קליימב אברי מאונטיין

הרעיון לטיול הבא נולד בעוד התקף של "אנחנו כבר שנים באירופה ותמיד אומרים שאיזה יתרון זה שאפשר לנסוע לכל מקום – אבל בעצם אנחנו לא יוצאים מהבית". אז הפעם החלטנו שיוצאים, ושלשם שינוי זה לא ייגמר בעוד מלון שבו הכל כלול ויקר כי כל הרעיון הוא לחסוך כסף. מה עוד שהילדים גדלו ולא צריך יותר מלונות ילדים. כבר לא צריך ג'ימבורי במלון ובריכה לקטנטנים, זה הזמן לסחוב אותם לטרקים בטבע היפה והחינמי.

באוסטריה יש המון הרים והמון אגמים וכולם מהממים. יכולתי לשוטט באינטרנט שעות ולחפש המלצות לזה שהכי טוב, אבל למה לי? כולם יפים מספיק. פתחתי גוגל מפס, התפקסתי על האלפים באוסטריה, איתרתי אגם רנדומלי, הסתכלתי על שמות כפרים בסביבתו ואז חיפשתי בבוקינג מלון עם המלצות טובות בכפרים האלה. ככה הגעתי לאגם הלשטאטר. והתברר שלמרגלות האגם שוכן הכפר הלשטאט, שנחשב לכפר היפה באירופה. מן הסתם זה כפר מתוייר מאוד, אבל למה להתעקש לישון דווקא בו? יש המון כפרים בסביבתו. מצאתי כפר ליד הלשטאט, חיפשתי מלונות שלושה כוכבים באזורו ומצאתי אחד מומלץ. שלושה לילות, כולל ארוחת בוקר – 2,000 שקל להכל ביחד. סבבה.

באוסטריה אפשר כמעט תמיד לסמוך על מלונות שלושה כוכבים שיהיו נקיים ונוחים, וכל מה שאנחנו רצינו זה מקום לישון בו, פלוס ליד כפר שאפשר להסתובב בו ולאכול ארוחת ערב במסעדה לא יקרה מדי, פלוס סופרמרקט באזור לצורך חטיפים לטרקים. מבחינתנו – שיחקנו אותה. מבחינת הילדים – פחותוש. "אין אפילו בריכה במלון?" נחרד הגומבוץ. "אבל יהיה חדר פלייסטיישן?" ניסה הדובוש להבין את קונספט המלון החדש. "לא", ענה האופנוען בשביעות רצון, "די כבר עם הפינוק, אנחנו יוצאים להייקים בטבע".

אז בבוקר יום ג' יצאנו, זוג הורים מרוצים מעצמם ושני ילדים מבואסים, לכיוון אוסטריה. חמש שעות וחצי של נהיגה – לא כולל הפסקת פיפי וחטיפים לצהריים בסופרמרקט ראוי – והיינו בפתחו של המלון. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, השמש עוד הייתה גבוהה בשמיים והחלטנו לעשות צעידה קטנה ברחבי הכפר. בעל המלון החביב המליץ לנו על סיבוב בכפר שיביא אותנו לקצה של האגם.

צעידה בכפר גילתה לנו שהוא – כמובן – מהמם. בתי עץ ואבן בין הרים ומדשאות. כל הכפר זרוע עצי תפוחים, בחצרות וגם סתם ברחוב. בחלק מהחצרות פשוט קטפו אותם והשאירו לעוברים ולשבים לקחת.

לא שמישהו לוקח, לכולם יש תפוחים משלהם בחצר שלהם. רק בחצר המלון שלנו ספרנו כעשרה עצי תפוחים (צילום: האופנוען)

כשהתקרבנו לאגם קלטנו שבעל המלון קצת הצטנע כשאמר שיש חוף נחמד.

