באמצע אוקטובר קלטתי שבשל התאריך שעליו נפלה חופשת הסתיו הבית ספרית, בית הספר חוגג האלווין שבוע לפני התאריך. כלומר – בעוד שבוע. עשיתי חישוב מהיר אם אני מוכנה מבחינת תחפושות: המסיכה שהזמנתי לגומבוץ – עוד לא הגיעה למרות שהפעם הקפדתי לא להזמין מסין אלא מתוך האיחוד האירופי. התחפושת של הדובוש – היא אולי קלה אבל מתישהו צריך גם לקנות את החומרים ולהכין אותה. דלעות – לא בחרנו מה עושים (הילדים המעצבנים מתעקשים לבחור בעצמם את הדלעות שלהם) ואין לי מושג אם אני צריכה לקנות משהו מיוחד לקראת זה. וגם צריך כמובן לקנות את הדלעות עצמן. כל זה – כשלפניי שבוע עבודה בלי זמן פנוי. רשמית, עכשיו לגיטימי להילחץ.
אמרתי לעצמי: תרגיעי. יש לך שבוע.
יום לפני חגיגת האלווין בבית הספר נאלצתי להודות שהמסיכה המסריחה לא מגיעה. שלפתי את שקיות התחפושות משנים קודמות ואמרתי לגומבוץ: תבחר. אבל בחרתי מסיכה, מחה. המסיכה המסריחה לא הגיעה, רטנתי, האנטישמים מאמזון גרמניה טעו במשלוח או משהו. תבחר משהו אחר. בחר. קברן. שזה מצוין, כי זה דורש בגדים שחורים, גלימה שחורה וכובע שחור, שאת כולם יש לנו. יופי של בחירה.
הדובוש לעומת זאת ביקש להתחפש למשהו ספציפי. אני לא יודעת אם שמעתם על משחק הווידיאו "ברול סטארז", אבל הילדים פה משתגעים עליו. ושם יש דמות בשם מורטיס, שגם היא בעצם דמות של קברן. כלומר, בתכלס, שני הילדים ביקשו להתחפש לקברנים. אין מה לומר, אנחנו בית שופע עליזות. אבל לפחות מורטיס זה דמות שממש קל להתחפש אליה.

אבל באמת לא מסובך – חולצה ורודה, מכנסיים שחורים, גלימה שחורה עם עטלף סגול, שיער סגול.

חגיגת ההאלווין בבית הספר סוחפת בד"כ את כולם, וכך גם המורים התחפשו. כולם. לסגל של הוגוורטס. חלקם היו סתם מכשפות/קוסמים, אבל חלקם ממש נכנסו לדמות.

והיו, כמובן, הדלעות. אני כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שמהמשפט "נא הביאו דלעת מגולפת ליום החגיגה" נשמטו המילים "ואנחנו נשפוט אתכם על פי כמות ההשקעה ומקוריות הגילוף שלכם". כך שמאז האלווין הקודם אני אוספת בפינטרסט תמונות של דלעות העונות על שתי הדרישות הבסיסיות שלי:
1) שיהיו מקוריות ומגניבות
2) שידרשו אפס כישרון או ידיים ימניות (ידיים שמאליות דווקא יש לי יותר מאחת).
כך שאספתי ואספתי שלל תמונות מגניבות, דלעת בצורה של עוגיפלצת שמקיא עוגיות, דלעת עם טורבן מגבת ומלפפונים על העיניים א-לה יום ספא, דלעת עם המון חורים קטנים שיוצאים מהם עכברים, שלל דברים שנראים מגניב ואני אשכרה יכולה לעשות בעצמי. ביום האמת קנינו שתי דלעות:

הצגתי לילדים את האוסף המכובד בפינטרסט ואמרתי: רק תבחרו, מה שבא לכם, זה הכל בשביל ההנאה שלכם. אמרו: אנחנו רוצים את הדלעות של שנה שעברה. "שנה שעברה??" צווחתי. "זה לא מקורי! זה לא זוכה בתחרויות! זה למפסידנים!". שלחו בי מבטים עצובים. נאלצתי להזכיר לעצמי את מילותיי מדקה קודם, שזה בשביל ההנאה שלהם.


