ביקור מולדת בימי קורונה – חלק 1

לא הייתי בארץ קרוב לשנתיים וחצי. מאז פרצה הקורונה לחיינו לא העליתי על דעתי לטוס. ענייני ביטוח רפואי, סכנת הידבקות במטוס/בשדה, העובדה שהרבה מקומות שאני אוהבת יהיו סגורים, ההגבלה על מפגשים חברתיים, הכל ביחד הצטבר לזה שאי אפשר כמעט לנסוע.

אבל בחודשים האחרונים הכל התחיל להיראות אופטימי יותר. בארץ התחסנו ובהונגריה התחסנו. העקומה ירדה, וירדה, וירדה. הסתכלנו עליה באביב וקלטנו שבקצב הזה לקראת הקיץ כבר כמעט שלא תהיה קורונה בארץ ובהונגריה. החלטנו להזמין כרטיסי טיסה.

ההתרגשות הלכה וגאתה ככל שתאריך הטיסה התקרב. נראה היה שהתחזיות שלנו מתגשמות: גם בהונגריה וגם בישראל היה קרוב לאפס מקרי קורונה חדשים ביום. התחלנו לקבוע מפגשים עם אנשים.

ואז, שבוע לפני הטיסה, היה דיווח על התפרצויות קורונה בבנימינה ובמודיעין, בייחוד בקרב ילדים. בהונגריה עדיין היה קרוב לאפס מקרי קורונה, אבל בישראל זה כבר נראה פחות בטוח. שיניתי תוכניות: אם במקור התוכנית שלי הייתה להזמין חברים עם ילדים אלינו, עכשיו היה ברור שחוקי הבידוד יישמרו כמו שצריך: הכניסה הביתה רק למי שמחוסן.

אבל תוכניות הטיסה לא בוטלו ולכן התחלנו בסידורים: בדיקות קורונה לכולנו בהונגריה, 72 שעות לפני הטיסה, כדי שנוכל בכלל לעלות עליה. מילוי טופס נכנסים לארץ, תשלום בדיקת קורונה בנתב"ג כדי שנוכל להיכנס לארץ, חיפוש בדיקה סרולוגית כמה שיותר מהר אחרי הנחיתה כדי שהאופנוען ואני נוכל לצאת מהבידוד האוטומטי. בקיצור: הרבה התעסקות והרבה כסף. אם אתם בחו"ל ורוצים לנסוע לארץ, קחו בחשבון שאלא אם אתם באים לתקופה של לפחות נאמר שבועיים, זה הרבה התעסקות וכסף שאולי לא יהיו שווים את זה.

אבל עשינו את זה. נחתנו, נבדקנו, נאספנו על ידי אבא שלי, הוסענו ישירות לאיכילוב ועשינו בדיקה סרולוגית. למחרת בבוקר כבר חיכה לנו מייל עם ההודעה הרשמית שהאופנוען ואני משוחררים מבידוד.

הילדים, לעומת זאת, נשארו בבידוד. בהיותם לא מחוסנים, הברירה היחידה שהייתה להם הייתה לעשות בדיקת פי-סי-אר שלישית אחרי תשעה ימי בידוד כדי לצאת מהבידוד.

בידוד בבית של סבתא וסבא אחרי שלא ראו אותם שנתיים וחצי, פלוס דוד אחינו הקטן ובן הזוג שבאו לבקר אותם פלוס הדוד והאחיין המחוסנים שהגיעו מלוס אנג'לס פלוס אוכל שהם אוהבים פלוס חצר פלוס מסכים פלוס משחקים בבית של סבתא וסבא שכולם שמחו לשחק איתם. הם לא כל כך סבלו בבידוד.

כיוון שזו שנת קורונה האופנוען ואני ויתרנו על כל הדברים שאנחנו עושים בד"כ – יום בתל אביב עם הילדים, מפגשים גדולים עם חברים ומשפחה – והתרכזנו בסביבות הבית. עשינו צעידות, יצאנו לבית קפה באזור, נסענו עם אמא שלי למסעדה אהובה, ישבנו בחצר עם עוז ועם אחינו הקטן ודיברנו. בתכלס, ככה חופשה צריכה להיות. היה רגוע ממש. פרט לנסיעה אחת, רק שנינו, למסיבת יום הולדת של בת דוד של האופנוען – היה אירוע בחוץ והיה כיף לפגוש את כולם! – היינו בעיקר בבית.

