סקי באיטליה

הכל התחיל עם האבא האוסטרלי. הוא הביט ביומן וקלט שבכריסמס-סילבסטר יהיו כמעט שלושה שבועות חופש מבית הספר. בשנים כתיקונן הוא לקח את כל המשפחה לאוסטרליה, ששם יש קיץ וקרובי משפחה שיבדרו לו את הילדים, אבל בעיתות קורונה עדיף להימנע מטיסות, בטח כאלה שפירושן 24 שעות במטוס/שדה התעופה. מצד שני, אם הוא לא יתכנן נסיעה, הוא ימצא את עצמו בבית עם שלושת הקנגרואים הצווחנים שלו במשך שלושה שבועות. אז חופשה. רצוי במרחק נסיעה ולא טיסה, רצוי משהו שעושים בחוץ, למרות החורף. בקיצור, שוב הכל הוביל לאיטליה, הפעם לסקי.

חיפש האבא האוסטרלי חבילה של סקי/מלון ומצא סוכנות שמארגנת מלון פלוס מדריך שבא איתכם מבודפשט, רק צריך קבוצה של כמה משפחות. מייד כתב אימייל לכמה משפחות מהכיתה והציע. ההצעה – שבוע באיטליה, כולל מלון שנמצא ממש באתר הסקי, ארוחות, סקי פאס ומדריכים – הייתה נדיבה, המחיר היה ממש טוב, החלטנו מייד שכולנו נוסעים. לא חשדנו, מה אנחנו, חשדניסטים?

בדמיוננו ראינו חופשה חמימה – מלון קטן, כמה משפחות שכולנו מכירים, מדריך או שניים. האבא האוסטרלי העביר לכולם את המייל מהסוכנות והוסיף: אם אתם מכירים משפחות נחמדות הרגישו חופשי להוסיף אותם, הסוכנות תשמח להוזיל את העלות עם עוד משפחות. אבל גם פה עוד לא חשדנו.

שבוע לפני הנסיעה שינתה איטליה את נהלי הכניסה אליה והקשיחה את החוקים – מעכשיו כל מי שנכנס צריך להיות מחוסן שלוש פעמים וגם להראות פי-סי-אר שלילי. אחרי שלרגע נלחצנו דווקא ממש שמחנו על זה, כי זה אומר שכל מי שיגיע יהיה מחוסן ושלילי.

אז יומיים אחרי כריסמס יצאנו לאיטליה. שש שעות נסיעה אחרי זה הגענו למרגלות האלפים האיטלקיים, ושם התחלנו בטיפוס על הכביש המתפתל לכיוון אתר הסקי שלנו. השעה הייתה בסביבות חמש אחר הצהריים והשמש שקעה שעה קודם, אז הכל היה חשוך וקצת מלחיץ לנהיגה.

אז כשהגענו אל הכפר שבו נמצא המלון, אי שם בראש ההר, נשמתי לרווחה. וגם שמחתי לראות איזו כניסה יפה ואיך הכל מאוד אלפיני ומקושט לכריסמס.

ואז מצאנו את המלון, והתברר שהוא ליטרלי יושב צמוד למסלול. מה שפחות היה מהמם היה שמגרש החניה של המלון היה מלא במכוניות עם לוחית רישוי הונגרית, כעשרים-שלושים מכוניות. זה קצת הרבה בשביל חופשה קטנה ואינטימית של כמה משפחות חברים. פה חשדנו.

בקיצור, התברר שנסענו לגירסה ההונגרית של חופשה מאורגנת כמו ועד עובדים. המלון – הלא קטן – הוזמן כולו לקבוצה שלנו. בלובי הסתובבו אנשים וכולם דיברו הונגרית. זה לא היה הדבר הכי משמח – אם כבר יצאתי מהונגריה אני רוצה לשמוע שפה אחרת, רצוי איטלקית או אנגלית.
במחשבות שאחרי קלטנו שאולי זה לא היה הכי חכם להשאיר לאבא האוסטרלי את הארגון. הוא היחיד מהקבוצה שלא דובר מילה הונגרית, אז הוא פחות התעמק בפרטים. ואילו שאר הקבוצה – בהם דוברי הונגרית שפת אם – סמכה על התקציר שלו באימייל. אף אחד מהחבורה לא קרא את האותיות הקטנות. וככה מצאנו את עצמנו מול קבוצת אנשים גדולה בימי קורונה. פחות חופשת סקי יוקרתית, יותר עמך גולש.

