האלווין בשנת קורונה

חשבנו שהשנה לא באמת יהיה האלווין. רוב הדברים שאנחנו עושים סביב היום הזה פשוט בלתי אפשריים: הורים לא מורשים להיכנס לבית הספר אז תחרות הדלעות מאבדת את הלהט (למרות שזה כמובן רק בשביל הילדים). אם אנחנו רוצים לנסוע לפארק השעשועים באוסטריה שעושה אירועי האלווין שווים זה עשוי לעלות לנו בעשרה ימי בידוד, ופחות בא לנו. החברים שבאים אלינו כל שנה לארוחת ערב של האלווין עברו לווינה, וגם להם לא בא שבועיים בידוד רק בשביל לבוא לארוחת ערב. בקיצור, הרוב קיבל ביטול.

אבל בית הספר עדיין ביקש להביא דלעות להאלווין ועדיין ביקש להתחפש, ועדיין הייתה מסיבה רק שהיא הייתה במסגרת כיתתית ולא כל בית הספר באותו אולם. אז בחצי חשק נרתמנו לעניין. הדלעות נקנו:

הצגתי לילדים את דף הפינטרסט שלי, שבו אספתי בשנה החולפת שלל דלעות שמצד אחד יפות ומצד שני לא דורשות יותר מדי ידיים ימניות. הדובוש היה סולידי ובחר דלעת יחסית פשוטה שנראית כאילו אוכלת תינוק, כלומר תחובה לה בובה בתוך הפה. הגומבוץ לעומת זאת לא התרשם מהדלעות שאני כן יכולה לגלף, ועל כן אמר "אבל למה אלה? יש הרבה יותר יפות מהן". עשה גוגל בעצמו ושלח לי דלעת כמו שהוא רוצה:

הוא טען שזה פשוט ולא דורש פירוטכניקה, מה שנכון, אבל זה כן דורש דיוק בחיתוכים של הזוויות הקטנות ומה אומר לכם – פחחחח פחחחח פחחחחחח. הגומבוץ נאלץ לבחור משהו אחר ודווקא עלינו עם רעיון אקטואלי! תיכף תראו בעצמכם.

גילוף דלעת דורש חיתוך פתח גדול להוצאת כל הג'יפה, גריפת כל הבפנים וניקויה ואז הגילוף עצמו. למדריך המלא לאיך עושים את זה.

אז הילדים גרפו וניקו, ואני חשבתי שזה יחסוך לי עבודה להפיל עליהם את כל הג'יפה אבל פחח, ביליתי לא פחות זמן בלנקות את המטבח אחריהם. לא נורא, בילינו זמן די כיפי בגילוף והילדים היו מרוצים מהתוצאות.

אז הילדים יצאו לבית הספר עם הדלעות שלהם וסה"כ היו מרוצים. התברר שבית הספר, שמכיר את תאוות ההורים לתחרות הדלעות, העביר את התצוגה של הדלעות לחצר בית הספר ואיפשר להורים באופן חד פעמי להיכנס לחצר להניח את הדלעת שלהם ולראות את של האחרים.

אין לי מושג מי זכה. זו הבעיה כשההורים לא מורשים להיכנס לבית הספר בסוף היום, אני נאלצת להסתמך על שני אסטרונאוטים שאין להם מושג מה קרה בבית הספר פרט לכמה ממתקים הם קיבלו בכיתה.

פרט לדלעות היו גם תחפושות. נזקקנו לשתי תחפושות, האחת למסיבה הכיתתית ואחת גם למסיבה כיתתית, אבל בשעות שאחרי הלימודים, שהיו יום אחרי יום. אמרתי אין בעיה, פרשתי לפני השניים את ארגז התחפושות הרחב שלנו וביקשתי שיבחרו.

בשנה שעברה הזמנתי מסיכה מפחידה של הליצן מ"זה" ולמרות שהקפדתי להזמין בזמן ומתוך אירופה עדיין לקח לה חודש להגיע (בדיעבד התברר שהיא כן נשלחה מסין! למרות שהיא מאמזון גרמניה ולא כתוב שם שזה מסין. רר), כלומר זה הגיע יום אחרי המסיבה. אז חשבתי לעצמי שלא נורא, לפחות השנה נשתמש במסיכה הזו. למרבה השמחה הגומבוץ אכן בחר במסיכה המפחידה.

קבענו שאביא את המסיכה איתי כשאוספת אותו מבית הספר בדרכו למסיבה. כדי שהאלצהיימר-נעורים שלי לא יכה בהאלווין דאגתי להוציא את המסיכה מארגז התחפושות ולשים במקום שאראה לפני שיוצאת.

