חודש 4 – ישראל, חלק ב'

פריבייסלי, און עדי בעולם: החודש הרביעי בשנת בר המצווה הוקדש לישראל. זה כלל טיול בן שבועיים בישראל פלוס שיפור העברית של הילד פלוס עיון בתרבות ישראלית פלוס לימוד על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

את הפוסט הקודם סיימתי בביקורנו אצל הדודים האהובים בגליל, ומשם נסענו ישירות לקיבוץ. בן דודי עודד עשה דרך ארוכה מאז ימיו כגולש קליפורני, והיום הוא בעל משפחה וקיבוצניק בגליל. כששאלתי אותו אם נוכל לקפוץ אליהם כדי להיפגש וגם כדי להראות לילדים קיבוץ, ענה שבשמחה.

את הדרך מהדודים בגליל לקיבוץ שבגליל הקדשנו להסברים מהו קיבוץ. זה היה רעיון חדשני לפני יותר ממאה שנה, התרגשתי להסביר להם, יהודים באו מאירופה עם אידיאל להקים כאן בית משותף, שבו כולם עובדים וכולם חולקים וחיים את חייהם. מכאן עברנו להסברים פרקטיים איך זה עבד: בית ילדים, חדר אוכל, חקלאות, לוח עבודות, גזבר. הילדים הופתעו ממש לשמוע שפעם ילדים בקיבוץ לא ישנו עם ההורים אלא רק ראו אותם בשעות ביקור מוגדרות, וניתן היה לראות שהם מהרהרים אם זה היה עדיף להם או לא. בכל מקרה, הבהרנו שהיום קיבוץ זה כבר לא מה שהסברנו, אף ילד לא ישן בבית ילדים וגם אין כמעט קיבוצים שעובדים כמו פעם. נשאר רק המבנה, הסברנו.

כמו בכל קיבוץ, גם בקיבוץ של עודד יש בריכה, ושם המתינו לנו עודד, בת זוגו, שירית, ושני ילדיהם.

נראה כמו שבריכה של קיבוץ אמורה להיראות, קומפלט עם עצים ותיקים ובלי קיוסק. תענוג

הילדים קפצו וקפצו ואז עודד ושירית שלפו שלל קופסאות עם אוכל דרוזי (פעם שנייה באותו יום, אנחנו אף פעם לא מתעייפים מאוכל דרוזי, מתברר) וגם קופסאות עם אבטיח והילדים אכלו כאילו לא הרגע יצאנו מארוחה לגדוד אצל הדודים מהגליל.

באיזשהו שלב הגומבוץ רצה להחליף לבגדים יבשים ועודד שלח אותו למן ביתן החלפה והזכיר לו למחוא כפיים בקול לפני שנכנס כדי שאם מתחבא שם נחש הוא יידע לברוח ולא להיות מופתע על ידי הגומבוץ. זה לקח הרבה כוחות נפש שלי לא לנוס אל האוטו ולנהוג לציוויליזציה.

אוקיי, אמרנו לעודד, היה באמת יפה מאוד בבריכה, אבל הגיע הזמן להסביר לילדים על קיבוץ. קח אותנו בבקשה אל הרפת.
אין כאן רפת, ענה עודד.
אין כאן רפת?? הופתענו, אז מה זה הריח הזה?
אה, ענה, זה הפרות של הכפר השכן, הן מסתובבות פה במורד ההר.
טוב, נאנחנו, אז קח אותנו לחדר האוכל, שלפחות ייראו איך זה נראה במקור, גם אם זה לא עובד עכשיו.
אין פה חדר אוכל, ענה עודד.
מה זה, נזפנו בעודד, איזה מן קיבוץ זה?? מה נראה לילד?
קיבוץ מודרני, ענה. יש אסיפות חברים למשל.
טוב, אסיפות חברים זה לא משהו שאפשר להראות באותו רגע לילדים שרוצים להבין מה זה קיבוץ. החלטנו לצאת לסיבוב בקיבוץ בכל מקרה.


תראו, אמרנו לילדים, יש פה בתים ומדשאות ואין כבישים ואין גדרות בין הבתים. גם זו דרך להבין מה זה קיבוץ

באחת המדשאות עצרנו. המשאלה הגדולה של הדובוש ושל ילדיו של עודד הייתה לשחק כדורגל עם בני הדודים השניים שלהם. כאן פצחנו במשחק כדורגל שהיה פשוט כיף גדול. יחפים על הדשא, ילדים נגד מבוגרים. ובינתיים השמיים החליטו לפרגן לנו שמי שקיעה בצבעים שגם עם פילטר לא הייתי מצליחה לארגן.

