היפנים

זה התחיל במיילים מחוג הקנדו* של הגומבוץ. משלחת של תלמידי קנדו מגיעה מיפן וההורים מתבקשים לארח. "רוצה לארח ילדה מיפן?" שאל האופנוען, בטח, עניתי. שנינו חשבנו במקביל על צ'יסאטו, הילדה היפנית הכי חמודה שהייתה עם הילדים בגן, מן בובה יפנית מהממת שעד עכשיו אני שומרת על קשר עם אמא שלה בפייס רק כדי שיום אחד אני אוכל לארגן דייט בינה לבין אחד הילדים, לא חשוב מי מהם.

אז אמרנו כן, בטח שנארח. זה היה בנובמבר. לפני שלושה שבועות פגשתי את המורה לקנדו והוא שאל אם אנחנו מוכנים לאירוע ואז נזכרתי שזה באמת קורה, ובעוד אני מתכננת בראש מה אני צריכה לעשות בעניין המורה הוסיף: היו כמה שינויים בהרכב, יש פחות בנות משתיכננו בסוף. לא איכפת לך שזה יהיה בן, נכון? ובעוד אני אומרת שסבבה, הוא הוסיף: שניים, כן? כמו כן, התברר שזה לא משלחת ילדים אלא משלחת סטודנטים.
ככה יצא שבמקום מיידלע קיבלנו צווי בחורים.

בשלב הזה התחלתי להילחץ קמעא. כשאמרתי כן חשבתי שיהיה מדובר בלינה בלבד לאיזו ילדה חמודה. עכשיו התברר שמדובר בלינה לכמה ימים פלוס שבת שלמה שיהיו אצלנו ואנחנו צריכים לחשוב על בידור.
כמו כן, הם לא יידעו אנגלית.
כמו כן, כשאמרנו כן עוד לא הייתה קורונה בעולם. ואילו עכשיו:

על כל פנים, לחץ ובכלל, מה מגישים להם לאכול? לא קראתי פעם שבגלל שיפנים בקושי אוכלים מאכלי חלב הם קצת רגישים ללקטוז? רק זה חסר לי, מרתון שלשולים בשירותים שאני צריכה לנקות אחרי. לו רק הייתה לי יפנית להתייעץ איתה. אה, רגע, יש. אשתו היפנית של ידיד ישראלי נחלצה לעזרתי. קצת הרגיעה את ההיסטריה שלי לגבי ניקיון ולגבי האוכל ואמרה שרוב מה שתיכננתי זה סבבה.

כשהאופנוען הגיע עם השניים היה רגע קצת אוקוורד, כולם לוחצים ידיים/קדים, ואי אפשר באמת לדבר. בחנו אותם: האחד, מן ילד חמוד עגלגל, כולו לחיים ובייבי פייס, נראה כמו אחד הילדים היפנים בגן רק קצת יותר גבוה, וגם ממש חייכן וחמוד. השני – רזה וגבוה, חמור סבר, קצת דומה לקוזו אוקומוטו, אבל את זה שמרתי לעצמי.

לא הצלחנו לדבר ממש אבל תודה לאל על גוגל טרנסלייט, עשה ניסים. כותבים משהו בגוגל טרנסלייט, מראים להם, הם עונים משהו בגוגל טרנסלייט, מראים לנו, וחוזר חלילה. ניהלנו ככה שיחות.

אז בארוחת הערב הראשונה הגשתי פיצה. כיוון שהם שני בחורים צעירים הכנתי עוד ועוד פיצות. אלא שלא כל כך הצלחנו להבין אם הם באמת רוצים עוד או שהם מעמיסים על הצלחת כי אנחנו לוחצים עליהם. לקראת הקינוח אחד מהם – קוזו – נאנח, ואז גנח בקול רם והניח את הראש על השולחן ברעש. לרגע חששתי שהנה, חצי שעה אל תוך הביקור וכבר הרגתי אחד מהם. אבל אחרי שלוש שניות של לחץ הוא הרים את הראש וחזר לחיים. אנחת רווחה. לשאלתנו בגוגל טרנסלייט אם הכל בסדר ענה שכן, ועשה פרצוף שלא. לכו תדעו.

