סיגט 2019

כמו כל השנים האחרונות, גם סיגט הזה היה בסימן "אנחנו זקנים". זה התחיל בזה שבהיתי בליינאפ והיכרתי שתי להקות וחצי. פלוס אד שירן, אבל הכרטיסים ליום שלו נגמרו הרבה לפני שהקיץ הגיע, אז ידענו מראש שזה לא יקרה. נשארו לי פרנץ פרדיננד (אתם כן מכירים אותם, פשוט לא מזהים את השם) ופו פייטרז. רכשנו מהר כרטיסים לפני שייגמר גם כן.

כמו כן, חברה שלי מהצבא, מיכל, הגיעה גם היא. עם בעלה וילדים שהם טינאייג'רס. אבל איך זה יכול להיות כשאנחנו בעצמנו הרגע היינו בנות 18? קבענו שניפגש שם, ונסתמס כשאנחנו כבר בפנים כי לכו תמצאו אחת את השנייה בפסטיבל שכל יום יש בו יותר מחמישים אלף בני אדם. ביום הראשון שלנו נכנסנו למתחם הפסטיבל, צעדנו שלוש דקות ואז שמעתי מישהו צועקת בעברית "סליחה? סליחה?", וקלטתי אותה מולי. נתקלנו אחת בשנייה לפני שבכלל סימסתי, אפשר לחשוב שאנחנו שוב בצריפין. על כל פנים, צווחנו ממש כאילו אנחנו בנות 18, והשתאינו איך בכלל לא השתנינו. והאמת, לראות אחת את השנייה במכנסיים קצרים וכוס בירה ביד זה באמת בדיוק כמו שהיינו לפני, הממ, עשרים שנה. פלוס.

משם עברנו לסיור לראות את הפסטיבל והאטרקציות שלו.

האזור של H&M. הרעיון הוא ששוכבים על הרצפה ומצלמים סלפי שנראה כאילו אתם מחוץ לחלון

אה, כן, יש קטע כזה בסיגט שחבורות מתלבשות אותו דבר או באותו סגנון. כבר ראיתי שם חבורות של דרדסים, מוסקיטרים, אינדיאנים (סליחה, נייטיב אמריקנז) וכו, והשנה עמדנו מול חבורה שכולם התלבשו מנומר, מה שהיה מצחיק. אז זו הגירסה שלנו פחות או יותר. כולם עם חולצות רוק כבר ומכנסי הסוואה.

אזור השחמט. הגומבוץ והדובוש איחדו כוחות בשח הענק ושיחקו מול צוות אנגלי. מאחורי הילדים התיישבו כמה בחורות קנדיות, שמצד אחד נתנו עצות לאנגלים ומצד שני צחקו עליהם כשהפסידו לילדים

פרט לשחמט הענק, באזור השחמט מפוזרים שולחנות ועליהם לוחות משחק. הרעיון הוא שאתה מתיישב בשולחן ומישהו רנדומלי מתיישב מולך. הילדים עשו את זה וקיבלו תערובת מעניינת של שיכורים מהתחת ברמה כזו או אחרת שהפסידו להם, וגם אנשים שידעו לשחק באמת וניצחו את הילדים בקלות, אבל נתנו להם עצות מועילות תוך כדי. נקודת השיא נרשמה בערב היום הראשון. כבר היה עשר בערב וכולנו התיישבנו מול לוחות משחק. מול הגומבוץ התיישב בחור אנגלי שהגיע עם קבוצת חברים. הם כולם חשבו שהוא עושה טובה לילד ומשחק איתו. ואז הגומבוץ דפק לו מט בארבעה מהלכים. הם כולם צרחו בהתלהבות, ואז נועצו ביניהם ושלחו אחד שיודע לשחק ממש טוב, ונעמדו לצלם את המשחק בווידיאו (שאלו רשות קודם). אחד אחר (ממש חתיך אבל אני סוטה מהנושא) מהחבורה בא לשולחן שלי ושל האופנוען ושאל אם זה הילד שלנו ומה הסוד שלנו לחינוך. מצאנו את עצמנו שיכורים למחצה נותנים הרצאה מתעליינת על הורות טובה (כותרת: אין לנו טאבלט בבית). היה מצחיק.