Odi, we're waiting for you in Hungary for the return match! You promised!

הביקור בקיבוץ הסתיים אם כך בהצלחה גדולה, הילדים עשו בונדינג נאה עם בני דודיהם השניים ועודד ושירית הבטיחו שישקלו חופשה בהונגריה.

חזרנו אל בית ההורים שלי והתחלנו שבוע חדש ומלא תעסוקות. האופנוען שב להונגריה לעבודה, ואילו הילדים נפנו לפעילות הבאה של חודש ישראל – קייטנה בעברית.
הקרדיט לקייטנה בעברית הוא כולו לאמא שלי. זו הייתה היא שהתקשרה לומר שהנכדים של חברתה אביגיל היו בקייטנת גלישה וממש נהנו וכשאני מצד אחד התלהבתי ומצד שני התחלתי לגמגם, כי חישבתי בראש מחירי קייטנות בישראל מול משכורות בהונגריה, היא הוסיפה את מילות הקסם: "מתנה מסבתא". ברור!! בשמחה!!! איזה רעיון מעולה זה קייטנה בעברית!

ראשית היינו צריכות לוודא שזה אכן יעבוד. הילדים אומנם דוברי עברית בסיסית אבל אם המדריכים יצעקו להם הוראות מצילות חיים בעברית וייקח להם זמן לתרגם בראש זה עלול להיות מסוכן. אמא שלי התקשרה לקייטנה ואמרה שהילדים דוברי אנגלית, האם זו בעיה? בקייטנה ענו שזו לא בעיה כל עוד הילדים שוחים טוב. מה??? מה זה אומר??

לא משנה, החלטנו ללכת על זה. בבוקר יום ראשון האופנוען יצא אל שדה התעופה ואילו הילדים הנרגשים זכו לארוחת בוקר של סבא (הלהיט של כל ביקור בארץ) ואז אמא שלי ואני לקחנו אותם לקייטנה. השארנו אותם בידי המדריכים ונשארנו בשטח, חבויות בבית הקפה הצמוד, לראות שהם מתאקלמים.

מה אומר לכם, הלוואי שכל הקייטנות שלהם יהיו על חוף הים, אני מוכנה להישאר לחכות להם בכל פעם. איפה זה ואיפה לחכות להם באוטו לחניון ליד הכדורגל (שאלו הם באמת חיי).

עשה רושם שהילדים מסתדרים יפה אז העזנו לחזור הביתה, וכשאספנו אותם בסוף היום קיבלנו שני ילדים שעפו בכל דרך על הקייטנה. התברר שבאותו יום הם לא רק גלשו אלא גם עלו על קיאק, מה שהיה הצלחה גדולה אצל הגומבוץ והצלחה פחותה אצל הדובוש – הוא הקיא שתי דקות אחרי שעלה על הקיאק (עוז, זה קצת מזכיר לי אותך בגיבוש חובלים), אבל אפילו זה לא פגם בהנאתו. הוא נשלח אל החוף לנוח ואז קפץ בכיף אל הפעילות הבאה. שניהם היו מרוצים מאוד. הדובוש התחיל כל משפט שני ב"דה מדריך דניאל סד דט ווי בלה בלה בלה", אילו הגומבוץ כבר תירגל מילים חדשות בעברית: "ימינה! שמאלה! אנחנו ראשונים!". היה משמח מאוד.

אז זו הייתה השגרה לאותו שבוע – הילדים בקייטנה על הבוקר, אמא שלי ואני לוקחות אותם, נהנות מכמה שעות בלעדיהם (ספא!!! שכחתי כמה אני אוהבת מסאג') וחוזרות לאסוף שני ילדים שזופים (נמרחו כל בוקר במקדם הגנה וגבוה ולבשו בגדי הגנה, ועדיין), מרוצים וגמורים.

ביום השלישי כבר שמעתי מהילדים סיפורים על "מיי פרינד תומר פרום בינימינה", כך ששמחה לומר שהילדים הישראלים דיברו מספיק אנגלית או ששלי דיברו מספיק עברית או שהגלים סיפקו מספיק חיבור כדי ליצור חברויות בקבוצה. הילדים כל כך נהנו שהזמנו את תומר פרום בינימינה לפליידייט אצלנו עוד באותו שבוע והייתה הצלחה גדולה. גם חברתי חגית הגיעה עם מיכלי, שנולדה קצת אחרי גומבוץ, אז ספרנו שני פליידייטים ישראלים בשבוע אחד.