הגומבוץ בסופו של דבר בחר באחת מדלעות הפינטרסט שלי, אחת שנראית כאילו חטפה כדור בייסבול בעין. הדובוש התעקש על דלעת כלא, שזה משהו שכבר עשינו.


למחרת הפציעו כל ילדי בית הספר על הוריהם ודלעותיהם.
כמו שניתן לראות בתמונה למעלה במרכז, ליד הדלעת של הגומבוץ ניצבה דלעת עם מגבת בצורת טורבן ומלפפונים במקום עיניים, כלומר, כל הורי בית הספר חיפשו בפינטרסט דלעות שקלות להכנה. בכלל, מסתמן שההורים היותר כשרוניים שבשנים קודמות יכלו להעביר את הדלעות שלהם ישר לטייט מודרן, כבר לא בבית הספר, כי הפעם היו ממש הרבה דלעות בקטגוריית "הורים עם הרבה רצון טוב ומעט כישרון".
מאוחר יותר גיליתי שהדלעת של הדובוש לא עמדה בלחצי התחרות וקפצה אל מותה משולחן התצוגה. כלומר, הדובוש טוען שזה מתחרים שפחדו שתנצח התנקשו בה, אבל אחת המורות אמרה לי שהיא חזתה בנפילתה החופשי של הדלעת מהשולחן. אופס.

אחרי תצוגת הדלעות ותהלוכת התחפושות נפנינו למסיבה עם משחקי האלווין.



בכך סיימנו את חגיגות ההאלווין בבית הספר, אך לא את חגיגות האלווין עצמו. בשנה שעברה ערכנו מסיבת האלווין לחברים של הילדים, והלקח מספר אחד שלנו מהמסיבה היה: לא לעשות את זה שוב. כיוון שבתי הספר ממילא יצאו לחופשת הסתיו, כלומר שבוע חופש, לקחנו את הילדים יום אחד לפארק שעשועים באוסטריה שמפורסם בזה שבכל שנה הוא עושה שבוע האלווין. זה לונה פארק גדול מאוד, קרוב לגבול עם הונגריה ואנחנו קבוע נוסעים לשם ליום אחד בקיץ, אבל הפעם החלטנו שננסה את שבוע ההאלווין. התברר שממש שווה.
עשינו שם מסלול שנקרא "בית רדוף רוחות" וזה היה מפחיד ממש, אפילו לי ולאופנוען. מעבר לתפאורה המושלמת, יש המון שחקנים שמתחבאים בכל מיני פינות וממש מבהילים כשהם צצים פתאום וצועקים עליכם. ועוד בגרמנית, אבל זה תוספת טראומת שואה אישית שלי, האוסטרים קצת פחות לוקחים ללב. הסוף של המסלול כלל בתוכו איש עם המון דם על הבגדים שאשכרה החזיק מסור חשמלי פועל ביד ורדף אחרינו עד היציאה. היה מלחיץ ומצחיק. פרט לדובוש, שלמרות שהזהרתי אותו שחייב להחזיק לי את היד כי מתחת לגיל 14 חובה להיות צמודים להורים, ברח בשנייה שנכנסנו ומצאתי אותו רק ביציאה, אחרי המסור החשמלי, כולו חיוור. בפעם הבאה הוא כבר יחזיק לי ביד.
מייד כששקעה השמש התברר שהתפאורה עוד יותר מוצלחת אחרי החשיכה. כל מיני פינות חמד צצו, כמו בית הקברות הזה:

והתברר שאחרי החשיכה מדליקים מדורות ברחבי הפארק גם לתיאורה וגם לחימום הידיים. זה היה ממש נדרש:

