טיול שנתי כיתה א' (פוסט ארכיון מספטמבר 2016)

באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', הצהירה המחנכת שכבר בספטמבר, כחלק מגיבוש הכיתה החדשה, תצא הכיתה לטיול. לשלושה ימים. משוכנעת שכל הורי הכיתה יתחרפנו, החלטתי להישאר בשקט ולראות מה אחרים יעשו. למרבה השוק, אף אחד אחר לא עיפעף מול העניין הזה, ההורה היחיד שהצביע ביקש לחדד אם מדובר בשניים או בשלושה לילות. וכאילו, אנשים, אתם נורמליים? ילדים בני שש וחצי? לטיול שלושה ימים מבית הספר?

האמת, בדיעבד, זה לא היה צריך להיות שוק כזה גדול. בכל זאת, יש לי שני קולגות לשעבר/חברי פייס שגרים בברלין, וכל אחד מהם פירסם בזמנו איך הילד שלהם יצא לטיול של כמה ימים כבר בכיתה א' או ב'. אלא שאז זה היה סיפור מעניין, שבו נדתי בראשי וציקצקתי על האירופים המטורפים האלה, ואילו עכשיו זה הרבה יותר דרמטי – זה הילד שלי. בנוסף, אחרי פשפוש קטן בזיכרון, נזכרתי שבעצם כבר בשנה שעברה, בגן חובה, הם יצאו לטיול של שלושה ימים, רק שלא כל הילדים יצאו ושלי בטח לא, ואילו עכשיו המורה אמרה במפורש שכל הילדים צריכים לצאת.

האופנוען, שצפה את התנגדותי, הציע שניתן לילד לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול. והפעם הוא גם לא היה תמים כמו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה גם סיכמנו שניתן לגומבוץ לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול של שלושה ימים, והאופנוען הסכים שאני אשאל אותו, ואני שאלתי: "חמודי, מה אתה בוחר, לנסוע עם הכיתה שלך לשלושה ימים או להישאר בבית לשלושה ימי כיף בבית שבהם נעשה מה שתרצה?". העיניים של האופנוען רשפו גיצים כשהגומבוץ בלי להסס בחר להישאר בבית. אז הפעם לא הייתה לאופנוען שום כוונה ליפול למלכודת הזו, ועל כן הוא שאל את הגומבוץ אם הוא רוצה לצאת לטיול עם הכיתה או לא, כשהאופציה השנייה היא ללכת לבית הספר (לא שהייתה באמת אופציה כזו, אבל נו). הגומבוץ בחר בטיול.

טוב, עכשיו נשאר לי רק להכין את הגומבוץ, ויותר מאתגר מזה, את עצמי, לטיול של שלושה ימים. ההוראות שקיבלנו מבית הספר היה די ברורות האמת – תארזו את כל הבית. סוף ספטמבר הוא טיימינג שיכול להיות נעים (חולצות קצרות) או קפוא (סווטשירט ומעליו מעיל) וכל דבר בתחום. הרשימה כללה בגדי קיץ, בגדי חורף, בגדי התעמלות, בגדי שינה, בגדי החלפה, צעצוע אהוב, ספר אהוב, נעלי בית, כובע, כפפות, את כל ספרי הלימוד שלהם מבית הספר, פנס, בקבוק שתייה, תרסיס נגד יתושים, סבון, שמפו וכו וכו. נאמר שם במפורש שצריך מזוודה, כלומר טרולי על גלגלים, וזה מה שהבאנו. בנוסף היו הוראות מדויקות ליום היציאה לטיול: הילדים ייתאספו בכיתה, שם יקבלו חטיף לארוחת בוקר, בעוד ההורים יעמיסו את המזוודות על האוטובוס וימתינו בחצר בית הספר לנפנופי שלום.