על הצד הטוב של העניין יש לציין שהמלון האיטלקי תקתק הכל (כן!) – כל מי שהגיע נדרש להציג תעודת חיסון בעלת תוקף (תעודות חיסון עם קוד קיו-אר שאכן נבדקו אחת אחת במכשיר קורא קודים) וגם לבישת מסיכות בלובי ללא יוצא מהכלל. התעודדנו מזה.

הלכנו לישון מקווים שבבוקר הכל ייראה נחמד יותר. ואכן:

וגם ארוחת הבוקר שימחה אותנו, כי אנחנו יכולים להתרגל לקרואסונים ישר מהתנור כל בוקר. בקיצור, התאוששנו קלות ויצאנו אל השיגרה החדשה – הילדים הולכים עם מדריך הסקי שלהם, אני עם מדריך הסקי למבוגרים פחדניים (הקבוצה נקראה "מתחילים מחדש", והיינו מאה אחוז נשים), האופנוען מתאמן לבד כי הוא אומנם התחיל יחד איתי את לימודי הסקי אך לפני שנתיים אבל היה הרבה לפניי בתור כשחילקו אומץ.

קשה לומר שזה התחיל מבטיח: המשפט הראשון של המדריך שלי אליי היה "איי דונ'ט ספיק אינגליש", כך שהתברר שבשבילי זו תהיה כיתת סקי וגם כיתת הונגרית. סה"כ אני מבינה הונגרית, אבל כשאני גולשת מהר מדי במורד הר וצריכה עצת חירום שתציל אותי מהתרסקות בעוד כמה שניות, אין לי זמן לתהליך הרגיל שבו אני שומעת משפט בהונגרית, מתרגמת בראשי כל מילה בנפרד ואז מסיקה משמעות. אני צריכה מישהו שיגיד לי עכשיו איך לעצור. אבל התברר שלמרות הדיסקליימר הוא דווקא כן מדבר אנגלית, הוא פשוט מפחד לדבר באנגלית. כן, התברר שבכיתה למבוגרים פחדנים גם המדריך הוא פחדן, פשוט לא בסקי. בסקי הוא גלש בניחותא במדרון עם פניו אלינו – כלומר, הוא גלש לאחור, בעודו צופה בנו גולשות.
במפתיע, כן למדתי משהו בכיתה הזו: גם לגלוש יותר טוב (שני הטיפים הכי חשובים – טיפ 1 הוא ליטות עם כל הגוף קדימה, כאילו אתם קופצים ראש, בניגוד לאינסטינקט להישען אחורה בתקווה שזה יאט/יעצור. טיפ 2 הוא להתכופף קצת בכניסה לסיבוב ולהתיישר קמעא כשיוצאים מהסיבוב), וגם למדתי לומר בהונגרית "סיבוב", "פנייה", "לא ככה", "אם לא תישעני קדימה את תתרסקי" ו"אני בא לעזור לך לקום".

גם האתר, גילינו, לא מכוער:

בצהרי היום הראשון לגלישה עשינו הפסקה לארוחת צהריים. הילדים אכלו עם הקבוצה והמדריך שלהם, מה שהותיר זמן לאופנוען ולי לתור את הכפר ולראות איפה אנחנו ומה יש פה לאכול. גם הכפר, התברר, לא מכוער:

סיבוב בכפר גילה לנו שזה כנראה לא הכפר הכי יוקרתי שיש, וזה בהחלט לא קלאב מד, ואין באמת מסעדות, יש רק כמה בתי קפה/ברים שמגישים גם פיצה או טוסטים. במקום אחר זה היה מבאס אותי, באיטליה לעומת זאת – אני אסתדר. באיטליה מספיק לומר שאת רוצה משהו צמחוני ומייד נוחת על שולחנך טוסט ובתוכו קישואים, חצילים ועוד ירקות קלויים. היש מדינה מושלמת יותר מזו.

