל הנוף הפתוח, שהוא חומות העיר העתיקה, רוח ירושלמית קרירה הנעימה את ישיבתנו שם, איזה כיף.

התפריט הבריא עשה לנו רק טוב. לפחות לחלקנו.

המלצרית: אז מה תרצו

עודד: סטייק

אחינו הקטן: הוצאת לי את המילים מהפה

למנות ראשונות לקחנו כולנו מרקים קרים, גספצ'ו או מרק יוגורט, עגבניות וקארי, שהיו מעולים. כולנו חוץ מאחינו הקטן שנותר חשדן והזמין טחינה.

הוא די התבאס.

עודד ועוז אוכלים בכיף מהמרקים שלהם, אחינו הקטן בוהה בעגמומיות בטחינה שלו.

במנות העיקריות נרשמו טופו, פלפלים ממולאים בשומר ותפוחי אדמה. או כמו שהגדיר את זה האופנוען: "רימו אותנו". אבל היה טעים, ולחלקנו גם ממלא.

בשלב הקינוחים המלצרית (המקסימה) כבר קלטה אותנו, ולכן, כשביקשנו לדעת מה יש לקינוח, לא הצליחה לעצור את החיוך, ודיקלמה תוך פרצי צחוק קטנים: עוגת סולת, עוגת גבינה וחרובים, עוגת גזר.

אחינו הקטן: מה אני אומר לך, החרובים האלה, זה מפתה

עודד והאופנוען חלקו עוגת גזר, שדווקא הייתה מוצלחת.

האופנוען: יש פה את התבלין הזה, נו, של כריסמס

עודד: איך זה נקרא?

אני (טועמת): ציפורן

עודד: אני לא מכיר, איך זה נקרא באנגלית?

אני: nail, כמו באצבעות

עודד כמעט מקיא

(התשובה הנכונה, אגב: clove)

ליציאה מירושלים התכוננו כמו מבצע מאורגן, נחושים לא לטעות בדרך. לא עזר לנו, היו ארבעה שלטים רצופים שאמרו לתל אביב שמאלה, ואחרי שפנינו שמאלה מצאנו את עצמנו על האיילון של ירושלים, בגין, והשלט הבין עירוני הבא שראינו הזמין אותנו לרמאללה. עוד פרסה נרשמה.

בסוף הגענו חזרה למרכז. אין, אין כמו לחות כדי להרגיש בבית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/6/2009 00:57   בקטגוריות אחינו הקטן
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/8/2009 14:21


הרהורים וחיים תל אביביים

היש תוכנית טלוויזיה גרועה יותר מ"שורדות בבית"? כשחיברו את ליה ונעמה מ"הישרדות" להנחות ביחד תוכנית קיוויתי שהן יביאו את העימות ביניהן ואת האישיות השונה שלהן איתן למסך, אבל כלום, זו תוכנית של שתי חסרות כריזמה עם חיבה מזויפת ביניהן, רגעי שתיקה מביכים והערות מביכות עוד יותר. אין ביניהן שום אינטראקציה אמיתית. בעע.

(הסבר למה אני נאלצת להיתקל בהן: אני מעבירה לרפי רשף, כן כן, אני מחבבת את ה"שלום רפי". וחייבים לסבול את השורדות לפני. בסוף הן יורידו רייטינג לרפי, אפילו אני כבר שוקלת לוותר עליו רק כי אני לא מסוגלת להעביר לערוץ 10 כשהן על המסך).


היש מצב שהמשטרה תתחיל לאכוף את החוק שאוסר על מכוניות פרטיות לנסוע בנתיב התחבורה ציבורית? ושנהגים יתחילו לאותת כשהם עוברים נתיב?


שבועות שחלף היה סופ"ש ארוך ומשפחתי במיוחד.

בתמונה: בן דודי עודד מקליפורניה לא מבין בשיט בשש בש, וכל תור שואל "מה כדאי לי לעשות עכשיו". צירוף מזל שלא ייאמן (ואין מעצבן משחקן קלולס ששואל על הדאבל שהוא הביא "אה, זה טוב?". רר) הביא לכך שהפסדתי לו מארס מביך. ררר.

