סקי, למרות הכל

מחנה הסקי של בית הספר נקבע עוד בספטמבר, הרבה לפני שמישהו חשב שתהיה מלחמה. אבל בהתקרב הנסיעה כבר היו המוני פליטים שברחו מאוקראינה וחשנו אשמים לנסוע לשבוע לאוסטריה. מצאתי את עצמי מגבירה את ניסיונות העזרה – תרמנו דברים, הלכתי לתחנת הרכבת לעזור בקבלת הפליטים, חיפשנו עוד דרכים לעזור. בתחנת הרכבת הבנתי שארגוני העזרה לא צריכים אנשים, היו שם המון מתנדבים, הם צריכים כסף. כלומר הדרך הכי טובה לעזור היא לתרום כסף או לאמץ פליטים ולעזור להם ספציפית.

או, אמר האופנוען, בדיוק קיבלתי הודעה מקולגה בלונדון שמישהי שהוא מכיר מאוקראינה חצתה את הגבול להונגריה והוא ישמח אם נעזור לה בבודפשט, שהיא תחנת מעבר מבחינתה בדרכה לאיטליה, שם יש לה חברים. בשמחה! הזמנו אותה קודם כל לאכול אצלנו והפצצנו בסמסים בשאלות איך עוד נוכל לעזור: האם יש לך איפה לישון? ענתה שישנה במלון. אולי תביאי איתך בגדים שהשתמשת בהם ונכבס אותם בזמן ארוחת הערב? ענתה שעושה כביסה במלון. אולי נוכל לשלם לך את כרטיס הרכבת לאיטליה? ענתה שהזמינה טיסה. עד פה לא חשדנו.

לקראת ארוחת הערב נסע האופנוען לאסוף אותה וגילה שהמלון שהיא ישנה בו הוא מלון פאר במרכז העיר. כשהם הגיעו הופתעתי לגלות שאין מדובר באיכרה האוקראינית המרוטה שציפיתי לה, כי אם בבחורה מתוקתקת, מאופרת, ונראית קצת טוב יותר משציפיתי. לשאלתנו איך היה מסלול הבריחה מקייב עד בודפשט, ענתה שהיה קשה לשבת 48 שעות באוטו, גם אם מדובר בפורשה ענקית. פה חשדנו.

אקיצר, התברר שמכל הפליטים המסכנים שהתכוונו לעזור להם נפלנו על דוגמנית וסלבריטי אוקראינית. מה הסיכוי? היא סגרה את האינסטגרם בעקבות המלחמה (יש לה עוקבים רוסים ואוקראינים והיא לא רצתה אמירות מלחמתיות שם) אבל ראיתי תמונות שלה – שמלות ערב כשהיא מנחה אירועים נוצצים, צילומי דוגמנות, אלפי לייקים. כששאלתי איך בעצם היא מכירה את הקולגה של האופנוען שקישר בינינו, סיפרה שהוא עוקב שלה, "כזה מתוק, פירסמתי שצריכה עזרה ומייד שלח לי אתכם".

בקיצור, הקולגה החרמן של האופנוען ראה דוגמנית במצוקה ומייד תרם אותנו.

אבל גם אם היא לא מסכנה כמו שאר הפליטים, עדיין היא ברחה ממלחמה (התעוררה בחמש בבוקר להדי פיצוצים, ארזה שתי מזוודות ונמלטה), השאירה מאחוריה דירה ועסק, ואמא מבוגרת שנותרה לבדה באוקראינה. היא אולי יותר נוצצת אבל גם היא צריכה להמציא את עצמה מחדש עכשיו. והיא הייתה חמודה וממש ניסתה להישאר אופטימית, הלב יצא אליה. אנחנו נשארים בקשר.

למחרת ארוחת הערב הזו יצאנו לאוסטריה לסקי. חשבנו שנוכל עוד בדרך להשכיח את מראות הפליטים אבל הכביש לאוסטריה היה עמוס מכוניות אוקראיניות מוכתמות בבוץ, עמוסות תיקים וחפצים, נהגיהן טרוטי עיניים, בדרכן מערבה. גם אחרי שחצינו את הגבול, כבר באלפים האוסטרים, נסעו מולנו בכיוון הנגדי עשרות משאיות צבאיות אוסטריות, עמוסות ציוד, בדרך מזרחה, סביר שמתפרשים יותר לאורך הגבולות בכיוון הבעייתי. המצב בלט גם אם לא דיברנו עליו.

