שיכורים בקרואטיה

העלים נושרים כאן בקצב, צבעי הסתיו מהממים, ויש לי מלא פוסטים של סתיו וספרים, אבל מה, אני בפיגור מטורף וטרם סיכמתי את קרואטיה, וסיגט ושלל דברי קיץ. אז הבוקר התפנה לי זמן נדיר והנה אני כאן, לספר על קרואטיה. בשלב הזה כבר חלפו חודשיים וחצי מאז ואני בקושי זוכרת שהיינו שם, אז אם לא עכשיו זה ייפול בנבכי האלצהיימר וחבל.

לקרואטיה הגענו מאיטליה, אחרי שבוע משפחתי ומעולה על אגם גארדה עם אחי ומשפחתו מלוס אנג'לס. בדרך מאגם גארדה לקרואטיה עברנו ליד ונציה, ליד מרכז אאוטלטים ששייך לרשת האאוטלטים שאנחנו אוהבים באוסטריה. עצרנו שם. היה מקסים וגילינו שאומנם המרכז יותר קטן מאחיו האוסטרי אבל יש בו הרבה יותר סטייל. אין על האיטלקים. הייתה לנו חצי שעה שם, היה ארבעים מעלות והילדים היו איתנו, כך שלא אידיאלי ליום קניות, ועדיין סיכמנו את הביקור שם במעיל גשם לי ובערימת שוקולדים (פשטתי על החנות של לינדט) בעוד האופנוען בכלל סחב עימו שלל שקיות שכללו סוודרים בעיצוב איטלקי, שני זוגות נעליים ומעיל גשם. הוא בהחלט מקבל את פרס הקונה המצטיין.

התכנון לקרואטיה לא היה קשה מדי: נסענו ישירות להכל כלול שהיינו בו בשנה שעברה. בשנה שעברה מצאתי את המקום כיף אבל טיפה חדגוני, ולכן כשהילדים והאופנוען מאוד ביקשו לחזור לשם אמרתי שהשנה אשמח לחזור אליו לשהות קצרה יותר.

אז, הכל כלול בקרואטיה. אתם יכולים לנחש בדיוק מה זה אומר: אם לא אוכלים אז שותים. אם לא שותים אז אוכלים. בהפוגות הקצרות בין האוכל לשתייה רובצים בבריכה/על החוף. וחוזר חלילה.

IMG_2861

הים אותו ים והילדים אותם ילדים. אפילו הטמפרטורה אותה 40 מעלות.

 

להמשיך לקרוא

שבעה לסבתא

בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.

טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.

אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦

אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

IMG_0318

האם בבית של כל הסבתות תלוי הציור הזה?

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?

עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

 

 

IMG_0298

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?

האופנוען: פחותוש

 

להמשיך לקרוא

כמעט שבוע בגארדה

לאיטליה יצאנו מוקדם בבוקר. לפנינו היו שמונה שעות נסיעה לא כולל הפסקות ופקקים, שני ילדים לבדר וניווט בכבישים איטלקיים, מה שהתברר כאתגר הגדול מכולם. כדי לנסוע לאיטליה מהונגריה צריך לעבור בסלובניה או באוסטריה. הלכנו על אוסטריה. ובאמת, באוסטריה כמו באוסטריה, הכבישים היו ברורים, פנויים, מסודרים, מעולים. עוד לפני הצהריים כבר היינו בגבול אוסטריה-איטליה, אי שם על האלפים. מהמם, בהחלט.

על פניו, הדרך משם צריכה להיות ברורה – יורדים דרומה לכיוון האגם. בחרנו לישון באתר קמפינג שמשכיר גם מעין צימרים קטנים, כי עם כל הכבוד לקמפינג, אני אומנם אדם אחר מאז הילדים (בעיקר טיפשה יותר), אבל למרבה הצער גינוני פרינססה שאינה חולקת שירותים עם אנשים זרים עדיין איתי.

מחנה הקמפינג שוכן בדרום מזרח האגם, ליד הכפר פסקיארה דל גארדה (בתרגום: דייגי גארדה). המעבר בין הכבישים האיטלקים לימד אותנו שהם מטורפים. כן, יש ווייז, ו-ווייז אומר לצאת ביציאה השלישית מהכיכר, אבל כל יציאה מורכבת משלוש יציאות מישנה והכיכר עצמה אינה עגולה אלא צורה אמורפית לא ברורה. איך אמורים לספור בדיוק??! נרשמו מאה פעמים של הצליל המבאס הזה של וייז כשהוא מחשב את המסלול מחדש כי לא פניתם בפנייה הנכונה.

