חודש 5 – אירופה

אחרי שהקדשנו חודש משנת בר המצווה לישראל, היה טבעי שאת החודש שאחריו נקדיש למדינה שאנחנו גרים בה. אבל גם האופנוען וגם אני לא התלהבנו מהרעיון של חודש הונגריה – לא בא לי לבזבז זמן וכסף על טיולים לאזורים הפחות ידועים של המדינה (אסכם לכם: סיפורי היסטוריה לאומנית, אוכל לא בריא ולא אטרקטיבי לצמחונים, נוף סבבה אבל זה לא האלפים), ושנינו חשנו שהם מקבלים מספיק היסטוריה הונגרית בבית הספר, אין צורך שנרחיב.

לעומת זאת – אירופה! בכיף אנחנו מטיילים באירופה בשביל הילד. וכך הוחלט שהחודש יוקדש במקום למדינה, ליבשת. אחרי מחשבות החלטנו שחודש על אירופה צריך לכלול גיאוגרפיה, פוליטיקה (האיחוד האירופי ותולדותיו), תרבות והיסטוריה. וכשאנחנו אומרים היסטוריה אנחנו מתכוונים לשואה, כתם גדול בהיסטוריה של היבשת שהילדים היהודים שלנו שמעו עליו, אבל בקטנה.

עכשיו, אל תטעו, אני בסדר גמור עם זה שהם שמעו רק קצת על השואה. אני טחנתי שואה מהגן, קראתי את כל ספרי השואה ששמתי עליהם יד, קראתי את הטקסטים של השואה בספרי הלימוד בכל כיתות היסודי הרבה לפני יום השואה, שמעתי מסבתא שלי את כל תיאורי הגטו והמחנה. ומה קיבלתי? ילדה עם טראומת שואה דור שלישי, סיוטים אחת ל על נאצים שמגלים שאני על ניירות אריים מזויפים ומוציאים אותי מהכיתה (סיוטים שתוקפים גם בגילי המתקדם), אי יכולת להסתכל על תפוח אדמה או סבון בלי לחשוב על השואה. זה לא בריא.

בבית הספר כאן באופן טבעי לא טוחנים את השואה. הגומבוץ והדובוש לומדים במסגרת שמלמדת גם בשיטה בריטית וגם בשיטה הונגרית. בחצי הבריטי הם כבר למדו על מלחמת העולם השנייה, אבל שם רק הזכירו את השואה עם הסבר קצר, ואז התרכזו יותר בצד הבריטי: הם למדו על הפצצת לונדון (הבליץ) ובנו מקלט מאולתר נגד פצצות, הם למדו על בולי המזון במסגרת מדיניות הצנע וקיבלו חוברת בולי מזון כדי לחשב בעזרתם תפריט לשבוע, הם כתבו יומן של ילדים שנשלחים מלונדון ברכבת לכפר כדי לגור שם אצל זרים שיארחו אותם לתקופת המלחמה, הם הכינו פוסטרים של ציטוטי צ'רצ'יל מהמלחמה (כל הפירוט הזה אגב הוא כדי להתפעל מהשיטות המעניינות שמלמדים בהם היסטוריה בשיטה הבריטית. קינאה).
בצד ההונגרי טרם הגיעו למלחמת העולם השנייה. באורח טבעי כל מדינה מתעמקת בעיקר בחלק בהיסטוריה שנוגע לה, והחלק של הונגריה לא קל להסביר לילדים קטנים: הם תמכו בצד הרע, הפסידו בגדול ואז נתקעו עם שלטון קומוניסטי לחמישים שנה. אז הם מחכים עם זה לכיתות גבוהות יותר.

הגיע הזמן לספר להם קצת יותר על השואה. אני חושבת שהם עוד צעירים מדי בשביל תיאורי הארד קור – אין צורך להיכנס לתיאורי מנגלה, דברים שאני מצטערת שנחשפתי אליהם בגיל רך מדי – אבל כן להסביר קצת יותר, על זה שאנשים נלקחו מביתם רק בגלל שהם יהודים, על זה שהועברו לתנאי מחיה איומים, על שנים של עבודת פרך, על המתה שיטתית.

אז בדף החודש שהגומבוץ קיבל כתבנו:

"אנחנו גרים בהונגריה, חלק מהאיחוד האירופי. שורשינו נעוצים באירופה, כאן נולדו עשרות דורות של אבות אבותינו. בהיותנו יהודים, יש לנו גם קשר טראגי ליבשת הזו. בחודש הזה תלמד על המקום שאתה גר בו ועל ההיסטוריה שכל יהודי צריך לדעת".