ביום השני שהיינו בפסטיבל הדובוש התיישב עם שתי צרפתיות וניצח אותן תוך כדי שהוא נותן להן עצות איך לשחק. החבורה שלה התאספה סביבם וכולם ניסו לשחק נגדו.

אנשים אשכרה עומדים וצופים במשחק

במדרג השחמט הביתי, האופנוען הוא אלוף הבית, הילדים אחריו ואני אחרונה. רק פעם בשנה אני מנצחת אותו, וזה תמיד קורה בסיגט. השיטה שלי פשוטה למדי: מוודאת שהוא שתה לפחות שני חצאי בירה ואז מציעה משחק. שנה שלישית רצופה שאני מנצחת אותו בשחמט. הידעתם? העדי המתנשאת ביותר בטבע היא זו שניצחה את האופנוען בשחמט וזה למרות שהוא גדל חלקית ברוסיה ההונגרית.

לפני שיעלה לנו ולילדים השתן לראש מארגני הביתן הזמינו את הילדים ואותנו לקרב רב משתתפים, כלומר הרבה משתתפים מול איזה אלוף שחמט (היו שניים והם התחלפו ביניהם בכיף תוך כדי לגימות בירה), ושם הם כיסחו לכולנו את הצורה. היה מצחיק וטוב להיזכר במציאות.

אזור משחקי הווידיאו. הדובוש והאופנוען מגלים שיש פיפ"א. ביג מיסטייק, היוג'. בזבזנו חצי שעה על האזור הזה.
השור המכני

הילדים עלו כל אחד לסיבוב על השור המכני. ואז המפעיל הציע סיבוב חינם לי ולאופנוען ביחד. תשבי על הצד של הראש, הם אמרו, ככה הוא יפול ראשון, הם אמרו. שלושה סיבובים ואני עפתי כמו פורפרה על המזרון לקול מצהלות הקהל בעוד האופנוען יורד באלגנטיות יחסית מהשור. יש את זה בווידיאו אגב, ואני אעלה את זה לפה מתישהו לקראת 2050 כשזה ייראה לי מחמיא כי הייתי כל כך צעירה.

בכל שנה בסיגט יש אזור שמעמידים בו קיר שכתוב עליו "לפני שאמות…" וכולם כותבים עליו דברים שהם רוצים להספיק לעשות. השנה לא התקרבנו אליו, כי האמא האנגליה, שהלכה ביום אחר, הזהירה אותי שהיא התקרבה אל הקיר עם הילדות שלה ובעודה קוראת וקולטת שהמשאלות של כל הילדים בני העשרים שבאים לפסטיבל הן לא ממש חומר לילדים, היא שומעת את הבת שלה שואלת: "אמא, מה זה 'להרגיש אקסטזי בתחת'?". אה, היא לא הייתה מוכנה לשאלה כזו. אז היא הזהירה אותי לא להתקרב עם הילדים.

הקיר המדובר. לא להתקרב עם ילדים שקוראים אנגלית

פרט לזה הייתה גם ההופעה של אותו יום, פרנץ פרדיננד. אתם בטוח מכירים לפחות שני שירים שלהם, פשוט לא מזהים את השם. לנו יש שירים שלהם באוטו אז גם הילדים מכירים, ואנחנו עמדנו איתם בקהל וצרחנו את השירים עם ההופעה באושר גדול. היה מעולה.

ביום השני שהלכנו לסיגט הייתה התראה סופת רעמים וברקים, אז הצטיידנו במעילי גשם.

מגיעים ביום השני
כל המסכים באזורי הבמות היו מלאים בהתראות על מזג האוויר הצפוי
הכי תענוג שעות היום, כשעוד לא מלא וצפוף
אזור הבמה הראשית. בשעות הערב הכל עמוס ואנשים ואי אפשר רק להסתובב ככה. על המסכים מופיע התראת מזג האוויר. הייתה צפויה סערה גדולה והמארגנים חששו שאנשים ידהרו למצוא מחסה וידרסו אחרים בדרך, לכן שודרו ברמקולים כל היום אזהרות להישמע למארגנים ולא להיכנס לפאניקה. כמו כן מי שישן על האי התבקש לכסות את ציוד הקמפינג שלו ולחזק את האוהלים לפני שהרוח תתחזק.