עוד בתמונה: רגליים של אחינו הקטן וזרוע של האופנוען.


אני מאוד מרוצה מ"אהבה גדולה" ביס סטארז דרמה. סדרות של HBO הן מראש מצוינות, וזו פשוט מעולה. אם מישהו היה אומר לי שאני אבין לליבן של שלוש נשים הנשואות לגבר אחד, לא הייתי מאמינה.


אנחנו כה מצטטים מסרטים:

אצלנו בבית, אני אמורה להכין ארוחת ערב והאופנוען רעב, אבל במקום זה אני מפליגה בתיאורים של אחר הצהריים שעברתי.

האופנוען: If you want to cook – cook. Don't talk


סימן להתבגרות:

כריס קורנל מופיע השבוע בארץ, ובמקום שאני, נערת הגראנג', הבחורה שעדיין חושבת שאדי ודר הוא הזמר מספר 1 ושהאלבום Temple of the Dog הוא אחד מיצירות המופת המופלאות בתבל (ביחד עם Nothing Shocking של ג'יינז אדיקשן והלאב אלבום של קארטר USM) אלך למופע, אני לא אדרוך באזור בכלל. פעם הייתי צעירה ומגניבה, נשבעת!


אפרופו צעירה ומגניבה, נעבור לפינת עקרת הבית, והיום: שאלת גינון.

יש לי במרפסת אדנית די מכובדת, ובה אני מגדלת עשבי תיבול אורגנים. למרבה הגאווה, העשבים האלה ממש הצליחו לשרוד יותר מיומיים, ואצלי מדובר בשיא.

אלא שלאחרונה גדלו למרגלות עשבי התיבול שלי גם פטריות. אני מניחה שהן רעילות ועל כן לא אוכל אותן, אבל השאלה היא: האם פטריות רעילות הצומחות ליד עשבי תיבול מרעילות גם את עשבי התיבול?

פטריות מתחת למליסה שלי.

הבזיליקום מארח פטריה. (מאז שצילמתי זה הפך בפוף מפטריה אחת לכעשרים )

וגם הרוזמרין בעניין של פטריות. זה הולך מעולה עם גמד הגינה שאחינו הקטן קנה לי.


אפרופו צעירים ומגניבים 2#, הבלוג מבקש להצדיע למצעד הגאווה. היה אירוע צבעוני ומשמח, תל אביבי אמיתי.

    

(צילומים: האופנוען)


נכתב על ידי עדי בעולם , 14/6/2009 01:35
91 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/6/2009 11:29

ארכיון – עדי בעולם, מאי 2009

5/2009

טיולים וחרגולים (ובראד פיט)

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן יושב רחוק ממני ומכווץ את עיניו בכיווני.

אני: מה?

אחינו הקטן: סיכה יפה יש לך בשיער

אני: הה הה

אחינו הקטן: מה?

אני: אין לי סיכה בשיער

אחינו הקטן: אבל יש לך, סיכה יפה, ירוקה כזו

אני: מה?

אחינו הקטן מתקרב אליי כשהוא נועץ עיניים בשיער שלי, ומתחיל לצחוק

אחינו הקטן: אה, נכון, אין לך סיכה. יש לך גמל שלמה בשיער

רגע של היסטריה (שלי) ליד השולחן, אחינו הקטן מנסה לעזור לי אבל צוחק מדי, עד שאבא, בנשיפת "איך יצאו לי כאלה ילדים אהבלים", מחלץ את החרגול מהשיער שלי.

(ולאנשי הבאפי שבינינו:

The Praying Mantis! Ahhhh!)


ביום שבת החלטנו האופנוען ואני שבא לנו ארוחת בוקר זולה וטעימה. אולי זו הייתה תגובת נגד לשבוע קודם, שבו נהנינו מארוחת בוקר איטית ומצוינת בבנדיקט, שלמרבה הצער עלתה לנו כ-140 שקל לזוג. סליחה, מיתון? וכך, ביום שבת השכים אותי האופנוען שוב, בגישה מרחמת אבל החלטית ("אוי, מסכנה שלי, את לא חייבת לקום" – ווווום, חטיפת שמיכה אכזרית) ונסענו שוב למקום שכבר היינו בו – דליית אל-כרמל.

