בעקבות צלילי המוזיקה

בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.

המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם.
האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל
אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן.
ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.

עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.

בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.

האגם. כבר ראיתי דברים מכוערים יותר
להמשיך לקרוא

סיבוב בדבלין

"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?".
"אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים".
"לאן?" שאל האופנוען.
מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים".
"אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא כל כך קרואטיה. אגב, זה מזכיר לי, זוכרת את חבר שלי ת'? הוא בדיוק עבר לדבלין וכתב לי שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים, הוא תמיד בנסיעות ושמח שמישהו משתמש בדירה".
באמאש'ך????????

כך התארגנה הנסיעה לדבלין. טיסות הוזמנו ומייד פצחתי בחיפוש אחרי טיפים לדבלין אצל חבריי. התגובות היו, הממ, פושרות. "אני הכי ממליץ לך לצאת מדבלין, לעשות רוד טריפ לאורך החוף", אמר לי מישהו. "דווקא דבלין?" תהתה אחת האימהות האנגליות, "אם כבר עיר באירלנד אז בלפסט, וייב של לונדון אחרי המלחמה, ממש מגניב". וואלה, אתם לא ממש עוזרים, אתם יודעים. ולקינוח, כולם אמרו: את יודעת שמזג האוויר שם הוא תמיד גשם, נכון? יודעת, אבל קיוויתי שנזכה לכמה ימים נעימים בכל זאת.

תחזית מזג האוויר לביקור, אנחנו שם משישי עד שני:

נראה מבטיח!
להמשיך לקרוא

ויקפאו בני ישראל במדבר

אל שדה התעופה הגענו בשמונה בבוקר, מה שדרש ממני לקום שעה מוקדם יותר מביום רגיל. אני לא מגיבה טוב להשכמות מוקדמות, ואני מאותגרת שכלית גם ככה מאז ההריונות (עד מתי טפשת 2010), אז הגעתי לשדה מטומטמת מתמיד. על פניו זה היה יכול לעבור בשקט, אבל אני זו שהתעקשה לענות על שאלות הסלקטור של אל על. וכשהוא שאל מאיפה הגעתם לכאן, עניתי: "מלונדון". ובואו, טכנית זה נכון, באמת עברנו לגור בבודפשט מלונדון, אבל הסלקטור פחות התעניין בקורותיי לפני שבע שנים, ויותר רצה לדעת על התנהלותינו בדרך לשדה התעופה. אז כשעניתי "מלונדון", הוא הרים גבה, ואילו האופנוען שלח בי מבט מיואש של "כמה פוסטמה אפשר להיות", ותיקן: "מהבית. הגענו עכשיו מהבית".

זו לא הייתה היציאה המטומטמת היחידה שלי באותו בוקר, ועל כן הסלקטור תקע בי מבטים חושדים יותר ויותר. לבסוף הוא ביקש שנמתין והלך לבדוק משהו כשהוא מחזיק *רק את הדרכון שלי* ביד. הוא חזר כשהוא מבקש עוד תעודות מזהות ממני, וגם מהן הוא לא היה מרוצה. בינתיים אנשים אושרו לצ'ק אין ועקפו אותנו בקצב, ורק אנחנו, עוד שנייה שמים עלינו אזיקונים ופלנלית. אני לא מאשים אותו, אמר האופנוען בהשלמה, גם אני לא הייתי מעלה אותך על הטיסה.

טוב, בסוף נתנו לנו לטוס. ואפשר לחלק אותנו ואת הילדים לארבע דמויות כשזה מגיע לטיסה:

חכם: הילד ששולף ספר בתחילת הטיסה ומרים ממנו את העיניים רק אחרי הנחיתה.
רשע: האמא שיודעת שיש ילד קל וילד פחות קל, ועם תכנון מתוחכם – לכאורה, הכל לכאורה – הצליחה לשבת ליד הילד הקל, תוקעת את האופנוען בשורה מאחורינו עם הילד הפחות קל. בהלוך וגם בחזור.
תם: האבא שלא חשב מראש על זה שאם אני והגומבוץ ראשונים בעלייה למטוס אז אנחנו נתיישב ביחד ונותיר לו להתיישב עם הדובוש. בהלוך וגם בחזור.
שאינו מפסיק לשאול: הילד שחופר, וחופר, וחופר, וחופר, וחופר, ועושה הפוגות רק כדי לבכות שמשעמם לו/הוא רעב/הוא עייף ולא מצליח לישון.

