ביקור בזק בארץ

עם בואו הקרוב של פסח נאלצנו להודות שהילדים מעולם לא ראו פסח כהילכתו. עד כה חגגנו פסח עם ההורים של האופנוען, רק אנחנו והם, וכיוון שהם לא מדברים עברית לא הייתה שם קריאת הגדה, או שעשינו סדר במסעדה עם עוד מאה איש, שבו המורה לעברית של הקהילה מקריא את כל ההגדה, ללא כל השטיקים המשפחתיים שהופכים את הסדר לנוסטלגיה אהובה. מה זה שווה סדר אם אין אינטריגות למי יקריא את המשפט עם הציצי והערווה ומי ישחק אותה עם החכם ולא ייפול עם הרשע? לא שווה. בקיצור, הילדים לא ממש התרשמו מסדר פסח.

אז השנה החלטנו שנראה להם שסדר פסח יכול להיות גם כיף ונטוס לארץ. רק מה, בית הספר של הגומבוץ לא יצא לחופשה בתקופה הזו ואנחנו קצת מפחדים מהמחנכת שלו ולא רצינו להסביר לה למה הוא נעלם לשבוע (חוקי בית הספר הם שאסור להיעדר יותר מיומיים ללא אישור רפואי. אלא אם כן נוסעים לסקי בינואר-פברואר). בנוסף, לט'ס פייס איט, חול המועד הוא לא בדיוק זמן אידיאלי לחופשה בארץ, כל המקומות הטובים עמוסים וחצי מהמקומות של האוכל סגורים. אז הזמנו נסיעת בזק – יום לפני הסדר, הסדר, יום אחריו ועוד יום. היה ברור שלא נספיק לראות חברים כמו שצריך אבל לפחות הספקנו לראות משפחה, פלוס קומץ חברות טובות שזו לא הפקה לפגוש אותן, פשוט נחתנו לה בבית (תודה, חגית).

וכך נחתנו בארץ זמן קצר לפני החג. הופתענו לגלות שלמרות החמסין ששלט בארץ איזה שבוע, בדיוק בשבילנו צנחו הטמפרטורות ל-18 מעלות ורוחות חזקות. קריזה, ארזתי רק בגדים קצרים והבטחנו לילדים ים.

IMG_1380

חוץ מאיתנו לא היה שם כלב. כלומר, היה שם רק כלב. הכלב הופיע מאיפשהו ושיחק עם הילדים

להמשיך לקרוא

שבוע סקי ללא סקי (כמעט)

בכל חורף יוצאים בתי הספר בהונגריה (ובאירופה בכלל בתכלס) לשבוע חופש בסביבות פברואר, שמוגדר "שבוע סקי". רוב בתי הספר מארגנים בשבוע הזה טיול בית ספרי לשבוע לאתר סקי כלשהו, שאליו גם ההורים אמורים להצטרף. זה עולה הון וזה כמובן לא חובה. מי שלא מצטרף לטיול הסקי פשוט מקבל שבוע ללא בית ספר. כמובן שיש אנשים שלא מתחשק להם לשלם הון ולהיתקע במלון עם כל הורי הכיתה, ולכן חלק פשוט נוסעים לסקי בשבוע הזה באופן פרטי. בכל מקרה, חלק נכבד מילדי הכיתה נוסעים בשבוע הזה לסקי.

חוץ מהילדים שלנו. אנחנו, כמו שהגדיר את זה האופנוען, "באנו מהמדבר". כלומר, אנחנו לא בדיוק בדואים אבל אנחנו לא עושים סקי, אז לנסוע עם כל הורי הכיתה, להיתקע על פיסגת הר באוסטריה לשבוע בלי שיש לנו מה לעשות ולקינוח לשלם על זה הון זה לא ממש בשבילנו. אלא שלגדל ילדים באירופה בלי ללמד אותם לגלוש זה לבודד אותם חברתית. אז החלטנו שלא נעביר אליהם את חולשתנו המזרח תיכונית ונשלח אותם ללמוד סקי.

ובאמת, הגומבוץ עשה קורס סקי כשהיה בגן, והתכוונו לשלוח את הדובוש גם לקורס הזה אלא שאז הייתי חולה וכל התוכניות השתנו ומפה לשם חלפו שלוש שנים, הגומבוץ בקושי זוכר איך גולשים והדובוש לא למד בכלל. ובינתיים ההורים של החברים שלהם מפבלשים בפייס כל מיני "ג'וניור כבר במסלול האדום" ומזכירים לנו שאנחנו מגדלים דור שני לאירופים מוגבלים.

אז השבוע, עת יצא בית הספר של הגומבוץ לשבוע סקי, החלטנו שהשנה הם גולשים, והנה, ברוך השם, ביום חמישי בערב נזכרנו שזה היה שבוע הסקי וטרם יצא להם לגלוש. אז היום בבוקר לקחנו אותם לשיעור. אבל רגע, לפני שאני מדברת על הסקי, אני חייבת להזכיר מה עשינו אתמול: נסענו לווינה, כי אני הייתי חייבת קצת אוורור מרוסיה וסופרמרקט שלא מכניס לדיכאון (כי השירות ההונגרי ומבחר המרגרינה והסלמי מבאס לי את הצורה).