אבל אנחנו יוצאים לחופש, שיננו לעצמנו, נרשמנו ושילמנו כבר בספטמבר, חברים מבית הספר ומשפחותיהם בדרכם גם הם, אין לנו מה לעשות בעניין המלחמה בכל מקרה. התרכזנו בלוגיסטיקות קטנות: אין לנו אוכל לדרך ואין לנו חטיפים לחדר, והמלון יושב במרומי אתר הסקי ולא תהיה חנות שם. אם לא קונים אוכל עכשיו אנחנו נהיה תלויים בלעדית במלון ומסעדות למשך שבוע, אלא שעכשיו יום ראשון, היום בו כל החנויות סגורות באוסטריה. חיפשתי מראש סופרמרקט שפתוח בימי ראשון שלא רחוק מדי מהמסלול שלנו, ומצאתי אחד בזלצבורג, שזה חצי שעה של עיכוב. הסופר היה אמור להיות פתוח עד 15:00, הגענו לאזור קצת אחרי שתיים, הווייז שלח אותנו לפנייה לא נכונה (תיקן את עצמו בעודנו יוצאים מהכביש המהיר, באמת תודה), גילינו שנגיע רבע שעה לפני הסגירה אם לא נתעכב.

נוסעים כמה שיותר זריז, מכינים את הילדים שברגע שחונים שמים מסיכות ורצים לחנות. מגיעים לצומת בזלצבורג במרחק 400 מטר מהחנות, יש לנו עשר דקות עד הסגירה, כבר רואים את השלט של הסופר באופק, רק צריך לחצות את הגשר מעל הנהר שחוצה את זלצבורג ואנחנו בצד שלו. הרמזור מתחלף לירוק לפנות אל הגשר, מתחילים לנסוע, ניידת משטרה מופיעה משום מקום, עוצרת לרוחב הנתיב שלנו וחוסמת את הדרך – מתברר שיש הפגנה שקשורה לאוקראינה לאורך כל גדת הנהר, אין דרך לחצות לצד השני.

זמן ההפגנה – עשרים דקות. כל הגשרים לחציית הנהר – חסומים. לסופר כבר לא נגיע היום. לא מאמינים למראה עינינו – פאקן סטינו מהמסלול הפסדנו 40 דקות מהנסיעה לצורך הסופרמרקט היחיד באזור – עצרנו באיזו תחנת דלק וקנינו שלל ג'אנק לילדים המורעבים.

המלון שהזמנו אליו יושב בטירול – האזור המערבי של אוסטריה, ליד הגבולות עם גרמניה, שוויץ ואיטליה, באתר הסקי קיצביל. מדובר באחד מאתרי הסקי המפורסמים באוסטריה ואחד היפים שבהם (פחח, כולם יפים) כמו גם היוקרתי שבהם. בערב הראשון במלון התכנסנו כל המשפחות וראש ההדרכה הזכיר שיש סדרה בנטפליקס (שנקראת בעברית "בני טובים") על העיירה קיצביל ועל זה שהיא עיירה למיליונרים. הסדרה עצמה, אמר, איומה (הסכמנו איתו. ניסינו לצפות ושרדנו עשרים דקות) אבל היא גרמה לזה שבנוסף למיליונרים עכשיו מגיעים לכאן כל מיני תיירים אמריקאים ורוצים לראות לוקיישנים של הסדרה.

אבל מה, באמת מדובר באחד המקומות הכי יפים בעולם.

מהר מאוד התרגלנו לשגרת הסקי. קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר עשירה, מוסרים את הילדים למדריכים ומנפנפים להם לשלום עד ארבע אחר הצהריים. רוב ההורים נפנים גם הם לסקי וככה כולם בהרים עד ארבע, שאז מתכנסים במלון – הילדים משחקים עד ארוחת הערב, אוכלים ארוחת ערב בשש-שבע, שותים איזה דרינק בלובי וזהו, לישון. בתשע בערב. זה נשמע מוקדם אבל צונחים כמו בולי עץ אחרי שעות של מאמץ פיזי באוויר הצח.

גם האופנוען ואני נפנינו לסקי. כזכור, שנינו גולשים מתחילים אלא שהוא התחיל מאפס והתמיד עד שהפך לגולש לא רע, בעוד אני התחלתי ממקום יותר טוב ממנו – התברר שניסיון העבר ברולר-בליידז מעניק לי יתרון – אבל פחדנות מנעה ממני להתקדם יותר מדי. יכולה לשלוט במגלשיים, אבל קצת מהירות ואני על סף פאניקה.