את סיכומו של המסע הבאנו בפינאלה מייצגת: הווייז ציין שיש חמש דקות ליעד, פיספסנו את היציאה הנכונה מהכביש המהיר, צליל החישוב מחדש נשמע ברורות באוטו וזמן ההגעה קפץ ל-25 דקות. תוסיפו שני ילדים נאנקים מאחורה שנמאס להם ותבינו כמה שמחנו נוט על הטעות הזו.

טוב, היינו אמורים להגיע בארבע, הגענו בשש. העיקר שהגענו. קיבלנו הסברים על האתר והצימר שלנו והלכנו לראות. הייתי קצת לחוצה מזה, כי אני מצאתי ובחרתי את המקום, ובעקבותיי גם עוז ומשפחתו הזמינו שם, כך שאם זה לא משהו אז קצת באשמתי. וככל שנכנסנו לאתר דאגתי עוד יותר, כי היו שם מלא קראוונים צפופים וחבלי כביסה ביניהם והכל 35 מעלות לוהטות ומה לעזאזל עשיתי כשמיקמתי אותנו בסצינה מסרט של קוסטוריצה.

איזה מזל שהתברר שהצימרים, שנחשבים כנראה לאזור היוקרה של המחנה, נמצאים באזור מבודד של המחנה, כולל מדשאה פרטית וגינת שעשועים קטנה ובאופן כללי הכל מרווח ושקט. פווו, אנחת רווחה.

עכשיו נשאר לחכות לעוז ולקרן על ילדיהם, שהיו אמורים להגיע בתשע וחצי בערב. גם הם נתקלו במערכת הכבישים האיטלקית, וכך נראו הסמסים שלהם:

"נחתנו במילאנו!"

"יש תור של שעה וחצי בהשכרת הרכב, ייקח לנו יותר זמן משחשבנו"

"בשעה טובה יצאנו לדרך! הווייז אומר 23:00, אל תחכו ערים"

"טעינו בניווט, נקווה שנגיע עד חצות"

"פיספסנו את הפנייה האחרונה! זמן ההגעה קפץ ב-25 דקות!!"

כן, הם פיספסו את אותה הפנייה שאנחנו פיספסנו.

יצא שהם הגיעו קצת אחרי חצות, והאופנוען והדובוש כבר חרפו במיטתם. הגומבוץ ואני קיבלנו את פניהם והייתה פגישה מרגשת. בכל זאת פגישה בין בני דודים ראשונים לראשונה זה שלוש שנים.

הלכנו לישון וקמנו בבוקר מלאי אנרגיה. היו כמה רגעי שתיקה מביכה בין בני הדודים אבל אז שלפנו צעצועים וערכת בועות והילדים שכחו את עצמם בתוך זה ורבע שעה אחרי כולם כבר פיטפטו בעליצות.

IMG_2780

בונדינג: עוז מארגן את הילדים לכדורגל, במדשאה של הצימרים

 

להמשיך לקרוא

איטליה וקרואטיה, ההכנות

השנה התחכמנו. כלומר, הילדים והאופנוען רצו לחזור לאותו מקום של שנה שעברה, מלון הכל כלול בקרואטיה. אני לא כל כך רציתי. כלומר, לא שסבלתי שם, כמו שהיה קצת חדגוני מבחינתי. אני לא חובבת שמש גדולה אז שבוע של בטן גב זה לא ממש אני, גם אם זה מלווה בשלוש ארוחות שוות וקוקטיילים. כן, זה לגמרי תלונות עולם ראשון.

אז התלבטנו מה עושים והרגשתי כמו הכי פארטי פופרית כי אני היחידה שלא רצתה לנסוע למקום שכל השאר רוצים. ואז הגיע הטלפון מעוז. עוז, אחי האמצעי, גר בארה"ב עם המשפחה, והוא התקשר לדווח שהם מגיעים לביקור בארץ בקיץ. עוד לפני שהספקתי לומר אין-סיכוי-שאני-דורכת-בארץ-ביולי-אוגוסט, הוא הוסיף: ומה דעתך שניפגש כולנו באירופה אחר כך.

מוזיקה לאוזניי.

