חודש 4 – ישראל. חלק א'

בחודש הרביעי לשנת בר המצווה הגענו לאחד הנושאים החשובים בשנה הזו. "אתה אומנם גדל בהונגריה", כתבנו לגומבוץ, "אבל נולדת בארץ לשני הורים ישראלים, ישראל תמיד תהיה חלק מהזהות שלך. לא משנה איפה תקבע את חייך הבוגרים, אתה צריך להכיר את ישראל קצת יותר לעומק, גיאוגרפית, היסטורית ופוליטית".

בדף החודש שהגומבוץ קיבל פירטנו:
1) סיורים בארץ במקומות שכבר היית וגם במקומות שהגיע הזמן שתראה: ירושלים והגליל, כולל ביקור בקיבוץ
2) הליכה לקייטנה בארץ עם ילדים דוברי עברית
3) שיעור עברית יומי עם אמא (הוא דיבר עברית יפהפיה כפעוט אבל מאז שהתחיל בית ספר העברית שלו נחלשה מאוד)
4) ללמוד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
5) לצפות בסרט ישראלי ולקרוא ספר ישראלי

בנוסף, הגומבוץ קיבל שלוש משימות לחודש הזה:
1) למלא מפה עיוורת של ישראל
2) לנהל שיחה בעברית איתי ועם האופנוען בתום החודש
3) להכין מצגת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהציע פתרונות למצב

שלא במקרה, החודש הזה נקבע בתזמון לסיום שנת הלימודים, וכך, בתחילת החופש הגדול, המראנו לשבועיים בארץ. להבדיל מביקורים קודמים, שבהם רוב הזמן הועבר בין הבית של סבתא וסבא לים, פלוס גיחות לתל אביב פלוס מפגשים עם בני משפחה וחברים בבתי קפה, הפעם הוחלט שנחרוג ממנהגנו וממש נצא מהמרכז, כדי לנסוע למקומות שכדאי שהגומבוץ יראה.

וכך, נחתנו בארץ ישירות אל ביתם של סבא וסבתא. היום הראשון הועבר בהתאקלמות – הילדים התיישבו לארוחת בוקר של סבא, כולל פיתות וירקות חתוכים ומסודרים יפה, האופנוען ואני העמדנו פנים שאנחנו רוצים לעזור אבל התיישבנו לרבוץ ולא קמנו אלא כדי לקחת עוד משהו לאכול (קוטג'! עוגיות שוקולד שאמא שלי עושה! תמרי מג'הול!).

ביום השני חשנו שהתאקלמנו מספיק ויצאנו לתל אביב.

תחנה ראשונה: שדרות רוטשילד. "כאן אבא עבד", הצבענו על מקומות, "כאן אמא ואבא היו נפגשים אחרי העבודה על אופניים ונוסעים לים ומשם הביתה". הילדים הגיבו ב: "זה פיצה המקום הזה? אנחנו רעבים".

התחנה הבאה: שדרות ח"ן. "כאן אמא גרה כשלמדה באוניברסיטה", הצבעתי על הבניין שבו גרתי מיידלע עם צוועי בחורים וטחנתי משמרות בעבודות סטודנטים ונהניתי מיליון. הילדים התקשו לדמיין קונספט שבו אני מנהלת חיים שבהם אני לא משרתת שלהם. באמת קשה לדמיין, אני בקושי זוכרת בעצמי.

משדרות ח"ן הגענו למקום שבו ניתן את שיעור ההיסטוריה החשוב ביותר לטעמי בביקור הזה:

הילדים שמעו לפני על העובדה שהיה רצח ראש ממשלה בישראל, אבל בלי יותר מדי פרטים, אבל עכשיו סיפרנו על עצרת השלום שהסתיימה בשלוש יריות, ירדנו אל המקום שבו זה קרה, גילינו שיש שם מרצפות עם מספרים שמראות איפה כל אדם עמד, ושיחזרנו איך זה קרה. הגומבוץ האזין ברצינות, הדובוש התעניין יותר באיזה סוגי נשק כל אחד נשא (אם הוא היה דמות ב"משפחתי וחיות אחרות", הוא היה לזלי, זה ברור), והסתכלנו על אנדרטת אבני הבזלת שעומדת שם.
רצח רבין מסמל אצלי את היום שבו ישראל השתנתה, אמרתי לגומבוץ. זה היום שבו הפכנו ממדינה שצעדה לכיוון לא קל אבל עם תקווה לעתיד, למדינה אלימה בלי שום כיוון מוגדר.