אל הפאב הזה אנחנו עוד נשוב כל יום. פעמיים – גם לצהריים וגם בערב לקוקטייל שאחרי ארוחת הערב. ביום האחרון כבר הלכנו לשם שלוש פעמים – לצהריים, לקוקטייל אפרה סקי ולמשקה שאחרי ארוחת הערב. בתוך יומיים כל הצוות הכיר אותנו ואף הפסיק לבקש מאיתנו להראות את תעודת החיסון שלנו, אלא רק עשו שלום ושאלו "כרגיל?". כבר התחלנו לדבר איך נחזור לשם רק בשביל הפאב האהוב שלנו.

פרט לזה לא היה בכפר יותר מדי דברים. לא הייתה אפילו מכולת, שזו בעיה ממש כי איפה נקנה שוקולדים לחדר במלון?? זו פעם שנייה שזה קורה לנו, שאנחנו מגיעים למלון בראש הר ואז מגלים שאין שם מקום לקנות שוקולדים ולמי יש כוח לנהוג את הנהיגה המלחיצה למרגלות ההר. בפעם הבאה – עוצרים בסופר לפני המלון.

בכל מקרה, מצאנו מן מאפייה שליד הקופה היו לה גם שוקולדים קטנים ויקרים אבל זה לא היה הזמן להתקטנן, זה מצב חירום. למרבה השמחה, הם היו שווים כל יורו. בכל זאת, שוקולד איטלקי:

בעודי קונה בקופה שאלה המוכרת מאיפה אני, והתפלאה לשמוע את התשובה: "הגעת מישראל כל הדרך לפיאנקאוולו הקטנה?". הסברתי שהגעתי מבודפשט, ואת זה היא פחות התפלאה לשמוע, בכל זאת כל האתר מלא במכוניות הונגריות. זה באמת היה יכול להיות מוזר לבוא לשם מישראל, צריך להיות ממש ממש בעניין של סקי, כי זה כל מה שיש שם (נו, וחוות הרזיה אם אתם בעניין).

עת ירדה החשיכה נסגר אתר הסקי והתכנסנו כולנו במלון. הילדים שיחקו עם הילדים האחרים (והרי בשביל זה נסענו בחבורה), המבוגרים התכנסו בחדרים לקראת ארוחת הערב. ארוחות הערב התגלו כנראות לא משהו (היש משהו שנראה טוב במגשי בופה של מלון?) אבל טעימות ממש ותמיד כמה אופציות צמחוניות (מסתמן שהשף של המלון ממש, אבל ממש, אוהב זוקיני).

בערב אחרי הארוחות נהגה החבורה שלנו לשלוף כמה משחקי קופסה, לכאורה בשביל הילדים אבל גם המבוגרים שיחקו.