הילדים בינתיים גילו שסבא מוכן להגיש להם ארוחות בוקר כבקשתם. זה התחיל צנוע אבל אז הם פיתחו ציפיות ואבא שלי המציא להם צורות הגשה כל בוקר. בנוסף, הם פיתחו תאווה לפיתות טוסט (הדובוש) ולחומוס עם פיתה על הבוקר (הגומבוץ) וסבא שמח לעזור. אין פיתות ראויות בבודפשט אז אפשר להבין את ההתלהבות שלהם.

אחרי כמה ימים כאלה היינו נינוחים ממש, הנדנוד של הבדיקות כבר נשכח ושמחנו מאוד על הבחירה לבוא לארץ בכל זאת. בנוסף, לבוא לכל כך הרבה זמן איפשר לעשות דברים שלא הספקנו בביקורים קודמים. למשל, אמא שלי ואני יצאנו לקניות רק שתינו.

שלום לך, רשת שאני מתה עליה ולא הגעתי אליה כמה שנים טובות

אין, שופרא היא החנות שבה תמיד יהיו כמה זוגות שאני רוצה עכשיו וברגע זה. הסתובבתי שם ואפילו הצלחתי להתעלם מזה ששתי המוכרות חבשו מסיכת סנטר מרוב שהייתי באופוריה. בנוסף, התברר שבפינת המציאות, זו שתמיד יש בה כל מיני זוגות בכל המידות חוץ מבמידה שלי – 39 – שבה יהיו מקסימום שני זוגות וגם הם האחד פלטפורמה והשני ירוק עם נקודות חומות וזהובות – היה זוג שאשכרה חשקתי בו!! זוג סולידי! במידה 39!

סניקרס בנסימון! חומות! ב-95 שקלים!! נרכשו.

מצעד הדברים שהתחדשתי בהם לא הסתיים בזה כי עוז נחת מארה"ב עם משהו בשבילי. ותודה לאל שזו רעייתו שבחרה את המתנה שלי:

כן, זו מתנה מספורה. לא הייתה לי שקית כזו מאז 2009, איזה כיף

(כמו כן, כמה קל להביא מתנה מארה"ב, וכמה קשה להביא מתנה לאנשים שגרים בארה"ב. רציתי לתת להם מתנות בחזרה, אבל מה כבר אני יכולה להביא להם, פפריקה? התשובה היא כן, הבאתי להם פפריקה. לא כיף כמו המתנות שהם הביאו לנו, אבל מה יכולתי לעשות).

עוד דברים שעשיתי בשבוע הראשון: פגשתי חברות שלא ראיתי שנים, כולל חברות מהצבא. שתי חברות טרחו והגיעו עד אליי אחרי שלא התראינו זה עשרים שנה. וגם אחרי עשרים שנה, נכנסתי לבית הקפה, מצאתי שם את אפרת בכניסה ואמרתי: "את נראית אותו דבר!!" מה שהיה נכון, והיא ענתה: "גם את!!". זו אחוות נשים. אחרי זה הצטרפה אלינו מיכל, שאותה דווקא ראיתי פעם אחת בעשרים השנה האחרונות, נפגשנו בסיגט לפני שלוש שנים. היה כיף להיפגש וישבנו ודיברנו מלא זמן להתעדכן בעשרים שנה שחלפו. פלוס הצטלמנו ואנחנו באמת נראות אותו דבר, זה נס!!!

אחרי תשעה ימים הגיע הזמן שאפשר היה לשחרר את הילדים מהבידוד. כדי לוודא שאני עושה את זה נכון, דיברתי עם קול הבריאות. הם אישרו שאכן הילדים ביום התשיעי ואכן מותר להם לבדוק ולצאת מהבידוד. חיפשתי בכל מקום בדיקת קורונה שלא תעלה הון ואז גיליתי שיש מתחם של פיקוד העורף שאפשר להיבדק בו בחינם! גם אם אתם לא תושבים ואין לכם קופת חולים! וידאתי את זה בשיחה עם מוקד פיקוד העורף ואז אבא שלי, הילדים ואני שמנו פעמינו לשם, והכל תיקתק – אין כמעט תור, החובשים היו נחמדים, הכל היה מושלם.