מה שמחנו למצוא שהכל נשאר אותו דבר. המקום גדול וריק, כולו טבע. האישה מסבירת פנים וממלאת שולחן בממולאים וזיתים, וזה עוד לפני הפיתות שהיא אופה במקום, עם לבנה וזעתר שהיא עושה. יצאנו – שוב – בשלושים שקל לזוג. שווה.

רק אנחנו ועוד כמה עצים.

הייתה כמות כפולה של ממולאים ועלי גפן, פשוט נזכרתי לצלם רק אחרי שהתנפלנו על הצלחות.

אחרי ששבענו וטפחנו על בטנינו שתפחו, התפנינו להסתכל מסביב, והתברר שבשולחן לידינו ישבו אב ובנו, שהיה מקסימום בן 10. שניהם אופנוענים. וכשאני אומרת ששניהם אופנוענים, אני מתכוונת שלכל אחד מהם יש אופנוע משלו. כן, גם לילד בן ה-10, שהיה לבוש בחליפת מגן והכל. ואכן, כשהם סיימו לאכול, עלו האב ובנו על האופנועים ופשוט נעלמו במדרון, בין הסלעים.

(צילום: האופנוען)

אין לי מושג אם זה חוקי, הדבר הזה. נראה לי שלא, אבל אני לא מומחית. ועם כל העבירה על החוק, היה בזה משהו ממש מחמם לב, באחוות האופנועונים הזו שהייתה בין האב לבנו. הם רכבו בתיאום, ואכלו בתיאום, והיה ניכר שזה זמן איכות אמיתי.

ואם זו עבירה על החוק אני כמובן מגנה כל דבר שקשור לזה! אבל זה היה מקסים.


האופנוען ואני יושבים בבית. אני הורגת יתוש. דקה חולפת, ואני הורגת עוד יתוש.

האופנוען: אותך לעוז

(אחי הוא צמחוני המאמין בזכותם של כולם לחיות באושר. לא משנה, המשפחה שלי כבר תעריך את הבדיחה הזו)


משום מה נזכרתי בזה לאחרונה. הפעם הראשונה שבה ראיתי את בראד פיט: פרסומת לליווייס מ-1991. היא רצה אז באם-טי-וי (אני הייתי בי"א והייתי מכורה לערוץ, שם גם גיליתי את נירוונה עם הקליפ לסמלס לייק טין ספיריט ואת פרל ג'ם עם הקליפ של ההופעה חיה שחור לבן של אלייב), ובכל פעם התעלפתי מבראד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/5/2009 23:22   בקטגוריות אחינו הקטן
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של פספס ב-7/6/2009 17:13


תיירות פנים (טיול להר תבור)

ארבעה חודשים ללא אופנוע עברו עלינו. קל לומר עלינו, אבל האמת שזה בעיקר על האופנוען המסכן, לי לפחות היה מותר לנהוג. היה קשה, בייחוד כשהתחיל מזג האוויר הנאה הזה, והאופנוען המסכן עדיין טחן את האופניים שלו בדרך לעבודה, שלא לדבר על ימים קשים במיוחד שבהם הוא טחן את החופשי חודשי שלו ואת הספסלים בתחנות של דן. כן, ניתן לומר שהוא ראה לייאוש את הלבן בעיניים.

כמה משמח אם כן שבשעה טובה פתחנו שוב את עונת האופנוע. בגלל שאנחנו לא בכושר ומספיקה שעה נסיעה בשביל לגרום לשנינו שרירים תפוסים, הלכנו על יעד קרוב יחסית בשביל הטיול הראשון שלנו. הר תבור. בתור צאצאית למייסדי ההתיישבות בעמק אני מכירה מצוין את האזור, או לפחות זה מה שאני אומרת לאנשים, אבל האמת היא שהייתי בעיקר בעפולה פלוס עוד כמה קיבוצים בעמק שבהם יש לנו קרובים פלוס שני ביקורים בסחנה. אף פעם לא טיפסתי על התבור.

