סקי – שבוע באוסטריה

בדרך למלון עלינו בכביש חצי סלול, תלול, צר ומספיק לרכב אחד (אבל הכביש בכל זאת דו סטרי), מתפתל, ולקינוח מושלג קלות. הילדים במושב האחורי ייבבו שזה כביש מפחיד.
אני לילדים: אוי זה שטויות, אין מה להילחץ מזה
אני לעצמי: מחזיקה את התיק בכוח, כל השרירים כואבים לי מהלחץ, מייבבת מבפנים
ממש ליד המלון היה כביש תלול ומלא שלג. הבאנו חליקה יפה (כן, יש לנו צמיגי חורף, אבל כשהכביש מלא בוץ/קרח, דבר לא יעזור). החלקנו חצי מהרוחב של הכביש.
הדובוש: מה זה היה???
אני: שום דבר חמודי, הגלגלים נתקלו בקצת אבנים
אני בלב: סמאללה!! סמאללה!!

אקיצר, מתברר שהמלון נמצא באמצע אתר הסקי, גבוה בהר. הנהיגה לשם – אללה איסתור. למרות שלא הספקנו בדרך לעבור בסופרמרקט ולקנות פינוקים לחדר, היה ברור לנו שאנחנו לא יורדים את הכביש הזה עד שחייבים לנסוע הביתה.

את יום הגלישה הראשון העברנו בלמידה. שלחנו את הילדים עם הקבוצות שלהם, שזה התענוג של כל העניין הזה של לנסוע למחנה הסקי של בית הספר – לילדים יש קבוצות ומדריכים שהם מכירים כבר משנה שעברה ומוסרים אותם בבוקר לידי המדריכים והפעם הבאה שרואים אותם היא בארבע אחר הצהריים, אחרי שהם גלשו כל היום וגם אכלו צהריים.

ואז נפנינו למצוא את מסלול המתחילים. התברר שקודם כל, בגלל המיקום של המלון, כדי להגיע לאתר של הרכבל צריך לגלוש אליו. אז זה היה האתגר הראשון של היום, ומשם המשכנו לשורה של אתגרים. עלינו ברכבל כי הממזרים שמו את האזור של התלמידים באמצע ההר, וזה סבבה של אזור למידה אבל אחרי זה איך יורדים מההר??

יורדים מההר בגלישה. וגלשנו. זה היה מלחיץ, אבל עשינו את זה. אומנם נפלתי בעשרה מטרים האחרונים אבל גלשתי את כל ההר עד אז!!
למטה, מרוצים מעצמנו עד הגג, התיישבנו לקוקטייל. קוקטייל של מיץ תפוחים וסודה, מאחר ואנחנו עוד לא קרובים אפילו לפרגן לעצמנו אלכוהול ולשלב עם סקי. סביבנו כולם שתו בירה אוסטרית, אבל יש גבול.

פרט לברים שמציעים אלכוהול יש גם מסעדות בכל פסגה. בשעת הצהריים כולם מחנים את המגלשיים והמקלות בחוץ ונכנסים לאכול מרק בשר חם/פיצה/המבורגר/קייזרשמרן שזה מן חתיכות עוגה מטוגנות קלות עם רסק תפוחים וקינמון מלמעלה. אם אתם טבעונים אתם יכולים מראש לוותר על סקי באוסטריה.

אחר הצהריים גילינו שגם הפעם בית הספר מארגן הפעלה לילדים בלובי, ויש גם בריכה וסאונה. הילדים היו מסודרים אם כך, ואני התיישבתי עם הלפטופ בלובי ואילו האופנוען נפנה אל הסאונה. שם הוא גילה שבאוסטריה כמו באוסטריה, זה סאונה שאסור בה בגדי ים, כלומר עירומים או מקסימום עם מגבת, וכמובן מעורב – גברים ונשים ביחד. האופנוען לא נתן לזה להפחיד אותו, נכנס עטוף במגבת, וכך הוא מצא את עצמו בחדר אחד עם שתי אימהות ואבא אחד מהכיתה של הגומבוץ, כולם עירומים מתחת למגבת קטנטנה. למקרה שחיפשתם דרך יעילה להגדיר אוקוורד – בבקשה!

למחרת בבוקר קמנו לגלות שיורד שלג. יורד הרבה שלג. למעשה, כל הזמן ירד שלג. זה היה מצוין לגלישה, כי השלג היה רך, מה שמכונה פודרה, שזה השלג הכי טוב לגלישה. אם כי יש כזה דבר שלג עמוק מדי לגלישה.

בכל יום שעבר גילינו שהקלישאה נכונה – כמה שמתאמנים יותר משתפרים יותר. התחלנו לגלוש כמו שצריך. וכשאני אומרת התחלנו אני מתכוונת לאופנוען, שהשתפר ממתחיל לאחד שמשתעמם במסלול של המתלמדים ועבר למסלול האמיתי. אני לעומת זאת, שהתחלתי מנקודה טובה יותר ממנו, נשארתי על אותה עקומת למידה שהיא בעצם קו ישר – יודעת לגלוש אבל מפחדת לגלוש מהר. אומנם עברתי לגלוש קבוע על ההר ולא על מסלול המתלמדים, אבל בכל פעם שמרתי על מהירות של תלמיד בשיעור הראשון, מפחדת לזוז, ומרגישה שאני מה זה פרועה. עד שפעם אחת האופנוען, שכמובן הגיע למטה הרבה לפניי, שלף מצלמה וצילם אותי גולשת בווידיאו. מה אומר:

יכול להיות שהפחד השתלט עליי כי נפלתי כמה פעמים. באחרונה שבהם התרסקתי בירידה מההר, כולל לעוף באוויר, שני המגלשיים התנתקו לי מהנעליים ונפלתי על הקרקע על אחת הרגליים בצורה לא משהו. קבוצה של גולשים אוסטרים עצרה לידי בחריקה (כלומר, ברעש ה-סווש הזה כשעוצרים על שלג) ואוסטרית אחת שאלה אם אני בסדר. "הכל בסדר", חייכתי בשיניים חשוקות, נתתי להם להמשיך לגלוש ואז ניסיתי להרכיב בחזרה את המגלשיים. לקח לי חמש דקות רק לעשות את זה, כי הרגל שנפלתי עליה כאבה מדי בשביל להישען עליה (וככה מרכיבים מגלשיים). זה היה סופו של היום השני של הגלישה, ואומנם התאוששתי אבל אין להאשים אותי שפיתחתי פחד.