משם היינו צריכים להתאושש. פנינו לכיוון שדרות בן גוריון אל התחנה הרגילה שלנו: שייק פירות בתמרה. אחרי ליטר שייק לכל אחד מאיתנו התגלגלנו לכיוון הים.

בים עשינו את הדבר הרגיל: אני שמרתי על התיקים וניסיתי להסתתר מהשמש בעוד האופנוען לקח את הילדים לעמוקים כשאני צורחת "יש זרם תת קרקעי! כל סופ"ש טובעים בגלל הזרם הזה! למה את חייב לסכן את כולם???". כן, כיף איתי במסיבות ובחוף הים.

מתישהו הופיע אחינו הקטן בים ויצאנו כולנו ביחד לאכול חומוס.

משם חזרנו לבית של סבא וסבתא ונפנינו לתכנן את הנסיעה הגדולה של הביקור הזה: ירושלים. היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לנסוע עם אוטו לירושלים, לא רק שתמיד יש פקקים וייקח נצח להגיע, לא רק שיהיה קשה לחנות, אנחנו גם תמיד הולכים לאיבוד בירושלים ולא היה לנו כוח לסאגה הזו שוב. אז איך מגיעים לירושלים? ברכבת, כמובן.

אלא שאז אבא שלי שאל באיזה יום אנחנו רוצים לנסוע והתברר שיש לו פגישת עבודה בירושלים שהוא יכול להזיז ליום הזה ולקחת אותנו איתו. מהמם!
המסע לירושלים עם אבא שלי התברר כהרבה יותר מלמד מנסיעה ברכבת. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלי לירושלים – קצת לפני כיתה א' נסענו לשים פתק בכותל שאצליח בלימודים. בדרך לשם ההורים שלי הצביעו על הרכבים המשוריינים שנורו בעלייה לירושלים ב-1948 ונותרו בצידי הדרך. וגם הפעם, ארבעים שנה אחרי, עשינו את אותו הדבר. אבא שלי הצביע על רכבי המשוריינים בצידי הדרך וסיפר על המלחמה והמצור ב-48'. הילדים הקשיבו פעורי פה.

האיירביאנבי שלקחתי בירושלים היה במיקום הכי מרכזי שיכול להיות – ברחוב צמוד לשוק מחנה יהודה. אין צורך שתוריד אותנו במרכז העיר, אמרנו לאבא שלי, הרי תמיד הולכים לאיבוד בירושלים. על מה אתם מדברים, ענה אבא שלי, יש ווייז. הוא הוריד אותנו בפינת הרחוב של האיירביאנבי. שולחת לו מכאן תודה רבה מאוד!!

הנחנו את חפצינו באיירביאנבי ויצאנו אל השוק. זה לא השוק שזכרתי, משני הביקורים העוקבים שעשינו בירושלים כשגומבוץ רק נולד. פחות ירקות ודוכנים, יותר מתחם מטורף של אוכל רחוב. מה זה הדבר הזה.

הילדים התעלפו מהמקום. כל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה דברים לטעום. נעצרנו מול דוכן שהילדים חשבו שמאוד מיוחד ורק מולו אני קלטתי שהילדים שלי לא יודעים מה זה ג'חנון.

אז את זה קנינו ועכשיו הם מאוד מאוד אוהבים ג'חנון.
משם נתקלנו בדוכן שהוא חלומו של הגומבוץ: זיתים מכל הסוגים שאפשר לחלום עליהם. זיתים הם האוכל שהגומבוץ הכי אוהב ובהונגריה יש בעיקר מעפנים בצנצנת, או מעפנים במעדניות שנראים מבטיח ואז לא כל כך טעימים. ואילו כאן:

הגומבוץ התלבט ארוכות באיזה סוג לבחור ואז המוכר החמוד אמר לו שמותר לערבב וכולנו התעלפנו על זה שלא רק שיש זיתים מכל הסוגים יש גם נותני שירות נחמדים, שני דברים שאין בהונגריה. הגומבוץ עירבב קופסה וזה היה הדבר הכי טוב מבחינתו מהביקור בירושלים.