לאט לאט כולנו התחממנו. הילדים שיחקו איתם תפוס ת'כוס (אתם יודעים שמדובר במשחק עם כוסות ולא בביטוי של דונלד טראמפ, כן?) וזה היה הדבר הכי מצחיק שראינו. מתברר שקוזו אוהב לנצח ולקח ממש קשה את ההפסד שלו. כמו כן, הידעתם ששיט ביפנית זה "קוסו"? קוזו צרח את זה בכל פעם שהפסיד ובכל פעם קפאתי לרגע כי היה נדמה לי שהוא אומר קוסאמו. קטעים.

משם הם כבר שיחקו בכדור, רק שזה היה בתוך הבית ליד נברשת (מלאה קריסטלים, משהו שאם הייתם אומרים לי לפני 10 שנים שיהיה לי בבית לא הייתי מאמינה) ואז הכדור עף על הנברשת ואחד הקריסטלים נשבר. בבת אחת השתררה דממה. הם ניגשו אלינו בשורה, שני היפנים חיוורים וממלמלים התנצלויות, קדים שוב ושוב ועוד שנייה מבצעים חרקירי, ואילו הדובוש קורא אחריהם ״אבל זה אני זרקתי את הכדור, למה אתם מתנצלים״.

בערב השני הכנתי פסטה עם סלמון. כשהתיישבנו לשולחן הם הרימו את הסכו"ם ואשכרה לא ידעו מה לעשות איתו. לא חשבתי על זה שממש כמו שמערביים לא יודעים להשתמש בצ'ופסטיקס עד שמלמדים אותם, אז יפנים לא יודעים להשתמש בסכין ומזלג. היה מצחיק, עד ששלפתי צ'ופסטיקס והגשתי להם. כמות קריאות השמחה והקידות הייתה שווה את זה. כמו כן, ידעתי שמתישהו זה ישתלם לשמור את מאה הצ'ופסטיקס שמקבלים עם המשלוח של הסושי!

הדובוש מקבל שיעור איך להחזיק נכון את הצ'ופסטיקס. צחקתי על איך שהוא עושה את זה, ואז הדגמתי איך אני אוכלת עם צ'ופסטיקס במומחיות של ניסיון של אלפי סושי. ואז הם אמרו שאני מחזיקה לא נכון וניסו – בלי הצלחה – ללמד אותי להחזיק נכון

על כל פנים, ככל שחלף הזמן התחלנו לחבב אותם יותר. אני, כי הם שיחקו ממש יפה עם הילדים וכי הם לימדו אותנו לומר בתיאבון ולילה טוב ביפנית וזה מהמם איך שהם מחזיקים את הידיים קרוב ללב כשאומרים את זה. האופנוען – כי הם הצליחו להחליף בדיחות ביניהם ללא שפה וכי הם היו כל כך מנומסים שזה מייד שבה אותנו. הילדים – כי הם שיחקו איתם בשמחה וכולם נהנו.

אז כשהגיעה שבת כבר לא התייחסנו לזה בתור חובה מעיקה אלא ממש רצינו להשקיע ולעשות להם יום כיף. האופנוען סחב אותם לראות כדורגל של הדובוש על הבוקר אבל משם הלכנו לאכול צהריים במסעדה חמודה (נראה לי שהם התאהבו בי סופית כשנתתי להם להתבאס מול הסכו"ם במסעדה לשנייה ואז שלפתי מהתיק צ'ופסטיקס שהבאתי מהבית במיוחד בשבילם), ומשם הלכנו להסתובב בעיר. לקחנו אותם לארקייד, מן מקום כזה של משחקי וידיאו וינטייג' והיה מעולה:

טורניר הוקי אוויר
מירוץ אופנועים. זה היה ממש מצחיק
הילדים במירוץ מכוניות, שבעקבותיו החלטנו שהדובוש לא יקבל מאיתנו רכב לעולם