ופירטנו:
1) בחודש הזה תבקר בכמה ערים גדולות ומשמעותיות באירופה: מעבר לבודפשט, תהיה גם בווינה, פראג, ברלין ולונדון*, ותלמד בהן על ההיסטוריה של העיר ועל מה אירע בה במלחמת העולם השנייה.
2) תלמד על מערב ומזרח אירופה: איך קרה שנעשתה חלוקה, איך התנהלו החיים בכל צד ומה ההשפעה עד היום.
3) תצפה בסרט הונגרי על החיים בהונגריה הרבה שנים לפני שנולדת.
4) תצפה בסרט "ג'וג'ו ראביט", שמראה את הדמוניזציה שעשו בגרמניה ליהודים אבל עדיין סרט קליל והומוריסטי.
5) תלך לפסטיבל סיגט שמושך אליו צופים מכל אירופה, תהיה בהופעות של להקות מכל היבשת ותתרועע עם אנשים ממדינות שונות.

והמשימות:
1) להכין מצגת על האיחוד האירופי – למה הוקם? מה תפקידו?
2) לקרוא את "יומנה של אנה פרנק".

בגלל היריעה הרחבה של החודש – ביקור בכל כך הרבה מדינות, החלטנו שנמרח אותו על שני חודשים, ונערוך במקביל את החודש הבא, שיימשך גם הוא חודשיים. אבל פה אני אפרט את החודש הזה ובפוסט הבא את החודש הבא, אף על פי שנערכו במקביל.

זמן קצר אחרי שקיבל את דף החודש יצאנו לווינה. יש לנו חברים טובים שעברו מבודפשט לווינה (היה גל של מעבר מכאן לווינה בעקבות מעבר אוניברסיטה מכאן לשם, עניין פוליטי ארוך ומבאס). והחברים האלה שכרו דירה גדולה בווינה וקנו אקווריום. אני מזכירה את האקווריום כי כשביקרנו אותם באביב הם שאלו אם יבוא לנו לשהות אצלם בקיץ בדירה. הם נוסעים לזמן ארוך לארה"ב וזקוקים למישהו שישגיח על הדגים. בלמתי את עצמי מלהציע להוריד אותם באסלה ולקנות חדשים כשחוזרים, ואמרנו שבטח, נשמח להשגיח על הדגים.

וכך הגענו לשבוע בווינה. מה אומר, יולי בווינה, קיץ חם במרכז אירופה זה לא הולך ביחד. היו ארבעים מעלות ולא הייתה לנו שום כוונה לצעוד בשום רחובות. איתרנו את הבריכה השכונתית וכל שלושת הימים הראשונים הלכנו לבריכה.

בריכה בווינה. ככה, שלושה ימים

הבריכה הייתה במרחק הליכה כך שכל יום חזרנו ברגל, התרחצנו ויצאנו לארוחת ערב בביר גארדן הסמוך. היה מאוד אוסטרי והילדים אכלו יותר שניצלים ממה שאכלו בבודפשט בכל השנה לפני.

ביום הרביעי אמרנו לעצמנו שמזג האוויר השתפר (ירדה מעלה אחת) אז הגיע הזמן לראות את וינה. יש להזכיר שגם כך אנחנו בווינה כמה פעמים בשנה אז זה לא שהייתה לנו רשימה של דברים שצריך לראות, כבר ראינו את רוב המאסטים לתיירים. הרעיון היה יותר להסתובב בעיר, והכנתי מראש מקומות ממוזגים למקרה שיהיה בלתי נסבל בחוץ.

למשל, מוזיאון התחבורה, שבו גיחכתי מול האונייה של הצי האוסטרי שמוצגת שם – כי לאוסטריה אין ים – והאופנוען אמר: "ואיפה את חושבת ששירת קפטן פון טראפ שלך?". וואלה, נכון.

או מוזיאון התלת מימד, שאומנם היה חביב מאוד אבל גם עמוס, וכולם ישראלים. אני מניחה שזה הומלץ באחת מקבוצות הטיולים עם ילדים, ואכן, הפרסום עובד.