לא הספיק לנו הג'חנון אז משם הלכנו לאכול במקום הכי מוצלח בטיול הזה: דוויני פיתה בר.

יצאנו מהשוק שבעים והלומי חושים, סיירנו קצת באזור סביבו – כיכר הדוידקה, טליתא קומי – ואז החלטנו ללכת למקום שקט יותר: המושבה הגרמנית. החלטנו לצעוד לשם והתברר שזה הרבה יותר רחוק ממה שנראה במפה אז גם קפצנו על מונית והגענו. התברר שזה יותר לאופנוען ולי מאשר להם. אני התפעלתי מהבתים הגרמנים היפים ומהשלטים שמראים מי גר פה פעם, הילדים קצת השתעממו.

לא נורא, אמרתי להם, נצעד מכאן לגן הפעמון, יש שם אטרקציות כמו גן שעשועים ופארק סקייטבורד. אלא שגם שם היה קצת משמים.

לא נורא, אמרתי להם. יש לי חברה אהובה שבלב עוד מימי ישראבלוג, ועכשיו היא פתחה פאב רגוע עם עוגות טובות וזה במרחק הליכה מכאן. בערך. מה זה בערך? שאלו בחשדנות. זה נראה די קרוב על המפה, מלמלתי. החלטנו לתת צ'אנס להליכה.

ומזל שכך, איזה שכונות יפות ואיזה אנשים נחמדים.

כמו כן, המוני אנשים דוברי אנגלית מסביב, בכל מקום. לא רק תיירים, גם אנשים שנראה שגרים שם. הילדים ממש נהנו. וגם – נהגים בירושלים עוצרים להולכי רגל במעברי חציה. זה כמו לבקר בחו"ל.

הגענו לפאב הנעים של חברה שלי. התברר שמדובר במבנה אבן עתיק וחצי משופץ שמשמש גם כמקום לתערוכות ובעל חצר נעימה גם בקיץ. החברה עצמה לא הייתה אבל המקום היה מקסים ממש.

מ"המפעל" חזרנו לאזור השוק ולאיירביאנבי שלנו, מצאנו חומוסייה מתחת לבניין ואכלנו בה ארוחת ערב. היה טעים, לא יקר, שירות חברותי ודיברו אנגלית יפה עם הילדים, כמו גם בשולחנות סביבנו. הילדים עפו על ישראל. הלכנו לישון.

קמנו ליום החשוב והרציני ביותר של הביקור: העיר העתיקה.

פחות או יותר הלכנו את כולה ברגל. פרשנו את המפה והראינו לילדים שיש ארבעה רבעים ואז החלטנו לצעוד בכולם. הרובע הארמני חלף במהירות, ואז הגענו ליהודי והקדשנו לו את החלק הגדול יותר של ההסברים. משם צעדנו לכותל.

לכותל הקדשנו זמן רב. האופנוען ניגש עם הילדים לצד של הגברים ואילו אני צפיתי בינתיים בדמויות המרתקות שבאות לכותל גם בצד של הנשים. כולל שתיים שנראו כמו משפיעניות עם תיקי מותגים וכל הבלינג בלינג ודפקו סדרה של סלפיז עם הכותל כאילו זה הפואנטה של המקום. נו באמת.

בצד של הגברים בינתיים הילדים שלפו את הפתקים שהכינו מבעוד מועד (אבא שלי דאג שזוג אפיקורסים כמונו ישכח מהפתקים ולכן צייד את הילדים מבעוד מועד בדפים ובעט והסביר להם למה זה מיועד) וטמנו אותם בכותל. פתקים בכותל – צ'ק!
במקביל התקיימה שם מסיבת בר מצווה של משפחה קצת רועשת והגומבוץ צפה בעניין. שאלנו אם הוא רוצה שנעשה גם לו מסיבת בר מצווה בכותל. ענה שלא. פוו, אנחת רווחה.