נכנסנו לשגרה הנעימה מהר מאוד. ביום השלישי החלטתי אחרי ארוחת הצהריים לא להמשיך לגלוש ישר אלא קודם למתוח את איבריי הדואבים בקצת יוגה בחדר המלון. כמו שאני עושה יוגה בחדר מצלצל הטלפון שלי עם מספר הונגרי לא מוכר. הנחתי שזה איזה טלמרקטינג או משהו כזה, בהחלט לא סיבה להפסיק יוגה ולענות.
חצי שעה אחרי זה, כולי מלאה בנעים הזה שאחרי יוגה, חזרתי להר ולמסלול. ושם פגשתי את הגומבוץ שמיהר אליי ודיווח בעצבים: "בגלל שדובוש הלך לאיבוד הפסקנו את הגלישה ורק חיפשנו אותו". מה???
התברר שהטלפון מהמספר הלא מוכר? זה היה מדריך הסקי של הדובוש. הוא היה על ראש ההר ורצה לשאול אותי אם במקרה הדובוש איתי, כי הוא לא איתו. כן, הדובוש נעלם לו באמצע הסקי. ג'יזס!!! מזל שלא עניתי, הייתי מתעלפת בחדר.
מתברר שהקבוצה של הדובוש עמדה לעלות לרכבל. המדריך ספר ראשים וראה שכולם שם, ואז הסתובב בחזרה אל הרכבל והוביל אותם קדימה. את כולם חוץ מהדובוש, שבדיוק אז גילה שאחת הנעליים שלו לא מהודקת מספיק ולכן התכופף להדק אותה. כשהרים שוב את הראש גילה שכל הקבוצה שלו נעלמה. במקום להישמע להוראות שקיבלו מראש – להישאר איפה שהוא והקבוצה כבר תחזור לאן שראו אותו לפני שנעלם, הוא החליט לתפוס אותם – עלה לבד על הרכבל ונסע לו בכיף אל ראש ההר.
בינתיים המדריך והקבוצה הגיעו אל ראש ההר וגילו שדובוש לא איתם. המדריך אירגן מהר את כולם והם יצאו ביחד למטה, למצוא אותו בכניסה לרכבל. אלא שהוא כמובן לא היה שם, הוא הגיע בינתיים לראש ההר, ראה שהם לא שם ולכן החליט לגלוש לו בכיף לבד.
בשלב הזה כולם נכנסו להיסטריה – המדריך התקשר אליי, ואז יידע את כל שאר המדריכים של שאר הקבוצות וכולם הפסיקו לגלוש והתחילו לחפש את הדובוש בכל המסלולים. גם המבוגרים יודעו וכולם נטשו את הגלישה ועברו לחפש את הדובוש. גם האופנוען. שחשב שעדיף שאני לא אדע מהסיפור עד שימצאו אותו. אני לא יודעת אם לכעוס או להעריך את זה.

אקיצר, בשלב שאני הגעתי הדובוש כבר נמצא (על ידי קבוצה אחרת, שזיהתה ילד לבד עם ווסט של תלמיד גלישה וקלטו שזה הוא) והמדריך שלו עסק בגמגום התנצלות והסבר איך זה קרה.
מייד אחרי נפניתי אל הדובוש: מה הוראות הבטיחות? רשפתי, אתה יודע טוב מאוד שאסור לך לעלות לבד על ההר. היית צריך לחכות לקבוצה שלך שיחזרו.
"אבל אמא", מחה, "יכולתי לתפוס אותם על ההר".
ככה, שלוש פעמים. אני חוזרת ומדגישה שאסור לו לעלות לבד אל ראש ההר לגלוש בלי מבוגר אחראי והוא מתעקש שהוא היה יכול למצוא אותם לבד. הילד המטומטם הזה עוד יהרוג אותי.

אחרי הסיפור הזה אספנו גם את הגומבוץ והלכנו להרגיע את עצבי כולם בשוקו חם. מצאנו בקתה על המסלול עם אח בוערת בפנים שמגישה אוכל והכל שם חמים ונעים:

ביום הרביעי סימני חופשת הסקי כבר ניכרו בכולנו: האבא האוסטרלי צלע קשות אחרי שעשה משהו לא נכון ובילה כמה שעות בהמתנה במרפאה מקומית רק כדי לשמוע שהוא צריך לנוח עד שיעבור. אבל מה הוא אמור לעשות עכשיו שלושה ימים בכפר שיש בו רק סקי? הבת הגדולה של אחת המשפחות בחבורה נפלה בירידה מהרכבל ונוטרלה על היום הראשון, ואילו אני סחבתי ברך כואבת וצוואר תפוס אחרי שתי נפילות די רציניות – עפתי באוויר, המגלשיים התנתקו, נחתתי על הראש. מזל שחבשתי קסדה. את הנפילה השנייה אגב יש לנו בווידיאו, כי האופנוען ראה שאני יורדת במדרון ומייד שלף את הטלפון לצלם ולשלוח לקבוצה המשפחתית. ראיתי שהוא מצלם ומייד ניסיתי להיראות מקצועית יותר, והופה, איבדתי שיווי משקל, עפתי אחורה, נחתתי בערימה איפשהו. זה וידיאו ממש מצחיק, אגב.

