קליימב אברי מאונטיין

הרעיון לטיול הבא נולד בעוד התקף של "אנחנו כבר שנים באירופה ותמיד אומרים שאיזה יתרון זה שאפשר לנסוע לכל מקום – אבל בעצם אנחנו לא יוצאים מהבית". אז הפעם החלטנו שיוצאים, ושלשם שינוי זה לא ייגמר בעוד מלון שבו הכל כלול ויקר כי כל הרעיון הוא לחסוך כסף. מה עוד שהילדים גדלו ולא צריך יותר מלונות ילדים. כבר לא צריך ג'ימבורי במלון ובריכה לקטנטנים, זה הזמן לסחוב אותם לטרקים בטבע היפה והחינמי.

באוסטריה יש המון הרים והמון אגמים וכולם מהממים. יכולתי לשוטט באינטרנט שעות ולחפש המלצות לזה שהכי טוב, אבל למה לי? כולם יפים מספיק. פתחתי גוגל מפס, התפקסתי על האלפים באוסטריה, איתרתי אגם רנדומלי, הסתכלתי על שמות כפרים בסביבתו ואז חיפשתי בבוקינג מלון עם המלצות טובות בכפרים האלה. ככה הגעתי לאגם הלשטאטר. והתברר שלמרגלות האגם שוכן הכפר הלשטאט, שנחשב לכפר היפה באירופה. מן הסתם זה כפר מתוייר מאוד, אבל למה להתעקש לישון דווקא בו? יש המון כפרים בסביבתו. מצאתי כפר ליד הלשטאט, חיפשתי מלונות שלושה כוכבים באזורו ומצאתי אחד מומלץ. שלושה לילות, כולל ארוחת בוקר – 2,000 שקל להכל ביחד. סבבה.

באוסטריה אפשר כמעט תמיד לסמוך על מלונות שלושה כוכבים שיהיו נקיים ונוחים, וכל מה שאנחנו רצינו זה מקום לישון בו, פלוס ליד כפר שאפשר להסתובב בו ולאכול ארוחת ערב במסעדה לא יקרה מדי, פלוס סופרמרקט באזור לצורך חטיפים לטרקים. מבחינתנו – שיחקנו אותה. מבחינת הילדים – פחותוש. "אין אפילו בריכה במלון?" נחרד הגומבוץ. "אבל יהיה חדר פלייסטיישן?" ניסה הדובוש להבין את קונספט המלון החדש. "לא", ענה האופנוען בשביעות רצון, "די כבר עם הפינוק, אנחנו יוצאים להייקים בטבע".

אז בבוקר יום ג' יצאנו, זוג הורים מרוצים מעצמם ושני ילדים מבואסים, לכיוון אוסטריה. חמש שעות וחצי של נהיגה – לא כולל הפסקת פיפי וחטיפים לצהריים בסופרמרקט ראוי – והיינו בפתחו של המלון. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, השמש עוד הייתה גבוהה בשמיים והחלטנו לעשות צעידה קטנה ברחבי הכפר. בעל המלון החביב המליץ לנו על סיבוב בכפר שיביא אותנו לקצה של האגם.

צעידה בכפר גילתה לנו שהוא – כמובן – מהמם. בתי עץ ואבן בין הרים ומדשאות. כל הכפר זרוע עצי תפוחים, בחצרות וגם סתם ברחוב. בחלק מהחצרות פשוט קטפו אותם והשאירו לעוברים ולשבים לקחת.

כשהתקרבנו לאגם קלטנו שבעל המלון קצת הצטנע כשאמר שיש חוף נחמד.

שבנו למלון רעבים כזאבים. מול המלון יש שתי מסעדות והתכוונו לנסות את אחת מהן אבל אז התברר ששתיהן סגורות בימי שלישי – עניין נפוץ, מתברר. בימי שני ושלישי מסעדות סגורות. בעל המלון שלח אותנו למרכז הכפר למסעדה שפתוחה גם בימי שלישי. התברר – מה אתם יודעים – שגם מרכז הכפר חמוד וקסום. נו כמובן.

נו, הילדים והאופנוען קיבלו את השניצל הווינאי שלהם, אני מצאתי סלט ודג שהיו טעימים ממש, כולנו היינו מרוצים.