ארבע בשורה אחת, אבטיח, דשא. ילדים בפליידייט

עוד חוויות ישראליות בשבוע הזה: קודם כל, חתולים. באירופה, לפחות במרכזה וצפונה, אין חתולי רחוב. בטח לא ברמה של ישראל. הילדים חושבים שישראל היא ארץ החתולים, ולכן כל אחר צהריים ביקשו לצאת לטייל ולראות חתולים.

רק חסר לו גורמט

עוד דברים – קידוש! ועוגת גבינה משולשת, שרק סבתות בישראל מכינות!

חוץ מזה, אחינו הקטן לקח את הילדים לבאולינג ולהמבורגר, קנה להם כל ממתק שהם ביקשו ופינק אותם כאילו אין מחר (יום אחד יהיו לו ילדים ואני אקנה להם טופי דביק בשנייה שתצמח להם שן ראשונה).

בקיצור, הילדים עפו על ישראל. כל מי שפגשנו היה מאיר פנים ושמח לארח ולהזמין לאוכל טוב.

אז אפשר להבין כמה עצובים היו הילדים ביום שחזרנו להונגריה. הם בכו כשנפרדו מסבא ומסבתא ושום דבר לא עודד אותם, גם כשאמרתי שמותר להם לבחור משהו של פוקימון בחנות הצעצועים בדיוטי פרי (ואז ראיתי את המחירים וחזרתי בי. אבל ממילא לא היה את מה שהם רצו).

חזרנו להונגריה אבל זה לא אומר שנגמר חודש ישראל. קודם כל, שמחנו לגלות שהעברית של הילדים באמת השתפרה, מתברר שזה באמת עניין של לבלות כמה שבועות בין דוברי עברית. דבר שני, אחת המטרות של החודש הייתה לצפות בסרט ישראלי ולקרוא ספר ישראלי. הספר היה עניין ממש קל – יש לנו בבית כמה ספרים ישראלים באנגלית, ורק אחד ביניהם התאים לילד בן 12 וקצת, אבל לפחות התאים מצוין: "יש ילדים זיג זג" של דויד גרוסמן הרי מדבר על ילד בגיל בר מצווה שנוסע ברכבת וזוכה להפתעות לכבוד זה. הגומבוץ לא התרשם מהכריכה אבל אז שקע בספר ועלה ממנו רק מדי פעם כדי לשאול "אז רגע, הפליקס הזה, הוא אדם טוב הוא רע?", וגרם לי להבין שבעצם אני לא זוכרת כלום מ"יש ילדים זיג זג" ושחלפו יותר מ-20 שנה מאז שקראתי אותו. אז בעקבותיו גם אני התחלתי לקרוא אותו שוב. רק שלי לא היה זמן ובינתיים הגומבוץ סיים את הספר בהתלהבות. משימה אחת נרשמה בהצלחה.

המשימה השנייה קצת פחות הצליחה: לכו תמצאו סרט ישראלי חמוד שמתאים לבני 12 שיש לו כתוביות באנגלית. הכי קל לבדוק מה יש בשירותי הסטרימינג אבל שום דבר מהסרטים הישראלים שמצאתי שם לא התאים לילד בגילו. הכי רציתי את "מבצע סבתא" – גם חמוד, גם קיבוץ, גם מצחיק, גם לא ארוך מדי. אבל התברר שפשוט לא קיים עותק של הסרט עם כתוביות באנגלית, או שקיים אצל מוכרים קצת לא אמינים שדורשים מאה דולר על הסרט. ושתבינו, יש לי בבית את הדיוידי של "מבצע סבתא", שקניתי לפני המון זמן, אבל גם אם היה לי על מה לנגן אותו עדיין לא היו בו כתוביות. בקיצור, נאלצנו לבטל את הרעיון של סרט ישראלי.

