האלווין 2021

ממש כמו כריסמס, שכבר מזמן מתפרש על חודש שלם, גם האלווין כבר מזמן אינו יום אחד בסוף אוקטובר. דלעות ומכשפות מופיעות בפתח כל דלת מסעדה עם פרוץ אוקטובר, החנויות מוכרות שוקולדים לטריק או טריט ובכלל, כולם נכנעים מייד לחג המסחרי אך כיפי הזה.

וגם אני. וכך יצא שבתחילת אוקטובר, עת ערכנו לגומבוץ מסיבת יום הולדת באיחור של יותר מחצי שנה (כי היה סגר ביום הולדת עצמו ואז שכחנו מזה), קפצתי על ההזדמנות להפוך את המסיבה לקצת מסיבת האלווין בלי שאף אחד ירגיש.

עד שהאופנוען קלט שאני כבר מוכנה למסיבת האלווין למרות החלטנו לא לחזור על זה כבר היה לנו בית מקושט כמו שצריך. מואאאה.

המסיבה של הגומבוץ חלפה ואז עברו שבועיים רגועים יחסית ואז הגיע השבוע הלחוץ ביותר, זה שלפני חופשת הסתיו (שבוע חופש מבית הספר) שבמהלכו חוגגים את האלווין בבית הספר. כזכור, בבית הספר שלנו נהוג להביא דלעות מגולפות שמשתתפות בתחרות הדלעת המפחידה או המקורית ביותר. אלא שדברים משתנים בזמני קורונה וכבר לא מקיימים בבית הספר את הישיבה הבית ספרית של כל הכיתות ביחד ולכן הוחלט שזו לא תהיה תחרות אלא רק תצוגה. סבבה.

בבואנו לגלף את הדלעות בבית התבקש כל אחד מהילדים קודם כל לרוקן את הדלעת של עצמו, למה אמא סיימה עם התקופה שבה היא גורפת ג'יפה רירית בעזרת הציפורניים של עצמה.

בשלב שבו היו לנו שתי דלעות מרוקנות וחלקות מבפנים (יש "לגלח" אותן מבפנים בעזרת כף, כדי שלא יישארו נטיפים שמאוחר יותר יפריעו לנר, או חמור מזה, יגרמו לדליקה), נפנינו לגילוף עצמו. הדובוש, שהוא הילד שלא אוהב חידושים, בחר דוגמה שכבר עשינו בשנים קודמות, ואילו הגומבוץ, הילד שתמיד רוצה חידושים, בחר משהו שלא נראה לי, אבל התעקש שהוא יגלף לבד. אז בבקשה.

בבוקר ההאלווין הבית הספרי עמדתי מול שער בית הספר. מאז הקורונה הורים אינו מורשים להיכנס לבניין ולא דרכתי בתוך בית הספר כבר יותר משנה. בשנה שעברה בית הספר התחשב בכל האימהות המתלהבות וערך את תצוגת הדלעות בחצר בית הספר, אבל השנה זה נערך בפנים, כך שלא יכולתי לראות את כל הדלעות.
בעודי בוהה בעגמומיות בבניין חלף על פניי הורה מכיתה א', נושא דלעת עצומה שיש סיכוי שהייתה יותר כבדה מהילד עצמו, ונכנס לבניין. רעיון היכה בי. הסתובבתי אל הדובוש, תלשתי את הדלעת שלו מידיו וצעדתי איתו אל תוך הבניין. בלובי הכניסה עמד מורה שווידא שכולם מחטאים ידיים וכו. אמרתי לו: "אני רק עוזרת לילד לסחוב את הדלעת שלו ויוצאת". הדובוש התחיל לומר "אני דווקא יכול להחזיק את הדלעת בלי בעיה" אבל אני הסתובבתי אליו בעיניים יורקות גיצים וליחששתי "שקטטטטט ילדדדדדד", והוא השתתק באמצע המשפט.

וכך מצאתי את עצמי בתוך בית הספר, אחרי שנה ומשהו שלא הייתי בו. התרגשתי ברמות של כלה. ראשית, איתרנו מקום יפה לשים את הדלעת של הדובוש. ומשם, יודעת שזמני ספור, טסתי לצלם דלעות ברחבי בית הספר:

בשלב הזה נפניתי החוצה לצאת מהבניין מהר, כשהלכתי אחורה ונתקלתי באמא אחרת. התבאסתי לגלות שזו האמא המלחיצה מוועד ההורים וכבר נפניתי להסביר מה אני עושה פה כשקלטתי שהיא מחזיקה טלפון ביד ומצלמת את הדלעות בעצמה. לפני שהספקתי לומר משהו היא אמרה "אני רק עזרתי לילדה להכניס את הדלעת לבית הספר". ברור, מאמי, גם אני בדיוק.