בשעה שעמדתי לצאת מהבית לא מצאתי את המסיכה. זכרתי שצריכה לקחת אותה, זכרתי שהוצאתי אותה מהארגז ושמתי במקום שאראה, רק לא זכרתי איפה זה היה ואיכשהו זה לא היה בשום מקום שהוא מקום הגיוני להשאיר את המסיכה. חיפשתי בתיק שלי, בהול הכניסה, ליד המדרגות, במטבח, שום דבר. עברתי למקומות נואשים, חיפשתי בשירותים בכל הבית, חיפשתי בפינות שאולי החתולים גנבו והחביאו שם, הוצאתי את האופנוען מחדר העבודה ואמרתי בהיסטריה שאני מאחרת לקחת את הילדים למסיבה ואני לא מוצאת את המסיכה, עזר לי לחפש, כלום. לא מצאתי.

(נזכרתי איך לפני שנים, כשגרנו בלונדון, הזמנתי דיסקים של שירי ילדים, הם הגיעו, הוצאתי אותם מהחבילה של אמזון, הלכתי לרגע לחדר אחר וכשחזרתי הם לא היו. יותר לא ראיתי אותם, גם לא כשעברנו דירה, ועד היום אין לי מושג מה קרה להם. יש לציין שהייתי אז חזק בטפשת הריון אז אין לפסול את הרעיון שבמו ידיי זרקתי אותם לפח שנייה אחרי שקיבלתי אותם והאירוע כולו לא נרשם במוחי).

אקיצר, היה מבאס. גם איחרתי לקחת את הילדים וגם הופעתי בלי התחפושת של הגומבוץ. התנצלתי ארוכות לפניו שאמא חסרת מוח ואין לי את המסיכה שלו. גם התעצבנתי על עצמי: שילמתי כסף על המסיכה הזו, ויצא שבשנה שעברה לא השתמשנו בה כי הגיעה מאוחר מדי והשנה גם לא השתמשנו בה כי אני מטומטמת. חזרתי הביתה כולי מלקה את עצמי ונחושה למצוא את המסיכה. עברתי חדר חדר ולא מצאתי כלום.

כבר עמדתי לצאת מהחדר של הגומבוץ כשקלטתי שיש בליטה משונה על הכרית מתחת לשמיכה שלו. הסרתי את השמיכה בתנופה וכמעט חטפתי התקף לב:

היה ברור שזה מתוחכם מדי בשביל החתולים ושבן אנוש עשה את זה. בן האנוש היחיד בבית באותה שעה היה האופנוען. אותו אופנוען שעזר לי לחפש בייאוש אחרי המסיכה. קראתי לו לחדר, מצביעה באצבע רועדת מזעם על המסיכה.
אמר לי בחיוך: "כן, השארתי לגומבוץ שייבהל כשהוא הולך לישון. נכון מצחיק?".
אמרתי: "זו. המסיכה. שחיפשתי. בכל. הבית. וגם. אתה. חיפשת. איתי".
תפס את הראש: "חשבתי שאת מחפשת מסיכה לקורונה, לא מסיכה של האלווין".
לפחות אני לא מטומטמת כמו שחשבתי.

בכל מקרה, לפחות היה את האירוע בבית הספר ששני הילדים התחפשו במה שבחרו. האחד בחר במסיכה של גאי פוקס והתחפש ל"מהפכן גאי פוקס", והשני ביקש להיות "רופא זומבי".

גם צוות בית הספר התחפש. בשנה שעברה הם היו כולם אנשי צוות של הוגוורטס וזה היה מוצלח ממש, והתברר שהשנה הם גם בחרו בתחפושת נושאית וכל צוות בית הספר התלבש כמו מלחמת הכוכבים. רוב המורים היו ג'דיי, הייתה מורה שהייתה הנסיכה ליה והייתה מורה קשישה אחת, שהיא כבר קטנה וכפופה, שהתחפשה ליודה. שיחקו אותה.

אבל שלא תיתנו למגניבות שלהם להטעות אתכם. הגומבוץ דיווח באכזבה שהמורה למתימטיקה התעלמה מזה שכולם לבושים בתחפושות מפחידות והתעקשה ללמד שעתיים של מתימטיקה נטו. נו, ברוסיה כמו ברוסיה. כמו כן, המורה לאנגלית קלטה את התחפושת שלו ומייד הפכה את השיעור לשיעור על ליל המזימה וגאי פוקס, וכך במקום משחקי האלווין היה שיעור היסטוריה.