משם עברנו לנושא לא קל – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הגומבוץ צפה בווידיאו שמציג את ההיסטוריה של הסכסוך, החל מכך שהערבים דחו את תוכנית החלוקה ואז אחרי מלחמת העצמאות נותרו עם נתח מדינה קטן יותר משהיו מקבלים ("אשמתם, הם היו צריכים לקבל את ההצעה", סיכם) דרך 1967 והכיבוש ("אבל למה ישראל לא עשתה מייד שלום תמורת האדמות שהיא כבשה?" תהה, "עכשיו היא הייתה חזקה מהשכנות והיא הייתה יכולה להכריח אותן לעשות שלום". הו, סוויט סאמר צ'יילד) וכל הצרות שבאו אחרי זה.
כשסיים את זה הוא התבקש להציע פתרון לסכסוך. הוא התחבט בזה די הרבה כי בכל פעם שהוא בא עם הצעה – למשל, למסור את השטחים תמורת שלום, אני העליתי מכשול שעומד בדרך של זה – למשל, אז מה לעשות עם כל ההתנחלויות שכבר יושבות בשטחים האלה?
בקיצור, בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שפתרון ידרוש הרבה כסף – כדי לפצות את המתנחלים וכדי לשקם את המדינה הפלסטינית – הרבה בגרות ורצון טוב, וגם שאיפה חזקה לשלום משני הכיוונים.
נו, אז שיהיה לנו בהצלחה.

המשימה הבאה הייתה למלא מפה ריקה של ישראל בערים ובמקומות לפי רשימה שהכנתי לו. הנה הלפני והאחרי:

סה"כ הצליח לא רע.

את הפעילויות האחרונות לחודש הזה עשינו בכלל יותר מחודש אחרי שהוא נגמר, אבל שייכנו אותן לחודש הזה. זה היה באוגוסט, בפסטיבל המוזיקה "סיגט". הפעם הוקם בפסטיבל ביתן ישראל ואנחנו הלכנו אל הביתן פעמיים. הפעם הראשונה הייתה במשך היום, והגומבוץ, בהדרכת הפעילים הממש נחמדים של הביתן, מילא כל מיני שאלונים שבוחנים כמה אתה יודע על ישראל ונהנה מאוד. הייתה בביתן הזה גם מפת ענק של ישראל, בגודל של שטיח, ושיחקנו עליה את משחק "מיצאו את העיר".

משם הלכנו לפעילויות הסיגט הרגילות שלנו אבל שבנו לקראת ערב. זה היה ערב שישי והייתה אמורה להיערך שם קבלת שבת גדולה. זו הייתה קבלת שבת מאוד ישראלית ומאוד סיגט: בלבוש לא כל כך רשמי, בירכו שם על היין והחלה אבל גם הסתלבטו אחד על השני ועשו צחוקים, וכולם דיברו עברית למרות שההזמנה הייתה לכל באי הפסטיבל. הילדים לא הרגישו יותר מדי בבית, כי כולם היו מאוד רועשים אבל בעיני זה דווקא היה מאוד ישראלי 🙂

הדבר האחרון שעשינו גם היה בסיגט: הלכנו לאזור האמנויות, ושם אחד הביתנים הוציא מפה של העולם וביקש לשים נעצים צבעוניים כדי לסמן את המדינה שהגעתם ממנה. התכוונתי לסמן את ישראל אבל התברר שמספיק ישראלים כבר היו שם:

מקום קטן וצפוף במזרח התיכון

ובכך הסתיים חודש שהשכיל אותנו אבל גם היה כיף גדול.

15 תגובות בנושא “חודש 4 – ישראל, חלק ב'

  1. נשמע שמאוד נהניתם, ואולי הייתם צריכים לבקר בקיבוץ של דודה שלי. אני חושבת שיש להם עדיין קצת חקלאות (למרות שהדבר הכי רווחי בקיבוץ הוא המפעל שמייצר רובוטים לניקוי בריכות שהם המציאו), ויש עדיין חדר אוכל.

    הכתיבה שלך לגבי החודש הרביעי העלתה לי קצת מחשבות על הנושא של הזהות הישראלית – וספציפית לאור העובדה שלפני 20 שנה גם אני עשיתי רילוקיישן לכמה שנים לארה״ב (למרות שמן הסתם ברור שחזרתי לארץ, מסיבות מקצועיות בעיקר).

    בתקופה שבה גרתי בארה״ב אני ושאר הקולגות שלי שהגיעו מישראל בהחלט הרגשנו כישראלים, כולל חגיגה משותפת של יום העצמאות או השתתפות בכל מיני אירועים לכבוד ישראל ב ״מרכז הקהילתי היהודי״ של העיר. כולל מכירה של כל מיני מוצרים מהדרום בתקופה שבה הוא היה מותקף.

