מרץ 2017 – ביקור בישראל

כל יום חומוס (שבוע בישראל והמלצות לווינה)

 

זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

 

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

 

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

 

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

 

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

להמשיך לקרוא

נובמבר-דצמבר 2016

יום הולדת

 

לפני שבועיים בדיוק חגגתי יום הולדת 42.

אבל לפני שאני מספרת על 42, אני צריכה לספר על 41, יום ההולדת שמבחינתי לא היה. כי במלאת לי 41 שנה הדבר האחרון שהתחשק לי היה לחגוג. זו הייתה תקופה קשה, וכשאת קירחת, אפורה, ואין לך חוש טעם (להכל יש טעם שונה ושום דבר לא באמת טעים) לא באמת מתחשק לך לחגוג.

 

אז בשנה שעברה הסתרתי את תאריך יום ההולדת שלי בפייס, כי לא רציתי שאנשים ייזכרו בקיומי וממש יכתבו לי וישאלו לשלומי ואצטרך ממש לספר להם על שלומי. זה התברר כפעולה מאוד יעילה – פרט לקרובי משפחה מאוד קרובים וחברות מאוד קרובות מהתקופה שלפני ימי הפייס, לאף אחד לא היה מושג שזה יום ההולדת שלי. בבוקר אותו יום התעוררתי לגלות שבלילה הקודם אירע פיגוע גדול בפאריז, וזה רק התחבר לרוח הבאסה הכללית. באותו ערב היינו מוזמנים כולנו לארוחת ערב אצל חברים אנגלים, עם עוד חברים אנגלים, ושם גיליתי שהם כן זוכרים את יום ההולדת שלי. שמפניה נשלפה, חיוכים קלים הוחלפו, מתנה ניתנה, וזה היה די והותר ממה שהתחשק לי לכבוד יום ההולדת ההוא.

להמשיך לקרוא

אוגוסט 2016 – מלון ילדים וסיגט

 

אוויר הרים ופרות

לפני שבועיים יצאנו לחופש. זו הייתה חופשה ראשונה אחרי הרבה זמן, והיו לנו הרבה סיבות לשאוף אליה. כולנו היינו צריכים אוורור, כך שציפינו בהתלהבות לחופשה. נסענו כמו תמיד, למלון ילדים באוסטריה – הילדים משועשעים, לנו מגישים שלוש ארוחות ביום פלוס חטיפים ביניהן, וכולנו שואפים אוויר אלפיני צלול.

בבוקר הנסיעה האופנוען קם בחמש בבוקר כדי להספיק לקנות לחמניות טריות ולהכין כריכים לנסיעה הארוכה. בשמונה בבוקר היינו כולנו באוטו. הכל נראה מבטיח.

חצי שעה אחרי שיצאנו נזכרנו שהשארנו בבית את הכריכים שהאופנוען הכין. העיקר הוא קם בחמש בבוקר להכין אוף

שעה אל תוך הנסיעה קלט האופנוען שהאוטו מושך קצת ימינה. זה לא נורא אבל זה מעצבן כשלפניך נסיעה של שש שעות. עצרנו למלא אוויר בגלגלים ליתר ביטחון. לא עזר עצבני

שעה וחצי בדרך הדובוש הושיט לי חתיכת קלקר ענקית. בעודי מנסה להבין מאיפה זה הגיע קלטתי שכיסא הבטיחות שלו מתפרק אה?

שעתיים מרגע שיצאנו עמדנו בתור בגבול עם אוסטריה. עניין שבד"כ לוקח שלוש שניות לקח הפעם יותר משעה, בגלל משבר הפליטים.

אז בשלב הזה היינו אחרי יותר משלוש שעות נסיעה ובינתיים הרגשנו שהקארמה קצת נגדנו. ומתברר שזה עוד היה רק ההתחלה.
כי ארבע שעות מרגע שיצאנו, עמוק בתוך אוסטריה הכפרית וכשהאלפים כבר באופק, הופיעה על המסך באוטו ההודעה הבאה: "תקלה במנוע. המנוע אינו פועל בהספק מלא. נא סעו באורח מתון עד הגעתכם למוסך".