סיגט משקיע בקיימות, וזה אומר שלא רק שפחי מיחזור פוזרו בכל האי, אלא שכמו בשנים קודמות, גם הפעם הם אסרו על כוסות חד פעמיות. במקום זה, מקבלים כוסות פלסטיק רב פעמיות. בכל פעם שאתם קונים שתייה אתם מחזירים את זו המשומשת שקניתם מקודם ומקבלים שתייה בכוס חדשה. הכוסות המשומשות נאספות ונשטפות במהלך היום ומוחזרות לשימוש. השנה היו בסיגט חצי מיליון מבקרים, מה שאומר שאפילו אם כל אחד מהם שתה רק פעם אחת, ומי שותה רק כוס אחת בסיגט, נחסכו פה חצי מיליון כוסות חד פעמיות. מהמם.

משקה מתוק, זרחני ודוחה, אבל הכוסות רב פעמיות והקשים אינם מפלסטיק. הללויה.

משם הלכנו לאזור הקרקס. האמא האנגליה המליצה לי על להקת קרקס קנדית אבל כשהגענו הייתה להקה פינית ויש מילה מצוינת להגדיר את ההופעה שלה – פאתט.

זה היה ברמת הופעת סיום שנה בתיכון. חברות צעירות שרקדו אחת השנייה והתנדנדו על הטרפז. אפילו הילדים איבדו עניין מתישהו

עיון בלו"ז הקרקס גילה שהלהקה הקנדית תופיע בתוך האוהל לקראת הערב. הלכנו לזה.

לקראת הערב נבנה המתח לקראת ההופעה של הפו פייטרז. כמו כן, הסופה הלחיצה את כולם. כמו כן, הילדים בילו את כל היום באי וקצת פחות התלהבו מהפו פייטרז כמוני. אז עוד נהניתי בתחילת ההופעה, וגם זכיתי לראות את הזמר של פו פייטרז, דייב גרוהל, שהיה המתופף של נירוונה, עובר לתופים בעוד המתופף שלהם לוקח את המיקרופון, וביחד הם ביצעו שיר של קווין, אנדר פרשר. רגע מושלם. אבל בשלב הזה הילדים כבר לא רצו להישאר וכבר נראו ברקים בשמיים מרחוק, אז היה ברור שצריך להתחיל להתקפל.

החלטנו לצאת לפני סוף ההופעה ולפני תחילת הסופה, כדי להביס את התור הצפוי בתחנת המוניות. הצלחה חלקית, היה תור באורך כמאה מטר, אבל הוא הלך מהר ותוך עשר דקות פלוס מינוס כבר ישבנו במונית. כבר מתגעגעים לסיגט.

8 מחשבות על “סיגט 2019

  1. יו, חיכיתי לפוסט השנתי הזה. השנה חברים של הבן שלי, טינאייג׳רים, נסעו לפסטיבל. כשהוא סיפר לי על זה אמרתי לו שאני מכירה מישהי שהולכת לזה והרגשתי אפעס מוזר. הוא גיחך וטען שזה של צעירים ושוב הרגשתי מוזר.
    (שיהיה ברור – הצעירים כולל וימשיך לכלול אתכם, כן ?!)

    אהבתי

    • טוב, להכליל אותנו בצעירים זה ממש להגמיש את ההגדרה 😄
      היו המון ישראלים בפסטיבל, כולל הרבה חבורות של צעירים.

      אהבתי

  2. גם אני חיכיתי לפוסט הזה. כל כך נהנית לחוות את סיגט דרכך. אצלי בראש היא לאט לאט מפסיקה להיות (בזכותך) רק העיירה שבה כינסו את משפחתו של בעלי בבית הכנסת (תוך שהם צופים בשכנים שלהם כבר פורצים להם לבית וגונבים את כל מה שנשאר שם) ושולחים אותם לאושוויץ……….

    אהבתי

  3. אני עדיין בשוק בכל פעם שאת מספרת על זה שהילדים שלך יודעים לשחק שחמט
    בישראל בכל כך הרבה בתים הילדים מחוברים לסמארטפון/טאבלט (או שניהם בו זמנית) שזה פשוט מטורף

    ואיך אפשר ללכת באמצע ההופעה של הפו פייטרס???

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s