אבל מה הקשר של כל זה לחודש אירופה? כלום. אז יצאנו משם אל כיכר היהודים בווינה. זו כיכר שיש בה את המוזיאון היהודי, וגם אנדרטת ענק לזכר קורבנות השואה.

סבבנו את האנדרטה ועשינו משחק של אשכנזים: מצא את המחנה של סבתא וההורים שלה.

מצאנו.

סבתא שלי עברה ארבע שנים במחנות של גרוס-רוזן. אבא שלה מת ברכבת לטרבלינקה. חסר בתמונות: אושוויץ, שם נרצחה אמא שלה.
הקדשנו זמן מה של רצינות לכיכר שם. ומשם יצאנו להליכה.

למישהו פה נמאס לצעוד

דיברנו על האימפריה האוסטרו-הונגרית ועל סיסי, הקיסרית שכולם אוהבים בהונגריה, ובהמשך הגענו גם למקום שחביב עלינו ואנחנו תמיד מגיעים אליו בווינה – כיכר המוזיאונים. אזור המוזיאונים בעיר נקרא רובע המוזיאונים, וליד המוזיאון לאמנות מודרנית יש כיכר שאפשר לשבת בה על מן ארגזים גדולים ולהנות מבירה צוננת. מושלם ליום בו הליכה בחוץ משולה לאפייה בחום נמוך. יש שם גם מקום שבו אפשר להסיע סירות מנוע חובבניות בשלט רחוק תמורת כמה יורו.

בכך הסתיים ביקורנו בווינה. חזרנו לבודפשט ואני נעלמתי לפרויקט של עבודה. הפעם הבאה שהוצאתי את הראש מהמים ואת הילדים מהמסכים הייתה חודש אחרי, לפסטיבל סיגט. מי שקוראים פה יודעים שאנחנו חובבים גדולים של פסטיבל הרוק סיגט והולכים כל שנה, עם הילדים.

הדרך לסיגט:

הפעם המטרה הייתה להיות בהופעות גם בבמות הקטנות יותר ולהכיר להקות לא רק אמריקאיות ובריטיות.

כאן למשל אנחנו בהופעה של אליס מרטון, זמרת גרמניה שאנחנו אוהבים כבר הרבה זמן ושמחנו לגלות שהיא באה לסיגט. התברר שהיא שמחה לא פחות כשהוזמנה להופיע בפסטיבל וחצי מההופעה שלה היא אמרה דברים כמו "אני לא מאמינה שאני כאן!", או "שמישהו יעיף לכיווני את הכדור הגדול שהקהל משחק איתו, תמיד חלמתי לבעוט בכדור כזה".

כשלא היינו בהופעות הסתובבנו בביתנים של הפסטיבל. שמחנו לגלות שהאיחוד האירופי שכר אזור די גדול והקים ביתן שמיועד לקרב אנשים לתמיכה באיחוד. בול מסתדר לנו עם חודש אירופה. היו שם הרבה פינות והיו חידונים על אירופה והילדים התיישבו בשמחה לכל החידונים וגם זכו בפרסים.

הילדים עברו שם שלל חידוני זהה את המקום או את העיר או את הדגלים של מדינות האיחוד האירופי וחזרו עם שלל פרסים. אם מישהו רוצה דגלונים קטנים של האיחוד האירופי שיתפזרו לו בכל הבית – רק תגידו.

מביתן האיחוד האירופי הלכנו לאזור האמנות. ישבנו קצת בסדנת ציור וכל אחד צייר מישהו מאיתנו ועברנו משם למוזיאון האתנוגרפי שהציב מפה של אירופה ושל העולם וביקש לסמן מאיפה אתם:

כן, יש רוב מבקרים מאירופה ויש גם אוקראינים שסימנו את הגבול בצבעי הדגל האוקראיני ויש גם בלארוסים שסימנו על מדינתם את צבעי המחאה נגד הרודן לוקשנקו. (וכבר דיברנו על הנקודה הצפופה שהיא ישראל).

סיימנו את פסטיבל סיגט, חזרתי לעבוד ושבוע וחצי אחרי סיימתי את הפרויקט. בשתיים בלילה. ולמחרת בתשע בבוקר יצאנו לרוד טריפ אל ברלין. לילה ראשון: בפראג. התוכניות המקוריות היו יפות מאוד – לקחת את הילדים לרובע היהודי ולדבר על השואה, אבל עד שהגענו והיה חם וישנתי חמש שעות בלילה. זה נגמר בבירה צ'כית וסיבוב קליל בעיר העתיקה תוך הבטחה שנחזור. בכל זאת, אמרנו לעצמנו, כבר סיירנו בפראג לפני פחות משנה.

