אוכל דרוזי, מסיבה, מטוס ריק – ביקור בארץ, חלק 2

בפעם הקודמת הפסקתי עת נותרו לנו שלושה ימים בארץ. הילדים כבר יצאו מבידוד, האופנוען חזר לבודפשט, ורציתי שהילדים בכל זאת ייראו משהו חוץ מהחצר של סבתא וסבא (ונו, המסך).

אז אבא שלי הציע את המוחרקה, קצת נופים של ישראל פלוס סיפור על אליהו הנביא, מה רע. האופנוען ואני נהגנו לנסוע למוחרקה על האופנוע ולאכול שם לצד הדרך אוכל מעולה אצל דרוזית שישבה במקום קבוע ונראה היה שרק אנחנו מכירים אותה, וקצת פינטזתי על הקישואים הממולאים שלה והלאפה עם הלבנה.

אבל המוחרקה בימי קורונה זה משהו אחר. היה ריק. פשוט לא היה שם אף אחד. לא תיירים, לא מוכרי אוכל בצד הדרך, הכל שומם.

הילדים, שלא היו שם מעולם, לא שמו לב להבדל. אבא שלי סיפר להם את סיפור אליהו הנביא במוחרקה (אני זכרתי שהוא עלה משם השמיימה במרכבת אש, אבל הסיפור של אבא שלי כלל מלחמה עם נביאי הבעל, והייתי סומכת עליו יותר מעליי בעניין הזה) ומשם עלינו לתצפית.

• 

• 

כשיצאנו מהמנזר עמד אדם מבוגר ליד השער לחניה. "שלום לכם", פנה אלינו, "אפשר לעניין אתכם באטרקציה בדליית אל כרמל?". כבר ענינו לו לא, וכבר נפנינו ללכת, אבל הוא אמר: "אולי בכל זאת תקדישו לי דקה?". ובכל זאת, אדם בגיל של אבא שלי, לא יפה. אז נעמדנו והקשבנו. התברר שהוא פרש מאיזו סיירת בצה"ל אחרי שנים של קבע ופתח מסעדה משפחתית, ומאז דווקא עשה חיל, אבל עכשיו הקורונה, והמסעדה ריקה כבר שנה ומשהו. אז הוא עומד בכניסה למוחרקה ואם באים אנשים לשם, הוא מציג את המסעדה שלו. "הכנתי בעצמי את כל הסלטים היום בבוקר", אמר, "הכל טרי. רק בואו".

ממילא תיכננו ללכת לאכול איפשהו, ואחרי סיפור כזה היה ברור שניסע אליו. אמרנו לו את זה, והוא התקשר מייד לאשתו, שמחכה במסעדה, להודיע שבאים לקוחות.

אז נסענו בדליית, וזה עמוק בתוך הכפר ומזל שהוא היה שם כי לא היינו מגיעים למסעדה הזו בחיים אילולא הוא סיפר לנו עליה. וכשהגענו גילינו שהוא לא הגזים: זה בית המשפחה שהפך למסעדה, והוא עומד ריק מלקוחות. אשתו עמדה בכניסה וחיכתה לנו, ואף נתנה לנו לחנות בחניה המשפחתית שלהם. היא עשתה לנו סיבוב במסעדה והראתה לנו שיש גם בוסתן למטה, שפעם היו עושים בו ערבים של הווי דרוזי ועכשיו הוא עומד ריק. אמרנו לה שניקח הכל טייק אווי וכבר נאכל בבית, והיא הושיבה אותנו לחכות, פלוס הוציאה שתייה.

ואז היא נתנה לנו ארגז גדול מלא אוכל, והוסיפה שהם עושים קייטרינג ושמחים לעסקים. הלב באמת יצא אליה ולכן אני מספרת כאן את כל הסיפור פלוס הפרטים.

בבית בדקנו מה קיבלנו בארגז.

זה היה טעים מאוד הילדים עפו על זה ממש. הגומבוץ אפילו הכריז שמעכשיו אוכל דרוזי הוא האוכל שהוא הכי אוהב בעולם, שזה מרשים בהתחשב בזה שרק שעתיים קודם הוא שמע על קיומם של דרוזים.

מלאים ועייפים הלכנו כולנו לנוח, כי בערב עוד היה לנו אירוע. כלומר, כולנו ידענו שיש לנו אירוע, חוץ מאבא שלי, שזו הייתה מסיבת הפתעה ליום הולדת שבעים שלו. אבא שלי לא חשד בכלום, ובצדק – הוא היה בן שבעים לפני תשעה חודשים, שזה מספיק זמן כדי להפסיק לחשוש ממסיבת הפתעה. אבל ביום ההולדת עצמו הייתה קורונה בשיא ושום מסיבות לא התאפשרו, וגם לא ביקורים מחו"ל, וכך הוא קיבל יום הולדת עגול בזום. אז עכשיו, כשאפשר היה שאנחנו נבוא פלוס עוז יגיע מקליפורניה, אמא שלי ראתה פה הזדמנות.