    אבל כשחזרתי לארץ הרגשתי שהקשר שלי לארץ שונה כשאני נוכחת בה. לחגוג את החגים לא היה רק לאכול את ארוחת החג – אלא גם האווירה של החג במהלכו. וגם כשהיה חלילה פיגוע או מבצע – איכשהו לחוות את זה בארץ גרם לזה להרגיש הרבה יותר ״אמיתי״.

    אני לא אומרת שזה יותר או פחות טוב, ויש הרבה דברים במהות הישראלית שאני פחות אוהבת ומעדיפה את המקבילה האמריקנית שלהם. וברור שבתור מי שגדלה פה תמיד היה נשאר בי חלק ישראלי משמעותי גם אם הייתי נשארת בארה״ב. אבל האם באמת הייתי נשארת ישראלית, או שבצם הייתי הופכת עם הזמן לישראלית – אמריקנית?

    אהבתי

    1. אני חושבת שבסופו של דבר ישראלים בחו״ל נהיים מן תערובת של ישראלי עם מקומי. זה רק טבעי להגירה. בסופו של דבר אם לא חיים את המקום שגרים בו אז זו הגירה לא מוצלחת

      Liked by 1 person

      1. ממש ממש מסכימה עם ההגדרה של עדי. זה מין מישמש כזה שגורם לי בתכלס לא להרגיש לגמרי בבית לא בישראל ולא פה

        Liked by 1 person

  2. אני עוקבת אחרי הבלוג שלך שנים על גבי שנים, עוד מימי ישראבלוג והחיים בשבדיה וחוץ מזה שמצאת את הבן זוג לחיים ואת היום אמא לשני בנים (גדולים!), אני רואה שהשתנית גם באיך את תופסת את ישראל. לפני כ16 שנה היית מאוד פרו ישראלית והיום את רואה דברים בצורה מורכבת ומאוד בוגרת. אחת הסיבות שאת הבלוג הכמעט יחיד שאני עוקבת אחריו זה בדיוק זה. את משתנה, את חושבת, את מהרהרת, ועושה את כל זה תחת מטריית האימהות. זה מדהים בעיני. אם פעם תרצי להגיע לבולגריה,אשמח מאוד לפגוש אותך.

    אהבתי

    1. וואו, איזו תגובה. שמעי, ובכן, נכון. כשרק עברתי לשבדיה חשבתי שאני שמאלנית אבל גם הייתי מאוד נסערת בכל פעם שחשתי שנפגע כבודה של ישראל. והשנים חלפו, ופתאום ראיתי את הצד השני, את האימהות שגרות בצד השני ואין להן עתיד לילדים, והבנתי שישראל לא תמיד צודקת.
      אני אגב אשמח לשמוע את הסיפור שלך. הוא לא שגרתי בכלל ואני סקרנית.

      אהבתי

      1. גדלנו עם תחושה קבועה שאנחנו טהורים, שאנחנו טובים, שהכוונות שלנו לא יכולים להיות רעות, שיהודי זה בעצם כינוי לטוב מוחלט. אני מאמינה שהרבה ישראלים (ואפילו יהודים בעולם מאמינים לזה), אבל אז כשאת רואה, בין אם במציאות ובין אם דרך צילומים ועדויות, מה באמת קורה בשטח, זה החלום ושברו. לי היה משבר עצום בגיל 27 כשהייתי סטודנטית ומעריצה של אריק שרון ואחרי שלוש שנים שאני כמו נוח בתיבה בים סוער, נחתתי בצד שמאל. להיות שמאל בישראל זה להיות על הספקטרום שבין 'הזוי' ל'שנוא'. זה לא הימין המתלהם שמייצר קומבייאה בכל מקום שהם מגיעים, מזמינים אחד את השני לשבתות וחיים במין אחווה של 'צודקים'. מכאן לעזיבה של ישראל הדרך היתה קצרה, לא הרגשתי שייכת, לא רציתי לחיות שם. עזבתי לשבדיה (לצפון) וזה לא עשה לי את זה. בהתחלה כן, התלהבתי מהאגמים, עצי האורן ונדלקתי על השפה אבל ככל שהעמקתי יותר ההוויה השבדית הרגשתי פחות ופחות חופשיה. את ההגירה לשבדיה ואחכ (לפני 8 שנים) לבולגריה, עשיתי עם בעלי. נפרדנו לפני שנתיים. לפני שנה הכרתי און ליין את אשתי בהווה, אמריקאית שחיה בהוואי. היום היא איתי בבולגריה, כבר 3 חודשים, עולה חדשה 🙂 אני יודעת שתכתבי לי שאני חייבת לכתוב בלוג ;)) אז אני פשוט אחזור על ההזמנה – בואי אלי לכאן! אוהבת, שירה

