סקי – שבוע באוסטריה

בדרך למלון עלינו בכביש חצי סלול, תלול, צר ומספיק לרכב אחד (אבל הכביש בכל זאת דו סטרי), מתפתל, ולקינוח מושלג קלות. הילדים במושב האחורי ייבבו שזה כביש מפחיד.
אני לילדים: אוי זה שטויות, אין מה להילחץ מזה
אני לעצמי: מחזיקה את התיק בכוח, כל השרירים כואבים לי מהלחץ, מייבבת מבפנים
ממש ליד המלון היה כביש תלול ומלא שלג. הבאנו חליקה יפה (כן, יש לנו צמיגי חורף, אבל כשהכביש מלא בוץ/קרח, דבר לא יעזור). החלקנו חצי מהרוחב של הכביש.
הדובוש: מה זה היה???
אני: שום דבר חמודי, הגלגלים נתקלו בקצת אבנים
אני בלב: סמאללה!! סמאללה!!

אקיצר, מתברר שהמלון נמצא באמצע אתר הסקי, גבוה בהר. הנהיגה לשם – אללה איסתור. למרות שלא הספקנו בדרך לעבור בסופרמרקט ולקנות פינוקים לחדר, היה ברור לנו שאנחנו לא יורדים את הכביש הזה עד שחייבים לנסוע הביתה.

האחורה של המלון. מעל העננים
להמשיך לקרוא

חמישה דברים שלמדתי ביום ההולדת

זה כנראה גילי המאוחר, אבל ביום ההולדת הזה הבנתי כמה דברים.

  1. יותר חשוב ברכה ממתנה.
    כן, זו קלישאה שאמרתי כל החיים, אבל רק בשנים האחרונות אני גם מבינה אותה. כשאנשים השקיעו בברכה אישית אשכרה קראתי והתרגשתי. בהתאמה, אני גם מקפידה כבר כמה זמן שכשאני מברכת ליום ההולדת, לא להסתפק בברכה גנרית אלא למצוא משהו שהחוגגים ישמחו באמת שיהיה להם, אם זו בריאות, אם זו מציאת עצמם (אני בגיל שבו רובנו מסתכלים אחורה וחושבים "למה לעזאזל למדתי דווקא את זה באוניברסיטה"), אם זה מציאת האיזון בין אושר משפחתי לסיפוק מקצועי לאיזון כלכלי. ברכה שאני חושבת מה הייתי מאחלת לחתן/כלת האירוע באמת. אז ממש התעמקתי בכל ברכה שקיבלתי. היה טוב לנפש.
הפתק שחיכה לי בחדר האמבטיה. ההפתעה הכי טובה
להמשיך לקרוא

האלווין 2019

באמצע אוקטובר קלטתי שבשל התאריך שעליו נפלה חופשת הסתיו הבית ספרית, בית הספר חוגג האלווין שבוע לפני התאריך. כלומר – בעוד שבוע. עשיתי חישוב מהיר אם אני מוכנה מבחינת תחפושות: המסיכה שהזמנתי לגומבוץ – עוד לא הגיעה למרות שהפעם הקפדתי לא להזמין מסין אלא מתוך האיחוד האירופי. התחפושת של הדובוש – היא אולי קלה אבל מתישהו צריך גם לקנות את החומרים ולהכין אותה. דלעות – לא בחרנו מה עושים (הילדים המעצבנים מתעקשים לבחור בעצמם את הדלעות שלהם) ואין לי מושג אם אני צריכה לקנות משהו מיוחד לקראת זה. וגם צריך כמובן לקנות את הדלעות עצמן. כל זה – כשלפניי שבוע עבודה בלי זמן פנוי. רשמית, עכשיו לגיטימי להילחץ.

אמרתי לעצמי: תרגיעי. יש לך שבוע.

יום לפני חגיגת האלווין בבית הספר נאלצתי להודות שהמסיכה המסריחה לא מגיעה. שלפתי את שקיות התחפושות משנים קודמות ואמרתי לגומבוץ: תבחר. אבל בחרתי מסיכה, מחה. המסיכה המסריחה לא הגיעה, רטנתי, האנטישמים מאמזון גרמניה טעו במשלוח או משהו. תבחר משהו אחר. בחר. קברן. שזה מצוין, כי זה דורש בגדים שחורים, גלימה שחורה וכובע שחור, שאת כולם יש לנו. יופי של בחירה.

הדובוש לעומת זאת ביקש להתחפש למשהו ספציפי. אני לא יודעת אם שמעתם על משחק הווידיאו "ברול סטארז", אבל הילדים פה משתגעים עליו. ושם יש דמות בשם מורטיס, שגם היא בעצם דמות של קברן. כלומר, בתכלס, שני הילדים ביקשו להתחפש לקברנים. אין מה לומר, אנחנו בית שופע עליזות. אבל לפחות מורטיס זה דמות שממש קל להתחפש אליה.

nuryhx

מורטיס. נראה בחור נחמד

אבל באמת לא מסובך – חולצה ורודה, מכנסיים שחורים, גלימה שחורה עם עטלף סגול, שיער סגול.

IMG_6007

ניילד איט. מאוחר יותר קלטתי שהדבקתי את העטלף הפוך, אבל בואו נתעלם מזה.

להמשיך לקרוא

בעקבות צלילי המוזיקה

בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.

המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם.
האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל
אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן.
ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.

עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.

בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.

האגם. כבר ראיתי דברים מכוערים יותר
להמשיך לקרוא

חופשת הכל חוץ מסקי

לפני כמה חודשים הופתענו לקבל סופ"ש במתנה. זה היה בעקבות קנייה גדולה שעשינו, וביחד עם החשבונית קיבלנו גם ואוצ'ר לסופ"ש במלון. באוסטריה. על האלפים. בלב אתר סקי.

עכשיו, אנחנו לא באמת גולשים. כלומר, הילדים בערך כן ואנחנו מאוד תומכים, אבל האופנוען ואני עכברי יבשה יבשה (סי ווט איי דיד דר). אבל למה שזה יפריע לנו? זה מלון שווה? זה כולל דברים לשיעשוע ילדים? זה אומר שלא אצטרך לבשל סופ"ש שלם? שאט אפ אנד טייק מיי מאני. כלומר, אפילו לא צריך לקחת ממני כסף כי קיבלנו את זה במתנה.

אז הזמנו את החדר במלון לסופ"ש האחרון. בשישי בבוקר יצאנו לדרך. זה היה אחרי כמה שבועות אפורים ומעוננים ושמחנו לגלות שזכינו ביום שמש נדיר. האופנוען זכר אפילו להביא משקפי שמש, אבל אני לא. כך שאחרי השמחה הראשונית על השמש קלטתי שעכשיו אשב שש שעות באוטו ממצמצת מול השמש.

להמשיך לקרוא