הדבר הבא היה מסיבת ההאלווין שכולם מתבקשים להביא כיבוד מקושט ברוח החג. בשנים קודמות אשכרה טרחתי להכין בראוניז ואז לקשט אותו, אבל השנה היה לי שבוע ממש לחוץ וזה לא היה הזמן להשקיע ברמה הזו. קניתי מאפינס מוכנים, הכנתי גנאש שוקולד, מרחתי קצת על כל מאפין ותקעתי בו עטלף.

מאוחר יותר באותו ערב שלחה המחנכת תמונות של מסיבת הכיתה, ויש לי לקח אחד ממנה: אם תשלחו את הילד שלכם בתחפושת שכוללת מסיכה, אז בתמונות שתקבלו מהכיתה ייראו את כולם חוץ מאת פרצופו של הילד שלכם, ומה עשינו בזה.

ועוד תהייה: מה חשבו לעצמם ההורים של בן התשע שחיפשו אותו לשומר מ"ממשחקי הדיונון". מה זה אומר? שהילד ראה את הסדרה האלימה והלא ראויה בכלל לגיל הזה? שהם ציפו שילדים אחרים יזהו את התחפושת? שמחה לומר שאף אחד לא הבין למה הוא התחפש.

אחרי חגיגת ההאלווין יצאנו לחופשת הסתיו עמוסה במיוחד, שכללה חברים אהובים שעברו מכאן מזמן ועכשיו באו לבקר, דברים שנקבעו מראש וגם נסיעה אחת לפראג (ועל כך יבוא פוסט בנפרד). אבל חזרנו מפראג במיוחד ליום של האלווין עצמו. כי ידענו מראש שתהיה בשכונה תצוגה מעולה של שערים מקושטים ושיהיה טריק או טריט ושנעשה בעצמנו משהו מפחיד לכבוד האלווין.

אז ביום עצמו קישטנו את הכניסה:

כמו שאפשר לראות, הכנתי שתי קערות ממתקים. כל ילד תפס קערה אחת וכשילדים נכנסו לקחת ממתקים, אמר ילד אחד: הממתקים האלה רקובים. כשנפנו לקערה השנייה, אמר הילד השני: הממתקים האלה מורעלים. ואני הוספתי: תבחרו מאיזה קערה אתם רוצים. היו שם ילדים שצעקו בכיף: "אנחנו רוצים רקובים!" או מורעלים. איזה חג כיפי.

בשעה היעודה התייצבנו במקומות לקבלת הילדים. האופנוען לבש את המסיכה המפחידה שלו והמתין בחושך לקפוץ על מי שנכנס.

אחרי שחילקנו כמות נאה של ממתקים נפנינו לסיבוב שלנו. הזמנו ילדה מהכיתה של הגומבוץ להצטרף אלינו ופסענו עם שלושת הילדים ברחבי השכונה.

• 

• 

• 

• 

גם השכנים השקיעו בתשתיות ובאביזרים טקטיים כדי להפחיד את קהל מקוששי הממתקים. אחד ההכי מוצלחים היה זה:

כשחזרנו הביתה כל ילד/ה פרש/ה את שללם:

כשהם היו קטנים האופנוען ואני הרשינו להם ממתק אחד או שניים לפני השינה ואז פשטנו על השלל וניכינו חצי ממנו בשביל עצמנו. אבל עכשיו הם כבר לא פראיירים והדובוש כמובן סופר כל פריט ופריט ואז מודיע לנו שהוא יודע בדיוק כמה יש בערימה שלו.

אלא שלמרבה המזל הם עלו על הרעיון המבריק של לשתף את הערימות שלהם כדי שתהיה להם ערימה אחת גדולה:

שאותה כמובן אף אחד לא ספר בדיוק ולכן האופנוען ואני החלפנו מבטים זוממים על ממתקים ספציפים בכל פעם שהם לא הסתכלו. ותודה לשכן שהעניק חבילה גדולה של ריסס פיסז, אנחנו מאוד אוהבים חמאת בוטנים.

הייתם חושבים שנגמר אבל פחח, עוד לא. למחרת ערכנו כאן את ארוחת הצהריים המסורתית לכבוד האלווין. מדובר בארוחה שאנחנו עורכים בכל שנה עם אותם חברים, שיש להם בנים גיקים בדיוק בגיל של הגיקים שלנו והם עצמם גיקים כמונו ולכן זה עובד מצוין.

ראשית קישטנו את הבית לכבוד הארוחה:

גם הם כמובן לא יצאו פראיירים וכולם היו לבושים בהתאם. כשהם נכנסו הם העניקו לילדים ממתק קטן:

וזהו, תם ההאלווין. כבר יש לנו רעיונות איך להפחיד את המבקרים בשנה הבאה, ווויייהההייייי.