לא שלא נחמד כמו שאפשר להוסיף עוד כמה סופרלטיבים. לא כולנו נולדנו באלפים והתרגלנו לנוף מושלם

שבנו למלון רעבים כזאבים. מול המלון יש שתי מסעדות והתכוונו לנסות את אחת מהן אבל אז התברר ששתיהן סגורות בימי שלישי – עניין נפוץ, מתברר. בימי שני ושלישי מסעדות סגורות. בעל המלון שלח אותנו למרכז הכפר למסעדה שפתוחה גם בימי שלישי. התברר – מה אתם יודעים – שגם מרכז הכפר חמוד וקסום. נו כמובן.

והתברר שבמרכז הכפר כל הפאבים והמסעדות הקטנות כן פתוחים

נו, הילדים והאופנוען קיבלו את השניצל הווינאי שלהם, אני מצאתי סלט ודג שהיו טעימים ממש, כולנו היינו מרוצים.

קמנו בבוקר לשמיים אפורים ולגשם. לא מזג האוויר הכי מזמין לבלות שש שעות על הר. החלטנו לשנות תוכניות – הכנתי מראש רשימה של אטרקציות באזור שאפשר לעשות במקרה של גשם. בחרנו ללכת למכרה המלח, מכרה שאמור להיות המכרה העתיק בעולם, ובתוכו מוזיאון, כולל מגלשות שבעזרתן עוברים בין קומות המכרה ומכאן גם האטרקציה לילדים.

מכרה המלח נמצא על ההר מעל הכפר הלשטאט, שהוא כזכור הכפר הכי יפה ולכן הכי מתוייר. לתושבי הלשטאט נמאס מהתיירים שמציפים להם את הכפר ולכן הם סידרו את הכפר בצורה כזו שאף תייר לא יכול להיכנס עם האוטו ולחנות בכל חור בכפר. יש שני חניונים בכפר עצמו, אבל הם מתמלאים מהר מאוד (שזה קל לדעת כי יש שלטים גדולים שמודיעים על מצב החניונים לאורך הכביש). מרגע שהתמלא החניון לא נותנים להיכנס לכפר עם האוטו אלא אם אתם מקומיים (עומד על הכביש אדם שכל תפקידו הוא לסמן "תמשיך ישר, אני לא אתן לך לפנות"). במקום זה הוקמו שני חניונים גדולים מחוץ לכפר והתיירים מופנים לשם. מדובר במשהו במרחק קילומטר וחצי מהכפר. יש שאטל בין החניון לכפר אבל לא התחשק לנו להצטופף במונית שירות בימי קורונה אז החלטנו – כמו הרבה אנשים אחרים – לצעוד לכפר.

עניין של רבע שעה צעידה
והאמת שיש נופים יפים כבר בצעידה לכפר אז אפשר לעצור ולצלם

כדי להגיע למכרה צריך לנסוע בפוניקולור (רכבת חד פסית) במעלה ההר. עניין לא זול, אבל לקחנו כרטיס משפחה של הלוך-חזור שכלל כבר את הסיור במכרה פלוס היה לנו כרטיס שנותן הנחות (ראו טיפים בסוף הפוסט) אז יצא 86 יורו סה"כ, שזו האטרקציה הכי יקרה שהיינו בה בטיול הזה.

אקיצר, עולים להר בפוניקולור ומגלים שיש מסלול שמוביל למכרה המלח. אל תופתעו, גם הוא כמובן מסלול יפהפה.

על הדרך למכרה

במכרה עצמו היה קצת תור, אבל האמת שהוא לא נורא. אחת לעשרים דקות לערך יוצא סיור מודרך (הדרך היחידה להיכנס לשם) ובכל סיור יש כשישים אנשים אז זה זז די מהר. קודם כל עוברים כולם בדיקות תעודות חיסונים (שזה משהו שבודקים ברצינות בכל מקום, מלונות, מסעדות, אטרקציות. ראו טיפים בסוף הפוסט). אחרי שווידאו שכולם מחוסנים עוברים לחדר הלבשה גדול וכולם מתבקשים ללבוש "מדי כורים".