אז, מקום שקרוב להונגריה וקל לטוס אליו מישראל, והכי חשוב – שאנחנו רוצים לבקר בו. הכל זעק "איטליה!! איטליה!!".

אז איטליה. התלבטנו קצת איפה באיטליה. בדמיוני ראיתי וילה עתיקה בטוסקנה, הילדים משחקים בחצר בעוד אנחנו לוגמים יין בפאטיו וצופים בהם, רוכבים על אופניים לכפר הקרוב לקנות, ובכן, עוד יין, וחוזרים בעצלתיים לווילה שלנו. אחרי זה נזכרתי שיהיה חם מאוד ושהילדים אולי ישמחו לשחק חצי שעה בחצר ואז יצטרכו עוד שעשועים אז צריך וילה עתיקה ומקסימה אבל שגם תהיה לה בריכה בחצר. בחנתי וילות באייר בי-אן-בי וגיליתי שהווילה הספציפית שהייתה בחזוני לא תואמת את חזון חשבון הבנק שלי.

עברנו הלאה. היה ברור שלא רוצים רומא, שקלנו לרגע איים כמו סרדיניה אבל אז קלטנו שלא מתחשק לנו לנהוג את כל הדרך מבודפשט עד לדרום איטליה ואז עוד מעבורת.

אז צפון איטליה. נגיד, משהו עם מים. נגיד, מקום שאפשר לישון בו ולהנות מהמקום עצמו, אבל גם לצאת לטיולים. בקיצור, אגם. ובצפון איטליה יש כמה אגמים גדולים, גארדה, קומו ומאג'ורה. בקומו הייתי עם האופנוען והיה קסום ורומנטי. שני דברים שהם לא בהכרח בראש רשימת הדרישות שלי ממקום נופש עם הילדים. גארדה לעומת זאת כולם דיווחו שגם מאוד יפה וגם מאוד ידידותי למשפחות. אז גארדה. טיול שיהיה בחלקו סיורים וטרקים ובחלקו טבילה באגם.

לעוז ולקרן היו שישה ימי חופש לתת לנו, ואנחנו רצינו טיפה יותר לחופשה השנתית הגדולה שלנו. ואז חשבנו, צפון איטליה, קרואטיה, זה לא כל כך רחוק. למה שלא ניפרד מהם בסוף החופשה בגארדה וניסע ישר לקרואטיה לכמה ימים במלון שכולם חוץ ממני רצו? בתכלס לא איכפת לי לסבול קצת בבריכה/ים/קוקטיילים/ארוחות טעימות אם זה אחרי טיול מלא עניין באיטליה.

סוף סוף החלטנו. נוסעים לאיטליה למפגש משפחתי ואז לקרואטיה לנוח. אחח, איזה כיף לתכנן.

על איפה ישנו ומה עשינו בפוסט הבא, בינתיים כאן רק על ההכנות לטיול שמורכב משני חלקים הפוכים. האחד – מזג אוויר הררי וקריר (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד – כבשן) שכולו סיורים בטבע (כלומר, כך חשבתי. בדיעבד, כשחם כמו בגיהינום אף אחד לא חושק בלטפס על הר), ומצד שני כמה ימים בחום על הים התיכון (האדריאטי) שכולו רביצה ולהתלבש יפה לארוחות.

קניות. לאיטליה ראיתי את עצמי לבושה כמו בפינטרסט, מכנסי פשתן לבנים עד מתחת לברך, אולי עם פסים, גופייה, כובע קש רחב, תיק בד. חיפשתי חיפשתי ומצאתי מכנסיים כאלה:

cn14295302

בדמיוני ראיתי את עצמי מטיילת בכפרים איטלקיים לבושה בול ככה. בתכל'ס, כשהגענו לאיטליה על 35 המעלות שבה, הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה ללבוש משהו ארוך יותר ממכנסי טוסיק וגופייה מינימלית. בלילה האחרון הכרחתי את עצמי ללבוש אותם ולו כדי להרגיש קצת חופשה בסטייל. יצאתי מהחדר כולי אפופת אדי "אני כה אופנתית", נתקלתי בגומבוץ, וזה בחן אותי ואמר: "אמא, את באה עם מכנסי פיג'מה?" הכניסו כאן תמונת שקנאי מתנגש בחלון.

הדבר הבא שקניתי לחופשה האופנתית שלי היה

להמשיך לקרוא