כלומר, מושלם עד שרוצים את התוצאה. 24 שעות חלפו ושום תוצאות לא הגיעו לאימייל/טלפון. עברתי לשיחות טלפון. קול הבריאות אישרו לי שאכן רואים שהילדים עשו את הבדיקות אבל אין להם תוצאות עדיין ושאבדוק בפיקוד העורף. פיקוד העורף אמרו שצריך להיות כבר תוצאות אבל מה פתאום אצלנו, אנחנו לא מוסרים תוצאות בדיקות, תתקשרי למשרד הבריאות. טלפון חוזר אם כך לקול הבריאות שאמרו "תבדקי בקופת החולים שלכם", וכשהסברתי שאין קופת חולים שלחו אותי לפיקוד העורף, שבתורם אמרו שאם אין לנו קופת חולים אז נכון, ניחשתם, זה משרד הבריאות. קול הבריאות טענו כמובן שזה פיקוד העורף, שהפעם היפנה אותי ללשכת הבריאות המקומית, שם, כמובן, יש הודעה מוקלטת שאומרת שאם רוצים תוצאות לקורונה אז ללחוץ 2, לחצתי 2 וזה העביר אותי ישירות למוקד משרד הבריאות. באמא שלכם???

הייתי ממשיכה כנראה לפרפר בין כל המספרים אילולא באותו בוקר התפרסמה ידיעה ב"הארץ" שיש בעיה בקבלת תוצאות לאנשים שאין להם קופת חולים והתוצאות לא מגיעות לשום מקום ואין דרך לקבל אותן. יכלו לחסוך לנו את כל הזמן הזה של הבדיקות והטלפונים. למזלנו, יום אחרי זה ממילא עשינו שוב בדיקות קורונה, הפעם לקראת הטיסה חזרה, ואלו, בהיותן בדיקות פרטיות, הגיעו לאימייל בתוך כמה שעות. זו גם המלצה: אם אתם צריכים בדיקות קורונה לקראת נסיעה לחו"ל, הבדיקות הכי זולות שמצאנו היו של רשת בי של שופרסל. 140 שקל לבדיקה בכל רחבי הארץ והתוצאות היו אצלנו בתוך כמה שעות.

אבל אם לחזור לביקור, אז ביום התשיעי קרו עוד שני דברים: האופנוען חזר לבודפשט, ואילו אני יצאתי לתל אביב, לבדי (!!) לבלות 24 שעות של זמן איכות בתל אביב. הילדים הושארו בידיהם הבטוחות של ההורים שלי פלוס אחינו הקטן ובן זוגו.

מכאן התפצל הזמן. אני עברתי כמה שעות שהיו כמו החופשה הכי מושלמת, בעוד האופנוען, באותו הזמן ממש, סבל את השעות הכי דוחות שהיו לו.

נתחיל בי: התכנון היה לפגוש את חברותיי האהובות במאנטה ריי בערב, לישון בדירת אייר בי אן בי שעוז שכר בתל אביב, לפגוש חברות בבוקר ולקחת רכבת בחזרה להורים שלי.

מתברר שכשאני אורזת רק לעצמי, בלי הילדים, אני אורזת ממש לייט

עליתי על רכבת, שקעתי בעיתון שלי (גילה הביאה לי כמות עצומה של מוספי הארץ, תענוג), הזכרתי לעצמי לרדת כשמגיעים לעזריאלי, ונהניתי. בפעם הבאה שהרמתי את הראש הכרוז אמרה "תחנת סבידור מרכז" ואני נלחצתי. מה זה סבידור?? זה נשמע כמו משהו בדרום? עד כמה שאני זכרתי לפני עזריאלי יש את האוניברסיטה ואת רכבת צפון, מה זה סבידור??? לקח לי קצת זמן לקלוט שסבידור זה רכבת צפון. למה לשנות שמות? בניינטיז זה עבד מצוין.

תחנה אחרי ירדתי בעזריאלי. סליחה, תחנת השלום או משהו כזה. עוד הייתי כולי במוד לחוץ: הילדים בסדר? מתי ארוחת הערב? האופנוען בסדר? כשאז נחתה עליי ההבנה שאני יכולה להירגע. הילדים בידיים מהימנות, האופנוען כבר עשה צ'ק אין (אבל לא המריא, ועל כך בהמשך), יש לי יותר משעתיים עד לארוחת הערב במאנטה ריי. זמני בידי! בתל אביב! לבד! זה לא קרה לי יותר מעשור.

ביטלתי את התוכנית לקחת מונית מהרכבת והחלטתי ליהנות מכל דקה. יצאתי ברגל, מעזריאלי לדירה בבן יהודה, בשלושים מעלות, ונהניתי מכל רגע.

