סקי כאילו כלום לא קורה

אני שותקת כבר הרבה זמן, כאן ובעמוד הפייס של הבלוג. פשוט מרגיש שאין מקום כרגע לפוסטים שאינם בנושאים חשובים באמת, כמו דמוקרטיה והסכנה למדינה שנולדתי בה, דור חמישי לחלוצים שהיו מתים מצער לו היו רואים מה קורה במדינה שהם בנו.

אז שותקת. אבל בינתיים החיים נמשכים והדחף לתעד חזק ממני. אז כותבת כאן פוסט קטן על הסקי הבית ספרי, שלא יודעת אם יפורסם בפייסבוק. שום רגע בשום יום לא נראה לי בימים אלה כזמן טוב לפרסם משהו.

אבל היינו בסקי לפני חודש. אותו סקי שנתי שבית הספר נוסע אליו, הורים, ילדים, מדריכי סקי, מורות (שלא מלמדות אבל מעבירות פעולות יצירה).

הסקי הפעם היה ב-צל אם זה, קצת פחות יוקרתי מהמיקום של שנה שעברה אבל עדיין יוקרתי למדי. כפר קטן על האלפים האוסטרים שכולו סובב סביב סקי. שתי תחנות רכבל יוצאות ממנו עם שישה קווים נפרדים, חלק מרשת מסועפת של מעליות סקי באתר שנמשך על פני כמה וכמה הרים וכפרים.

ביום הראשון פרקנו את מיטלטלנו ויצאנו האופנוען ואני לחפש פאב שיעמוד בדרישות שלנו – בלי המוני צעירים בבגדי סקי ממותגים ששותים אפרול שפריץ וייגרמייסטר, בלי מוזיקת אומצה אומצה. פאב ששותים בו בירה ויש בו מוזיקה שאפשר לזהות בה את כלי הנגינה.

מצאנו. וגם היו בו שלטים מצחיקים:

מהר מאוד נכנסנו לשגרת חיי מחנה הסקי הבית ספרי. בתשע בבוקר מפקידים את הילדים בידי המדריכים ונעלמים לשגרה של עצמנו – סקי, יוגה ליד הבריכה (אחת המורות זיהתה שאחת האימהות היא מורה ליוגה ומייד סינג'רה אותה להעברת שיעור יוגה לכל האימהות), שיטוט בכפר השלוו. מדי פעם נכנסתי לקרוא חדשות מישראל, נחרדתי, התחרטתי, סגרתי.

כבר ביום הראשון התברר שהאופנוען ואני מעדיפים מסלולי סקי שונים. הוא מעדיף את האדומים – הרבה אדרנלין, ואילו אני מעדיפה את הכחולים, אלה שמיועדים למתחילים או לפחדנים, כלומר אני. באחד המקרים עלינו ביחד ברכבל למעלה, נפנינו כל אחד למסלולו הוא וקבענו להיפגש למטה. מצאתי מסלול כחול מלא נוף ובקושי תלול וגלשתי בכיף. כל כך נהניתי ששכחתי להסתכל על השלטים שמכוונים את הדרך בצמתים של מסלולים שונים. כך קרה שברגע אחד נעלם לי ההר. ההבנה חילחלה בי תוך כמה שניות, שבמהלכן כבר גלשתי שלושים מטר – לקחתי פנייה לא נכונה והגעתי למסלול שחור, כל כך תלול שלא רואים את המסלול קדימה.

אוקיי, התקף חרדה קטן, הבנה שאין מצב שאני מגיעה למטה בחתיכה אחת אם אני ממשיכה לגלוש כאן והחלטה לעשות מה שכל אישה הגיונית הייתה עושה – הפלתי את עצמי על התחת וניתקתי את הנעליים מהמגלשיים כך שייצא שאני יושבת על השלג ולא מידרדרת למטה.

ואז עשיתי את הדבר הכי לא אלגנטי אבל זה היה או למות אלגנטית או לחיות פחות אלגנטית. גררתי את עצמי למעלה על הטוסיק. זה לא היה קל – היו לי שני מגלשיים כבדים שזרקתי כלפי מעלה, אז גררתי את עצמי על הטוסיק אליהם, וחוזר חלילה. ככה, שלושים מטר כלפי מעלה. כשכבר הגעתי הייתי כולי מיוזעת ובשוק, והאופנוען כבר התקשר כמה פעמים לשאול איפה אני ומה קרה.