בווינה נסענו ל"בית המוזיקה", Haus der Musik, שעליו שמעתי בהמלצת חוה, שאני לא בטוחה אבל נדמה לי  שקוראת כאן וכתבה סיכום של קורותיה בווינה עם ילדים בפייס. היה ממש מוצלח. בכניסה מחכה לילדים גרם מדרגות שהוא בעצם פסנתר, כמו ב"ביג".

IMG_1205

מוצארט, בטהובן וכל אדם שלמד תווים מתהפכים בקברם

להמשיך לקרוא

48 שעות בלונדון

לפני כמה חודשים חזרה חברתי שיבון ללונדון. וכשהיא עזבה היא אמרה שכל חבורת האימהות מוזמנת אליה לסופ"ש. לא התייחסתי לזה ברצינות, כי מה, היא משוגעת, לארח חמש נשים אצלה בבית? ומה הסיכוי שכולנו נקנה כרטיסים, נשאיר את הילדים בבית וניסע ללונדון?

אקיצר, התעלמתי. וכשנפתחה קבוצת ווטסאפ בשם "לונדון קולינג" ובה דוסקס הסופ"ש שוב ושוב התעלמתי גם כן. כך שקצת הופתעתי כשנכנסתי להתעדכן בקבוצה וגיליתי שיש תאריך והכל ועכשיו כולן עוסקות בסקר מחירי כרטיסים. כלומר, זה ממש קורה. נו טוב, יש נסיעה ללונדון, לא אומרים לא.

אז את הסופ"ש האחרון ביליתי בלונדון. הגענו חמש אימהות מבודפשט, ארבע מאיתנו בשלוש טיסות שונות ועוד אחת הצטרפה בכלל ברכבת מפאריז. בערב הראשון התכנסנו בדירתה של שיבון והרמנו כוסית שמפניה לכבוד סופ"ש הבנות הצפוי.

IMG_0309

הדירה התגלתה כדירה לונדונית מקסימה

להמשיך לקרוא

סופ"ש בחווה. סלובניה

לפני כמה חודשים היינו אמורים לנסוע לסלובניה. לא סתם לטייל, אלא גם לפגוש שם את חברתי גילה ומשפחתה. בנינו הרים וגבעות על הטיול להרים בסלובניה. הזמנו מקום מראש, גילה ערכה לו"ז ושמרה פעילויות שטובות לילדים קטנים לימים שנהיה איתם, הכנו את הילדים לטיול מגניב, כי היינו אמורים לישון בחווה אמיתית, שפרט למשק משכירה גם חדרים לתיירים.

שבוע לפני הנסיעה נתפס לאופנוען הגב. לא נתפס "כואב לי הצד כשאני מסתובב", כי אם "יכול רק לשכב ואין מצב לשבת". אמרנו טוב, יש לנו שבוע, יעבור לו.

שלושה ימים לפני הטיול הכנתי את גילה שאולי נבטל, אבל עוד לא בטוח, כי בטח מחר האופנוען יקום עם גב כמו חדש.

יום אל הטיול האופנוען עדיין שכב על הרצפה בבית ונאנק מכאבים בכל פעם שניסה לשבת. היו לנו 24 שעות עד שהוא יצטרך לשבת באוטו שש שעות בדרך לאלפים הסלובנים. סירבנו להתייאש.

התייאשנו בערב, 12 שעות ליציאה לדרך, כשהאופנוען עדיין לא הצליח להתרומם לישיבה מהשטיח. הודענו לגילה, ושלחנו מייל לחווה שהיינו אמורים לישון בה. כעיקרון מדיניות הביטולים אמרה שאין החזר אם זה תוך פחות מ-72 שעות לנסיעה, אבל הסברתי במייל שממש רצינו, רק נתפס לנו הגב. מה שמחנו לקבל מייל בחזרה מבעלת החווה החביבה, שאמרה שהיא מבינה, מאחלת בריאות שלמה ולא תחייב אותנו.

זו דוגמה מצוינת לאיך שירות טוב משתלם – החלטנו שניסע לסלובניה בתאריך אחר, ונישן רק שם. במהלך הקיץ עברנו על האתר שוב ושוב, וגילינו שהחדרים בחווה תפוסים לגמרי עד אמצע ספטמבר. בלית ברירה הזמנו את החדר לסופ"ש באמצע ספטמבר. אמצע ספטמבר זה עוד נעים, אמר האופנוען, גם אם יהיה קריר יותר מאוגוסט, כמה רע זה כבר יכול להיות?

IMG_2172

מזג האוויר ביום שהגענו לסלובניה. נראה לי שמבטלים את התוכנית של השחייה באגם

להמשיך לקרוא