סקי – הצהרת כוונות

בשנה שעברה נסענו למחנה הסקי של בית הספר וגילינו שאנחנו ההורים היחידים שלא עושים סקי. סיימנו את המחנה ההוא בהחלטה לשנה הבאה: נגיע למחנה הסקי כשגם אנחנו גולשים.

זה הפך למטרה שהצבנו לנו: לומדים לעשות סקי, גם בגילנו המאוחר ובזמננו הלא פנוי. אנחנו כבר יודעים שאסור להיתקע באזור הנוחות, ושחובה ללמוד משהו חדש בכל גיל, ותמיד רצינו להיות גולשים.

וכך, שלושה חודשים לפני מחנה הסקי הבית ספרי יצאנו כולנו לגירסה ההונגרית של החרמון, כלומר שעה וחצי נסיעה מבודפשט ויש שם אתר סקי קטן, אבל לפחות החניה בחינם אז לא בדיוק החרמון. שלחנו את הילדים עם מדריך שייקח אותם במעלה הרכבל אל מקומות שאנשים שיודעים לגלוש הולכים אליהם, ופנינו בעצמינו אל שיעור הסקי הראשון בחיינו.

זה היה שיעור אחרי השקיעה. הוא מתקיים מתחת לרכבל שמעלה אנשים שיודעים לגלוש אל פסגת ההר, והם מסתכלים מלמעלה, תרתי משמע, על כל אלה שלא יודעים לגלוש עדיין. שיעור גלישה ראשון זה חמוד, אם אתם בני שלוש או מקסימום ארבע. כל גיל שאחרי – מסתכלים עליך כאילו הגעת ממשפחת מצוקה שלא לימדו אותך בילדות לגלוש

היה, ובכן, מפתיע. החצי הראשון מוקדש לכל מיני דברים ממש בסיסיים כמו איך לשים את המגלשיים או איפה למקום את הידיים (בשיעורים הראשונים לא משתמשים במקלות) ואני ניסיתי לעקוב אחרי כולם (המדריך דיבר רק הונגרית) והרגשתי שאני קצת מבזבזת את זמני, אני לא מבינה מה המדריך אומר. אבל בחצי השני של השיעור התבקשנו לעלות במעלה מדרון קטן ולגלוש לפי ההוראות שקיבלנו. התברר שאני לא צריכה הוראות – איכשהו יש לי אינסטינקטים שכנראה נותרו מימי הרולר בליידז לפני עשרים שנה, ו-וואלה, גלשתי שם בלי בעיה בכלל. האופנוען לעומת זאת גילה שעם כל הכבוד לתיאוריה, זה לא עובד, וככה הוא ניסה שוב ושוב לפנות שמאלה כשהמגלשיים שלו התעקשו לקחת אותו ימינה, והתרסק שוב ושוב.

אז את השיעור הראשון סיימתי בתחושת ״אני מבזבזת פה את הזמן, תנחיתו אותי ישר על פסגת אחד האלפים, אני כבר אסתדר״. האופנוען, לעומת זאת, יצא משם בתחושת כישלון ומייד קבע לעצמו עוד שני שיעורים פרטיים ליד הבית לפני שבכלל נמשיך לשיעור שני ביחד. הייתי שמחה לומר שהוא השתפר בהם דרמטית אבל מהשיעור השני הוא חזר עם נקע ביד אחרי שהחליק בדרך למעלית, עוד לפני המדרון אפילו. אז פחות הצלחה מן המקווה.

לשיעור השני הגעתי כולי נחה על זרי הדפנה. התעליינתי על האופנוען והצעתי לגלוש לידו לתת לו טיפים. בקיצור, באתי רק לצורך תמיכה באופנוען, כי אני, כידוע, אלופת סקי בפוטנציה.
החלקתי כבר בדרך למעלית הסקי (שם מפואר לחבל שמושך אותך במעלה המדרון), ןקיבלתי קצת פרופורציות.

משפטים שאת לא רוצה לשמוע ממדריך הסקי:
חשבתי שאמרת שזו לא הפעם הראשונה שלך? (בטון מתפלא)
אני כבר בא לעזור לך לקום, אל תנסי לבד
לא ככה! לא ככההההה!!!!!
להגנתי אומר שהשיעור הזה התקיים בבית ספר לסקי בבודפשט, כלומר מדרון מלאכותי, והיה מינוס מעלות, כלומר הכל היה מן מגלשת קרח מלחיצה. אפילו הילדים סבלו בשיעור הזה, והם דווקא כן יודעים לגלוש.

מדרון מלאכותי, ילדים מחזיקים בכבל הזה שמושך אתכם למעלה. היה כל כך מחליק שאפילו המעלית הייתה מאתגרת

אז לשיעור השלישי הגעתי כבר פחות בטוחה בעצמי. עשינו אותו באתר הסקי ההונגרי, והיה דווקא סבבה. האינסטינקטים חזרו לפעול. כלומר, הכל סבבה חוץ מהקטע שהאופנוען נפל במעלית שסוחבת את התלמידים למעלה, ואני, שהרגשתי משיכה חזקה בכבל, הסתובבתי לראות מה קרה בדיוק כשהוא שיחרר את הכבל, וחטפתי אותו בפרצוף. לשנייה חשבתי שנשברה לי הלסת. לא נשברה, אבל בימים שאחרי הסתובבתי עם לסת כואבת וסימן כחול על הפרצוף וחיכיתי שמישהו ישאל אותי מה קרה ואני אוכל לענות שהאופנוען עשה את זה. אף אחד לא שאל, דמיט.