איתנו במלון היו עוד קבוצות, בעיקר הולנדים ואירים. הילדים של כולם נתקלו אחד בשני בחדרי המשחק לילדים של המלון. מהר מאוד התחלתי לשמוע "החבר שלי ג'יימס מחכה לי בכדורגל" מהדובוש, אבל לא קלטתי עד כמה הוא התחבר עם הילדים האירים עד הפעם שנכנסתי לסאונה. בפנים כבר ישבו ארבע בנות בגילאי 10-11. הן בחנו אותי בחשדנות, כנראה החליטו שאני לא מהווה איום וחזרו לשוחח.

"קוראים לו דובוש", אמרה אחת מהן באנגלית במבטא אירי חזק, "ביררתי אתמול איך קוראים לו. הוא עם הקבוצה מבודפשט. לחבר שתמיד איתו קוראים דובושון, אבל דובוש הוא הכי חלומי מביניהם".
כמעט נחנקתי. "אהמ, לפני שאת ממשיכה", אמרתי, "כדאי שתדעי שאני אמא של דובוש".
הילדה הסמיקה עמוקות, החברות שלה ציחקקו. חלפו כמה שניות ואז הסקרנות גברה על המבוכה והיא אמרה: "בן כמה הוא בדיוק? הוא משחק עוד ספורט חוץ מכדורגל? את מי הוא רואה ביוטיוב? דובושון הוא החבר הכי טוב שלו או שיש אחרים?"

התחלנו שיחה והייתה שיחה ממש מצחיקה וחמודה, ואז נכנסה גברת חמורת סבר ונזפה בה במבטא אירי עוד יותר חזק שהיא לא אמורה להפריע לאורחים אחרים של המלון. הילדה צייצה "יס מאמי, סורי מאמי" וכל הילדות התחפפו במהירות של שנייה וחצי.

היה לגמרי דרי גירלס.

כמו כן, התגלית הכי משמחת מהביקור הזה באוסטריה:

בערב האחרון של מחנה הסקי התכנסו כל הורי וילדי בית הספר שיצאו למחנה בחדר הכנסים של המלון. כמו בכל שנה, כל אחד מהמדריכים הציג את הקבוצה שלו ודיבר על ההתקדמות שעשו במשך השבוע. התברר שמכיתה א' הגיעו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. בהתחלה ניסו לחלק אותם חצי חצי בקבוצות מעורבות אבל הבנות רצו להיות עם הבנות והבנים רצו להיות עם הבנים, אז זה נגמר בקבוצת בנות וקבוצת בנים. ראשון דיבר המדריך של קבוצת הבנות. איזה תענוג היה השבוע הזה, אמר, הבנות כל כך חמודות וממושמעות, עקבו בדיוק אחרי ההוראות שלי. בכל מקום שהלכנו אליו אמרו לי שהקבוצה שלי מקסימה. אחריו דיבר המדריך של הבנים. ובכן, פתח, לי אף אחד לא אמר לי שהקבוצה שלי מקסימה, וגם משמעת התגלתה כצד לא הכי חזק שלהם. כולם צחקו.

מייד אחרי זה נערך חידון טריוויה על היסטוריית מחנה הסקי של בית הספר – באלו מדינות ומלונות נערכו, פרטי טריוויה על המדריכים (שהם אותם מדריכים כל השנים האלה), וכו. הגומבוץ והדובוש כמובן ידעו הרבה כי הם כבר שנים נוסעים למחנות האלה, אז כשהגשנו את הדף עם התשובות ידעתי שיש לנו סיכוי לזכות אבל לא חשבתי על זה יותר מדי.

המחשבות על זה היכו בי רק למחרת בבוקר, כשבכניסה לחדר האוכל חיכה שלט שאמר שהזוכים בחידון הטריוויה הם אנחנו. והפרס: זכות להיעדר מיום לימודים לשני הילדים. איזה מן פרס זה סססססאמק.

למחרת יצאנו בדרכנו חזרה לבודפשט. שש שעות נסיעה שבהן יכולתי לבדוק חדשות מישראל כל שעה, להתבאס, להתחרט שבדקתי, לכבות את הטלפון, וחוזר חלילה. באסה.