אחרי שווידאנו שהילדים ראו את הכותל מכל הזוויות, טמנו פתקים, הבינו את החשיבות ליהודים, ראו את הקירבה למסגד הסלע והבינו כמה קרוב וכמה נפיץ, צפו באנשים מתפללים ובאופן כללי שבעו מהכותל, זזנו. נותרו לנו הרובע המוסלמי והנוצרי ונכנסנו למוסלמי.

הרוכלים קראו לנו מכל החנויות וניסו לברר מאיפה אנחנו. זה השלב שבו כל ישראלי נחנק קלות ומנסה לחשב בראש אם מסוכן לומר ישראל או לא, אבל האופנוען לא התבלבל וענה: "הונגריה". טכנית זה נכון.
אז הסתובבנו שם, בדקנו את החנויות, החלטנו לקנות מזכרת לכל המשפחה:

ברובע המוסלמי עצרנו בנקודת חובה בכל פעם שאנחנו מבקרים בעיר העתיקה: ההוספיס האוסטרי. השטרודל אומנם קצת מעפן אבל הגן נעים ושקט וקשה להאמין שכל זה קורה מטר מעל ההמולה שלמטה.

הילדים התלהבו למצוא את הדגל ההונגרי על השלט בכניסה למטה (כי המקום הוקם בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית ולכן הונגריה היא חלק מהמקום), האופנוען התלהב מהספלים של יוליוס מיינל (יש לנו כאלה גם בבית), אני התלהבתי מהשקט של כמה דקות. נחנו.

בשלב הזה קיבלתי ווטסאפ מאבא שלי, ששאל אם הילדים מתחברים לירושלים. מה זאת אומרת "מתחברים" לירושלים, תהיתי, והאופנוען אמר: תעני לו שהגומבוץ נשאר להתפלל בכותל והדובוש כבר נרשם לישיבה באזור. שלחתי את זה לאבא שלי ונראה לי שזה הזכיר לו שסה"כ בשביל עצמנו אנחנו כבר די משקיעים.

מההוסטל צעדנו לרובע הנוצרי.

בדרך לכנסיית הקבר האופנוען סיפר לילדים על סולם הסטטוס קוו שנתקע על הכנסייה ל-250 שנה. זה היה סיפור טוב להראות כמה מגוחך יכול להיות הוויכוח בענייני דתות והילדים שמחו לראות את הסולם כשהגענו. (בתמונה למעלה: במרכז התמונה מתחת לחלון המרכזי מימין).

זה אחד המקומות הכי קדושים לנוצרים, אמרנו לילדים מול כנסיית הקבר, והדובוש נזכר מייד שאחד מחבריו הטובים מגיע ממשפחה קתולית וצילם סלפי, שאותו שלח לחבר עם הכיתוב "נחש איפה אני". אין לי את זה ביותר גלגול עיניים.

טוב, בכך סיכמנו את העיר העתיקה. הילדים הוקסמו כראוי אבל גם שמחו לצאת למקום מרווח יותר. ומה יש ממש מתחת לעיר העתיקה, קצת אחרי ממילא? נכון, הפאב של החברה שלי. שבנו פעם שנייה ביומיים. גם הפעם היא לא הייתה. זה לא היה ביקור למפגשים. פיספסנו גם את א.ע, חבר מהעבודה הקודמת שלי שגר בירושלים והוא ואשתו מצאו זמן מעולה לנסוע ללונדון עם הילדים.

משם המשכנו ברוח הלא מחליפים סוס מנצח והלכנו שוב לאכול בדוויני פיתה בר. היה באמת טעים ברמות אחרות. המשכנו ברוח הנשארים בשכונה והפעם בחרנו בפאב ברחוב של האיירביאנבי. זה היה פאב קטנטן בעל מרפסת קטנטנה ואנחנו תפסנו כיסאות והתיישבנו עם הבירה שלנו. אנחנו כמובן מתורגלים בפאבים עם ילדים ומייד נשלף גם הטאקי.