וכך, בבוקר שבת השכים אותי האופנוען בנחישות ובזהירות בתשע ועשרה. בתשע וחמישים כבר היינו על האופנוע. ב-11:25 כבר היינו על פסגת התבור, מול המנזר המרשים. זה היה ממש מזל, כי בימי שבת הם סוגרים ב-11:30. כלומר הגענו בדקה ה-90 ממש. איט דאסט ברצלונה. (אני יודעת, אני יודעת, ברצלונה הבקיעה בדקה ה-92, יותר לוקח).

סיבוב בכנסייה שעל ההר הראה לנו שוב שיש כנסיות ממש יפות בארץ. לא חייבים לנסוע לאירופה. רק תוסיפו H&M, נימוסים ויכולת עמידה בתור כמו שצריך, ואני אפסיק לקפוץ על מטוס כל יומיים. צילמנו כאוות נפשנו, ראינו נזיר (איך שהם יודעים להתלבש ממש כמו בבאפי, כל הכבוד להם), והחלטנו להמשיך.

(צילומים: האופנוען)

בגלל שהיינו בלי האופנוע כל כך הרבה זמן, יצא שצילמנו אותו כאילו היה ילד.

(חשיפה ראשונה בבלוג: האופנוע. נכון שהוא חמוד?)

השעה כבר הייתה 12 בצהריים, ואילו האופנוען ואני לא אכלנו פיסת מזון מאז קמנו. הבטן שלנו עשתה יותר רעש מהאופנוע. החלטנו לרדת מההר לכיוון המסעדה שתיכננו ללכת אליה.

בדרך עצרנו לצלם כל מיני דברים יפים.

בדרך למטה מצאנו גם פינת מצפה ממש יפה, ועל אף הרעב המכרסם עצרנו.

(צילום: האופנוען)

(כן, הבחורה הקשוחה עם המעיל האותנטי זו אני. יש לי ז'קט לאופנוע. יאי).

כדי לעלות להר נכנסים אל הכפר דבוריה, ושלטים מכוונים אותך ישירות לעלייה לפיסגה. היה קל ויעיל. לעומת זאת, מתברר שאין שלטים בדרך חזרה. חוק מרפי יקבע שכשאתם רעבים, אתם תתברברו כמו שמעולם לא התברברתם. אז אוקיי, זה היה פחות מההתברברות בת השעתיים שהבאנו במילאנו, אבל כשרעבים כל דקה נחשבת יותר, ולכן כל סימטה בכפר הזה שנכנסנו אליה בטעות רק תיסכלה יותר.

רבע שעה של התברברות בכזה כפר קטן זה די והותר, ומזל שמצאנו בחור חביב שהתנדב לנסוע לפנינו ולהראות לנו איפה היציאה. היא הייתה כמובן בצד השני של הכפר. הממ.

לא נורא, רעבים כזאבים יצאנו אל המסעדה. זו הייתה המלצה של גילה: מסעדה ערבית, הממוקמת בין כפר תבור לכפר קמא. רצינו סלטים ובשר, וזה בדיוק מה שקיבלנו.

היה מאוד טעים. היא לא מאוד זולה, אגב. שתי מנות בשר (שלושה שיפודים כל מנה), סלטים לזוג, פעמיים שתייה ותה בסוף הביא אותנו ל-165 שקל. זה מחיר די תל אביבי, נראה לי.

בדרך חזרה, כמו כל טיול בצפון במשפחה שלי, החתמנו דרכון בעפולה. סבתא הכינה תה ושלפה עוגיות, סבא סיפר קצת על המייג'ור הבריטי ששיחק איתו כדורגל, ולקינוח עשה לנו התקף לב קל כשהסתכל בחלון לרחוב ואמר: "האופנוע נעלם". האופנוען כמעט נחנק מהעוגיה שלו, ומיהרנו לחלון. בסוף האופנוע כן היה שם. "אה, שמתם אותו שמה", אמר סבא בקלילות. לקח קצת זמן עד שהסדרנו את קצב הלב בחזרה.