בסוף היום הבאנו את הדלעות שלנו הביתה ושמנו אותן בשני צידי שער הכניסה מהרחוב. חשבתי שבכך נגמרו אירועי האלווין. אומנם לפנינו הייתה שבוע חופשת סתיו מבית הספר, אבל לאוסטריה הרי אי אפשר לנסוע ואי אפשר לקבל אורחים מאוסטריה, ומסיבת האלווין בבית לא נעשה בזמן קורונה וגם לא בזמן קורונה כי למדנו לקח, אז מה נשאר?

ובכן, מתברר שכשאלוהים סוגר דלת הוא פותח שער, כי למחרת נשמע צלצול בשער וכשפתחנו גילינו את מנהלת גן הילדים באנגלית שבשכונה. "ראיתי שיש לכם דלעות ואתם חוגגים האלווין", פתחה והוסיפה: "אולי תרצו לעזור לגן שלנו לחגוג האלווין?". התברר שהיא רוצה לעשות לילדי הגן סיבוב טריק או טריט בשכונה והיא מגייסת בתים בשכונה שיפתחו להם את השער וייתנו הרגשת האלווין. ישר הסכמתי. היא חשבה שאני עושה לה טובה אבל האמת היא שהיא עושה לי טובה כי היא סידרה לי אחר צהריים שלם של פעילות האלווין לילדים, ווהו!!

היא אפילו ביקשה שלא נקנה במיוחד אלא הופיעה עם ארגז ממתקים שהגן קנה כדי לחלק לילדים:

עיני הילדים נפערו כשראו מה קיבלנו והיא אמרה שכמובן אנחנו מוזמנים לקחת את מה שנשאר אחרי החלוקה בעוד אני מסמנת לה מאחורי הגב של הילדים – "לאאאאאא". אמרתי לילדים שלא נראה לי שיישאר אבל הדובוש לא התכוון להשאיר דברים ליד המקרה והתיישב לספור אותם. התברר שיש בארגז יותר ממאתיים ממתקים. המנהלת אמרה לתת שלושה ממתקים לכל ילד, בחישוב כמה ילדים יש בגן פלוס אחים שאולי יצטרפו וקלטנו שכנראה יישארו לנו משהו כמו מאה ממתקים. השם ירחם.

אז בבוא היום קישטנו את השער בקישוטי האלווין.

הילדים כבר התלבשו בתחפושות, מיקמנו את הארגז עם הממתקים ליד השער ונעמדנו לחכות. המנהלת אמרה לנו שהם יבואו בקבוצות, ושהורים יצטרפו, ועדיין זה היה די מפעים לפתוח את השער.

כל קבוצה צרחה טריק או טריט והוסיפה גם שיר האלווין. זה היה מקסים וכל הילדים היו הכי מנומסים (הגננות עמדו מאחורה ולחשו "סיי ת'נק יו! סיי ת'נק יו!"). זה לקח חצי שעה עם כל הקבוצות שהגיעו והיה מצחיק.

נו, אחרי הצלחה כזו חשבנו שסיימנו אבל שוב, הדלעות על השער היו סימן לשכנים והאופנוען קלט שיש עוד בתים ששמו דלעות בשער וסוכם שעושים טריק או טריט שכונתי. הרעיון פשוט: בית שמשאיר דלעות בשער משתתף. יהיו משהו כמו חמש-שש משפחות, שיער האופנוען. הסכמנו כולם שנשארים בחצרות, אין כניסה לבתים, מבוגרים לא נכנסים אלא צופים מבחוץ, וכמובן מסיכות אם כן מתקרבים.

לפני שהחשיך הוספנו אפקטים לשער (יד של שלד מנסה להגיע לפעמון), הדלקנו נרות בדלעת והתייצבנו לחכות. התוכנית: האורחים מצלצלים בפעמון, השער נפתח וילדים צועדים פנימה לקחת ממתקים, ואז הם מגלים שהאופנוען מחכה להם מאחורי השער:

זה היה מצחיק ברמות ואנשים צרחו. והייתה פעם אחת שהשער נפתח וגילינו הורים מחייכים עם פעוט בן שלוש שצעד פנימה ומצאתי את עצמי צורחת בהיסטריה לאופנוען "אל תקפוץ! אל תקפוץ! זה תינוק!" לפני שהוא עושה טראומה לפעוט המסכן לנצח.

אחרי שהפחדנו את האורחים שלנו עשינו סיבוב בשכונה וגילינו שלמרות שהאופנוען דיבר רק עם חמישה שכנים היו המון בתים שקלטו את הווייב, וגילינו המון בתים עם דלעות ועוד קישוטים בשער וכולם היו מוכנים עם ממתקים. הילדים חזרו עם כמויות מטורפות של ממתקים. היה סיבוב מקסים.

וכך סיכמנו את האלווין 2020, למרות שזו שנת "לא באנו להנות".