בודפשט לפראג – חמש שעות נסיעה. פראג לברלין – שלוש שעות וחצי. אחלה.

בדרך עצרנו בדרזדן, עיר גרמנית שהופצצה יפה יפה במלחמת העולם השנייה. שתי החברות הגרמניות שלי, שתיהן חברות טובות שלי, ושתיהן – במקרה, הן לא הכירו לפני – במקור מדרזדן. צילמתי את הכניסה לעיר ושלחתי לשתיהן עם "נחשי איפה אני". הן הגיבו כמו כל אחת והאופי שלה. האחת רטנה "איף, מה יש לך לחפש בחור הזה", ואילו השנייה שלחה עשרה אמוג'יז עם לבבות בעיניים וכתבה "העיר שלי! מה כבר ראית?", ומייד הוסיפה ארבע המלצות מה לעשות שם ו"יש לי עוד אם תרצי". מהממת שכמוה.

אבל אנחנו עצרנו בדרזדן רק לצורך הצטיידות בסופרמרקט (פראג פחות מוצלחת מבחינת סופרמרקטים) ומייד המשכנו הלאה, לברלין. בברלין שכרנו איירביאנבי בשכונה טיפה מחוץ למרכז (שרלטנבורג) כדי שנוכל לחנות את האוטו ברחוב בלי להיות מוטרדים מתשלום חניה. אחלה.

רק הנחנו את הפקלאות (כן, אני זקנה) ומייד יצאנו אל הרכבת התחתית. כבר היה כמעט ערב ואנחנו היינו מוזמנים לארוחת ערב אצל חברינו האוסטרים-רומנים-צרפתים שעכשיו גרים בברלין. הם חברים שלנו מבודפשט ועברו לברלין לפני שלוש שנים, אבל נפגשנו כמה פעמים מאז והם הודיעו מראש שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלם על המרפסת בקרויצברג.

היה ערב מקסים ממש, אוכל טוב, ילדים ששמחו להיפגש והרבה יין. כשסיימנו את הארוחה המארחת אמרה – הילדים מסתדרים כל כך טוב, אולי תביאו אותם לפה בשבת לחצי יום ותקחו לכם חצי יום לעצמכם בברלין. בואו נאמר שהיא לא נאלצה לבקש פעמיים.

אבל קודם כל לפנינו היה את יום שישי, ואותו הקדשנו לסיור בקורפירסטנדאם וסביבותיה. אני כבר הייתי בברלין כמה פעמים אבל האופנוען והילדים לא והם התפעלו ממש. ביקרנו בכנסייה ההרוסה והחדשה שבנו שם, עשינו סיבוב בכלבו ק-ד-וו הגדול והתחרטנו על הרגע שנכנסנו לקומת הצעצועים. זה הפעיל את רפלקס ה"תקנו לי" אצל דובוש ובאמת שרצינו למכור אותו באיזה שלב. כמו כן, היה איזה קידום מכירות של פוקימון (כאילו שצריך לקדם את הסדרה המאוסה הזו, זה מפעל להדפסת כסף המותג הזה) והדובוש קיבל בלון כחול שכתוב עליו פוקימון.

הו, כמה נתחרט על הרגע שבו הוא קיבל את הבלון המאוס הזה.

ועוד לא דיברנו על כמה פעמים נאלצנו להתנצל לפני אנשים במטרו כי הבלון המעפן עף על הפרצוף שלהם למרות שהילד התעקש שהוא מחזיק אותו. רררר!

על כל פנים, ברלין.

גם תחנת רכבת שתיכף נדבר עליה וגם הכנסייה ההרוסה ברקע. וכמובן, בלון

מה השם של תחנת הרכבת הזו? שאלתי. "תחנת גן החיות", ענו לי. ומה קרה בתחנת גן החיות? הקשיתי, והגומבוץ ענה: בתחנה הזו ירד הנוסע בעל המגבעת העגולה שגנב מאמיל את הכסף שהיה מיועד לסבתא שלו. אני חשה שהצלחתי בחינוך.
זו אגב לא רק התחנה של אמיל והבלשים אלא גם התחנה של "אני כריסטיאנה פ" (שבמקור הגרמני נקרא "אנחנו, הילדים מתחנת גן החיות") אבל זה ספר שהוא עוד לא קרא ולא בטוחה אם אני רוצה שיקרא.