יצאנו משם ממש מרוצים, חזרנו לבודפשט וכמעט סיכמנו את האלווין.
כמעט, כי בתאריך של האלווין עצמו הלכתי לעבודה, המעלית נפתחה ונחרדתי לגלות שכל הקומה קושטה בדלעות ושכל הקולגות מחופשים. חיפוש מהיר בזכרוני העלה איזה פלאשבק עמום של אימייל ממשאבי אנוש שנשא את הכותרת "מסיבת האלווין במשרד", ובאמת, תייקתי אותו תחת "לפתוח אחר כך" ומאז לא נגעתי. בכלל לא חשבתי שיהיה כתוב שם שמתחפשים, ובאתי לחלוטין בבגדי עבודה רגילים. אחד הקולגות, לבוש כערפד או משהו, בחן אותי ואז אמר "תודה שבאת כל כך מפחידה". לשנייה נעלבתי שהוא מדבר על החצ'קונים שלי (קמתי בבוקר כאילו אני בת 16) אבל אז קלטתי שהוא צוחק עליי. וואללה, סבבה, ילד בן 25, דבר איתי כשלך יהיו ילדים בשבוע חופש ורק להגיע למשרד בזמן ייחשב אצלך כהישג.

באותו ערב חשבתי שבזה סיימנו, אבל בשעת ערב נשמע צלצול בדלת, שזה מפתיע מאוד כי פה הכל מתוכנן שבועות מראש בקלנדר ואין ביקורים בהפתעה. פתחתי וגיליתי שבעה ילדים מחופשים שצרחו "ממתק או תעלול!". זה לא מקובל בכלל בהונגריה ולכן תפסו אותי קצת לא מוכנה. הצענו להם להיכנס לראות את קישוטי ההאלווין שלנו אבל הם מייד סירבו בתוקף – אובייסלי הם עברו חתיכת תדריך בטחוני מההורים שלהם לפני הסיבוב וחוק מספר אחד היה "לא נכנסים לבית של אף אחד שאתם לא מכירים". אז כשהזמנו אותם פנימה כולם צרחו בהיסטריה "לא!!!" ואחד מהם גם נפנה ממש לברוח. רגע לפני שאני הופכת לחשודה בפדופיליה של השכונה הרגעתי את כולם שבסדר, לא צריך (הדובוש עוד אמר להם "אבל למה? יש לנו דלעות ממש מגניבות") ושלפתי את השוקולדים (במפתיע מצאתי בדיוק שבעה חטיפים ארוזים, כי אחרת זה היה נגמר בלהציע להם מרק עוף שבדיוק בישלתי, או תפוח).
ובכך, סוף סוף, סיימנו עם האלווין השנה. החג הכי כיף.
האלוואין הזה כל כך מגניב שאני לא מבינה איך לא אימצו את זה בארץ
(אולי אין פה דלעות מספיק מגניבות?)
אהבתיאהבתי
אולי בגלל שזה לא חג יהודי אז מייד יש חשדנות כלפיו? או שאין מספיק תחושת סתיו ודלעות? לא בטוחה.
אהבתיLiked by 1 person
אז אני יכולה לגלות לך שכאן ביישוב ראיתי מלא ילדים מחופשים מסתובבים עם ההורים שלהם ב-31 באוקטובר…..לגמרי התחילו לאמץ את זה בארץ
אהבתיאהבתי
הרגת אותי עם העטלף ההפוך. אני לא אשן בלילה. תיקנת את זה, נכון??🙏🏻
ולמות על האלווין. אני היית באמת מתה בפארק הזה. עם המסור. מסכן דובוש. מתוק קטן. טראומה שואה לך וטראומה איש עם מסור לו. 😕
אהבתיאהבתי
הייתי מתקנת אילולא בכלל לא שמתי לב עד שהגומבוץ אמר לי יומיים אחר כך. כבר אין טעם לתקן, ולא נראה לי שאפשר – העטלף עשוי מלבד והוא מודבק בדבק חם על גלימה מבד זבל סיני, כך שנראה לי שכל ניסיון לנתק ביניהם ייגמר במותו של אחד הצדדים, או שניהם.
אהבתיאהבתי
רגע, הגומבוץ כבר בן 14? מתי זה קרה? או שסתם הוא התנהג יפה והחזיק את היד של אבא שלו ולא ברח כמו הדובוש ולכן זה לא היה ראוי לציון?