וכך, בשמונה בבוקר באחד מימי השבוע נעמדו שורה של הורים נרגשים, העמיסו את האוטובוס במזוודות, ואז נעמדו לחכות לילדים, שבינתיים עברו שיחת תדרוך אחרונה בכיתה. כשהם סוף סוף הופיעו בשער בית הספר, הולכים בשורה ארוכה, שורה של הורים נפנפה בהתרגשות וצילמה, כאילו הרגע הופיעו בראנג'לינה ביחד אחרי שכבר הודיעו על הגירושים, ואילו הילדים הגיבו כל אחד בדרכו. שלי, למשל, העניק לי חיבוק, טפח לי על השכם בסגנון "תרגיעי עם ההתלהבות", ועלה על האוטובוס. נו טוב.

גם בענייני תקשורת עם הילדים המורה הייתה די ברורה – לא תהיה כזו. לילדים אין מן הסתם טלפונים משלהם, וההורים התבקשו לא להתקשר למורה אלא אם מדובר במקרה חירום, ובכל מקרה רק אחרי שמונה בערב היא מתחייבת לענות. מה שכן, הובטח לכולם שאם יהיו ילדים שיתקשו וירצו לדבר עם ההורים המורה תתקשר מייד ותיתן להם לדבר עם ההורים. כיוון שכך, כשהאופנוען לא שמע, תידרכתי את הגומבוץ שאם הוא מרגיש שהוא מתגעגע מדיי שמייד ייגש למורה ויבקש לדבר איתי. זה לא קרה. נו.

כיוון שלא יכולתי לחלוק את הלחץ עם האופנוען, או עם אימהות מהכיתה, עברתי לנג'ס לחברותיי בישראל על זה שהגומבוץ במחנה.

להמשיך לקרוא

ספטמבר 2016

בירה קטנה

כשרק עברנו לבודפשט מנינו בקול את המדינות שנוכל לבקר בהן בלי צורך להזמין טיסה. חמש שנים חלפו, והגענו רק לאוסטריה, כמו זוג יקים טובים שתמיד חוזרים לאותו מקום. האמת, יש להודות, שאר המדינות נראו לי קצת פחות אטרקטיביות. כל הצד המערבי/דרומי של הונגריה גובל במה שאצלי בראש עדיין מכונה "יוגוסלביה", וזו מדינה שלא קיימת מהניינטיז בתכל'ס. באותה מידה, השטח הצפוני להונגריה היה מבחינתי "צ'כסלובקיה".

קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה באוגוסט החלטנו לנסוע לעוד מדינה, רצוי לטיול יום אחד. וככה הגענו לרעיון לנסוע לבירת סלובקיה. סקר קצר: כמה מכם יכולים לנקוב בשמה של בירת סלובקיה בלי ממש לחשוב/לגגל? אולי זו רק אני, שסובלת מטפשת בלתי נגמרת, אבל אני גרה במרחק שעתיים נסיעה מהמקום, ולקח לי רק שנתיים לקלוט שיש עיר בשם ברטיסלבה והיא בירה של מדינה.

להמשיך לקרוא

אוגוסט 2016 – מלון ילדים וסיגט

אוויר הרים ופרות

לפני שבועיים יצאנו לחופש. זו הייתה חופשה ראשונה אחרי הרבה זמן, והיו לנו הרבה סיבות לשאוף אליה. כולנו היינו צריכים אוורור, כך שציפינו בהתלהבות לחופשה. נסענו כמו תמיד, למלון ילדים באוסטריה – הילדים משועשעים, לנו מגישים שלוש ארוחות ביום פלוס חטיפים ביניהן, וכולנו שואפים אוויר אלפיני צלול.

בבוקר הנסיעה האופנוען קם בחמש בבוקר כדי להספיק לקנות לחמניות טריות ולהכין כריכים לנסיעה הארוכה. בשמונה בבוקר היינו כולנו באוטו. הכל נראה מבטיח.

חצי שעה אחרי שיצאנו נזכרנו שהשארנו בבית את הכריכים שהאופנוען הכין. העיקר הוא קם בחמש בבוקר להכין.