מעפולה שעטנו, במהירות המותרת בחוק כי את הלקח שלנו למדנו במשך ארבעה חודשים, חזרה לתל אביב. היו לנו עוד תוכניות לערב. וכך הסתיים לו הטיול הראשון לעונה, בתקווה שהוא הסנונית המסמנת את בוא עונת הטיולים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/5/2009 17:45
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2009 16:46


מבזקים ספרותיים (ערפדים, צרפתי, הודי ואמריקאי)

מזמן לא כתבתי כאן על ספרים שקראתי, אז הנה, בקצרה, על כמה מהם.

דמדומים ו-New Moon – הספר הראשון והשני של סדרת הערפדים לבני הנוער. הגיעו אליי מעדי מהעבודה, שהיא גם היחידה בעבודה שלי שמעריכה את באפי כראוי (שכחתי שבשמת ראתה עד עונה חמישית כולל, אופס). ניסיתי להדביק את שני, לא נרשמה הצלחה, אבל עוד אנסה שנית. משהו אחד טוב יש בספר – אפילו עם כל הקלישאתיות והרפטטיביות שהספר חוטא בה, לפחות בספר הראשון מצאתי את עצמי מאוד מתעניינת בסיפור האהבה הזה, בין בלה בת האנוש לאדוארד הערפד, ודי מתרגשת בשבילה.

הבעיה עם דמדומים, מעבר לזה שמדובר בספרים לבני נוער שבאמת לא מיועדים לקהל טיפה יותר מתוחכם, היא שהסופרת חיברה קצת חוקי ערפדים משלה, ולא שאסור, אבל אני הולכת לפי חוקי באפי, וכבר ב"דם אמיתי" קשה לי עם השינויים בחוקי הערפדים (זה שב"דם אמיתי" הם לא מפחדים מצלבים זה שערורייה), אז ב"דמדומים" זה ממש בלתי נסבל שערפדים לא מתים מחשיפה לשמש או שהם לא צריכים להיות מוזמנים להיכנס לבית כלשהו בשביל לדרוך בתוכו. חוצפה.

     

 

ג'זבל – הוא ספרה של אירן נמירובסקי. יש אצלי משהו שנקרא "זכות הספר הראשון", שמשמעותו סופר או סופרת שהספר הראשון שלהם שקראתי כל כך מצא חן בעיני, שנשבעתי שאקרא גם את ספרם הבא, לא משנה מה יאמרו עליו. כבר התאכזבתי בעקבות החוק הזה (הנפילה הכי גדולה הייתה אמיר גוטפרוינד, כמובן, שבזכות "שואה שלנו" קניתי גם את "העולם, קצת אחר כך", והתאכזבתי מרות, ואכזבות ישנות יותר היו אלונה קמחי ורות ל. אוזקי), אבל עדיין, יש סופרים שאני פשוט מחכה לספרם הבא.

אז אירן נמירובסקי, שכתבה את "סוויטה צרפתית", הייתה כזו, ולכן קניתי וקראתי מייד את "ג'זבל". ואני לא אומר שהוא אכזבה עצומה, אבל הוא כן די מאכזב. הוא בעיקר ספר של סופרת מתחילה, קצת לא בשל. או שאולי לא אהבתי אותו כי הדמות הראשית מתחילה כדמות שמגלים אליה אמפתיה אולם לקראת סוף הספר כבר לא סובלים אותה? אני לא מתה על ספרים ששונאים את הדמות הראשית שלהם.

 

הטיגריס הלבן – הוא ספר טיסה מעניין, שעשוי אף להתחרות בקטגוריית ספר שאינו רק לטיסה. אבל קחו בחשבון שמדובר בעוד ספר מהודו, ובעצם רוכב קצת על הרעיון של "נער החידות ממובאיי" – החיים הבלתי נתפסים לאדם המערבי, של אלו שנולדו בשכבות העוני של הודו. האקזוטיקה הופכת לנוסחתית, ההשתאות למיאוס. בסדר, השתכנעתי, אין לי שום כוונה לנסוע להודו. ומאוד מקווה שהגורל לא יצחק עליי ובגלגול הבא ישלח אותי לשם.

