סיבוב בדבלין

"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?".
"אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים".
"לאן?" שאל האופנוען.
מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים".
"אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא כל כך קרואטיה. אגב, זה מזכיר לי, זוכרת את חבר שלי ת'? הוא בדיוק עבר לדבלין וכתב לי שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים, הוא תמיד בנסיעות ושמח שמישהו משתמש בדירה".
באמאש'ך????????

כך התארגנה הנסיעה לדבלין. טיסות הוזמנו ומייד פצחתי בחיפוש אחרי טיפים לדבלין אצל חבריי. התגובות היו, הממ, פושרות. "אני הכי ממליץ לך לצאת מדבלין, לעשות רוד טריפ לאורך החוף", אמר לי מישהו. "דווקא דבלין?" תהתה אחת האימהות האנגליות, "אם כבר עיר באירלנד אז בלפסט, וייב של לונדון אחרי המלחמה, ממש מגניב". וואלה, אתם לא ממש עוזרים, אתם יודעים. ולקינוח, כולם אמרו: את יודעת שמזג האוויר שם הוא תמיד גשם, נכון? יודעת, אבל קיוויתי שנזכה לכמה ימים נעימים בכל זאת.

תחזית מזג האוויר לביקור, אנחנו שם משישי עד שני:

נראה מבטיח!
להמשיך לקרוא

יום כתום – האלווין 2018

גם השנה היכתה בנו התחרות היוקרתית והמאתגרת הידועה גם בתור התחרות הבית ספרית לדלעות מגולפות. לפני שנתיים, כשחגגנו את ההאלווין הראשון בבית הספר והתבקשנו להביא דלעת מגולפת גיחכתי בהתנשאות, כי כי מה כבר ההונגרים האלה יודעים על האלווין. לא שישראלית תדע הרבה יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לפחות ראיתי טלוויזיה אמריקאית בצעירותי, בעוד הם הולעטו בתעמולה סוציאליסטית. כך שכשהגעתי, כולי שאננה, לבית הספר, נושאת דלעת שבדיעבד הייתה בינונית מינוס, חטפתי קצת שוק למראה תערוכת הסיום של מגמת האמנות הפלסטית של בצלאל שחיכתה לי ליד המזכירות.

בשנה שעברה, בהאלווין השני שלנו בבית הספר, כבר הגעתי מוכנה. חיפשתי מראש דלעת שמצד אחד תתאים לבעלי שתי ידיים שמאליות ומצד שני תיראה מרשים. כנגד כל הסיכויים מצאתי משהו כזה ואכן זכינו להציג את הדלעת בחדר המרכזי של התחרות (כבוד המשתווה פחות או יותר להדלקת משואה בבית הספר).

אז השנה כבר ידעתי פחות או יותר מה לצפות. השנה התבקשתי להביא שתי דלעות, כי גם הדובוש בבית הספר, וכך זכיתי ביתרון הוותק – בעוד בכיתה של הגומבוץ כל האימהות יודעות שהציפיות הן ברמת תערוכה שנתית לעיצוב, האימהות בכיתה של הדובוש, שלחלקן זה ילד ראשון בבית הספר, הגיעו ביום התחרות כשיות תמימות, וחטפו שוק. זה היה ממש תענוג של פז"מניקים לצפות בהן מגיעות עם דלעת מגולפת וחזה מנופח, קולטות את התצוגה א-לה מוזיאון המטרופוליטן שממתינה ליד המזכירות, ואז מתקפלות בשקט ומחפשות מקום צנוע יותר להניח את דלעתן.

אשר אליי, אז למרבה הצער השנה שחלפה לא הספיקה להפוך אותי לכשרונית במלאכת יד, ולכן גם השנה חיפשתי דלעת מרשימה שדורשת אפס כישורים. ומצאתי!