בואו לא נדבר על איך זה הרגיש להיות מובלת לחדר הלבשה בקבוצה גדולה ולקבל הוראות בגרמנית להחליף למדים אחידים. בדיעבד הבנתי שלא רק שזה חלק מהחוויה אלא שגם כל המדים מחוזקים בחלק של הטוסיק בשכבת בד נוספת כדי שלא ייקרעו במגלשות שבמכרה.

מחדרי ההלבשה כולם מובלים לכניסה למכרה. נכנסים אליו בטור ארוך דרך מנהרה ארוכה. כן, שוב, טור של אנשים במדים במנהרה צרה וקרה כשהמדריך קורא הוראות אזהרה בגרמנית – הכי דז'ה וו לסבתא.

הדובוש, הגומבוץ והאופנוען נכנסים למכרה כשהם לא מודעים לזה שאמא שלהם כבר מחשבת כמה קליפות תפוחי אדמה ישביעו אותם

אחרי ההתחלה השואתית קלות פצחנו בסיור. המתכננים השכילו לעשות כאן סיור שעובד גם למבוגרים וגם לילדים. מצד אחד יש הרבה אינפורמציה ומצד שני זה בנוי במקטעים כך שאף אחד לא מאבד סבלנות, ויש גם קטעי וידיאו ומופעי אור וקול, וכל הסיור ניתן במקביל בגרמנית ובאנגלית.
וכמובן – המגלשות. מתברר שהמגלשות זה לא רק אטרקציה לתיירים אלא גם חלק מהמכרה המקורי – ככה כורים עברו בין קומות המכרה, זה פשוט הרבה יותר מהיר מלרדת במדרגות שלוש קומות כשאתם יכולים להתגלש אותן. רצוי להתגלש בזוגות אז התחלקנו – הדובוש והאופנוען, הגומבוץ ואני, והיה בהתחלה מלחיץ כי יש הוראות בטיחות כמו "אסור לנסות לעצור כי זה מה שיגרום לתאונה" אבל האמת שזה כיף. פשוט צריך לא להילחץ מהמהירות של הגלישה ולא לנסות לעצור.

אז כולנו היינו מרוצים מהסיבוב במכרה ועוד יותר שמחנו לצאת ולגלות שהעננים התפזרו וסוף סוף יש מזג אוויר בהיר ונעים. בדרך לפוניקולור לרדת למטה גילינו שיש שם עוד אטרקציה שאנשים עולים בשבילה למעלה – תצפית שנקראת SkyWalk והיא בנויה קצת באוויר כך שאפשר להצטלם באוויר עם כל הנוף מסביב. חמוד מאוד.

הגשר שמוביל אל התצפית (צילום: האופנוען)
המקום ממנו מצטלמים כולם

ירדנו מההר בפוניקולור, חזרנו לאוטו ונסענו בחזרה לכפר "שלנו". אחרי ארוחת צהריים מהסופרמרקט ("בילה". סנדוויצים ממש סבבה, כל עוד אתם לא שומרי כשרות או צמחונים, ויש גם סלטים טבעונים סבבה) גילינו שהשעה כבר ארבע, אבל יש עוד שמש ואולי נספיק איזה טרק קטן. האופנוען הוריד אפליקציה אוסטרית של טרקים שאומרת לכם איזה טרקים יש באזורכם ובאיזה רמת קושי. לא רצינו להיתקע על ההר בחושך אז הוא בחר משהו ברמת קושי "קל" שאמור להימשך שעתיים.

מתברר שמה שאוסטרים מחשיבים כ"קל" הוא לא סיבוב בפארק כמו שאנחנו דמיינו.

צעידה ביער במעלה הר ממש תלול. איך זה קל?

אבל היה נחמד לגלות באמצע היער פינת חמד ובה ספסל אל נוף שנפרש בין העצים.