קמנו בבוקר לשמיים אפורים ולגשם. לא מזג האוויר הכי מזמין לבלות שש שעות על הר. החלטנו לשנות תוכניות – הכנתי מראש רשימה של אטרקציות באזור שאפשר לעשות במקרה של גשם. בחרנו ללכת למכרה המלח, מכרה שאמור להיות המכרה העתיק בעולם, ובתוכו מוזיאון, כולל מגלשות שבעזרתן עוברים בין קומות המכרה ומכאן גם האטרקציה לילדים.

מכרה המלח נמצא על ההר מעל הכפר הלשטאט, שהוא כזכור הכפר הכי יפה ולכן הכי מתוייר. לתושבי הלשטאט נמאס מהתיירים שמציפים להם את הכפר ולכן הם סידרו את הכפר בצורה כזו שאף תייר לא יכול להיכנס עם האוטו ולחנות בכל חור בכפר. יש שני חניונים בכפר עצמו, אבל הם מתמלאים מהר מאוד (שזה קל לדעת כי יש שלטים גדולים שמודיעים על מצב החניונים לאורך הכביש). מרגע שהתמלא החניון לא נותנים להיכנס לכפר עם האוטו אלא אם אתם מקומיים (עומד על הכביש אדם שכל תפקידו הוא לסמן "תמשיך ישר, אני לא אתן לך לפנות"). במקום זה הוקמו שני חניונים גדולים מחוץ לכפר והתיירים מופנים לשם. מדובר במשהו במרחק קילומטר וחצי מהכפר. יש שאטל בין החניון לכפר אבל לא התחשק לנו להצטופף במונית שירות בימי קורונה אז החלטנו – כמו הרבה אנשים אחרים – לצעוד לכפר.

כדי להגיע למכרה צריך לנסוע בפוניקולור (רכבת חד פסית) במעלה ההר. עניין לא זול, אבל לקחנו כרטיס משפחה של הלוך-חזור שכלל כבר את הסיור במכרה פלוס היה לנו כרטיס שנותן הנחות (ראו טיפים בסוף הפוסט) אז יצא 86 יורו סה"כ, שזו האטרקציה הכי יקרה שהיינו בה בטיול הזה.

אקיצר, עולים להר בפוניקולור ומגלים שיש מסלול שמוביל למכרה המלח. אל תופתעו, גם הוא כמובן מסלול יפהפה.

במכרה עצמו היה קצת תור, אבל האמת שהוא לא נורא. אחת לעשרים דקות לערך יוצא סיור מודרך (הדרך היחידה להיכנס לשם) ובכל סיור יש כשישים אנשים אז זה זז די מהר. קודם כל עוברים כולם בדיקות תעודות חיסונים (שזה משהו שבודקים ברצינות בכל מקום, מלונות, מסעדות, אטרקציות. ראו טיפים בסוף הפוסט). אחרי שווידאו שכולם מחוסנים עוברים לחדר הלבשה גדול וכולם מתבקשים ללבוש "מדי כורים".

בואו לא נדבר על איך זה הרגיש להיות מובלת לחדר הלבשה בקבוצה גדולה ולקבל הוראות בגרמנית להחליף למדים אחידים. בדיעבד הבנתי שלא רק שזה חלק מהחוויה אלא שגם כל המדים מחוזקים בחלק של הטוסיק בשכבת בד נוספת כדי שלא ייקרעו במגלשות שבמכרה.

מחדרי ההלבשה כולם מובלים לכניסה למכרה. נכנסים אליו בטור ארוך דרך מנהרה ארוכה. כן, שוב, טור של אנשים במדים במנהרה צרה וקרה כשהמדריך קורא הוראות אזהרה בגרמנית – הכי דז'ה וו לסבתא.

אחרי ההתחלה השואתית קלות פצחנו בסיור. המתכננים השכילו לעשות כאן סיור שעובד גם למבוגרים וגם לילדים. מצד אחד יש הרבה אינפורמציה ומצד שני זה בנוי במקטעים כך שאף אחד לא מאבד סבלנות, ויש גם קטעי וידיאו ומופעי אור וקול, וכל הסיור ניתן במקביל בגרמנית ובאנגלית.
וכמובן – המגלשות. מתברר שהמגלשות זה לא רק אטרקציה לתיירים אלא גם חלק מהמכרה המקורי – ככה כורים עברו בין קומות המכרה, זה פשוט הרבה יותר מהיר מלרדת במדרגות שלוש קומות כשאתם יכולים להתגלש אותן. רצוי להתגלש בזוגות אז התחלקנו – הדובוש והאופנוען, הגומבוץ ואני, והיה בהתחלה מלחיץ כי יש הוראות בטיחות כמו "אסור לנסות לעצור כי זה מה שיגרום לתאונה" אבל האמת שזה כיף. פשוט צריך לא להילחץ מהמהירות של הגלישה ולא לנסות לעצור.