IMG_0621

מימין: הדלעת ש"הדובוש עשה", ולידה הדלעת שהגומבוץ באמת עשה. שזה חמוד שהוא מתעקש לעשות לבד, אבל מזל שיש לי את הדלעת שהדובוש נותן לי לעזור לו, בשביל התחרות

 

להמשיך לקרוא

איטליה וקרואטיה, ההכנות

השנה התחכמנו. כלומר, הילדים והאופנוען רצו לחזור לאותו מקום של שנה שעברה, מלון הכל כלול בקרואטיה. אני לא כל כך רציתי. כלומר, לא שסבלתי שם, כמו שהיה קצת חדגוני מבחינתי. אני לא חובבת שמש גדולה אז שבוע של בטן גב זה לא ממש אני, גם אם זה מלווה בשלוש ארוחות שוות וקוקטיילים. כן, זה לגמרי תלונות עולם ראשון.

אז התלבטנו מה עושים והרגשתי כמו הכי פארטי פופרית כי אני היחידה שלא רצתה לנסוע למקום שכל השאר רוצים. ואז הגיע הטלפון מעוז. עוז, אחי האמצעי, גר בארה"ב עם המשפחה, והוא התקשר לדווח שהם מגיעים לביקור בארץ בקיץ. עוד לפני שהספקתי לומר אין-סיכוי-שאני-דורכת-בארץ-ביולי-אוגוסט, הוא הוסיף: ומה דעתך שניפגש כולנו באירופה אחר כך.

מוזיקה לאוזניי.

אז, מקום שקרוב להונגריה וקל לטוס אליו מישראל, והכי חשוב – שאנחנו רוצים לבקר בו. הכל זעק "איטליה!! איטליה!!".

אז איטליה. התלבטנו קצת איפה באיטליה. בדמיוני ראיתי וילה עתיקה בטוסקנה, הילדים משחקים בחצר בעוד אנחנו לוגמים יין בפאטיו וצופים בהם, רוכבים על אופניים לכפר הקרוב לקנות, ובכן, עוד יין, וחוזרים בעצלתיים לווילה שלנו. אחרי זה נזכרתי שיהיה חם מאוד ושהילדים אולי ישמחו לשחק חצי שעה בחצר ואז יצטרכו עוד שעשועים אז צריך וילה עתיקה ומקסימה אבל שגם תהיה לה בריכה בחצר. בחנתי וילות באייר בי-אן-בי וגיליתי שהווילה הספציפית שהייתה בחזוני לא תואמת את חזון חשבון הבנק שלי.

עברנו הלאה. היה ברור שלא רוצים רומא, שקלנו לרגע איים כמו סרדיניה אבל אז קלטנו שלא מתחשק לנו לנהוג את כל הדרך מבודפשט עד לדרום איטליה ואז עוד מעבורת.

אז צפון איטליה. נגיד, משהו עם מים. נגיד, מקום שאפשר לישון בו ולהנות מהמקום עצמו, אבל גם לצאת לטיולים. בקיצור, אגם. ובצפון איטליה יש כמה אגמים גדולים, גארדה, קומו ומאג'ורה. בקומו הייתי עם האופנוען והיה קסום ורומנטי. שני דברים שהם לא בהכרח בראש רשימת הדרישות שלי ממקום נופש עם הילדים. גארדה לעומת זאת כולם דיווחו שגם מאוד יפה וגם מאוד ידידותי למשפחות. אז גארדה. טיול שיהיה בחלקו סיורים וטרקים ובחלקו טבילה באגם.

לעוז ולקרן היו שישה ימי חופש לתת לנו, ואנחנו רצינו טיפה יותר לחופשה השנתית הגדולה שלנו. ואז חשבנו, צפון איטליה, קרואטיה, זה לא כל כך רחוק. למה שלא ניפרד מהם בסוף החופשה בגארדה וניסע ישר לקרואטיה לכמה ימים במלון שכולם חוץ ממני רצו? בתכלס לא איכפת לי לסבול קצת בבריכה/ים/קוקטיילים/ארוחות טעימות אם זה אחרי טיול מלא עניין באיטליה.

סוף סוף החלטנו. נוסעים לאיטליה למפגש משפחתי ואז לקרואטיה לנוח. אחח, איזה כיף לתכנן.