וכך, אבא שלי התמים התיישב לנוח בלי לדעת שהוא צריך שנת יופי לקראת המסיבה שלו עצמו. המסיבה נערכה בבית של חברים של ההורים שלי, והוא חשב שכולנו מוזמנים לארוחת ערב שם. ואכן, הייתה ארוחת ערב שם, אבל גם ארבעים חברים וקרובים שהמתינו לו בחצר. צילמתי כמה תמונות שלו כשהוא נכנס, והוא בהחלט מופתע.
היו שם גם דודים שלי, הדודים האהובים מהגליל, למשל, והיה מהמם לפגוש אותם, גם אם קצר מדי. והיה קייטרינג, והיו צמד מוזיקאים ששרו מוזיקה ישראלית ועשו שירה בציבור אחרי האוכל. מוזיקה עברית זה קצת פחות מעניין את הילדים אבל המארחת חשבה על הכל והזמינה את שני נכדיה, שהשתלטו על הילדים שלי ועל האחיין מל.א. ולקחו אותם לחדר המשחקים שלהם. היה מושלם.

ובערב, כשיצאנו משם, הלומי יין ואוכל, קיבלנו גם שלל קופסאות שנותרו מהקייטרינג, ששמנו במקרר ליד הקופסאות שנותרו מהאוכל הדרוזי. ולמחרת, עת התיישבנו לארוחת צהריים, היה לנו מבחר שפשוט לא ידענו מאיפה להתחיל.

אז גם אחרי ארוחת הצהריים הזו התיישבנו כולנו לנוח.

חוץ מאחינו הקטן, הדוד המושלם, שלקח את הילדים לבאולינג פלוס אוכל. וגם נתן לדובוש לבחור מה שהוא רוצה בסופרמרקט.

בדיוק את הקופסה הזו יצא ששכחתי לארוז במזוודה בדרך חזרה. אופסי.

בכלל, הילדים גילו בנסיעה הזו איזה כיף זה משפחה עם דודים. את אחינו הקטן הם כבר הכירו בתור מפעל בידור ופינוקים, אבל הפעם גם עוז היה כאן, והוא גם שיחק כדורגל עם הדובוש, גם שיחק איתם אינספור משחקי טאקי וגם לקח אותם לים, כולל שיעור גלישה על בוגי.

אז כשהגיע יום הטיסה חזרה הילדים לא שמחו. למעשה, הם היו על סף הבכי כשנכנסו לאוטו לשדה. היינו שבועיים בארץ והם היו מוקפים משפחה ומשחקים והיה להם כיף. ועכשיו חוזרים לרוסיה, חסרת הקרובים והים. הם רטנו כל הנסיעה לשדה.

אבל בשדה עצמו התעודדנו – כי טסנו בשבת, יום שנוטה להיות ריק, ובאמת, היה ריק!

גם הדיוטי פרי היה ריק. התיישבנו ליד שולחן במרכז, באזור הזה שאף פעם אין בו שולחנות פנויים. וכשעלינו למטוס כבר לא הופתעתי לגלות שאנחנו זוכים לחוויית הטיסה ההפוכה מזו האיומה שהאופנוען זכה לה, כי כן, גם המטוס היה די ריק.

מרחוק ראיתי שרק אדם אחד יושב ליד השורה שלנו, וכשהתקרבנו גילינו שזה עופר, ידידי הבשלן ההונגרי. מה הסיכוי? בפעם האחרונה שנפגשנו הוא אמר שאולי ייסע לארץ, אבל לא אמר שזה ייצא בתאריכים שגם אנחנו נוסעים. הייתה שמחה ואף העברתי לו את מוסף הארץ שסיימתי בטיסה, שייהנה גם הוא.

שלוש שעות אחרי זה כבר נחתנו בהונגריה. בבית פרשתי לפניי את מה שהבאתי מהארץ:

וכמובן:

וזהו, אנחנו בחזרה ברוסיה ההונגרית. ישראל הזכירה לי שאנשים יכולים לתת שירות ועדיין להיות נחמדים, אני לא מאמינה שפעם התלוננתי על השירות בארץ. הכל עניין של יחסיות. כמו כן, האוכל הכי טעים בעולם.

וזהו, עד הפעם הבאה, בתקווה שלא ייקח שנתיים וחצי.