משם יצאנו לארוחת ערב בשכונת פרנצלאורברג, שכונה צעירה ומשפחתית ובה מסעדות טובות ואווירה סבבה. סימנו לעצמנו כעוד שכונה שהיינו שמחים לגור בה בברלין. ומשם נסענו לישון בבית.

למחרת בבוקר יצאנו אל עוד יום בברלין. הדובוש לא שכח לקחת עימו את הבלון.

אין לי פריים מהיום הזה שלא תקוע בו בלון

את הבוקר הקדשנו סוף סוף לחודש בר המצווה. ספציפית, לחלק שמתייחס על ההבדל בין מזרח למערב אירופה.

זה מוזיאון לאמנות אבל עצרנו מולו בשביל לדבר על אוקראינה והתמיכה בה

ומשם הלכנו למוזיאון DDR, מוזיאון שמוקדש לאיך נראו החיים במזרח גרמניה, מכל אספקט. יש תערוכות של כל מיני חפצים שרק לאנשים במזרח אירופה היו, תוצרת מפעלים של הגוש הסובייטי, ויש דוגמה לחנות אוכל (החנות ריקה ויש אוכל טוב ששמור למי שיש לו פרוטקציה עם בעל החנות), יש דוגמה למשרדי ממשלה ויש אפילו דירה לדוגמה.

האופנוען שמח לגלות בערימת המצלמות גם מצלמה זהה למצלמה שלו (למען הסר ספק: יש לו גם מצלמות בנות פחות מחמישים שנה, אבל לזו הוא שומר חיבה מיוחדת כי הוא מצא אותה באיזו חנות יד שנייה עתיקה)

ויש גם מכונית טראבנט, מכונית שיוצרה במזרח גרמניה ונהגו בה בכל הגוש המזרחי, כולל הונגריה, ועד היום ניתן לשכור בבודפשט טרבאנטים למסיבות רווקים או לקחת אתכם לחתונה שלכם.

הילדים סיכמו ב: איזה מזל שלא נולדנו בשנות ה-50, 60, 70 בגוש המזרחי. נכון.

משם, כדי להתאושש ממזרח גרמניה, קפצנו לרגע לחנות השוקולד של ריטר. זו חנות שמדסקסים רבות בקבוצות מטיילים עם ילדים בגלל שניתן לבחור שם טעמים ולקבל חפיסת שוקולד ריטר שבחרתם את הטעמים שלה באופן אישי. זה רעיון חמוד אבל כשאנחנו היינו שם היה מדובר בארבעים דקות המתנה כדי לקבל את השוקולד שבחרתם וזה לא עד כדי כך חמוד. הסתפקנו בקניית שוקולדים לכולם.

כולל שוקולד יוגורט בננה במהדורה מיוחדת, כנראה שוקולד הריטר הכי טעים שאכלתי, וכמובן שאותו לא מייצרים מעבר למהדורה המיוחדת (כמו כן, בלון)

ומייד חזרנו למוטיב המערב-מזרח והלכנו לצ'ק פוינט צ'רלי. צ'ק פוינט צ'רלי הוא נקודת המעבר בין מערב למזרח ברלין בתקופת החומה, והיום הוא משמש כמעין מוזיאון לאנשים המסכנים שניסו לברוח ממזרח ברלין אל מערבה. יש שם שלט ועמדת שמירה שנותרו מאז, וגם תערוכה שסוקרת את כל האנשים שניסו לעבור את החומה ונורו או מתו בדרך אחרת. מדובר בהרבה אנשים. קומוניזם וסוביטיים, לא מומלץ.

ומשם צעדנו לבית של החברים שלנו, להשאיר את הילדים שם. אני אפילו לא יודעת מי שמח יותר, הם, שבמקום מוזיאונים קיבלו משחק "חתולים מתפוצצים", מרתון ספרי מנגה וארוחת שניצלים ביתיים או אנחנו, שקיבלנו זמן לעצמנו בלי הבלון המעצבן.

הקדשנו את הזמן שלנו לצעידה בקרויצברג בלי הצורך לבדר ילדים.