אז כולנו היינו מרוצים מהסיבוב במכרה ועוד יותר שמחנו לצאת ולגלות שהעננים התפזרו וסוף סוף יש מזג אוויר בהיר ונעים. בדרך לפוניקולור לרדת למטה גילינו שיש שם עוד אטרקציה שאנשים עולים בשבילה למעלה – תצפית שנקראת SkyWalk והיא בנויה קצת באוויר כך שאפשר להצטלם באוויר עם כל הנוף מסביב. חמוד מאוד.

ירדנו מההר בפוניקולור, חזרנו לאוטו ונסענו בחזרה לכפר "שלנו". אחרי ארוחת צהריים מהסופרמרקט ("בילה". סנדוויצים ממש סבבה, כל עוד אתם לא שומרי כשרות או צמחונים, ויש גם סלטים טבעונים סבבה) גילינו שהשעה כבר ארבע, אבל יש עוד שמש ואולי נספיק איזה טרק קטן. האופנוען הוריד אפליקציה אוסטרית של טרקים שאומרת לכם איזה טרקים יש באזורכם ובאיזה רמת קושי. לא רצינו להיתקע על ההר בחושך אז הוא בחר משהו ברמת קושי "קל" שאמור להימשך שעתיים.

מתברר שמה שאוסטרים מחשיבים כ"קל" הוא לא סיבוב בפארק כמו שאנחנו דמיינו.

אבל היה נחמד לגלות באמצע היער פינת חמד ובה ספסל אל נוף שנפרש בין העצים.

היה סה"כ נחמד אבל בהחלט לא שעתיים, כי אחרי שעתיים, ומשהו כמו שעה וחצי אל השקיעה, אנחנו היינו בפסגת הר באמצע יער. ואני כבר התחלתי לחשב איך נשרוד בלילה ולמה לא הבאנו עוד מים ובגדים חמים. לא הועיל לי שהתברר שהאופנוען לא בטוח לגבי המסלול שלוקח אותנו למטה בחזרה לכפר. לא, כי זה באמת זמן מצוין לטעות במסלול. אבל בחרנו מסלול והתחלנו לרדת בו. ובדרך היו פינות חמד כמו הבקתה הזו שצופה אל הנוף.

אבל למרבה המזל מצאנו בסוף את השביל הנכון. הייתה הקלה ממש כשמצאנו את עצמנו יוצאים מהיער ומגיעים אל פאתי הכפר:

עת מצאנו את הרכב וחזרנו למלון בדקתי כמה צעדים עשינו באותו יום – הצעידה מהחניון ואל החניון, המכרה, הטרק –

אין ספק שהרווחנו את השניצל של אותו ערב ביושר. אפילו אני, שבבואי לבחור מנה צמחונית נתקעת בין סלט לבין פחמימה שטבועה ברוטב שמנת ונאלצת לרעוב עם סלט, הלכתי הפעם על הפחמימה בשמנת.

נפלנו למיטות שדודים.
וקמנו למחרת בבוקר מוכנים לטרק הגדול של הטיול. מזג האוויר שיתף פעולה, האופנוען מצא טרק שאמור להיות חמש שעות ברמת קל/בינוני והוא גם סיבובי (כלומר יוצאים מהחניון שבו שמשאירים את האוטו וחוזרים אל אותו חניון) וגם יש מסעדת הרים בחניון הזה (הלינק מוביל לאתר של השמורה בעמוד של המסעדה).

חצי שעה נסיעה והיינו בחניון. יצאנו לדרך. התחיל פשוט ויפהפה:

הכל התנהל על מי מנוחות, עד שהגענו לשלב שאליו כנראה התכוון הדירוג "בינוני" בדירוג "קל/בינוני".