בין העצים מציץ הנוף מדי פעם
ואז מופיע ספסל אל מול הנוף

היה סה"כ נחמד אבל בהחלט לא שעתיים, כי אחרי שעתיים, ומשהו כמו שעה וחצי אל השקיעה, אנחנו היינו בפסגת הר באמצע יער. ואני כבר התחלתי לחשב איך נשרוד בלילה ולמה לא הבאנו עוד מים ובגדים חמים. לא הועיל לי שהתברר שהאופנוען לא בטוח לגבי המסלול שלוקח אותנו למטה בחזרה לכפר. לא, כי זה באמת זמן מצוין לטעות במסלול. אבל בחרנו מסלול והתחלנו לרדת בו. ובדרך היו פינות חמד כמו הבקתה הזו שצופה אל הנוף.

כבר סימנתי לעצמי את הבקתה הזו כמקום שנעביר בו את הלילה

אבל למרבה המזל מצאנו בסוף את השביל הנכון. הייתה הקלה ממש כשמצאנו את עצמנו יוצאים מהיער ומגיעים אל פאתי הכפר:

הן היו כבשים ממש חמודות והתקרבו לדבר עם הילדים

עת מצאנו את הרכב וחזרנו למלון בדקתי כמה צעדים עשינו באותו יום – הצעידה מהחניון ואל החניון, המכרה, הטרק –

כן, זה האמוג'י שלי. לא, אני לא סינית

אין ספק שהרווחנו את השניצל של אותו ערב ביושר. אפילו אני, שבבואי לבחור מנה צמחונית נתקעת בין סלט לבין פחמימה שטבועה ברוטב שמנת ונאלצת לרעוב עם סלט, הלכתי הפעם על הפחמימה בשמנת.

פודינג לחם טבוע בתוך רוטב שמנת ופטריות שנטרל. אכלתי תוך שאני שומעת את הרופאה שלי צועקת "כולסטרול" בתוך ראשי

נפלנו למיטות שדודים.
וקמנו למחרת בבוקר מוכנים לטרק הגדול של הטיול. מזג האוויר שיתף פעולה, האופנוען מצא טרק שאמור להיות חמש שעות ברמת קל/בינוני והוא גם סיבובי (כלומר יוצאים מהחניון שבו שמשאירים את האוטו וחוזרים אל אותו חניון) וגם יש מסעדת הרים בחניון הזה (הלינק מוביל לאתר של השמורה בעמוד של המסעדה).

חצי שעה נסיעה והיינו בחניון. יצאנו לדרך. התחיל פשוט ויפהפה:

יש שביל ברור, לא קשה מדי לצעוד
והנוף, הנוף פשוט מושלם

הכל התנהל על מי מנוחות, עד שהגענו לשלב שאליו כנראה התכוון הדירוג "בינוני" בדירוג "קל/בינוני".

גם תלול וגם ללא שביל. מטפסים על הסלעים

בשלב הזה הלב הפחדן הקטן שלי צרח "סמאללה! סמאללה!", אבל מבחוץ – אמא אסופה, אמא אשכנזיה, אמא מתחברת לטבע. הילדים דווקא לא התלוננו והאופנוען הוא בכלל סוג של עז הרים, כך שזו הייתה רק אני שהשתרכה מאחור והרהרה בכמה כיף היה יכול להיות חופש אורבני בניו יורק. אבל למרות כל האמור לעיל דווקא היה כיף. ובייחוד העובדה שבכל פנייה ובכל זווית שאתם מגיעים יש נוף מטורף.

עצירה לחטיפים באחת הפסגות

היה באמת טרק מושלם. ואחרי חמש שעות כולנו היינו גאים שעשינו אותו. ואז הסתכלנו באפליקציה וגילינו שהשלמנו חצי. פאקן חצי. כאן הייתה שבירה מנטלית קלה (וגם לוגיסטית, לא הבאנו מספיק מים לעשר שעות), ושלושה מאיתנו הצביעו על לחזור לאוטו (הייתה נקודה שהייתה קרובה לאוטו במקום לפצוח בסיבוב חדש אל פיסגה אחרת). האחד שהצביע נגד לחזור לאוטו, שבכל זאת גדל בסובייטיה, עוד מלמל "אבל הייתה תוכנית, למה אנחנו לא הולכים לפי התוכנית" בעודו צועד בחזרה לאוטו.