אנחנו – בירות על שפת התעלה ועוגיה מוצלחת ממש בבית קפה חמוד
הם: משחק קלפים והרבה אוכל

בעוד הילדים נהנים מערימת שניצלים ביתיים מפוארת עצרנו אנחנו לדרינקים במקום חמוד ליד התעלה (תודה, טל, על ההמלצה) ואז אכלנו במסעדת ראמן חמודה בקרויצברג. באמת, כל מה שרצינו. החלטנו שרוצים לעבור לכאן, נשאר רק לעבור על הפרטים הטכניים. בקטנה.

בשעת ערב מאוחרת אספנו את הילדים המרוצים פלוס פלוס מהחברים שלהם והסבתא המהממת שלהם ששמרה על הילדים באותו יום עוד העניקה לנו קופסת עוגיות ביתית כי הילדים התלהבו מהעוגיות שלה.

את קופסת העוגיות הזו לקחנו איתנו ליום הרביעי של טיולנו בברלין.

רייכסטאג ועוגיות.

מהרייכסטאג צעדנו אל שער ברנדבורג. מה שהיה פעם סמל התפארת הנאצית, עם מצעדים נאצים מתחתיו, הוא עכשיו מעין גירסה גרמנית של הייד פארק – כל אחד יכול לבוא לשם ולהצהיר דעה פוליטית כלשהו.

כך יצא שהאופנוען נתקע מול מצגת של טבעונים עם מסכי וידיאו שהראו כל מיני חיות מסכנות נרצחות וכל ארוחות הבשרים שאכל בחייו נתקעו לו בגרון.

"אבל אשתי צמחונית", הוא עוד ניסה לעודד את עצמו ואת הפעילים

הגומבוץ לעומת זאת צפה בעניין בהפגנת מחאה על התנאים של העובדים בסרי-לנקה וחזר מלא דעות על גלובליזציה ואאוט סורסינג. ואילו הדובוש פחות התעניין בתנאי העבודה בעולם השלישי אלא מצא שם איזה עושה בועות, וכך הוא ושורה של ילדים שקטנים ממנו בחמש שנים ובראש רדפו אחרי הבועות.

ומשם צעדנו חצי דקה אל מרכז האיחוד האירופי. זה מרכז מידע אינטראקטיבי בחינם, שמיועד להכרת האיחוד האירופי. בול מתיישב לנו עם חודש אירופה. יש שם מידע על מתי הוקם האיחוד, מי החברות בו ובאיזה שנה הצטרפה כל אחת, מה מטרותיו ואיך הוא עובד, כולל חדר שמרגיש כמו פרלמנט קטן ובו אתם מוזמנים לשבת כחברי פרלמנט וללמוד על איך מתקבלות ההחלטות בפרלמנט האירופי.

בילינו שם קרוב לשעה כך שחשנו שמיצינו את לימוד האיחוד האירופי.
עברנו לשואה.
צעדנו אל האנדרטה לשריפת הספרים. זו אנדרטה מתחת לאדמה, מוסתרת כל כך טוב שנאלצנו ממש לחפש אותה כדי למצוא את חלון הזכוכית שכשמביטים בו כלפי מטה מגלים ספרייה. ריקה. כי שרפו את הספרים. זו הייתה נקודה טובה לעצור ולדבר עם הילדים על שריפת ספרים ומשמעותה.

ומשם המשכנו בנושא הכבד וצעדנו אל האנדרטה המפורסמת לזכר השואה.

יש שם תחושת בית קברות, וזה בהחלט מה שזה אמור ליצור. קוביות הבטון בגובה משתנה – חלק נמוכות, חלק גבוהות, וזה משרה אווירה קודרת ומעיקה. וכמובן שקל ללכת לאיבוד שם, כמו שהדובוש הראה לנו בעשר הדקות שהוא נעלם בין המוניומנטים. באמא שלו.

מתחת לאנדרטה הזו יש מוזיאון לזכר השואה. הוא לא מומלץ לילדים ולא התכוונו להראות להם את המוצגים שם, אבל כן נעמדנו בתור אליו כי פרט למוזיאון יש גם ארכיון שניתן לחפש בו מידע על קורבנות שואה לפי שם. השומר בכניסה הזהיר אותנו כשנכנסנו עם הילדים והסברנו שאנחנו לא מתכוונים להתעכב על המוצגים אלא ללכת ישירות לארכיון שבסוף.

ועדיין נתקענו פה ושם על חלקי התצוגה. אבל הקפדנו שזה לא יהיה ליד תמונות זוועה

וכשהגענו לארכיון הכנסנו את השמות של סבא וסבתא רבתא שלי. ומצאנו.