זה היה במרפסת הפאב הזה שרכשנו לנו ביטוי משפחתי חדש. מסביבנו ישבו אנשים ברמות שונות של דתיות, מכיפות קטנטנות ועד כיפות ענק, מחצאיות לא ארוכות מדי ועד שרוואלים ופאות ארוכות, וכולם הסתדרו מצוין. ואז הופיעה צעירה בחצאית, שוחחה קלות עם אחד מהם ונפרדה ממנו במילים: "חודש מבורך!".
הופה! חודש מבורך. זה כנראה היה תחילת חודש עברי או משהו כזה, ואולי מברכים ככה בתחילת חודש עברי? האופנוען ואני נדלקנו על זה כמו שני פנסים שמאירים לגויים. יום למחרת חיפשנו את תחנת הרכבת ושאלנו מישהי עם עגלת תינוק איך מגיעים. אחרי שהסבירה לנו עניתי לה "תודה וחודש מבורך". האופנוען כמעט נחנק מצחוק. אבל מעכשיו זה ביטוי!

מהפאב התגלגלנו לדירה שלנו ושם נרדמנו כולנו בקלות. התעוררנו לארוחת בוקר מהשוק (יאי) והאמת שדי הרגשנו שמיצינו. אז הלכנו ברגל מהשוק לתחנת הרכבת על רחוב יפו (נדמה לי, אל תתפסו אותי במילה. מדובר בתחנה שבנויה כמו מקלט עצום, הרגיש שירדנו שבע קומות), ובכך סיכמנו את ביקורנו בעיר.

היה כיף לחזור שוב למרכז, ירושלים מהממת אבל תל אביב היא הבית, הרי. מדהים שארבעים דקות חלקות ברכבת והיינו בתל אביב. משם המשכנו לבית של ההורים שלי והופ, היינו בבית.

אבל לפנינו היה עוד שבוע עמוס. באותו הערב נסענו אל קרובי משפחתו של האופנוען בכפר סבא. זו הייתה ארוחת על האש והילדים גילו שיש ילדים בגילם ושהבית מצויד בהמוני דברים לשעשע אותם וכך אני זכיתי להנות מארוחה שקטה ומשיחה מעניינת. היה לי טעים וסבבה.

ולמחרת קמנו לטיול לגליל. יש לי זוג דודים אהובים מאוד שגרים בגליל. כילדה ביליתי אצלם בקיץ ועכשיו אני תמיד שמחה לבקר אצלם שוב. אז בפסח האחרון, כשביקרנו בארץ, אמרתי להם שנבוא שוב בקיץ והם, דודים מהממים שכמוהם, מייד הזמינו אותנו לצהריים אצלם.

את הנסיעה לגליל ניצלנו לצורך הסברים ארוכים על ההבדלים הגיאוגרפיים בישראל והילדים הצליחו להאזין לחלק בלי לגלגל עיניים. כן, אמרו, הם שמים לב שכאן יש הרים ויותר ירוק ואילו באזור המרכז אין הרים ופחות ירוק, ובירושלים דווקא כן היו הרים.

בבית הדודים ציפה לנו שולחן עם אוכל לגדוד. צ'לנג' אקספטד, הכריזו האופנוען והילדים אבל באמת שהיה בלתי אפשרי לנצח עם כמות האוכל שם. הדודים קפצו למסעדה דרוזית וקנו כל מיני סלטים ותוספות כדי שיהיה קצת יותר תבלינים ליד האוכל האשכנזי שלנו ובאמת, היה שילוב מושלם. שיט, עכשיו בא לי שוב את כל מה שהיה שם על השולחן.

אבל גולת הכותרת הייתה הקינוח. הדודה המהממת שלי החליטה להכין משהו הונגרי לכבוד האורחים ולקחה מחברה הונגריה שלה מתכון לגומבוץ גבינה ומישמש. זה היה הגומבוץ הכי טעים שאכלתי אי פעם, כולל גומבוצים שאכלתי בהונגריה. וואו.

האופנוען שלף אז את מצלמתו העתיקה שהביא במיוחד כדי להראות לדוד חובב הצילום, ומשם נפנינו למרפסת עם הנוף. ככה זה בגליל.

אני כבר רוצה לחזור שוב.

נפרדנו מהדודים האהובים ויצאנו לתחנה הבאה בחודש הכרת הארץ – קיבוץ. אבל הפוסט הזה כבר מתארך ויש לי עוד הרבה לספר, אז אני אחלק אותו לשניים. בפעם הבאה – קיבוץ, קייטנה בעברית, ים, מטלות החודש. שיהיה לכם חודש מבורך. (אבל מתכוונת לכתוב עוד לפני החודש הבא!).