בדרך למלון עלינו בכביש חצי סלול, תלול, צר ומספיק לרכב אחד (אבל הכביש בכל זאת דו סטרי), מתפתל, ולקינוח מושלג קלות. הילדים במושב האחורי ייבבו שזה כביש מפחיד.
אני לילדים: אוי זה שטויות, אין מה להילחץ מזה
אני לעצמי: מחזיקה את התיק בכוח, כל השרירים כואבים לי מהלחץ, מייבבת מבפנים
ממש ליד המלון היה כביש תלול ומלא שלג. הבאנו חליקה יפה (כן, יש לנו צמיגי חורף, אבל כשהכביש מלא בוץ/קרח, דבר לא יעזור). החלקנו חצי מהרוחב של הכביש.
הדובוש: מה זה היה???
אני: שום דבר חמודי, הגלגלים נתקלו בקצת אבנים
אני בלב: סמאללה!! סמאללה!!

אקיצר, מתברר שהמלון נמצא באמצע אתר הסקי, גבוה בהר. הנהיגה לשם – אללה איסתור. למרות שלא הספקנו בדרך לעבור בסופרמרקט ולקנות פינוקים לחדר, היה ברור לנו שאנחנו לא יורדים את הכביש הזה עד שחייבים לנסוע הביתה.

בשנה שעברה נסענו למחנה הסקי של בית הספר וגילינו שאנחנו ההורים היחידים שלא עושים סקי. סיימנו את המחנה ההוא בהחלטה לשנה הבאה: נגיע למחנה הסקי כשגם אנחנו גולשים.

זה הפך למטרה שהצבנו לנו: לומדים לעשות סקי, גם בגילנו המאוחר ובזמננו הלא פנוי. אנחנו כבר יודעים שאסור להיתקע באזור הנוחות, ושחובה ללמוד משהו חדש בכל גיל, ותמיד רצינו להיות גולשים.

וכך, שלושה חודשים לפני מחנה הסקי הבית ספרי יצאנו כולנו לגירסה ההונגרית של החרמון, כלומר שעה וחצי נסיעה מבודפשט ויש שם אתר סקי קטן, אבל לפחות החניה בחינם אז לא בדיוק החרמון. שלחנו את הילדים עם מדריך שייקח אותם במעלה הרכבל אל מקומות שאנשים שיודעים לגלוש הולכים אליהם, ופנינו בעצמינו אל שיעור הסקי הראשון בחיינו.