סבא-רבא לייבוש בריקס

קצת מוזר שחיפשנו מה עלה בגורלו במשך שבעים שנה ואילו כאן בארכיון באמצע ברלין הוא מופיע כמת פלוס תאריך מוות. אחרי הפתעה קלה קלטתי שזה מבוסס על פרטים שסבתא שלי בעצמה הכניסה לארכיון בארץ לפני עשרות שנים, ושתאריך המוות מבוסס על מה שסבתא שלי האמינה שהוא תאריך הקפיצה מהרכבת המיתולוגית (הסיפור המלא).

יצאנו ממוזיאון השואה ברוח כבדה למדי והחלטנו לצעוד כדי להתאושש. נסענו אל גלריית החומה שבמזרח העיר והלכנו לאורכה.

ובקצה החומה גילינו שאנחנו על שפת התעלה ויש שם מקום מעולה פשוט לשבת או להתבונן באנשים.

ומשם צעדנו לקרויצברג והלכנו עם הילדים כשעתיים בשכונה עד שכולנו גווענו ברעב ומצאנו את עצמנו מול מסעדה קוריאנית שנראתה מושלם. התיישבנו שם לארוחת ערב מסכמת של ברלין. היה טעים.

למחרת בבוקר קמנו ויצאנו אל הדרך חזרה לבודפשט. הפעם עשינו את הכל ביום אחד – ברלין-דרזדן-פראג-בודפשט. תשע שעות והיינו בבית.

את מה שנותר מהחודש הזה כבר כיסינו בסופ"ש אחד: צפינו ב"ג'ו ג'ו ראביט", שהיה חמוד ומצחיק ולמרות זאת הבהיר יפה מאוד את הקושי בחיים תחת משטר פאשיסטי ואת שטיפת המוח שעברו הגרמנים נגד יהודים.

את "יומנה של אנה פרנק" נתתי לגומבוץ בגירסת הקומיקס (היפה והמומלצת). הגומבוץ סיים אותו בשעתיים וראיתי שהוא מהורהר אז החלטתי לא להציק. למחרת הוא בא אליי ושאל: אפשר לשאול אותך משהו לגבי אנה פרנק? עניתי שבטח, וכבר הכנתי את עצמי לשאלה על ילדים יהודים באירופה, על כמה עצוב שאנה ומרגו מתו באושוויץ כל כך קרוב לשחרור המחנה, אולי על איפה אנחנו נתחבא אם תהיה שוב שואה, משהו כבד, ואז הוא שאל:
"אנה פרנק הייתה בי-סקסואלית?"
וכשהתאוששתי מההלם עניתי: "מה????"
והוא הסביר: "בהתחלה היא כותבת שהיא מאוהבת בילדה מהכיתה שלה ואחרי זה בפטר שהתחבא איתה, אז איך זה הגיוני?"
ממ, כן, טוב שהוא מתרכז בעיקר.

לסיכום הגומבוץ הכין מצגת על האיחוד האירופי, סיכום של דברים שלמד בסיגט ובברלין, ובכך הסתיים לו חודש אירופה. היה כיף ומלמד.

*הביקור בלונדון נדחה לנובמבר, וכך כבר ניצלנו אותו לטובת חודש אחר של שנת בר המצווה. פרטים בפוסט על חודש 8.

17 תגובות בנושא “חודש 5 – אירופה

  1. אני חושבת שזה מעניין כי בישראל בתור ילדים השואה היא משהו בלתי נפרד, זאת אומרת מלמדים אותנו על זה מגיל מאוד צעיר. זה לא משהו שילדים לא יודעים או לא מכירים. ומצד שני כשאני חושבת על זה, זה דיי מזעזע שאנחנו כילדים נחשפנו לזוועות השואה כאילו שזה לגיטימי שילדים ייחשפו לדברים מהסוג הזה. לא שזה לא חשוב, זה חשוב. אבל עדיין תלוי גיל.
    בנוסף אני חושבת שזו אחלה דרך ללמוד היסטוריה בדרך חווייתית כמו שעשיתם.

    Liked by 2 אנשים

  2. יש לי ווידוי.