היה כל כך מהמם ואני הייתי כל כך סנטימנטלית, שכל דבר העלה בי "וואו, זה מהמם" עד דמעות ממש. הילכתי לי ברחובות מתלהבת מהריח של הפריחה של השיחים המתוקים שהאלה שצומחים לפעמים ליד גדרות בניינים, התלהבתי מכיכר הבימה, התלהבתי ממקומות שמוכרים בורקס. התלהבתי מכל דבר, הכי עפתי על עצמי מכל שטות.

אני עושה סיבוב בעיר ועפה עליה. צילום אילוסטרציה

היה מהמם והלכתי במלא מקומות שאני קשורה אליהם (רחובות שגרתי – שדרות ח"ן, מלצ'ט) או שעבדתי באזורם והכל הרגיש כמו בבית.

ובינתיים, האופנוען – ובכן, הוא טס באותו יום חזרה לבודפשט ובזמן שאני עפתי על תל אביב הוא ניסה לעוף להונגריה, לא כל כך בהצלחה. התברר שהמטוס שלו עמוס לעייפה, אין מקום אחד פנוי, ורוב הנוסעים לא טורחים לשים מסיכה. הדייל המסכן – זה ראיין אייר, הוא לא דיבר עברית – ניסה בנימוס לבקש שישימו מסיכות ואנשים ענו לו בפרצוף, בעברית: "לא".

הדייל. כך נראה ייאוש

שעת ההמראה הגיעה והלכה אבל המטוס נותר על המסלול ואנשים סירבו לשבת. התברר שחבר של כמה אנשים התעכב בדיוטי פרי והם דאגו לעמוד כדי שלא יהיה מצב להמראה. הדיילים עמדו שם מיואשים והאופנוען שקע בכיסאו וקיווה לטוב. אחרי יותר משעה הופיע האיש החסר וכולם הואילו בטובם להתיישב. הטיסה המריאה באיחור של יותר משעה, כשהאופנוען האומלל סגור במטוס עם כל סרבני המסיכה. אם צוות הדיילים פיתח בעקבות הטיסה הזו שנאה ליהודים, אני לא לגמרי אאשים אותם 😦

בסופו של דבר הטיסה נחתה בבודפשט באיחור ניכר, ואני סימסתי לאופנוען: נו, נחתת? אתה בסדר? ענה לי: "בעזרת השם, יהיה טוב, הכל משמיים". נו, לפחות הוא שמר על חוש הומור.

על כל פנים, בעוד האופנוען נפנה להתרחץ טוב טוב בבודפשט, הגעתי אני לדירת האייר בי אן בי, התרחצתי בעצמי והתלבשתי לצאת אל מאנטה ריי. התכוונתי לקחת מונית על הירקון אבל היה כל כך מהמם ואני עדיין הייתי בהיי שהחלטתי לצעוד. היקום גמל לי בשקיעה הכי יפה שראיתי זה שנתיים וחצי.

וגם כמעט התעלפתי משמחה לגלות בדרום הירקון, על פארק צ'רלס קלור, שורה של כיתות יוגה מול השקיעה. יאאא, כזה אני רוצה גם.

כשהגעתי סוף סוף למאנטה ריי, מרוצה אך גם מיוזעת (מצטערת, שני, ועוד אחרי שחרגת ממנהגך וחיבקת!), התיישבתי לארוחת ערב עם שני, איריס וגילה והיה לי כה מהמם. ארבע שעות עברו ביעף.

עדיין על אותו גל חזרתי לדירה בחצות וגיליתי שעוז מטייל בעיר. "ראית את כיכר דיזינגוף המחודשת?" שאל. התברר שהכיכר כבר אינה מפלצת הבטון המפחידה בלילה שזכרתי, כי אם מקום נעים וער גם בלילה.

אחת בלילה בכיכר דיזינגוף. זה לא בודפשט

למחרת בבוקר התעוררתי ליום עמוס מפגשים חברתיים. בבוקר פגשתי חבורת בנות שלא פגשתי לפני אבל אני מכירה את כולן על סיפוריהן האישיים בזכות קבוצה אחת בפייסבוק. נפגשנו בצייטלין, בקפה הכי חביב ושכונתי שהייתי בו זה זמן רב – קפה יעל.

משם צעדתי, שוב, הפעם לרכבת צפון (הה!) בדרכי חזרה להורים שלי. עומדת בתחנה וממתינה, לפתע נכנסת פמליה ענקית ובראשה אישה אחת ממהרת.

