הדוד אחינו #2

זה שוב היה הזמן לביקורו השנתי של הדוד הכי משקיע, אחינו הקטן. הילדים ציפו לו בהתרגשות שנייה רק להתרגשות של האופנוען ושלי, לבייביסיטר בחינם שמגיע אלינו. וגם כי כמובן התגעגענו אליו.

על כל פנים, אחינו הופיע בביתי רעב אחרי טיסה.
אני: רוצה סנדוויץ'? יש לחם סלק!
אחינו הקטן (עם פרצוף שנזכר איך הוא תמיד התבאס במטבחנו): יש לחם נורמלי?

אחרי הסנדוויץ', הצעתי לו שתייה חמה. יש לציין שאני לא סובלת קפה/ריח של קפה/לשתות מספלים שהיה בהם קפה, ורק האופנוען מכין קפה אצלנו.
אחינו הקטן: יש סיכוי שתעשי לי קפה?
אני: אתה מוזמן לבחור בין תה כורכום לתה שומר
אחינו: זה שאת לא גרושה עדיין זה נס

על כל פנים, הילדים קפצו על אחינו בשמחה מטורפת, ועוד לפני שעפעף כבר היה פה טורניר חתחתול וטורניר טאקי. כמו כן, הוא לקח אותם לגינה ושם אירגן להם משחק שהוא המציא שכלל בקבוק מים חצי מלא שצריך להניף באוויר ולהנחית עומד על בסיסו, לוח איקס מיקס דריקס וחוקים שכללו ריצה סביב כל המגרש שם בלי הפסקה. החזיר אותם הביתה כמו שאנחנו הכי אוהבים אותם – מותשים ורק רוצים לשבת בשקט. האופנוען ואני בינתיים עשינו דברים אומנם לא מסעירים אבל בשעה טובה הגענו לחנות של הבלטות בשביל הגדר!! (סיפור ארוך).

כשהם לא שיחקו בקלפים או בריצה סביב הפארק הם שיחקו בחידון ערי בירה. אחינו אומר שם של מדינה והילדים צריכים לומר מה עיר הבירה שלה. אחרי שלושים מדינות נגמרו לו הרעיונות ואני נתתי לו רמזים כדי שייזכר במדינות. רק מה, מתברר שאחינו הוא לא גאון בגיאוגרפיה. הרמזים שלי לא עזרו לו כל כך.
– אני: צפונית ליוון
אחינו הקטן (בקול תוהה): מה באמת יש צפונית ליוון
– אני: המדינות הבלטיות!
אחינו: את יכולה לפרט קצת יותר?
– אני: לא הזכרת מדינות דרום אמריקה
אחינו (מפשפש בזכרונו): יש לי רק מקסיקו
(כן, הוא נאלץ לשמוע ממני בעקבות זאת שמקסיקו אפילו לא נמצאת בדרום אמריקה)
אני: נו, המדינה הכי דרומית בדרום אמריקה. זוכר שעוז נסע לאנטרקטיקה? מאיפה הוא לקח את האונייה?
אחינו: מהנמל?
– אני: דרומית לגרמניה, מפורסמת בשוקולד ובשעונים
אחינו (קופץ בשמחה כי את זה הוא יודע): סוויסצריה!
כל כך קרוב.
זה לא משנה, הוא גאון בדברים אחרים (במתימטיקה ובלהיות דוד, מה צריך יותר).

נאמן לגישתו, הקפיד אחינו לבלות עם כל אחד מאיתנו זמן איכות. הוא לקח את הגומבוץ לחוג ולפני זה ישב איתו לאכול בקניון. הוא השכים לפני כולם בבוקר והלך לשחות עם האופנוען. הוא שיחק כדורגל בחצר עם הדובוש. הוא נשאר ער עד אחת בלילה לשיחת לב אל לב איתי. היה מהמם איתו. כבר מחכים שיבוא בשנה הבאה!

---

ובעניין אחר: יומיים לאחר שאחינו נסע יצאנו האופנוען ואני לתיאטרון. מדובר במאורע היסטורי, כי לא יצאנו לאירועי תרבות כבר שנים, בטח לא לתיאטרון, שהרי ענייני שפה. והנה נתקל האופנוען במודעה על הצגה באנגלית ומייד רכש כרטיסים, בלי לטרוח לקרוא אפילו על מה ההצגה. זה באנגלית? הולכים.

