אוגוסט 2016 – מלון ילדים וסיגט

 

אוויר הרים ופרות

לפני שבועיים יצאנו לחופש. זו הייתה חופשה ראשונה אחרי הרבה זמן, והיו לנו הרבה סיבות לשאוף אליה. כולנו היינו צריכים אוורור, כך שציפינו בהתלהבות לחופשה. נסענו כמו תמיד, למלון ילדים באוסטריה – הילדים משועשעים, לנו מגישים שלוש ארוחות ביום פלוס חטיפים ביניהן, וכולנו שואפים אוויר אלפיני צלול.

בבוקר הנסיעה האופנוען קם בחמש בבוקר כדי להספיק לקנות לחמניות טריות ולהכין כריכים לנסיעה הארוכה. בשמונה בבוקר היינו כולנו באוטו. הכל נראה מבטיח.

חצי שעה אחרי שיצאנו נזכרנו שהשארנו בבית את הכריכים שהאופנוען הכין. העיקר הוא קם בחמש בבוקר להכין אוף

שעה אל תוך הנסיעה קלט האופנוען שהאוטו מושך קצת ימינה. זה לא נורא אבל זה מעצבן כשלפניך נסיעה של שש שעות. עצרנו למלא אוויר בגלגלים ליתר ביטחון. לא עזר עצבני

שעה וחצי בדרך הדובוש הושיט לי חתיכת קלקר ענקית. בעודי מנסה להבין מאיפה זה הגיע קלטתי שכיסא הבטיחות שלו מתפרק אה?

שעתיים מרגע שיצאנו עמדנו בתור בגבול עם אוסטריה. עניין שבד"כ לוקח שלוש שניות לקח הפעם יותר משעה, בגלל משבר הפליטים.

אז בשלב הזה היינו אחרי יותר משלוש שעות נסיעה ובינתיים הרגשנו שהקארמה קצת נגדנו. ומתברר שזה עוד היה רק ההתחלה.
כי ארבע שעות מרגע שיצאנו, עמוק בתוך אוסטריה הכפרית וכשהאלפים כבר באופק, הופיעה על המסך באוטו ההודעה הבאה: "תקלה במנוע. המנוע אינו פועל בהספק מלא. נא סעו באורח מתון עד הגעתכם למוסך".

שזו בערך ההודעה האחרונה שאתם רוצים לראות רגע לפני שאתם עומדים לטפס על סדרת הרים גבוהים שידרשו את כל הכוח של המנוע.

ניסינו להתעלם מזה. זה לא עבד. עזבו, במקום לפרט מה קרה, במקרה הכינותי מם מראש.

 

 

להמשיך לקרוא

יולי 2016 – פוסט הסרטן

תכלה שנה

לא כתבתי פה שנה. והייתה סיבה טובה. כלומר, רעה. אני מתנצלת על ההיעלמות. לא אכביר מילים, בעיקר כי אין לי. במקום זה, אני אתן לממים* לתאר את התקופה.

*ממים: תמונות שעליהן מרכיבים טקסט. לכל תמונה יש משמעות משלה בשפת הממים, ובצירוף הטקסט נוצר מסר עמוק יותר. בערך. אם אתם לא מכירים ממים – לא נורא. עדיין תצליחו להבין, מקסימום בלי המשמעות הממית.

להמשיך לקרוא

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 

אמרה מרים – אה, זה ים.

להמשיך לקרוא

אוגוסט 2014 (מלון ילדים)

עבר המון זמן מאז העדכון האחרון, ולא שאין לי מה לספר, אלא שיש לי בקנה שני פוסטים כיפים, על חופשה ועל פסטיבל סיגט, ולכי תפרסמי פוסטים כיפים כשהחדשות מישראל שוברות לך את הלב.

ועם זאת, הפסקת אש, זה הזמן לפבלש.

 

 


 

 

אז יצאנו לחופשה. ובדיוק כמו לפני שנתיים, שוב הקריטריונים שלנו לחופשה היו פשוטים מאוד: המלון צריך להיות מלא שעשועים לילדים, כדי שאנחנו נוכל לנוח. כן, חלפו הימים שבחרתי את מקום החופשה שלנו לפי תמהיל מדויק של מסעדות טובות/ברים מגניבים/קניות משובחות. לא לא, אני תנו לי עכשיו מיטה נוחה ותעייפו לי את הילדים. זה כל מה שצריך.

 

כבר כתבתי לפני שנתיים על הקונספט של מלון ילדים – זה בד"כ בנוהל הכל כלול, ובמסגרת הכלול יש גם המון דברים לילדים: משחקיות בכל רחבי המלון, בר אוכל לילדים, אזור משחקים באמצע חדר האוכל כדי שהילדים שגמרו לאכול יילכו לשחק ולא יפריעו להורים שלהם לאכול, בריכות מיוחדות לילדים, עגלות (לא צריך לסחוב את שלכם מהבית), אופניים משפחתיים (עם נגרר לילדים), חדר בייביסיטר לילדים עד גיל שלוש ומועדונים לפי גילאים לשאר הילדים ומחשבה על כל פרט קטן בחדרים של המלון (מנורת לילה בחדר הילדים, שרפרפים להגבהה ליד כיור האמבטיה וכו).

 

בפעם שעברה הלכנו על מלון שיושב באוסטריה לא רחוק מהגבול עם הונגריה, כך שבסה"כ נסענו שלוש שעות והגענו. אבל הפעם הרהבנו עוז והחלטנו לנסוע קצת יותר זמן. עדיין באוסטריה אבל קרוב מאוד לגבול עם גרמניה, על האלפים.

 

כן, גם אני גדלתי על היידי בת ההרים ועל שוקולד מילקה ועל תמונות על בונבונירות שוויצריות של הרים ירוקים שלא ממש דמו לנופים של נס ציונה, אבל לא הפריעו לי לדמיין שאני שם. ואם זה במרחק הפעוט של שש שעות נסיעה מהבית שלי, אז זה הזמן.

 

שש שעות נסיעה זה בלי ילדים. עם ילדים זה משהו אחר. תיכננו את הדרך בקפידה, וזה הלך ככה: לסחוב כמה שיותר באוטו, רצוי אפילו שלוש שעות, ואז, כשאנחנו כבר באוסטריה, לעצור באיזה כפר קטן, למצוא בו מסעדה מקומית עם גינת משחקים צמודה, לאכול צהריים ולתת לילדים להוציא אנרגיה בגינה, ואז להכניס אותם לאוטו ולקוות שיירדמו להמשך הדרך.

החלק הראשון של התוכנית עבר בהצלחה. הצלחנו לסחוב עד איזה כפר איפשהו באוסטריה, ושם עצרנו ליד איזו מסעדה, שלידה הייתה גינת משחקים משו משו.

מסעדה. כן, ברור שחושבים אם ליהודים היה מותר לאכול פה ב-1939.

להמשיך לקרוא