לא, לא יהיה פה את הווידיאו, אל תטרחו.

לקראת סוף הנסיעה הגיע הסילבסטר. הפעם כולם סיימו לגלוש יחסית מוקדם כדי להספיק להתרחץ ולהחליף לבגדים חגיגים לקראת ארוחת הערב המיוחדת. האופנוען ואני שלחנו את הילדים להתרחץ וקפצנו מהר מהר אל הפאב האהוב שלנו, לשתיית אפרה סקי אחרון ל-2021.

כל כך התלהבנו מהקוקטייל הזה ששתינו בומברדינו בכל יום פעמיים (זה גם לא עולה הרבה! 3 יורו).

על כל פנים, בערב הסילבסטר שתינו את הבומברדינו שלנו בפאב הקבוע ונפנינו לשלם כשהברמנית התנצלה שקורא כרטיסי האשראי לא עובד. לא הייתה עלינו פיסת מזומן אבל המלון היה ממש קרוב אז החלטנו שהאופנוען יקפוץ לשם להביא כסף ואילו אני אחכה לו בפאב בחברת איזה בומברדינו.
בשולחן לידינו ישבו שני צעירים, חתיכים למות, בבגדי סנובורד, ואחד מהם גם לבש ג'קט שהיה כתוב עליו "נבחרת הסנובורד הלאומית של הונגריה". מה אומר, האופנוען יצא ובתוך שתי דקות כבר ניהלתי איתם שיחה. לוי וסאבי, אחד הונגרי ממוצא יהודי ואחד הונגרי ממוצא גרמני וכל אחד מהם חתיך על פי דרכו, התגלו כשני בחורים נחמדים ומצחיקים וניהלנו שיחה שהגיעה לשיאה – מבחינתי – כשהם סירבו להאמין כשאמרתי בת כמה אני. אחד מהם אפילו אמר "אין סיכוי", בעוד השני נד בראשו. כשהאופנוען חזר עם מזומן הוא מצא אותי כולי בהיי, מבחינתי כבר לא היה צורך בחגיגה ובשמפניה, אני את החגיגה שלי כבר קיבלתי.

אבל חגיגה כמובן שתהיה בלי קשר לזה ששני בחורים כבר עשו לי את היום. הדיל במלון כלל ארוחות ערב אבל לערב הסילבסטר התבקשנו להוסיף 80 יורו לאדם, שהרגיש קצת הרבה בהתחשב בזה שעדיין מדובר בארוחת ערב באותו חדר אוכל שבו אנחנו אוכלים כל יום, אז הגענו סקרנים. בשבע בערב התכנסנו כולנו בחדר האוכל, לבושים במשהו מנצנץ (המסורת ההונגרית היא ללבוש משהו נוצץ בערב הסילבסטר) והתיישבנו לארוחת ערב. נתקלנו בבופה מפואר. היו שם:

טארטלטים קטנים שמולאו במחית סלק או בקרם טונה, סלט תמנונים עם סלרי וגזר, סלט שרימפס עם ארטישוק, ויטלו טונאטו, קרפצ'יו, קערה עצומה של גושי פרמזן, סלמון מעושן עם גבינת ריקוטה, שיפודי שרימפס וקלמרי בגריל, אויסטרים בפירורי לחם, קרוסטיני, קפרזה, סלטי ירקות.

כולם התמלאו ממש מהבופה הזה אז תארו לכם.ן את הפנים של כולם כשמצאנו את זה על השולחן:

אז כשהתחילו לזרום לשולחנות המנות האמיתיות של ארוחת הערב אף אחד לא הצליח לסיים את האוכל. ואז הוגשו הקינוחים. סוף סוף אני יודעת כמה טעים זה פרופיטרול אמיתי.