בשלב הזה הלב הפחדן הקטן שלי צרח "סמאללה! סמאללה!", אבל מבחוץ – אמא אסופה, אמא אשכנזיה, אמא מתחברת לטבע. הילדים דווקא לא התלוננו והאופנוען הוא בכלל סוג של עז הרים, כך שזו הייתה רק אני שהשתרכה מאחור והרהרה בכמה כיף היה יכול להיות חופש אורבני בניו יורק. אבל למרות כל האמור לעיל דווקא היה כיף. ובייחוד העובדה שבכל פנייה ובכל זווית שאתם מגיעים יש נוף מטורף.

היה באמת טרק מושלם. ואחרי חמש שעות כולנו היינו גאים שעשינו אותו. ואז הסתכלנו באפליקציה וגילינו שהשלמנו חצי. פאקן חצי. כאן הייתה שבירה מנטלית קלה (וגם לוגיסטית, לא הבאנו מספיק מים לעשר שעות), ושלושה מאיתנו הצביעו על לחזור לאוטו (הייתה נקודה שהייתה קרובה לאוטו במקום לפצוח בסיבוב חדש אל פיסגה אחרת). האחד שהצביע נגד לחזור לאוטו, שבכל זאת גדל בסובייטיה, עוד מלמל "אבל הייתה תוכנית, למה אנחנו לא הולכים לפי התוכנית" בעודו צועד בחזרה לאוטו.

שתינו שוקו חם במסעדה על ההר (נוף מושלם וכו) אבל בעיקרון לא ממליצה לאכול שם, יקר ושירות לא משהו. חזרנו לכפר שלנו, חצינו את הכביש למסעדה מול המלון, הזמנו את הבירה שהרווחנו ביושר ואת השניצלים לילדים. כולם היו מרוצים.

למחרת היה הבוקר האחרון לטיול. אחרי צ'ק אאוט החלטנו שאולי נעצור בכפר היפה באירופה. החלטנו ללכת לפי הגורל – אם יהיה מקום בחניונים בתוך הכפר – עוצרים. אם אין – ממשיכים הלאה לכיוון וינה/הונגריה. הגענו לכפר והיו חמישה מקומות בחניון P1, שזה במרכז. אין, זה היה ממש פוקס.

עשינו אם כן צעידה בכפר. האגדה מספרת שזה הכפר ששימש השראה לארנדל, העיר של אנה ואלזה ב"פרוזן". זה בהחלט דומה לכפר המצויר.

וזהו, חזרנו לאוטו, והפעם הבאה שעצרנו היינו כבר ליד וינה, באאוטלט החביב עלינו (חנות של שוקולד לינדט לשמחת הילדים) פלוס סופרמרקט ענק כדי להצטייד באוכל שאין ברוסיה. שעתיים אחרי זה כבר היינו בבית. עד הפעם הבאה.

קצת טיפים:
1) ענייני קורונה – בכל מקום (מלונות, מסעדות, אטרקציות) בודקים תעודות חיסון בכניסה. התעודות צריכות להיות רשמיות, באנגלית או בגרמנית וצריך להיות רשום בהן סוג החיסון ואת תאריכי שני החיסונים. ילדים מעל גיל 12 צריכים להיות מחוסנים או בעלי תוצאות פי-סי-אר שליליות ב-72 השעות האחרונות. ילדים מתחת לגיל 12 פטורים. כמו כן – מסיכות (FFP2) בכל מקום שאינו בחוץ.
2) כרטיס הנחות – אם אתם ישנים יותר משלושה לילות באותו מלון (מלון, לא דירה) אתם זכאים לקבל מהמלון דף שאיתו הולכים לטוריסט אינפורמיישן ומקלים כרטיס שנותן לכם הנחות כמעט בכל מקום באזור, גם באטרקציות וגם בכניסה לכבישים שמטפסים על הרים. זה חוסך כמה יורו בכל מקום, ולפעמים זה מצטבר להנחה גדולה – חמישה יורו לאדם, כשאתם ארבעה זה כבר הנחה של עשרים יורו.
3) בגדים (לעונת הקיץ) – גם חמים וגם קרים, נעלי צעידה טובות ממש, חובה מעיל גשם. מתלבשים בשכבות – מזג האוויר על ההר נע בין חם מאוד כשהשמש יוצאת לבין קר כשיש רוח. סווטשירטים, מעילים גשם, אבל גם מכנסיים קצרים.