שזו בערך ההודעה האחרונה שאתם רוצים לראות רגע לפני שאתם עומדים לטפס על סדרת הרים גבוהים שידרשו את כל הכוח של המנוע.

ניסינו להתעלם מזה. זה לא עבד. עזבו, במקום לפרט מה קרה, במקרה הכינותי מם מראש.

 

 

להמשיך לקרוא

אוגוסט 2014 (מלון ילדים)

עבר המון זמן מאז העדכון האחרון, ולא שאין לי מה לספר, אלא שיש לי בקנה שני פוסטים כיפים, על חופשה ועל פסטיבל סיגט, ולכי תפרסמי פוסטים כיפים כשהחדשות מישראל שוברות לך את הלב.

ועם זאת, הפסקת אש, זה הזמן לפבלש.

 

 


 

 

אז יצאנו לחופשה. ובדיוק כמו לפני שנתיים, שוב הקריטריונים שלנו לחופשה היו פשוטים מאוד: המלון צריך להיות מלא שעשועים לילדים, כדי שאנחנו נוכל לנוח. כן, חלפו הימים שבחרתי את מקום החופשה שלנו לפי תמהיל מדויק של מסעדות טובות/ברים מגניבים/קניות משובחות. לא לא, אני תנו לי עכשיו מיטה נוחה ותעייפו לי את הילדים. זה כל מה שצריך.

 

כבר כתבתי לפני שנתיים על הקונספט של מלון ילדים – זה בד"כ בנוהל הכל כלול, ובמסגרת הכלול יש גם המון דברים לילדים: משחקיות בכל רחבי המלון, בר אוכל לילדים, אזור משחקים באמצע חדר האוכל כדי שהילדים שגמרו לאכול יילכו לשחק ולא יפריעו להורים שלהם לאכול, בריכות מיוחדות לילדים, עגלות (לא צריך לסחוב את שלכם מהבית), אופניים משפחתיים (עם נגרר לילדים), חדר בייביסיטר לילדים עד גיל שלוש ומועדונים לפי גילאים לשאר הילדים ומחשבה על כל פרט קטן בחדרים של המלון (מנורת לילה בחדר הילדים, שרפרפים להגבהה ליד כיור האמבטיה וכו).

 

בפעם שעברה הלכנו על מלון שיושב באוסטריה לא רחוק מהגבול עם הונגריה, כך שבסה"כ נסענו שלוש שעות והגענו. אבל הפעם הרהבנו עוז והחלטנו לנסוע קצת יותר זמן. עדיין באוסטריה אבל קרוב מאוד לגבול עם גרמניה, על האלפים.

 

כן, גם אני גדלתי על היידי בת ההרים ועל שוקולד מילקה ועל תמונות על בונבונירות שוויצריות של הרים ירוקים שלא ממש דמו לנופים של נס ציונה, אבל לא הפריעו לי לדמיין שאני שם. ואם זה במרחק הפעוט של שש שעות נסיעה מהבית שלי, אז זה הזמן.

 

שש שעות נסיעה זה בלי ילדים. עם ילדים זה משהו אחר. תיכננו את הדרך בקפידה, וזה הלך ככה: לסחוב כמה שיותר באוטו, רצוי אפילו שלוש שעות, ואז, כשאנחנו כבר באוסטריה, לעצור באיזה כפר קטן, למצוא בו מסעדה מקומית עם גינת משחקים צמודה, לאכול צהריים ולתת לילדים להוציא אנרגיה בגינה, ואז להכניס אותם לאוטו ולקוות שיירדמו להמשך הדרך.

החלק הראשון של התוכנית עבר בהצלחה. הצלחנו לסחוב עד איזה כפר איפשהו באוסטריה, ושם עצרנו ליד איזו מסעדה, שלידה הייתה גינת משחקים משו משו.

מסעדה. כן, ברור שחושבים אם ליהודים היה מותר לאכול פה ב-1939.

להמשיך לקרוא