 

עד שאמצא אותך – הוא הספר הראשון של ג'ון אירווינג שאני קוראת, ובהחלט לא האחרון. ספר מעניין, מלא רבדים, סאגה בת 700 עמודים ומשהו, וכולו סיפור. זה סופר שיודע לכתוב, ויודע לבנות סיפור. ג'ק ברנס, כוכב קולנוע, גדל ללא אביו, וכשיהיה בוגר יגלה שכל חייו היו מסכת שקרים. בספר יש גם מסע לסקנדינביה (כל ארבע הבירות הסקנדינביות זוכות לביקור, תוך תיאור רחובות ומקומות), מה שעניין אותי אישית, ושמחתי לקרוא על אתרים מוכרים.

אעפ"י שמדובר סה"כ בתרגום טוב של הספר, הצטערתי קצת שלא קראתי אותו בשפת המקור, פשוט כי יש שם כמה ביטויים שאני מאוד סקרנית לדעת איך נאמרו במקור. ועל כן את ספרו הבא של אירווינג שאקרא, שבדיוק אני מתחילה היום, "היד הרביעית", כבר אקרא באנגלית.

עד כאן המבזק הספרותי. בקרוב פוסט רגיל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/5/2009 00:17   בקטגוריות ספרים
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם האמריקאי ב-17/7/2009 22:52

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2009

1/2009

ענייני תרבות – טלוויזיה, ספרים ושפה

כשהתחילו הפרומואים ל"המירוץ למיליון" די התלהבתי, כי Amazing Race היא תוכנית המציאות שאני הכי אוהבת. אלא שעכשיו יש את הפרומואים המורחבים האלה, ופתאום קלטתי שזה ממש לא יהיה כמו האמייזינג רייס, עם המגניבות, הקלילות, הצוותים המעניינים והמשפט האהוב עליי – Where's Phil. או לא, הספיק לי פרומו אחד, שבו צורחת אחת המתמודדות בעגה ערסית "העיקר החוויה מאמי, העיקר החוויה", ועוד שתי מתמודדות מלמדות אוטובוס שלם באסיה איפשהו לשיר שיר ישראלי, להבין שפני התוכנית כפני המדינה, וכמו ש"הישרדות" האמריקאית המגניבה והמתוקתקת הפכה לתוכנית לעוסה ומתוחה עם גוון ערסי בגירסה הישראלית, זה בדיוק מה שמצפה לי במירוץ האהוב עליי. אוף.

ואפרופו הישרדות, אני לא מאמינה שזה קורה לי, אבל בשבקין המג"בניק, הגזען, השוביניסט הבהמתי פיתח סקס אפיל בעיני. הו ג'יזס. אפילו יותר מהיפיופים הברורים גיא ואיתי. מוזר. וזה עוד אחרי שהוא אמר בפרק של היום שהלחם עם החמאה היה כמו "קוראסון", או אחרי המשפט האלמותי שלו מלפני כמה פרקים, "משנה מקום משנה מזל ולכן אפרת תמשיך לבשל את האורז".

אשר להישרדות, הייתי מוסיפה כמה תובנות משעשעות, אבל ש., האישה והמזגנים, עושה את זה מעולה.


סיימתי את "התיקונים". כן, קראתי אותו בעברית, למרות מקהלת החברות שלי שאמרו בזעזוע שמה פתאום ואני חייבת לקרוא אותו בשפת המקור. תראו, אני מבינה למה עדיף לקרוא אותו בשפת המקור, אבל כבר היה לי בעברית, אז נו.