שתינו שוקו חם במסעדה על ההר (נוף מושלם וכו) אבל בעיקרון לא ממליצה לאכול שם, יקר ושירות לא משהו. חזרנו לכפר שלנו, חצינו את הכביש למסעדה מול המלון, הזמנו את הבירה שהרווחנו ביושר ואת השניצלים לילדים. כולם היו מרוצים.

הילדים שותים אפל שפריץ, מיץ תפוחים מעורב בסודה

למחרת היה הבוקר האחרון לטיול. אחרי צ'ק אאוט החלטנו שאולי נעצור בכפר היפה באירופה. החלטנו ללכת לפי הגורל – אם יהיה מקום בחניונים בתוך הכפר – עוצרים. אם אין – ממשיכים הלאה לכיוון וינה/הונגריה. הגענו לכפר והיו חמישה מקומות בחניון P1, שזה במרכז. אין, זה היה ממש פוקס.

הכפר הכי יפה באירופה. אולי

עשינו אם כן צעידה בכפר. האגדה מספרת שזה הכפר ששימש השראה לארנדל, העיר של אנה ואלזה ב"פרוזן". זה בהחלט דומה לכפר המצויר.

מלא תיירים, וזה עוד בשנת קורונה מעוטת תיירים

וזהו, חזרנו לאוטו, והפעם הבאה שעצרנו היינו כבר ליד וינה, באאוטלט החביב עלינו (חנות של שוקולד לינדט לשמחת הילדים) פלוס סופרמרקט ענק כדי להצטייד באוכל שאין ברוסיה. שעתיים אחרי זה כבר היינו בבית. עד הפעם הבאה.

קצת טיפים:
1) ענייני קורונה – בכל מקום (מלונות, מסעדות, אטרקציות) בודקים תעודות חיסון בכניסה. התעודות צריכות להיות רשמיות, באנגלית או בגרמנית וצריך להיות רשום בהן סוג החיסון ואת תאריכי שני החיסונים. ילדים מעל גיל 12 צריכים להיות מחוסנים או בעלי תוצאות פי-סי-אר שליליות ב-72 השעות האחרונות. ילדים מתחת לגיל 12 פטורים. כמו כן – מסיכות (FFP2) בכל מקום שאינו בחוץ.
2) כרטיס הנחות – אם אתם ישנים יותר משלושה לילות באותו מלון (מלון, לא דירה) אתם זכאים לקבל מהמלון דף שאיתו הולכים לטוריסט אינפורמיישן ומקלים כרטיס שנותן לכם הנחות כמעט בכל מקום באזור, גם באטרקציות וגם בכניסה לכבישים שמטפסים על הרים. זה חוסך כמה יורו בכל מקום, ולפעמים זה מצטבר להנחה גדולה – חמישה יורו לאדם, כשאתם ארבעה זה כבר הנחה של עשרים יורו.
3) בגדים (לעונת הקיץ) – גם חמים וגם קרים, נעלי צעידה טובות ממש, חובה מעיל גשם. מתלבשים בשכבות – מזג האוויר על ההר נע בין חם מאוד כשהשמש יוצאת לבין קר כשיש רוח. סווטשירטים, מעילים גשם, אבל גם מכנסיים קצרים.

14 תגובות בנושא “קליימב אברי מאונטיין

  1. מכרות מלח זה דבר נפלא. והכי זה לקנות מלחים מקומיים בתור סובניר שאפשר להשתמש בו בבישול בבית ותמיד משפר את הטעם.
    נראה שההייקים היו מעולים באמת. מה גובה מעל פני הים?

    אהבתי

    1. ביציאה מהמכרה כל אחד מקבל מלחיה אישית קטנה עם מלח מהמכרה, כך שיש לי ארבע מלחיות קטנות משם 😀
      הגובה של ההייקים ביום השני – שתי פסגות בסביבות 1,800 מטר מעל פני הים.