בסוף נחתנו בארץ, כולנו נכונים לקצת שמש נעימה. כלומר, הצצתי מראש בתחזית וראיתי שהיום שאנחנו נוחתים הוא יום קריר וייתכן גשם, אבל לא נתתי לתחזית לבלבל אותי. גם אם יום אחד קר, מתישהו יתחמם, לא? כאילו, סוף אפריל בישראל?

ותודה לאיריס על ההשראה למם, כי כשאמרתי לה שאנחנו קופאים כי הבאתי רק בגדים קצרים, ענתה "כמה קולוניאליסטי מצידך"
להמשיך לקרוא

הדרך הכי טובה (לא) לעשות סקי

בתחילת שנת הלימודים הקריא לי האופנוען אימייל שהתקבל מבית הספר: "בזמן חופשת הסקי השנתית הורי התלמידים מוזמנים להצטרף לשבוע בית ספר סקי לילדים, בתשלום נפרד לחופשה לכל המשפחה".
"אוף", רטנתי, "אין להם בושה. בטח, מייד אני מתנדבת לשלם על חופשת סקי בשביל להיות תקועה שבוע שלם עם ההורים שאני רואה כל בוקר, ועוד בפנסיון עלוב בגירסה המזרח אירופית להר החרמון".
"זה באיטליה, באתר סקי על האלפים".
"איזו יוזמה נפלאה של בית הספר! ממש חשוב לגבש את התלמידים ואת ההורים ועל הדרך עוד ללמוד סקי! ברור שנצטרף!"
הכל עניין של לוקיישן. אז נרשמנו בספטמבר ושמנו ביומן שבסוף החורף נוסעים לסקי באיטליה. התיכנון היה לנסוע עם האוטו (יש אופציה להגיע עם אוטובוס של בית הספר, אבל הרוב מעדיפים להגיע עם האוטו), ותיכננו לצאת באיזי בבוקר, לעצור ללאנץ' באוסטריה, להגיע לקראת הערב למלון ולהתחיל את הסקי למחרת בבוקר. הכל היה רגוע. עד שיום לפני הנסיעה פגש האופנוען אבא אחר מבית הספר, ובעודם משוחחים על הנסיעה מחר, אמר האבא השני: "אנחנו כמובן נצא מוקדם, שווה להשקיע בשביל לקבל את החדרים הטובים יותר". מתברר שחצי מהמלון חדרים חדשים ומשופצים, וחצי חדרים ישנים מבאסים.

ככה יצא שאני זו שדחפה את כולם להתעורר מוקדם ולצאת בבוקר, משהו שלא קורה בד"כ. אבל המחשבה על להיתקע בחדר מבאס לשבוע דירבנה מספיק.

השכמנו, הזדרזנו ו….

להמשיך לקרוא

מגפיים אורבניים וטרק

לפני שנה וקצת נסענו לסלובניה. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלנו לשם ונהננו מאוד, אבל כיוון שבילינו שלושה ימים בגשם שוטף, המסקנה הראשונה שלנו הייתה שנחזור, אבל בתאריך טוב יותר מבחינת מזג אוויר ולא באמצע ספטמבר. אז כל הקיץ אמרנו "צריך מהר לקפוץ לסופ"ש לסלובניה לפני שהקיץ נגמר" ואיכשהו לא מצאנו סופ"ש וכשכבר מצאנו סופ"ש אז לא היה מקום בחווה הספציפית שרצינו לישון בה. עד שמצאנו שוב סופ"ש פנוי בלו"ז שלנו וגם בלו"ז של החווה. באמצע ספטמבר.

וכך, כנגד כל ההחלטות שלנו, נסענו לסלובניה בדיוק באותו טיימינג שנסענו בו בשנה הקודמת. לא נורא, אמרנו לעצמנו, לפחות הפעם אנחנו יודעים מה מצפה לנו אז נתכנן אחרת, פעילויות יותר בפנים ופחות טרק של הנהר המהמם שרצינו לחזור אליו ביום שמש.

אז הפעם ארזתי כמו שצריך. סווטשירטים ופליסים, מעילי גשם, כובעים, מגפיים. הפעם לא נקפא. ובאמת, לא קפאנו. קשה לקפוא בפאקן 25 מעלות ושמש!!!!

כן, כנגד כל התחזיות, נפלנו על מזג אוויר מעולה. רק מה, שוב לא היו לנו בגדים מתאימים. הכניסו כאן מם צרות עולם ראשון.

הדרך לסלובניה. אני טופחת לעצמי על השכם על התכנון הנכון והאריזה המדויקת שהבאתי

להמשיך לקרוא