        אהבתי

        1. יא, שירה, תכתבי בלוג! 🙂
          טוב, זה סיפור מהמם. אני מצד אחד עצובה שאין דרך לעקוב אונליין אחרי הסיפור שלך ומצד שני מעריצה את זה שאת חיה את חייך בלי התפשרות ובלי הצורך לחיות בסושיאל מדיה.
          מהדהד לי מוכר, שירה מצפון שבדיה, אבל אני לא יודעת למה.

          אהבתי

  3. אני מתמוגגת מהפוסטים שלך ועכשיו גם מהאופן שבו אתם מאפשרים לילד להתכונן לבר מצווה שלו. אני חושבת שמצאת בדיוק את התמהיל המתאים – בחודש ישראל – של חוויות ולמידה, ושני הילדים גם נהנו וגם השכילו וגם הרוויחו בגדול. ולא נורא שהם חושבים שבארץ כולם נחמדים וגם מתייחסים יפה לזרים. יש עוד מספיק זמן להתפכח. שייהנו בינתיים.
    אפשר עדיין למצוא בארץ קיבוצים שמתפקדים פחות או יותר כמו קיבוצים אבל הם נדירים יותר ובאמת בכולם כבר אין לינה משפחתית ובחלקם אין חדר אוכל.
    וכיף שגם השלמתם את חוויית הארץ עם הפסטיבל בסיגט… בקיצור כתמיד אתם אלופים.

    Liked by 1 person

    1. זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי, שאוקיי, שיחשוב שכולם נחמדים בישראל. בסיגט אגב הוא כבר לא הרגיש שכולם נחמדים – כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מדינות, ורובם נחמדים, ואז היה את הקידוש הזה וכולם דיברו בלי הפסקה והיו חבר'ה שמחים כאלה אבל לא באמת נחמדים למי שאינו ישראלי או חלק מהחבורה, והילדים הרגישו את זה מייד – נתנו לו לשבת ליד השולחן אחרי שביקשנו יפה שיעשו מקום (ואם להיות כנה ציפיתי שייראו ילד וייתנו לו לשבת בלי שנבקש, כי ככה זה עובד) ואז כולם העבירו אוכל בין לבין ואף אחד לא הציע לו, דבר שהפתיע אותנו, כי רגילים שתמיד מציעים לילדים סביבך, לא משנה מאיפה באתם. אבל הוא לא קישר את זה לישראלים בישראל, אז לבינתיים עדיין חושב שכולם נחמדים.

      Liked by 1 person

  4. סרט ישראלי… אולי אבא גנוב? נראה לי זה בהגדרת מתאים לכל המשפחה (אבל אין לי מושג לגבי תרגום לאנגלית).
    בעצם יש לא מעט סרטים שיכולים להתאים כמו הלהקה, אלכס חולה אהבה, גבעת חלפון. בעיני סרטים מאוד ישראלים.

    אני חושבת גם שמה שעשיתם עם השנת בר מצווה הזאת, זה דבר מאוד כייפי.
    כשאני הייתי בגיל הזה זו הייתה יוזמה במושב ודרך התנועת נוער ובית הספר, אבל היום זה כמעט לא קיים. ולדעתי זה נחמד שהופכים את זה למשהו שהוא בעל משמעות מעבר לגיל.
    רוב הקיבוצים בישראל עברו הפרטה ולכן המבנה שלהם השתנה מאוד. דברים שהיו פעם (כמו בית ילדים, וחדר אוכל) כבר לא בהכרח נמצאים.
    עדיין החיים בקיבוץ שונים מאוד מהחיים בעיר…

    אהבתי

    1. כל הסרטים הישראלים האלה – אלכס חולה אהבה, הלהקה, גבעת חלפון – הם אכן משהו שישראלים יכולים להנות מהם, אבל לא מי שלא מבין עברית, מזהה מבטאים, מכיר את השירים. בכל מקרה – באלכס חולה אהבה יש תמונות עירום, ילד שמציע לראות את אחותו עירומה, עברית קלוקלת (של פארוק) שמצחיקה רק את מי שמבין עברית טוב, הרבה דברים שאני לא רואה טעם להראות להם. הרבה מהסרטים האלה לא מתיישנים טוב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s