מסיבה לטינית

היום הלכנו לברביקיו אצל חבר של האופנוען. כלומר, זה מה שחשבתי שזה יהיה. האופנוען שם את זה בקלנדר תחת "צהריים אצל פבלו", ואני לא חשדתי שזה יהיה משהו אחר, מה אני, חשדניסטית?

פבלו הוא חבר ילדות של האופנוען. הוא במקור מצ'ילה, אשתו היגרה לפה מקובה, וביחד הם מהווים את החברים עם האוכל הכי טעים בין חבריו של האופנוען (זו לא תחרות קשה, כל השאר מגישים גולאש). בנוסף, הילדים שלהם כבר גדולים אז בכל פעם שאנחנו נפגשים איתם הם הכי מתלהבים לשחק עם הילדים שלנו ואנחנו חלילה לא מפריעים להם עם זה.

אז הכנתי את עצמי לצהריים נעימים בבית שלהם. לבשתי דברים נוחים: מכנסיים קצרים*, נעלי התעמלות, חולצת טי. שום דבר פנסי, כי למה ללבוש פנסי לצהריים בבית של חברים?

*לא סתם מכנסיים קצרים, מכנסיים קצרים לבנים. לבן זה צבע שאין לי מה ללבוש בתחילת הקיץ, כי אז הוא משתלב יפה יפה עם העור שלי, אבל עכשיו, אחרי שבועיים בארץ (ויש לי מה לומר עליהם! צריכה לשבת כבר ולכתוב את הפוסט!) אני שזופה ולכן לגמרי זה הזמן ללבוש את המכנסיים הלבנים שלי.

האופנוען הבליע חיוך מול פרצופי הגאה על השיזוף ויצאנו לצהריים אצל החברים.

את דלת הבית של החברים כיסו המוני שלטים "יום הולדת 50!" ובקעו ממנו קולות של הרבה אנשים. פה חשדתי. "זה לא ארוחת צהריים פשוטה?" שאלתי בחרדה. אולי לא, מלמל. "היה לפבלו יום הולדת לאחרונה?" שאלתי. שלשום, הודה האופנוען. "יש עוד אורחים חוץ מאיתנו?" צווחתי. ענה לי: אה, כן, אולי שכחתי לומר לך שזו מסיבה.

מסיבת יום הולדת חמישים. בית מלא אנשים, כולם לבושים יפה, כל הנשים בשמלות ונעלי עקב, קייטרינג, להקה, ואני, במכנסיים קצרים, נעלי התעמלות וחולצת טי שכתוב עליה "גאפ". פור גוד סייקס.

אקיצר, נראיתי כמו מישהי שהגיעה לעשות בייביסיטר על הילדים של השכנים. לא עזר לי שהתברר שכל שאר חבריהם של פבלו ורעייתו קשורים איכשהו לדרום אמריקה או לתרבות לטינית. היו שם עוד צ'יליאנים, בחור מפרו, כמה ספרדים, כמה קובנים, כולם לטינים שזופים ולבושים במגוון צבעי קיץ מהממים, ואנחנו, משפחת לבנדובסקי. האם הייתה יכולה להיות מסיבה גרועה יותר בשבילי ללבוש את המכנסיים הלבנים שבהם אני מפגינה את השיזוף השקוף שלי?

הכיבוד היה מהמם. בשתייה: מיץ תירס סגול – שזה מיץ סגול ומתוק שבאמת היה קשה לזהות את הטעם ופבלו הוביל אותי לסיר שבו בושל המיץ והראה לי את התירסים הסגולים שבתוכו. מעניין מאוד. בנוסף הוגש לכל האורחים שאינם ילדים מוחיטו.