אחרי הארקייד לקחנו אותם לחנות הקינוחים "שוגר", שבה הילדים יותר התלהבו מהם, האמת, אבל לפחות אכלנו קינוח. אחרי זה האופנוען והגומבוץ לקחו אותם להחלקה על הקרח, ואילו הדובוש ואני נפנינו הביתה. הם חזרו ישר לארוחת ערב (ערב בוריטו מקסיקני שמרכיבים לבד, הם עפו על זה), ומשם הילדים עשו להם הצגת פוקימונים כי התברר שהם אהבו פוקימונים בילדותם הלא כל כך רחוקה והכל היה מצחיק.

הם היו תערובת מצחיקה של יפנים (מנומסים להחריד, מסודרים מאוד) ובני 21 (מרגע שהתחברו לווייפיי לא הרימו את הראש, בילו שעות בלייבש ולסדר את השיער – הקצר – שלהם, התאהבו באחת הבחורות ההונגריות בחוג הקנדו). כמו כן, אנחנו הכי זקנים. שאלנו אם יש להם חשבון פייסבוק כדי שנשמור על קשר (ובאותה הזדמנות גם נבדוק שאנחנו אומרים את השם שלהם נכון) והם גיחכו והפנו אותנו לאינסטגרם. שמעתי שהצעירים לא בעניין של פייסבוק אבל אפילו לא חשבון לא פעיל??

כדי שלא יהיו מצבי אוקוורד נתנו להם את חדר האמבטיה של הילדים שיהיה רק להם במשך הביקור והילדים עברו להשתמש בחדר האמבטיה שלנו. והנה הקטע המוזר: היו אצלנו חמישה ימים, רק בוקר וערב, לא במשך היום עצמו, ועדיין גמרו שלושה גלילי נייר טואלט שלמים. הם בנים, לא בנות, אז איך??

או שאולי זה צריך להיות המם הזה? באמת שאין לי מושג.

ביום האחרון לביקורם כולנו היינו עצובים ממש. כחלק מהפרידה רוקנתי את מגירת המטבח מאיזה עשרה זוגות צ'ופסטיקס נוספים ונתתי להם (נשארו להם כמה ימים בהונגריה ואין סיכוי שיגישו להם צ'ופסטיקס במלון המסורתי שהם עמדו להתארח בו). הם ממש שמחו, אבל לא יותר ממני, שממש שמחה להיפטר מכל הצ'ופסטיקס במגירה.

ברגע הפרידה לא ידעתי אם מותר לחבק אותם או שאני אשבור איזה קוד של כבוד אם אחבק. אז סימסתי מהר לרעיה היפנית וחיכיתי לתשובה. בינתיים הם כבר עמדו לצאת אז לא לקחתי סיכון, רק חייכתי חיוך רחב וכולנו קדנו. האופנוען החליף איתם היי פייב של אגרופים, ואילו עם הילדים כולם הרשו לעצמם להיות יותר חופשיים, אז היה שם חיבוק חם מכל הצדדים.
רבע שעה אחרי שהם עזבו הגיע הווטסאפ שאישר שזה בסדר לחבק אותם, אבל נו, בפעם הבאה.

בערב החלטנו להזמין אוכל והלכנו על סיני. בעומק המשלוח מצאנו איזה שמונה זוגות של צ'ופסטיקס. באמאש'כם. היו לי ארבע שעות עם מגירה מסודרת ולא עמוסה.

*קנדו.

14 מחשבות על “היפנים

  1. הפוסט-גדול! כרגיל להתענג ולצחוק על כל משפט ותיאור של מצב בלתי אפשרי אותו הפכת לחוויה נפלאה לכם ולעונג למקרא הדברים.
    השוס- הוואטסאפ שכתבת לאיריס.
    Understatement של השנה בדרמתיות עם מילותיה של רחל שפירא. לא יכולתי להפסיק לצחוק.
    ולרגע של רצינות, האמת, כל הכבוד שלא נלחצת ברמות וביטלת את כל העניין

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s