בעקבות צלילי המוזיקה

בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.

המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם.
האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל
אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן.
ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.

עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.

בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.

האגם. כבר ראיתי דברים מכוערים יותר
להמשיך לקרוא

חופשת הכל חוץ מסקי

לפני כמה חודשים הופתענו לקבל סופ"ש במתנה. זה היה בעקבות קנייה גדולה שעשינו, וביחד עם החשבונית קיבלנו גם ואוצ'ר לסופ"ש במלון. באוסטריה. על האלפים. בלב אתר סקי.

עכשיו, אנחנו לא באמת גולשים. כלומר, הילדים בערך כן ואנחנו מאוד תומכים, אבל האופנוען ואני עכברי יבשה יבשה (סי ווט איי דיד דר). אבל למה שזה יפריע לנו? זה מלון שווה? זה כולל דברים לשיעשוע ילדים? זה אומר שלא אצטרך לבשל סופ"ש שלם? שאט אפ אנד טייק מיי מאני. כלומר, אפילו לא צריך לקחת ממני כסף כי קיבלנו את זה במתנה.

אז הזמנו את החדר במלון לסופ"ש האחרון. בשישי בבוקר יצאנו לדרך. זה היה אחרי כמה שבועות אפורים ומעוננים ושמחנו לגלות שזכינו ביום שמש נדיר. האופנוען זכר אפילו להביא משקפי שמש, אבל אני לא. כך שאחרי השמחה הראשונית על השמש קלטתי שעכשיו אשב שש שעות באוטו ממצמצת מול השמש.

להמשיך לקרוא

שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

IMG_1205

מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם

להמשיך לקרוא

מרץ 2017 – ביקור בישראל

כל יום חומוס (שבוע בישראל והמלצות לווינה)

 

זה היה ביקור ראשון שלי בארץ אחרי כמעט שנתיים. והאמת, כבר שכחתי כמה כיף יכול להיות בישראל.

 

מתיישבים במטוס. אני שולפת חבילת מגבונים מחטאים ומנקה היטב את מגש האוכל המתקפל, את הידיות שמניחים עליהן את הידיים ואת החלון. אני מסתובבת ומגלה את האישה שיושבת ליד המעבר בשורה שלנו מתבוננת בי במבט המום.

אני: קראתי מאמר על כמה מזוהמים מטוסים. זה לא שאני משוגעת

היא (בטון רציני): דווקא נראה לי שכן

~היא מנהלת שיחה בקולי קולות עם שכנתה על "אנשים חושבים שאפשר לנקות הכל"~

הממ.

 

את היום הראשון העברנו בנחיתה ובהתאוששות בבית של ההורים שלי. ההורים שלי האכילו את כולנו, האופנוען ואני הרמנו רגליים על הספה ונזכרנו כמה כיף יכול להיות כשסבא וסבתא מטפלים לכם בילדים. תענוג.

 

מעבר לשורה של מפגשים עם בני משפחה וחברים שלא ראיתי כבר המון זמן, הגדרנו מה אנחנו רוצים לעשות בארץ ככה:

משהו שאין בהונגריה

משהו שידידותי לילדים

משהו שלא עולה הרבה כסף

 

בקיצור, החלטנו שמה שאנחנו נעשה בארץ זה ללכת לים.

כל יום.

להמשיך לקרוא

נובמבר-דצמבר 2016

יום הולדת

 

לפני שבועיים בדיוק חגגתי יום הולדת 42.

אבל לפני שאני מספרת על 42, אני צריכה לספר על 41, יום ההולדת שמבחינתי לא היה. כי במלאת לי 41 שנה הדבר האחרון שהתחשק לי היה לחגוג. זו הייתה תקופה קשה, וכשאת קירחת, אפורה, ואין לך חוש טעם (להכל יש טעם שונה ושום דבר לא באמת טעים) לא באמת מתחשק לך לחגוג.

 

אז בשנה שעברה הסתרתי את תאריך יום ההולדת שלי בפייס, כי לא רציתי שאנשים ייזכרו בקיומי וממש יכתבו לי וישאלו לשלומי ואצטרך ממש לספר להם על שלומי. זה התברר כפעולה מאוד יעילה – פרט לקרובי משפחה מאוד קרובים וחברות מאוד קרובות מהתקופה שלפני ימי הפייס, לאף אחד לא היה מושג שזה יום ההולדת שלי. בבוקר אותו יום התעוררתי לגלות שבלילה הקודם אירע פיגוע גדול בפאריז, וזה רק התחבר לרוח הבאסה הכללית. באותו ערב היינו מוזמנים כולנו לארוחת ערב אצל חברים אנגלים, עם עוד חברים אנגלים, ושם גיליתי שהם כן זוכרים את יום ההולדת שלי. שמפניה נשלפה, חיוכים קלים הוחלפו, מתנה ניתנה, וזה היה די והותר ממה שהתחשק לי לכבוד יום ההולדת ההוא.

להמשיך לקרוא