גם אני לא טרחתי לקרוא על ההצגה. לא בודקים שיניים של סוס כשיש רק סוס אחד. זו ההזדמנות היחידה שלי ללכת לתיאטרון ואני אלך.

זה דרש מבצע לוגיסטי מסובך (באמת!) אבל בסופו של דבר סידרנו שאמא של האופנוען תישאר עם הילדים ויצאנו באמצע השבוע לתיאטרון. עד כה הכל טוב.

בכניסה לאולם הסדרנית הכריזה שיש לה הודעה: בהצגה הזו הקהל לא יושב בצד של הקהל, אלא על הבמה. פה חשדנו.

זה נשמע קצת מוזר אבל לא עשינו את הדבר שהיה הכי נכון לעשות – להסתובב וללכת הביתה, למקום בו אנשים בורגנים כמונו יכולים לצרוך את התרבות שלהם כשהם יושבים בנחת – אלא התיישבנו על הבמה, במשהו כמו 60 כיסאות שסודרו בצפיפות כך שהקהל נאלץ לחכך כתפיים עם היושבים לצידו.

הבנו את גודל הטעות רק כשההצגה התחילה. היו חמישה כיסאות שסומנו מראש כדי שאף אחד לא יישב עליהם, ומייד בתחילת ההצגה הופיע שחקן והתיישב על אחד מהם, כשהוא נושא מונולוג ארוך ומלא מחוות דרמטיות. הצופה התמימה שהתיישבה ליד הכיסא שלו בפירוש התחרטה מרות על הבחירה, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי, כל הקהל הסתכל לכיוונה.

אחריו הופיעה שחקנית עמוסת מחוות דרמטיות גם היא. אם היינו קוראים על ההצגה לפני היינו יודעים שמדובר בתיאטרון אינדי, מחזה גרמני מודרני בשם ״ווינטר סולסטיס״ שעוסק בפאשיזם והסכנה האורבת באנשים שנראים שקטים וחביבים אבל בעצם אוחזים בדעות אפלות. הצירוף של הנושא הכבד פלוס העובדה שאנחנו על הבמה, לא יכולים לזוז (פיזית, כי צפוף, אבל גם כי אין דרך לצאת משם בלי שזה יהיה איום ונורא), חם לנו (הזרקורים דלקו בשיא הכוח וזה ישר על השחקנים וגם עלינו, התינוקות שנשבו), לא הקל.

במשך כל הזמן הזה הקפדתי לא להסתכל על האופנוען, כי ידעתי שזה עלול לגרום לי להתחיל לצחוק וזה לא מנומס כשסנטימטר ממני נושאת שחקנית את הנאום הדרמטי ביותר במחזה. אבל חמש דקות לתוך ההצגה, כשעוד ניסיתי להבין אם זה באמת מה ששילמנו עליו, שמעתי את האופנוען לוחש "מצטער". זה גרם לי להתחיל לצחוק ורק בקושי החנקתי את זה. חמש דקות אחרי שוב נשמע קולו המיוסר של האופנוען: "אני רוצה הביתה", לחש בטון מעונה. הפעם כבר ממש התקשיתי להחניק את הצחוק.

עוד עברו עלינו רגעים קשים – אחד השחקנים דימה אוננות די פרועה במשך דקות ארוכות. ארשת הפנים של הבחורה המסכנה שישבה לידו כל הזמן הזה הייתה ממש מאתגרת לא לצחוק. כמו כן, השחקנים שפכו על עצמם יין, העמידו פנים שעושים סקס וצרחו ממש, וכל זה כשהם יושבים בין אנשים תמימים מן השורה, שעבדו קשה על לארגן בייביסיטר לערב ובסה"כ רצו לצרוך קצת תרבות אבל שכחו לקרוא על מה המחזה לפני שהם באים. אלוהים, מה היה לי רע בלרבוץ מול נטפליקס?

בסיכום ההצגה סיכמנו שאנחנו ממש שמחים שעשינו את זה – זה יאפשר לנו להתנשא על פני כל חברינו שלא הלכו לתיאטרון אוונגרד. אבל האמת שבמבט בדיעבד דווקא נהננו, במידה מסוימת. העיקר יצאנו מהשגרה.