למרות הכל, בסיומו של השיעור הרגשנו כל כך הרבה יותר טוב עם עצמנו, שבסוף השיעור אמרנו למדריך שאנחנו חושבים לקחת את הרכבל למעלה ולגלוש מטה במורד ההר. המדריך בתגובה ובלי שביקשנו התחיל להסביר לנו על חבישות, כולל "אם רואים את העצם אז קודם כל תעצרו דימומים". זה היה קצת פחות נוסך ביטחון.

אבל החלטנו לעלות להר בכל זאת. מצאנו מדריכה שהסכימה לקחת אותנו עם הילדים. בכניסה למעלית הסקי המדריכה נתנה הסבר ארוך על התיישבות ברכבל ואיך לרדת ממנו בעודנו נועלים את המגלשיים. הכל בהונגרית. כשהיא סיימה שאלתי את האופנוען מה אמרה. ענה במשפט: לעמוד שם ולחכות לכיסא. אז למה לקח לה חמש דקות להסביר? לא ענה.

ההר היה זוועה. היו המון אנשים והמדרון היה תלול וגיליתי שאני גולשת הרבה יותר מדי מהר במורד ההר. המדריכה קלטה אותי ובאה לגלוש לידי, יורה הוראות שיצילו אותי מהתרסקות. בהונגרית. עד שתרגמתי בראש מה היא אמרה – התרסקתי. על האופנוען עברה חוויה די דומה.

ירדנו את ההר כמו עיזים – האופנוען נעצר בפינה אחת, אני בפינה נגדית, ושנינו פועים שאנחנו לא יכולים לזוז משם. המדריכה תיזזה בין שנינו. כשירדנו את ההר היינו שנינו מיוזעים ומזועזעים. ״אתם צריכים עוד להתאמן״, אמרה המדריכה ביובש והחזירה אותנו למסלול המתלמדים. כמה מתלמדים שהיו איתנו בשיעור הקודם שלחו לנו מבטי ״זה מה שקורה כשאתם חושבים שאתם יותר טובים״.

אז את השעה שאחרי העברנו בשיעור רגיל, כנועים וענווים. דווקא הצלחנו יחסית יפה, אחרי כמה תרגולים הצלחתי ממש לגלוש. שני מדריכים שעמדו שם אפילו צעקו לי ״כל הכבוד״. מייד התרסקתי פעמיים במסלול של חמישים מטר כשהם מסתכלים.

בלילה של אותו יום הגענו הביתה עייפים. אבל כשנכנסתי למיטה, אחרי מקלחת חמה וכולי מותשת, בשנייה שעצמתי עיניים הופיעו מולי פלשבקים מרגעים מלחיצים על ההר. לא רגעים שהיו באמת, אבל דומים ללחץ שהיה שם. פקחתי עיניים בבעתה, עצמתי שוב – ושוב פלשבק מפחיד. ככה, כמה פעמים, עד שנרדמתי. בבוקר סיפר לי האופנוען שהיה לו אותו הדבר בדיוק.

אין מה לומר, אנחנו מוכנים לשבוע הסקי על פסגת האלפים האוסטרים. ועל כך – בפוסט הבא. (שכבר כתוב!).

10 תגובות בנושא “סקי – הצהרת כוונות

  1. הרגת אותי ממש!
    אם יש משהו שהייתי רוצה לנסות זה לעשות סקי (אבל יקר ואני לא בכושר בשיט)
    חברה בגילי שהלכה עם בעלה לעשות סקי (לפני כמה שנים) שברה את הרגל ומאז לא חזרה לזה. הילדים שלהם לעומת זאת גולשים כאילו שנולדו עם מגלשיים על הרגליים (מאידך הילדים שלהם גם משחקים גולף!)
    מצפה לפוסט הבא 🙂

    אהבתי

    1. העניין הוא שילדים, כמה שיותר מוקדם תשימי אותם על המגלשיים, ככה יותר מהר וטבעי הם ילמדו. ראינו ילדים בני שנתיים על מגלשיים. בקושי הולכים אבל גולשים בכיף.

      אהבתי

    1. הונגריה הייתה נקייה מקורונה עד לפני כמה ימים, אז לא הייתה דאגה כזו בכלל. וכל הטיולים האלה זה בלי טיסות, אז פחות גורם מלחיץ.

      אהבתי

  2. כמו שכבר אמרתי: אתם ענקיים!
    בערך בגילכם (אני מניחה) החלטנו גם אנחנו לנסות לעשות סקי. הילדים היו ביסודי, נסענו לקלאב מד בשווייץ – הם תוך יומיים גלשו כמו מקצועניים ואנחנו תרגלנו עם מדריך snow plow על גבעה קטנה שהחבר'ה בקבוצה שלנו קראו לה "גבעת חלפון". היה לא רע בסופו של דבר (למרות נפילה שעשתה קצת שמות לברך שלי). שנים אחר כך – כשהילדה כבר היתה אחרי צבא, נסענו פעמיים לאנדורה – וכבר היינו הרבה יותר טוב והיה כיף ממש. ברם – בתי חזרה עם גבס ובעלי עם תפרים ליד העין……………..
    מאז לא חזרנו לזה……….

    אהבתי

  3. הר קרח זה זוועה. במיוחד למתחילות. קצפת טובה בשביל הפחתת מהירות או ריכוך מכות כשמתרסקות.
    מחכה ומצפה לפוסט הבא 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s