חתונה בכפר

"אנחנו מוזמנים לחתונה של באלינט", הודיע לי האופנוען בהתלהבות. "לחתונה של מי?" עניתי בקצת פחות התלהבות. התברר שלאופנוען היה לפני כמה שנים קולגה בשם באלינט, ועכשיו באלינט מתחתן במזל טוב, ואנחנו מוזמנים כולל הילדים, ולא רק לטקס בכנסייה, שזו הגירסה הנפוצה והקמצנית להזמנות לחתונה, אלא גם למסיבה שאחרי.

מסיבה באיזה כפר בהונגריה, שעתיים נסיעה מבודפשט. זה יהיה כיף, הבטיח האופנוען, באלינט שלח לו"ז שלם לטקס ולמסיבה אחרי ונשמע להיט, זה מתחיל בארבע וייגמר בחצות אחרי הרבה אלכוהול אז עדיף לישון שם. וביום שאחרי כבר נעשה יום כיף באזור עם הילדים, נהפוך את הכל לטיול.

מסיבה באיזה כפר בהונגריה פלוס לישון באיזה חור שם ולמחרת לטייל באיזה אזור קומוניסטי לשעבר. ממ, רק הולך ומשתבח.

דבר ראשון טיפלתי בעניין הלישון. אייר ביאנבי גילה לי שיש שלל מקומות ששמחים להציע מקומות לישון באזור וזה לא יקר (300 שקל ללילה לארבעה). זה בעצם צימר בהונגריה, וכך מצאתי משפחה מקומית שלקחה את בית האחוזה הגדול והעתיק שברשותם והפכו את המשק הישן שלהם למעין מלון.

עד כה זה נראה מבטיח. אלא שאז נכנסנו לחדר וגילינו שהוא מושלם לחדר לשניים – שתי מיטות יחיד עתיקות (היה עליהן לוחית שאמרה שהן נבנו במקור ב-1870 ושופצו) אבל כחדר לארבעה קצת פחות: שתי המיטות הנוספות הן ספה זוגית שנפתחת למשהו קטנטן וחורק שאורכו 165 ס"מ, שזה קצר מדי גם בשבילי וגם בשביל האופנוען, והילדים סירבו לחלוק מיטה כל כך קטנה. אז היה קצת פחות נוח לישון. שטויות, אני רגילה לא לישון מאז 2010.

הנחנו את חפצינו ונפנינו לחתונה. היו לי ציפיות ממש נמוכות: חששתי שזה יהיה איזה צריף, לידו מדורה ומעליה סיר ברזל ענק, שתי קשישות בלבוש מסורתי ומטפחות ראש בוחשות בו מדי פעם, אדים מדיפי ניחוח כל החזירים שבישלו בסיר הזה, ובינתיים קצת ריקודי עם הונגרים עד שהאוכל יהיה מוכן, ליד שולחנות פלסטיק עם מפית נייר דק, זבובים מרחפים מעל.

כן, לא הייתי אופטימית לקראת החתונה הזו. מתברר שלא ידעתי כלום ג'ון סנואו. באלינט ורעייתו הטרייה הם חובבי עיצוב, אוכל ופינטרסט. הם בחרו את החור הזה כי יש שם מתחם אירועים לא הונגרי בעליל, מבחינה זו שהוא מעוצב יפה ומפנק.

ולא רק שהיה בר מגניב, היה גם בר נוסף שיועד אך ורק לג'ין אנד טוניק.

ולא רק זה, אז זה גם מקום מושלם לאורחים הצעירים יותר. יש לאונג' שלם לאורחים שרוצים לנוח בזמן החתונה.

בשלב הזה הוכרז שטקס החתונה עומד להתחיל ונאלצתי לגרור את הילדים מאזור הלאונג' אל אזור הטקס, שנערך לשפת האגם. אה כן, המתחם כולל גם אגם.