אז בהתחלה עוד גלשנו ביחד אבל אז היה ברור שהאופנוען רוצה מסלולים קצת יותר מרגשים בעוד אני מצאתי מסלול כחול, ארוך, רגוע ויפהפה שפרט לשני חלקים שהוא מצטלב עם האדום ויש ירידה תלולה של כמאתיים מטר הוא מתאים בול לקשישות לחוצות כמוני.

מה שכן, מדובר במסלול שאומנם ברובו לא תלול אבל צר ומתפתל, ולצידו תהום. קצת חוסר תשומת לב ואתם עפים אל העמק, ולא בדרך טובה.

בסופו של היום הראשון לסקי מצאנו את הילדים מרוצים (המדריך לקח אותם לכל מיני מסלולים אדומים שאין סיכוי שהיו מגיעים איתנו) וגם את עצמנו די מרוצים. בדקנו את שיא המהירות שהגענו אליה באפליקציות של שעון הכושר. האופנוען שבר את השיא של עצמו (בסביבות 50 קמ"ש) ואני ציפיתי שאהיה בסביבות השיא של עצמי (37 קמ"ש) ולכן היינו המומים לגלות באפליקציה שלי את הדבר הבא:

בניסיון להבין איך זה שצב חששן כמוני הגיעה למהירות הזו, נזכרתי במדרון ההוא שאיבדתי שליטה וירדתי במהירות מטורפת, משוכנעת שאלה רגעיי האחרונים. עד עכשיו לא ברור לי איך לא התרסקתי בסופו. אכן, מתברר שבאמת הייתי במהירות של מעל ומעבר ליכולתי.
האופנוען לא האמין למראה עיניו, שאני, הפחדנית המשפחתית, עקפה אותו. "יופי", אמר ברוגז, "את כמו מיסטר בין, יורדת בלי שליטה, מנופפת בזרועות לכל כיוון, ואז מגלה שעקפת את כולם".

בכל בוקר יצאנו אם כן למסלולים נפרדים וקבענו תמיד להיפגש בצהרי היום במסעדה בראש ההר, שממנה גלשנו שנינו להמשך היום.

המדריך של הילדים בינתיים הביא אותה בסולם מאמצים וביום השלישי והרביעי לקח את הילדים לפסגות מרוחקות, כאלה שהם גלשו מהם למטה לכפרים אחרים ונאלצו לקחת אוטובוס בחזרה למלון (אבל אוטובוס מגניב, שלא צריך לשלם בו אם יש לכם סקי פס ושאפשר לשים בו את המגלשיים במקום מיוחד בעודכם יושבים). הם עברו 60 קילומטר ביום על ההר, אבל אין בעיה, אני גאה ב-14 שאני עשיתי.

ביום הלפני אחרון יצאנו כל הורי הקבוצה לסיור בכפר קיצביל. הכפר מכונה לפעמים "האספן של אירופה" ואכן, שלל מכוניות היוקרה בו, חנות הגוצ'י והלואי ויטון במרכזו כמו גם אנשים שלבושים ביוקר ושותים משקאות שעולים ביוקר בהחלט נותנים תחושה כזו.

יפה שם, אין מה לומר.

הילדים בינתיים נותרו במלון ויצאו החוצה לשחק בשלג, כי שבע שעות רצוף זה כידוע לא מספיק.

ביום האחרון יצאנו לכיוון בודפשט. הצלחנו לשכוח את המלחמה אבל בכבישים ראינו שוב את המכוניות האוקראיניות וחזרנו למציאות. חזרנו ישירות להפתעה אחרת בבודפשט – ההורים שלי הגיעו לכבוד יום ההולדת של הגומבוץ בלי שהוא ידע, אז שעה אחרי שנכנסנו הביתה הוא הופתע לגלות את סבא וסבתא מחכים לו בסלון, והיו חיבוקים והתרגשויות גדולות והיה כיף ממש כך שהייתה נחיתה קלה מחופשה לסוג אחר של חופשה. וגם קיבלתי את הספר החדש של מאיר שלו! וטחינה של ניצת הדובדבן! ומרכך כביסה עם הריח שאני אוהבת! ומגפיים ששלחתי את אמא שלי לשופרא בשבילם! להיט.

וזהו, היום היום הראשון של בית ספר אחרי עשרה ימים בלי. כולנו קצת בדיס-אוריינטציה סלאש אני לא יודעת איזה יום היום. אבל הזמזום של מכונת הכביסה הוא כנאה סימן טוב לחזרה לשגרה. לא מתלוננת.