על איפה ישנו ומה עשינו בפוסט הבא, בינתיים כאן רק על ההכנות לטיול שמורכב משני חלקים הפוכים. האחד – מזג אוויר הררי וקריר (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד – כבשן) שכולו סיורים בטבע (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד, כשחם כמו בגיהינום אף אחד לא חושק בלטפס על הר), ומצד שני כמה ימים בחום על הים התיכון (האדריאטי) שכולו רביצה ולהתלבש יפה לארוחות.

קניות. לאיטליה ראיתי את עצמי לבושה כמו בפינטרסט, מכנסי פשתן לבנים עד מתחת לברך, אולי עם פסים, גופייה, כובע קש רחב, תיק בד. חיפשתי חיפשתי ומצאתי מכנסיים כאלה:

cn14295302

בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בכפרים איטלקיים לבושה בול ככה. בתכל'ס, כשהגענו לאיטליה על 35 המעלות שבה, הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה ללבוש משהו ארוך יותר ממכנסי טוסיק וגופייה מינימלית. בלילה האחרון הכרחתי את עצמי ללבוש אותם ולו כדי להרגיש קצת חופשה בסטייל. יצאתי מהחדר כולי אפופת אדי "אני כה אופנתית", נתקלתי בגומבוץ, וזה בחן אותי ואמר: "אמא, את באה עם מכנסי פיג'מה?" הכניסו כאן תמונת שקנאי מתנגש בחלון.

הדבר הבא שקניתי לחופשה האופנתית שלי היה

להמשיך לקרוא

יום אחד מתוקתק

בשנה שעברה הוזמנו לבקר חבר של הגומבוץ שמשפחתו שהתה שבועיים על אגם הבלטון במלון עם חוף פרטי. זו הייתה הצלחה כבירה, הילדים שחו, רצו, צחקו וחזרו עם מנה מחוזקת של נמשים ו-ויטמין די. אם זה לא מספיק, אז יצאה לי מהיום הזה תמונה כל כך מוצלחת שמרחתי אותה על שני עמודים באלבום המשפחתי.

אז כשאמא של החבר ניגשה אליי לפני חודשיים ואמרה "גם השנה אנחנו נוסעים שבועיים לבלטון. תרצו אולי…" לא נתתי לה אפילו לגמור את המשפט כשצווחתי "תוציאי יומן, איזה יום טוב לכם".

וכך, בבוקרו של יום שמשי ארזתי תיק עם מגבות, בגדים להחלפה, חטיפים בכמות כפולה (לקח משנה שעברה, שאז בדרך חזרה על הכביש המהיר שני ילדים צווחו במושב האחורי שהם רעבים במשך שעה וחצי ואני הצטערתי על הרגע שיצאנו מהבית), קרם שיזוף, משחקי קלפים לילדים. כן, חשבתי על הכל. או כך חשבתי לעצמי. ואז עליתי על הכביש המהיר וקלטתי שאני הולכת לנהוג שעה וחצי מול השמש והשארתי את משקפי השמש בבית. גאון.

אז לבלטון הגעתי עם שלל קמטוטים חדשים מסביב לעיניים. כמו כן, ארזתי לילדים ארוחות בוקר שיאכלו באוטו. זו הפעם האחרונה שאני אורזת לארוחה שאוכלים באוטו ביצה קשה. הם אכלו ואני התאפקתי לא להקיא על ההגה. איך לדבר טעים ובריא כמו ביצה קשה יש ריח של משהו שיצא מישבן? מה זה.

לא משנה, הגענו. עוד לא אמרתי שלום ושני הילדים כבר היו יחפים ושעטו אל האגם. סבבה, בשביל זה באנו.

IMG_2454

אותו חוף, אותם ילדים, תמונה כמעט זהה לזו משנה שעברה. ותודה לברבור, שהגיע בול בזמן לתמונה משודרגת

 

להמשיך לקרוא

שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

IMG_1205

מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם

להמשיך לקרוא