אניווי, סיימתי אותו, ובדיוק כמו שגילה הזהירה, אכן חטפתי ממנו דיכאון. מדובר בספר מעולה, אבל מדכא. קורותיה של משפחה אמריקאית במיד ווסט, עם הורים שרוטים, ושלושה ילדים מבוגרים שעברו מייד עם התבגרותם לחוף המזרחי ושעסוקים בעיקר בלהתכחש לשורשיהם המיד-ווסטים ולערכיהם המיושנים של ההורים. יש בספר הרבה סצינות משפחתיות, והרבה סצינות זוגיות, והרבה מהן ידברו להרבה קוראים. אבל מקבלים ממנו כל כל הרבה תיסכול. כל מה שהבן הבכור, גרי, עובר מידי אשתו קרוליין האגואיסטית, למשל, עורר בי המון באסה.

ואגב, הבן האמצעי בורח כמה שיותר רחוק מהמשפחה שהוא יכול – עד ליטא. ליטא מתוארת שם כמדינה מושחתת שאוטוטו נופלת, ולא יכולתי שלא לתהות מה תחשוב חברתי הליטאית אגנה על הספר. הייתי ממליצה לה, אבל היא כה לאומנית כשזה מגיע לליטא שאין לי כוח לזה.

ועכשיו אני בספר הרבה יותר קליל שיעבור מהר – "דמדומים" של סטפני מאייר. כן, אני יודעת, גם את זה עדיף לקרוא באנגלית, אבל בדיוק קיבלתי אותו מעדי מהעבודה שלי בעברית, אז יאללה. זה יעזור לי להתחבר לצד הצעיר שלי, שיש להודות הולך ונעלם. אירחתי את בת דודי מייגן בת ה-16 לסוף שבוע, והיא קראה בדיוק את הספר השני של "דמדומים", והיא כה התלהבה מזה שזיהיתי את הסדרה, שלשנייה ניעור בי שביב תקווה שאני עוד לא לגמרי זקנה.

(אלא ששנייה אחרי זה היא עשתה חישוב בת כמה הייתי כשהיא נולדה – יותר ממנה – ובת כמה הייתי כשאחותה הגדולה ברוגן נולדה – בגילה – וסיכמה ב"וואו, לא קלטתי שאת כזו מבוגרת" ).


לפני כמה ימים נכנס לבלוג מישהו דרך גוגל תרגום. כלומר הוא קיבל דף מהבלוג שלי מתורגם לאנגלית. ומילא זה שהטקסט היה ממש לא ברור ואי אפשר להבין על מה בעצם הפוסט, הכי מצחיק היה כשהצירוף "אסף חובש הכיפה" תורגם שם ל

"Asaf medic dome"

ייקח קצת זמן עד שהמחשב יחליף את האדם, אין מה לומר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2009 00:30   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/2/2009 02:16


ווט'ס אפ דוק

חנוכה.

אני: אתה מוזמן להדלקת נר אצלנו

אחינו הקטן: סבבה, מה להביא?

אני: חנוכיה


בשיחה סביב שולחן האוכל הגענו לדבר על שפות. איכשהו דיברנו על חוסר הדמיון בין שבדית ופינית ולעומת זאת הדמיון בין פינית והונגרית.

אני: זה בגלל ששבדית שייכת לשפות הגרמאניות ואילו ההונגרית והפינית שייכות למשפחת השפות האוראליות, שמוצאן בהרי האוראל…

אחינו הקטן (בפיהוק קולני): להקשיב לך זה כמו לשמוע ערוץ 1


אמא נסעה ללוס אנג'לס, אבא ואחינו הקטן הוזמנו לארוחת שישי אצלי ואצל האופנוען. יצא שקצת איחרתי להגיש את האוכל, ובקצת איחרתי אני מתכוונת ששעה אחרי השעה שהם הוזמנו האוכל עוד לא היה מוכן.

אבא: היא תמיד מאחרת ככה עם האוכל?

האופנוען: לא, מה פתאום, היא עושה אוכל מצוין, תמיד בזמן ותמיד בול בכמות הנכונה

אבא: כן, גם אני פעם הייתי שפן כמוך


אפרופו שפן,

אלמר ניצח.

(צילומים: האופנוען)

באגס נרצח בבן יהודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/1/2009 00:13   בקטגוריות אחינו הקטן
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של גנצו ב-25/1/2009 03:35