כמו כן, קלטתי שאין לי שמץ של מושג היכן את עובדת ומה את עושה שם בכלל ואני מודה שאני סקרנית.
אהבתיאהבתי
הגומבוץ לא מגרד 14 משום כיוון, הוא פשוט החזיק ביד של האופנוען ולא מש ממנו כל הסיור.
את מוזמנת לכתוב לי בפרטי ולהשביע את סקרנותך 🙂
אהבתיאהבתי
חמודה שאת. אוהבת את הפוסטים שלך.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת איך פיספסתי את התגובה הזו בזמן אמת אבל – סליחה ותודה!!
אהבתיאהבתי
אם יש דבר אחד שאהבתי כשגרתי באירופה וחסר לי בישראל זה האלווין (וכריסמס. ושהשמש לא שורפת למוות. וצעיפים. ופטל. טוב, הבנת את הפואנטה).
זה חג כל כך כיפי ונשמע שהוא אפילו קסום יותר עם ילדים ונשמע ששלכם היה מהנה ויצירתי במיוחד 🙂
אהבתיאהבתי
נראה לי שבאמת הבנתי את הפואנטה 🙂
אני מתה על החג הזה, וילדים זה תירוץ מושלם לאבד פרופורציות.
אהבתיאהבתי
כרגיל כייף לקרוא
אהבתיLiked by 1 person
מתענגת על הפוסטים המושקעים שלך! מעבר לתמונות היפהפיות והתיאורים (שבחלקם תפסתי את הבטן מרוב צחוק) אני חושבת שיש כמה מסקנות חשובות מההאלווין שלך השנה.
למשל שלילדים לא באמת אכפת לחזור על קישוטי דלעת מהשנה שעברה.
שההורים המשקיעים והיצירתיים (והתחרותיים) כבר עזבו את בית הספר ואת יכולה להוריד הילוך.
שהמסקנה שאסור לעשות מסיבת האלווין בבית התברר כנכונה.
שבמקום לתייק מיילים של העבודה תחת "לפתוח אחר כך" עדיף להפוך אותם ל"משימה" שתקפיץ לך תזכורת (ואולי יותר מאחת) מדי פעם.
שהפארק הזה באוסטריה לגמרי שווה, וכדאי לזכור לחזור אליו בשנה הבאה.
אה, כן, והכי חשוב – להזמין כבר עכשיו את המסיכה עבור השנה הבאה 😂
אז כמו שהגבתי כאן ל-n_lee – ביישוב שלי באזור השרון ראינו מלא מלא ילדים מחופשים מסתובבים עם ההורים שלהם בהאלווין השנה – אז כן, כנראה שכבר התחילו לאמץ את זה בחלק מהמקומות גם בארץ.
אהבתיאהבתי
המסיכה הגיעה! שלושה ימים אחרי תום החגיגות. באמת תודה. לפחות אולי אני מסודרת לחג הבא.
וכן, תובנה אחרת היא לא לתייק מיילים ולשכוח מהם.
ואיזה כיף שזה מגיע לארץ!
אהבתיאהבתי
הדובוש מחונן? קראתי בין השורות..וגם אני מצרפת לוואו את עובדת שם! אני בבולגריה חמש שנים ומעולם לא עלה על דעתי לעבוד כאן 🙂
אהבתיאהבתי
איפה בין השורות? הוא כמובן גאון של אמא אבל לא עשינו שום איבחונים למחוננות איפשהו. זה פחות מקובל כאן, ולא בוער לי.
לגבי העבודה – אני עובדת רק בזכות זה שהם התגמשו לתנאים שלי – משרה חלקית וחלק מהעבודה לא צריך להגיע למשרד. זה נחמד לחזור לשוק העבודה.
אהבתיאהבתי
עשיתי חיבור בין השחמט למשפט 'כמובן שהוא קלע למספר המדויק של הסוכריות..' עם הדגש על 'כמובן'. מייק סנס? 🙂
אהבתיאהבתי
אה ☺️ מייק סנס. התכוונתי: כמובן שאם הפרס הוא צנצנת ממתקי זבל עתירי סוכר אז הוא יזכה בה.
אהבתיאהבתי
כמה שאני אוהבת את פוסטי האלווין שלך!
איזו אמא משקיענית את. גם בילדים וגם בלצלם ולשתף אותנו 🙂
אהבתיאהבתי
אבל נעמה, את היא האמא המשקיעה שאני נושאת את עיני אליה!
אהבתיאהבתי