      אהבתי

      1. מדי כמה פוסטים שממש עושה חשק לעזוב הכל ולעלות על מטוס לאירופה ולחיות את החיים המגניבים שלך.
        נשמע טיול אדיר ביותר ואהבתי את הדרך בה סיפרת על תגובת הילדים לשינוי

        Liked by 1 person

        1. אני מבקשת לא לבלבל בין טיול פעם ב לבין חיים מגניבים. ברוב הזמן אני בעיקר נוהגת ילדים לחוגים 🙂

          אהבתי

  2. מעבר לזה שאני *תמיד* מתרגשת שיש פוסט חדש שלך, הפעם אני קצת בשוק כי זה המקום הראשון שאת כותבת עליו שכבר הייתי בו פעם 😅 היינו בהלשטאט ביום סגרירי ודי מדכדך ובנוסף עוד הלכנו לחדרים עם מאות גולגלות 😱 אני כבר לא זוכרת מה היה הסיפור מאחורי זה, משהו על אנשי הכפר הקדומים… מקריפ ברמות וכמו שאת אומרת , חדר עם שלדים , גרמנית באויר… גם בלי לרצות את מרגישה בסרט שחור לבן. אבל אוסטריה באמת מהממת ,וחוץ מהמסעדות שלא שמעו בחיים על צמחונות או טבעונות, ומלונות עם פוחלצים גם אני ממש נהניתי לטייל בהרים שלה

    Liked by 1 person

    1. איזה קטע שהיית שם גם! דילגנו על בית הגולגלות כי נראה לי מקריפ ברמות. אוסטריה יפהפיה ובד״כ אני רעבה שם כי אין אוכל צמחוני אבל הפעם המסעדות – אפילו המסורתיות – הפתיעו לטובה!

      אהבתי

  3. ואף מילה על מחסור בשטחי קרקע בכפר הלשטאט? על צפיפות הבניה? על העצים הדו-מימדיים, שמתפרשים על חזיתות הבתים ללא מימד של עומק? על בית הקברות שבו מוציאים את הנפטרים מהקרקע כדי לפנות מקום לנפטרים חדשים – ואת העצמות והגולגלות המצויירות אוספים בחדר מיוחד ומציגים על מדפים?

    Liked by 1 person

    1. כיוון שהייתי רק במרכז התיירותי אין לי מושג איך נראה שאר הכפר. המרכז הוא עתיק, התקופה שבה הבנייה הייתה צפופה, כמו שאפשר לראות בהרבה ערים עתיקות באירופה. בית הקברות – הם יכלו להרחיב אותו, אבל אטרקציה תיירותית זה כמובן יותר משתלם להם. איך נראים הבתים בצידי הכפר, במקום שבו אנשים רגילים חיים ולא תעשיית התיירות?

      אהבתי

  4. וואו. כל הסיפור חיכיתי לקאץ' ובסוף לא היה – סתם נהניתם במקום מקסים :)… אמנם גם בניו זילנד לא חסרים לנו טרקים ונוף אבל עשית לי געגועים לטיול באירופה. לא בדיוק אותו הדבר ואירופה – אין כמוה. באמת כיף של חופשה.

    Liked by 1 person

  5. היופי באוסטריה עוצר נשימה (ויש היוסיפו, ימח שמם). באמת, לא משנה לאן נוסעים. אני חושבת שזו המדינה היפה ביותר שהייתי בה. איזה כיף שאוטוטו אני אזרחית אוסטרית 🙂

    אהבתי

    1. די! איזה שווה! חצי מהטיול אמרנו – אם רק היינו אוסטרים, תארו לכם ילדים שנולדים ליופי הזה.

      אהבתי

      1. נו, דבר אחד טוב יצא לי מאמא שלי 🙂
        ולא נעים לי להגיד אבל בכאוס הישראלי היומיומי אני חולמת על סדר ועידון אוסטריים, אפילו אם זה בגרמנית.

        Liked by 1 person

להגיב על n_lee לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s