כן, גם אני הייתי ברכבת בזמן שמרב מיכאלי קפצה לביקור. היה מעולה לראות נבחרת ציבור ממש עובדת. היא לא חיפשה שולחנות עם כיבוד, היא לא הודיעה על הביקור מראש (הקופאית שבדיוק קניתי אצלה את הכרטיס התמתחה בהלם כשהיא נכנסה), היא הסתובבה בלי שאף אחד הצליח להשיג אותה ותפסה אנשים לתחקר. היה כיף לראות.

כך הסתיימו להם קצת פחות מ-24 שעות בתל אביב. לא פגשתי את כולם, למעשה, תוך כדי צעידה לרכבת הוכחתי את עצמי על שלא ביקשתי ממ' וכ' לפנות לי זמן, אבל זה בגלל שלא ידעתי שיהיה לי זמן בתל אביב, במקור זה היה אמור להיות ערב אחד.

על כל פנים, מהרכבת מיהרתי להורים שלי, שם פגשתי זמן קצר לאחר מכן את חגית ובתה. הבת, בגיל של הגומבוץ, בדיוק יצאה מבידוד אחרי בדיקת קורונה, וגם הילדים שלי עשו יום קודם בדיקת קורונה, כך שהרגשנו בטוחות, עד כמה שאפשר בתקופות כאלה. שיחה עם חגית בזמן שהילדים שיחקו (מי צריך שפה כשיש בלוני מים? חגית הביאה ובתוך דקות כל החצר הייתה שטופה בבלוני מים).

נפרדתי לשלום מחגית ובתוך שעה כבר היו אצלי החברות מקבוצת "ספרים?". או כמו שההורים שלי כינו את המפגש כל השבוע שלפני: "החברות הספרניות של עדי". הן לא באמת ספרניות אבל הן חובבות ספרים כמוני והייתה לנו שיחה של כמה שעות על ספרים וגם מסביב להם.
בנוסף, אמרתי לילדים שזה מועדון קריאה ושהם מצופים לעשות פרזנטציה על הספר שהם קוראים. הילדים התמים שלי נפלו בפח וכך כל אחד הציג לחברותיי את הספר שהוא קורא.

למחרת בבוקר הן כולן שלחו לי הודעות מתפעלות על איך שהילדים מחונכים ותרבותיים. מחמאות שהרגישו קצת פחות מדויקות כי בדיוק באותו זמן התגלתה בבית ביצת קינדר. אבל רק אחת. שני הנסיכים הבריטים שלי מייד נטשו כל גינוני תרבות בקרב על הביצה.

על כל פנים, בעודם מתכתשים על ביצת הקינדר אמא שלי נזכרה שאבא שלי בדיוק עכשיו בסופר. היא שלחה לו ווטסאפ להביא עוד ביצה. הוא חזר עם קרטון ביצים ועוד נזף באמא שלי שממתי מוכרים ביצים בבודדות. ביצי קינדר, שורש כל רע.

טוב, זה יוצא פוסט ארוך ויש לי עוד המון לספר, אז בפוסט הבא, בקרוב: המוחרקה, הים, המסיבה, הטיסה בחזרה, מה הבאתי מהארץ.

בברכת שימו מסיכה, שלום.

5 תגובות בנושא “ביקור מולדת בימי קורונה – חלק 1

  1. היי, איזה מעניין כתבת! צללתי לסיפור שלך! וכתבת מאד יפה. מחכה לפוסט הבא. נ.ב תודה על השיתוף

    Liked by 1 person

  2. כמה טוב לשמוע על חוויית הביקור שלכם בארץ. אפילו כל ההתרוצצויות עבור בדיקות והצורך בבידוד לא הצליחו לקלקל את השמחה. כיף גדול. מחכה לשמוע עוד

    Liked by 1 person

  3. מישהי שאני מכירה טסה לחופשה עם המשפחה שלה בקפריסין ואמרה לי שרוב האנשים במטוס היו בלי מסיכות, ישראלים נו…. (ואין עם מי לדבר).
    הביקור שלכם נשמע מעולה, רגוע, זמן עם משפחה, קצת זמן עם חברים
    הדובוש והגומבוץ נהנו אצל סבא וסבתא
    ואין על הפפריקה ההונגרית (זה לא מתקרב לזאת שיש בארץ, לא יודעת איך הם מגדלים שם את הפלפלים שלהם, אבל זה לגמרי שונה ממה שיש פה).

    הרגת אותי בסוף עם הקרטון ביצים (אולי באמת כדאי למכור ביצי קינדר בקרטונים, הם גם ככה מתחסלות מהר).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s