האופנוען לעומת זאת התחיל להרגיש מצוין עם עצמו, טיפס לכמה מסלולים יותר גבוהים מאלה שעשינו (דבקנו במסלול הכחול אבל יום אחד האופנוען החליט להתלוות לילדים שנסעו למסלול האדום) ובאופן כללי התנהג במה שנראה לי פרוע ומלחיץ.

ביום האחרון לגלישה (שלנו, לילדים עוד היה חצי יום למחרת) אפילו הרגשנו בטוחים מספיק להוציא את הילדים מהקבוצות שלהם ולבלות איתם שעה בגלישה.

למרבה המזל הגענו עם שתי רגליים לא שבורות לערב האחרון של הסקי, שבו המדריכים מחלקים מדליות לקבוצות שלהם (נערכה תחרות באותו יום). המדריך (החתיך. היש מדריכי סקי שאינם חתיכים?) של הדובוש נשא נאום שבו ציין שהקבוצה שלהם הצטיינה במיוחד באיבוד מקלות, והדובוש הוא האלוף הקבוצתי בזה. הדובוש שלח חיוך גאה לכולם. איבודי המקלות שלו כללו פעם אחת שהמקל שלו נתקע בשלג ולא המשיך איתו באמצע המסלול האדום, והוא לא הצליח להודיע למדריך עד שנאספו למטה. המדריך אסף את כולם והם עלו שנית על הסקי ליפט, גלשו עד המקום המשוער של המקל ושם חיפשו במשך רבע שעה את המקל. ומצאו!
בפעם אחרת הדובוש שמט את המקל במסלול השחור, ולמטה הם גילו שבדיוק סגרו את הסקי ליפט לאותו יום. הדובוש שב למלון עם מקל אחד, וספג מאיתנו נזיפות (הילדים הצליחו לאבד בנסיעה הזו שרוול צוואר, משקפי גלישה ועכשיו מקל. זה ספורט יקר גם בלי שמאבדים ציוד). הדובוש מצידו בעיקר היה עצוב כי למחרת היה בוקר התחרות המסכמת ועכשיו אין לו מקלות. אז בבוקר למחרת האופנוען השכים והלך למצוא את המדריך של הדובוש, להגיד לו שאנחנו הולכים עכשיו לשכור מקלות בשביל הדובוש ושיחכה לנו. הוא הופתע לגלות את המדריך לבוש בציוד מלא ואוחז בידו את המקל האבוד. התברר שהוא יצא בבוקר מוקדם אל ההר והלך לחפש את המקל. לכאורה משימה בלתי אפשרית, למצוא מקל אחרי לילה שירד בו שלג כל הלילה אבל התברר שמישהו מצא את המקל ותקע אותו בשלג כך שיהיה קל למצוא אותו, שזה ממש אנשים טובים באמצע הדרך.

אז מדליות חולקו וכולם הלכו לישון מרוצים ולמחרת קמנו בבוקר לגלות שרק ירד יותר שלג במשך הלילה וכיסה את הכביש עוד יותר.

בלית ברירה יצאנו אל הגראז', להרכיב שלשלאות על הצמיגים. החוק באוסטריה מחייב את כל מי שנוהג במדינה בחורף להחזיק שלשלאות לצמיגים ברכב, ואם עוצר אותך שוטר ומבקש שתראה לו את השלשלאות ואין לך, אז זה קנס רציני. אז גם לנו היו שלשלאות באוטו, שלשלאות שקנינו לפני שמונה שנים, כשעברנו לכאן והתחלנו לנסוע לאוסטריה לנשום אוויר צח של לא-רוסיה, רק שלא חשבנו שאי פעם נצטרך להשתמש בהן. ואילו עכשיו…

אז איך נוסעים בכביש מושלג, תלול וצר? לאט, ממש לאט.

מה אומר, כשהגעו למרגלות ההר הייתי רזה בקילו ממה שהזעתי, וזקנה בשנה. ברר.

משם נסענו לסופרמרקט ליד וינה, עניין של שלוש שעות וחצי של נסיעה, כדי להצטייד באוכל שאין ברוסיה, וקנינו כמויות של כל מה שיכולנו לדחוף לבגאז' מעבר לציוד של שבוע סקי. זה לא קשור לקורונה, זה קשור לזה שקשה להשיג גבינה טעימה / דגני בוקר בריאים / לחם עטוף שלא נגעו בו מאה אנשים ברוסיה. הביתה הגענו בעשר בלילה וצנחנו למיטות. למחרת קמנו וגילינו שממש מבאס שלא מגישים לנו ארוחת בוקר של אלופים על הבוקר לפני יום שלם של גלישה. האופנוען כבר מנסה לחשב איך הוא מחליף קריירה למדריך סקי וגם אני רוצה, וכמו שהוא אמר, אולי יש דרישה למדריכים לגיל הזהב, לזה אני אהיה מעולה.