    כשהיית (פעם מאוד מזמן) ילדה, יצא לי לגור פעמיים בצפון אמריקה. פעם אחת כילדה מאוד קטנה בעיר קטנה בקנדה, ואז בין הגילאים 11.5 – 13.5 בניו יורק. איכשהו רק בגיל 25 (ואחרי עוד נסיעת עבודה של כמה חודשים לוושינגטון הבירה) נאלצתי בלית ברירה לנסוע סוף סוף לאירופה במסגרת העבודה (הפרוייקט שעבדנו עליו דרך אגב היה קשור לאיחוד האירופי ולמעבר למטבע משותף). אני חושבת שהמנהל שלי באותה תקופה עדיין צוחק על זה שהייתי בהלם מזה שבספרד לא מדברים אנגלית.

    עם הזמן הבנתי שאני יותר בקטע של טיולים בטבע והרבה פחות בקטע של טיולים בערים (אני מניחה שאחרי שגרים בניו יורק בגיל צעיר ואפשר לראות את המגדלים של מנהטן מהדירה במעונות שגרנו בה, ערים אחרות כבר נראות הרבה פחות מרגשות). לכן יצא לי לבקר במקומות כמו ניו זילנד, סיביר, מונגוליה וסין (פעמיים), אבל איכשהו אירופה וערים פופולריות כמו ברלין ופראג מעולם לא משכו אותי…

    אהבתי

    1. איזה כיף, גם המגורים בניו יורק כילדה, גם העבודה שלקחה אותך למקומות, וגם הטיולים בניו זילנד או מונגוליה. אני מבינה את הקטע עם ערים גדולות שלא מרגשות אחרי ניו יורק. ומה לגבי לונדון? זו עיר שאי אפשר שלא להתרגש ממנה. שאר הערים האירופיות באמת לא באותה ליגה. אולי פאריז, אם את בקטע.

      אהבתי

      1. אני חושבת שלכל אחד יש את העיר שמבחינתו אי אפשר שלא להתרגש ממנה, אבל לונדון פשוט לא נשמעת לי עד כדי כך שונה מאף עיר מודרנית אחרת. אני חושבת שמוסקבה אולי היתה העיר האירופאית היחידה שבאמת היתה מעניינת עבורי אבל בגלל הקטע ההיסטורי שלה וחוסר הנגישות שלה בעבר.

        אהבתי

        1. יכול להיות. אני אנגלופילית אז מראש יש לי פינה חמה ללונדון, וזה בטח משפיע. מוסקבה זה מורכב בעיני, לא רק ההיסטוריה, גם ההווה. מתי ביקרת שם? אני חושבת שאין רגע שהייתי מרגישה בטוחה לנחות ברוסיה.

          אהבתי

          1. הייתי שם בקיץ 2016, וממש לא הרגשנו לא בטוחים, חוץ מהעניין של כייסים שכנראה קיים בהמון מומות בעולם (ברצלונה וונציה עולות לי מיד לראשכערים שבהן הכייסים חוגגים). הקטע ה״משעשע״ היה שמי שחוותה כיוס במוסקבה היתה דווקא המדריכה המקומית שלנו שם, ממש שעתיים או שלוש לפני שעזבנו את העיר.

            אהבתי

              1. בסופו של דבר המדריכה הישראלית עזרה לה עם הסידורים הנדרשים (ביטול כרטיס אשראי, ביטול סים) וכולנו נתנו לה טיפ יפה שבעזרתו התאפשר לה לפחות חלקית לקנות טלפון חדש.

                Liked by 1 person

  3. נשמע שצלחתם יפה את האתגר הזה של אירופה יחד עם ההיסטוריה של היהודים . באמת אין לי מושג איך מלמדים את הילדים על השואה, כמה לספר ומה להראות ומתי. אהבתי שהוא שאל אם אנה פרנק היתה בי סקסואלית. זה באמת מראה שהוא מדור אחר לגמרי ………..

    אהבתי

    1. היי עדי, אני עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר כמה שנים ונהנית מאוד לקרוא אותו. רק רציתי להגיד שבעקבות הלינק ששמת פה לסיפור על סבתא שלך ואבא שלה, קראתי שוב את כולו, נעצבתי, התרגשתי ודמעתי. יהי זכרה של סבתא שלך, אביה ואמה ברוך.הקשר לחודש אירופה הועצם עוד יותר.

      אהבתי

      1. 🥲 תודה ליאת 🥲 גם אני קראתי את הסיפור שוב אחרי ששמתי את הלינק וחשבתי על ההמשכיות.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s