לאחר שהחתן התייצב במקום, צעדה הכלה אל הטקס. הפעם בלי פירוטכניקה, אבל עם מוזיקה לא פחות מצחיקה: היא בחרה את שיר הנושא של הסרט "גנוב על הירח", ששמו כמו שם הסרט במקור: Despicable Me

היה טקס חמוד ולא דתי (בהונגריה אפשר לבחור בין טקס דתי לטקס אזרחי, שזה או בעיריה או שנציג הממשלה מגיע לאזור הטקס שבחרתם), ועורכת הטקס אף הפליגה בסיפורים כיצד נפגשו בני הזוג (אונליין) וכיצד האהבה ניצתה מייד (ביום הרביעי להיכרותם הם כבר הזמינו ביחד כרטיסים לאיסלנד!!!). אחרי זה שניהם נשאלו אם יתחתנו עם הבח"ל, אמרו איי דו ואז שניהם חתמו על הסכם הנישואים. כאן מייד פרצה המוזיקה של "אחרי החופה": נעימת הנושא של "משחקי הכס". אין מה לומר, הם מצחיקים. וגיקים.

אחרי זה כל האורחים קיבלו חופנים של עלי כותרת מיובשים והתבקשו לזרוק אותם באוויר כשהזוג הטרי עובר לידם, כמו שזורקים אורז בחתונות בכנסייה. היה מקסים:

אקיצר, בשלב הזה הייתי כולי התפעמות מהחתונה. עכשיו, יש להודות שלא הייתי בחתונה זה עשור – אני לא גרה בארץ פלוס אני בגיל שבו חברים מזמינים לבר מצווה של הילדים (נראה לי. אין לנו כאן חברים יהודים אז טרם יצא לנו), אז אני הכי לא מעודכנת בטרנדים בחתונות. היו בחתונה כמה דברים מקסימים שממש אהבתי, אבל אין לי מושג אם זה הכי נפוץ או שהם באמת חמודים ומקוריים, אתם מוזמנים לומר לי עד כמה אני לא מעודכנת. למשל:

וכמובן, אז הגיע האוכל, וחששותיי לגבי בחירה בין שלל סוגי מנות שהמשותף לכולן הוא בשר, התפוגגו באחת – היו אופציות צמחוניות וטבעוניות. התחשק לי לדוג את המעטפה שלנו מקופסת המתנות (שמנו בחיסכון לבית) ולהגדיל את המתנה. איזה חמודים הם.

בשלב הזה התחילו הריקודים, ואין כמו בר חופשי להביא לכך שכל אורחיכם ירקדו. לאורחים שנשארו עד חצות הוגשה גם ארוחת חצות, שכללה טוסטים גבינה בטוסטר משולשים (הברקה!) או נקניקיות, אבל אנחנו לא המתנו לזה, כי הילדים היו עייפים (סתם, אנחנו היינו עייפים). החתן והכלה אירגנו, כמובן, שירות הסעות לאורחים שנשארים במלונות בסביבה כדי שלא יצטרכו לנהוג אחרי כל השתייה הזו, ובאמת, נלקחנו למלון על ידי נהג חביב בוואן יוקרתי. היה באמת מושלם.

למחרת קמנו להנג אובר קל אבל אין כמו ארוחת בוקר מלאה סוגי נקניקים שומניים כדי להקל על בחילה!
למען הסר ספק: לא אכלתי כלום.

התוכניות להיום לא נשמעו לי מבטיחות. יש כל מיני דברים לראות בסביבה, מלמל האופנוען, ואני כבר דימיינתי איזה מוזיאון מקומי משמים, אבל עוד לפני זה, אמר האופנוען, יש איזה פארק שאמור להיות בו כל מיני שעשועים לילדים, מי יודע, אולי זה יהיה מוצלח. כמו כן, יש שם מקום שעושים אומגה באורך קילומטר! אולי נעשה כולנו? וואלה, מגניב.

מה אומר לכם, זה היה היום השני ברציפות שבו הופתעתי לטובה. אין כמו ציפיות נמוכות. ראשית, פארק השעשועים לילדים? מתברר שזה אגם שסביבו פזורות המון אטרקציות שוות ממש. קונים כרטיס לא יקר (כחמישים שקל לאדם) וזה כולל את רוב האטרקציות.

• 

• 

הסתובבנו שם ולא ידענו מאיפה להתחיל. הילדים בחרו בסוף להתחיל עם קפיצת בנג'י קטנה.