שעה אל תוך הנסיעה קלט האופנוען שהאוטו מושך קצת ימינה. זה לא נורא אבל זה מעצבן כשלפניך נסיעה של שש שעות. עצרנו למלא אוויר בגלגלים ליתר ביטחון. לא עזר.

שעה וחצי בדרך הדובוש הושיט לי חתיכת קלקר ענקית. בעודי מנסה להבין מאיפה זה הגיע קלטתי שכיסא הבטיחות שלו מתפרק. מה?

שעתיים מרגע שיצאנו עמדנו בתור בגבול עם אוסטריה. עניין שבד"כ לוקח שלוש שניות לקח הפעם יותר משעה, בגלל משבר הפליטים.

אז בשלב הזה היינו אחרי יותר משלוש שעות נסיעה ובינתיים הרגשנו שהקארמה קצת נגדנו. ומתברר שזה עוד היה רק ההתחלה.
כי ארבע שעות מרגע שיצאנו, עמוק בתוך אוסטריה הכפרית וכשהאלפים כבר באופק, הופיעה על המסך באוטו ההודעה הבאה: "תקלה במנוע. המנוע אינו פועל בהספק מלא. נא סעו באורח מתון עד הגעתכם למוסך".

שזו בערך ההודעה האחרונה שאתם רוצים לראות רגע לפני שאתם עומדים לטפס על סדרת הרים גבוהים שידרשו את כל הכוח של המנוע.

ניסינו להתעלם מזה. זה לא עבד. מתברר שהאוטו עבד למופת במשך שנים, והנה, ברוך השם, המנוע שבק ביום שיצאנו לחופשה מאוד נדרשת.

בשלב שנסענו 30 קמ"ש על הכביש המהיר וזה הכי מהיר שהאוטו הצליח, הבנו שאכלנו אותה. נכנסנו לעיירה קטנה שהייתה בדרך, וניסינו להבין מה אנחנו עושים עכשיו, בשלוש בצהריים ביום ראשון באוסטריה, שבה הכל, אבל הכל, סגור ביום ראשון. מצאנו איזו מסעדה/פאב, היחידה שהייתה פתוחה, והתחלנו לחשוב מה עושים. הברמן במקום היה גברתן סמוק לחיים שניהל שיחה ערה עם כל יושבי המקום. היה ברור שהוא מכיר את כולם, אז פשוט ניגשנו אליו, סיפרנו לו מה קרה ושאלנו מה עושים. בתוך חצי שעה היה במקום מכונאי עם ניידת תיקונים. רק שהוא לא הצליח לתקן את האוטו.

לא משנה, הרבה תלאות, איכשהו שכרנו רכב, השארנו את שלנו בעיירה הזו והמשכנו עוד שעתיים נסיעה למלון, בידיעה המבאסת שהאופנוען ייאלץ לחזור לשם למחרת ולנסות לסדר את העניין עם האוטו. לא אלאה אתכם בפרטים. זה נגמר בזה שהאופנוען מצא את עצמו חוזר לבודפשט למחרת ובסופו של דבר הפסיד יומיים מהחופשה. רר.

אבל אז בשעה טובה התחילה החופשה.

DSC_4963 - Version 2

להמשיך לקרוא

יולי 2016 – פוסט הסרטן

תכלה שנה

לא כתבתי פה שנה. והייתה סיבה טובה. כלומר, רעה. אני מתנצלת על ההיעלמות. לא אכביר מילים, בעיקר כי אין לי. במקום זה, אני אתן לממים* לתאר את התקופה.

*ממים: תמונות שעליהן מרכיבים טקסט. לכל תמונה יש משמעות משלה בשפת הממים, ובצירוף הטקסט נוצר מסר עמוק יותר. בערך. אם אתם לא מכירים ממים – לא נורא. עדיין תצליחו להבין, מקסימום בלי המשמעות הממית.

לקרוא עוד

ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

אמרה מרים – אה, זה ים.
להמשיך לקרוא