אקיצר, אף אחד לא יכול היה לדחוס עוד פירור אוכל לפיו אחרי הארוחה הזו. ואז התחילה תכנית הבידור: כל הנוכחים הוזמנו לקנות כרטיסים לטומבולה (הגרלה שבה קונים כרטיסים עם מספרים ואז מגרילים פרסים) וכל משפחה קנתה כמה כרטיסים והתיישבה להגרלה. היו הרבה פרסים ומסביבנו כולם זכו בדברים חמודים כמו סווטשירטים של סקי או כובעי צמר של סקי וגם לנו התחשק קצת לזכות אז כמה שמחנו כשהמספר שלנו הוקרא גם הוא. הלכתי לקבל את הפרס שלנו מהמקריא וחזרתי עם זה:

לאחר הסיפור הזה עוד חיכינו קצת ואז הגיע הרגע שכולם חיכו לו – הספירה לאחור. מי באיטלקית, מי בהונגרית, מי באנגלית, ואז – חצות! ברוכה הבאה 2022. מייד רצו כולם החוצה לצפות בזיקוקים.

למחרת קמנו כולנו בקושי – חלק מעניין הסקי הוא שהולכים לישון יחסית מוקדם, ואז קמים בבוקר לסקי מלאי כוח, גולשים כל היום, שותים בומברדינו, אוכלים, שותים עוד בומברדינו, בעשר כבר בפיג'מות במיטה כי אין כוח לזוז. ואילו הפעם כולנו הלכנו לישון הרבה אחרי חצות אז איך נקום לארוחת הבוקר.

קמנו, יצאנו. הפעם היה רק בוקר של גלישה כי אחרי ארוחת הצהריים התבקשו ההורים להתכנס לצפות בתחרות הגלישה של קבוצות הילדים.

ובכך הסתכם היום האחרון של הסקי באיטליה. למחרת בבוקר יצאנו כולנו לכיוון הונגריה. לא לפני שהאופנוען ואני עשינו עצירה במקום לא פחות חשוב לפני שחוזרים לרוסיה: סופרמרקט איטלקי!

כן, ברוסיה ההונגרית יש מבחר מעפן ומוצרים קצת פחות איכותיים, אז בכל פעם שאנחנו עם אוטו במדינה יותר מפותחת אני עושה קניות מכולת רגע לפני שחוזרים הביתה.

עמוסים בקניות יצאנו לכיוון הבית.

וזהו. עד כאן איטליה להפעם. שתהיה לכם שנת 2022 מוצלחת.

*שני טיפים למי שנוסעים ברכב באיטליה:

1. בשונה מאוסטריה ומסלובניה, שבהן יש לשלם מראש על נסיעה בכבישים המהירים על ידי קניית מדבקה שטובה לעשרה ימים לפני, באיטליה משלמים בכביש עצמו. כשעולים לכביש המהיר עוצרים לקבלת כרטיס בקופה וכשיורדים מהכביש המהיר משלמים על מקטע הכביש שהשתמשתם בו. זה משתלם אם נוסעים לקטע קצר ליום אחד, זה פחות משתלם אם מתכננים לחצות את איטליה במשך כמה ימים, כי אז זה יוצא הרבה יותר יקר.
2. כשמתדלקים בתחנות דלק באיטליה, בייחוד בסופי שבוע, מצופים להשתמש במכשיר השירות העצמי. אתם מכניסים לתוכו את כרטיס האשראי והדבר הראשון שקורה זה שהוא לוקח לכם מאה יורו, עוד לפני שתידלקתם. זה כמובן גורם להתקף לב ולשלל קללות על האיטלקים הגנבים, בייחוד כשמתברר שהתדלוק עצמו יוצא משהו כמו, נאמר, שלושים יורו. אבל אחרי כמה דקות מקבלים הודעת זיכוי על ההפרש בין מאה היורו למחיר הדלק שקניתם. עם האיטלקים הסליחה על כל הקללות ששפכנו על ראשם.