אחרי סיבוב קפיצות המשכנו באטרקציות. למשל, פארק חבלים:

היה מהמם והאופנוען הרוויח ביושר את השניצל של הערב אבל עוד לא נגמר, זה פארק עצום והמון אטרקציות כלולות בכרטיס, הילדים התכוונו לדגום את הכל.

כמה אני שמנמנה? הילדים והאופנוען הזיעו על מסלול חבלים, קפצו, טיפסו ונהנו, ואילו אני חשבתי בינתיים על הדוכן בכניסה שמוכר בלינצ'ס ענק. להגנתי אומר שלא אכלתי ארוחת בוקר ובשעה טובה עבר לי ההנג אובר.

טוב, אחרי שהילדים נהנו מכל האטרקציות, עברנו לצורך מה שבאנו בשבילו מלכתחילה: אומגה באורך קילומטר. זה לא נכלל בכרטיס המקורי אלא עולה 45 שקלים נוספים. עם הכרטיס הולכים למקום והם מלבישים אתכם בציוד מיוחד. על הילדים שמים תוספת משקל כדי שלא יתנדנדו כמו רבע עוף על הכבל וייתקעו באמצע.

האומגה מתחילה בראש הר ונגמרת בלב הפארק, אחרי טיסה קצרה מעל האגם. כדי להגיע לראש ההר מסיעים אתכם בג'יפ אל נקודת ההתחלה. נדחסנו ארבעתנו אל רכב 4X4 ישן והתחלנו בנסיעה. האצתי בילדים לחגור חגורות בטיחות, ומה אתם יודעים, יש חגורות, אין מקום להכניס אותן לאיפשהו. בקיצור, אין חגורות. הנסיעה אל ההר – שביל מפותל מלא סלעים. הנהג – צעיר שצריך לבדוק את נטיותיו האובדניות. נסע על מהירות מטורפות בכל הפיתולים ובכל הסלעים. הילדים והאופנוען צהלו, אני ניסיתי להיזכר במילים של תפילת הדרך. בנס הגענו.

בראש ההר ישנו מגדל. מטפסים אל ראשו ושם קושרים אתכם אל הכבל ומעיפים לשלום. עוד לפני שהתחלנו המפעיל תיחקר את כולנו כמה אנחנו שוקלים כדי להתאים לנו כבל. מצאתי את עצמי בדילמה אמיתית: האם להוריד שני קילו כמו תמיד ולהסתכן בנפילה מגובה כמה מאות מטרים? התלבטות של ממש.

על כל פנים, אחרי זה מגיע השלב שבו קושרים אתכם לכבל:

שני הילדים שוגרו והגיעו בשלום, עד כמה שיכולתי לראות ממרחק קילומטר. הגיע תורנו. אנחנו שוגרנו במקביל. ורק שתבינו עד כמה מפחידה הייתה נסיעת הג'יפ במעלה ההר: עת עמדתי עקודה וחיכיתי שישגרו אותי אל האוויר, שקלתי לומר שיורידו אותי וייקחו אותי בחזרה למטה כמו בני אדם נורמלים. אלא שאז נזכרתי שזה אומר שייקחו אותי למטה בג'יפ עם הנהג חובב הקמיקזה, ובחרתי שיעיפו אותי אל העמק באוויר.

היה מהמם. מה זה כיף. קילומטר שעובר בשניות (המהירות של הנסיעה היא משהו כמו 80 קמ"ש) וזה מרגיש כמו להיות ציפור. היה ממש מושלם. הסכמנו שנעשה את זה שוב.

זהו, מכאן חזרנו לכפר שישנו בו ללילה שני. למה? כי קלטנו שהכפר נמצא במרחק של שעה מהגבול עם אוסטריה, ואם כבר הגענו עד כאן, לא נעשה סיבוב באוסטריה? ברור שכן. אז למחרת עשינו צ'ק אאוט ונסענו לפארק שעשועים באוסטריה שאנחנו נוסעים אליו בכל שנה ובשנה שעבר לא יצא כי הגבולות היו סגורים. היה פינאלה מושלמת לחופש הגדול.

וזהו. חזרנו אל רוסיה ההונגרית. יאללה, ספטמבר. ממילא כבר קר.