מתישהו עשיתי סיבוב וחזרתי אל השולחן שלנו. מצאתי בו רק את הילדים, שותים את מיץ התירס הסגול שלהם. האופנוען כנראה עשה סיבוב במסיבה, אבל למרבה השמחה השאיר את כוס המוחיטו שלו מאחור. מייד דפקתי לה סט צילומים, מעבירה שלל האשטגים פוטנצייאלים בראשי תוך כדי:

ואז כמובן דפקתי שלוק גדול למוחיטו כי אם האופנוען השאיר את המשקה שלו מאחוריו הוא בטח רצה לחלוק איתי.
שנייה אחרי הופיע האופנוען. בידו אחז כוס עם מוחיטו. המוחיטו שהיה שלו כל הזמן. ועכשיו השאלה היא: מהכוס של מי שתיתי?? האופנוען כמעט נחנק מצחוק כשהחוורתי ואמרתי שהרגע שתיתי מהכוס הלא ברורה על השולחן שלנו, ועוד הערתי לעצמי שהקש קצת לח. עם מי חלקתי רוק אללללהההה יייסטורררר. זמן קצר אחרי זה הופיעה בחורה, התברר שזו הייתה הכוס שלה. התנצלתי עמוקות. כשהאופנוען חזר לנשום הוא אמר: שנצלצל לקבוע לך תור לפי סי אר? באמת מצחיק חה חה חה.

פרט לשתייה היה גם אוכל. לא סתם אוכל. על שתי פיילות ענקיות בושלה לה פאייייה או עם כמה י' כותבים את המילה הזו.

האוכל היה כמובן מעולה. הוי גם נקניקיות צ'וריסו למי שאוכל בשר (כולם חוץ ממני, הלבנה מדי שלא לבושה כמו שצריך ושותה מכוסות של אחרים ועכשיו גם מתנשאת על האוכל), צ'ימיצ'ורי הום מייד מושלם, וכמובן סלסה הום מייד. להתעלף.

האוכל היה מעולה וכולם השתתקו ואכלו.

ואז עברנו לריקודים. התברר שהייתה להקה, כלומר שלישייה שכללה גיטרה ועוד שני אנשים שניגנו בשלל כלי הקשה ושרו שירים מהממים בספרדית. וכולם רקדו במן למבדה/סלסה כזו, ריקודים חושניים וקצביים.
כולם, חוץ ממני ומהאופנוען, כמובן, שצריכים להיות שיכורים בשביל לרקוד וגם אז זה בטח לא יוצא חושני ובקצב כמוהם. "אני רגיל שזה קורה בארץ, אבל אפילו פה אנחנו יוצאים האשכנזים", אמר האופנוען בעצב.

• 

• 

אבל לאט לאט יותר ויותר התחשק לנו לרקוד וגם המוחיטו עשה את שלו. הצטרפנו למסיבת הריקודים. האם כולם רקדו סלסה סוערת ואנחנו פסענו בצעדי ואלס? כן. זה מה שאנחנו יודעים ולרקוד עם חוש קצב אף פעם לא היה הטיקט שלנו.

כמו כן, עולם קטן: אחד האורחים התגלה כדובר עברית וגר שני בניינים ליד ההורים של האופנוען. אורח אחר התברר כצ'יליאני שמתגורר בשבדיה ופצחנו בשיחה ערה בשבדית. אורח אחר, מפרו, נראה לנו ממש מוכר, והתברר שהוא בנה לנו את הגג בבית. ליטרלי, הוא מניח רעפים נוצרי (בדיחת מתרגמות, לא משנה) והוא היה האיש שהניח את הרעפים על הגג שלנו לפני שנתיים.

הייתה מסיבה מעולה ממש ופרט לפאדיחות שנרשמו אבל אף אחד לא יזכור כי מוחיטו. וכמובן, בסוף, שירת יום הולדת שמח בספרדית (רק אנחנו לא יודעים את המילים) וקינוחים כמו פלאן (מתברר שזה לא כמו פנקוטה ומתברר שאני יותר אוהבת פנקוטה) ועוגת שוקולד מרציפן, שזה יותר מקומי אבל לא מתלוננת.

זהו, כל הכבוד לי שישבתי וכתבתי פוסט. ועכשיו, לשבת לכתוב את הפוסט על ישראל.