בעקבות צלילי המוזיקה

בשנה שעברה שילבנו בין טיול גדול ומפגש משפחתי – נסענו לאגם גארדה באיטליה ונפגשנו שם עם עוז, קרן והאחיינים, שהגיעו במיוחד כדי לארגן פגש בני דודים לילדים. היה מוצלח מאוד מאוד והיה ברור שצריך לעשות את זה שוב. הפעם בחרנו באוסטריה, והפעם, בעקבות ההצלחה משנה שעברה, הוחלט על הרחבת הפורום – גם ההורים שלי וגם אחינו הקטן ובן זוגו הצטרפו. הרכב משפחתי שלם, משהו שמעולם לא קרה עדיין.

המקום נקבע – מלון על האלפים האוסטרים, שעה וקצת נהיגה מזלצבורג, התאריכים תואמו, נשאר רק להגיע. בשעת בוקר יצאנו ארבעתנו באוטו לכיוון אוסטריה. הצלחנו למשוך יפה ממש, והפעם הראשונה ששקלנו לעשות עצירה הייתה כבר במעמקי אוסטריה, אחרי וינה. עברנו ליד עיר בשם מלק, שיש בה טירה מרשימה, וחשבנו לעצור שם.
האופנוען: נדמה לי שיש איזה סיפור מעניין בהיסטוריה שלהם ששווה לעצור לביקור נחמד, תבדקי מהר בגוגל
אני בודקת בגוגל. מקריאה: יש מנזר מרשים.. יש טירה… במלחמת העולם השנייה היה פה מחנה ששייך למחנה הריכוז מהוטהאוזן.
ממ, פחותוש. החלטנו לוותר על הביקור העליז בעיר מלק.

עצרנו בסוף באיזו תחנת מנוחה גנרית, אכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו מהר והמשכנו הלאה אל המלון, שם כבר חיכו לנו ההורים שלי, שנחתו במינכן בערך כשאנחנו יצאנו מבודפשט. היה מפגש משמח מאוד בין הגומבוץ והדובוש לסבתא ולסבא שלהם. עוד לא נרגעו מההתרגשות – וגם עוז וקרן הגיעו, עם הילדים. שוב שמחה, חיבוקים, התרגשות של מפגש מחודש.

בסופו של היום עמוס הנסיעות והמפגשים הזה צנחנו כולנו למיטות. את יום המחרת החלטנו לעשות קל, ולכן במקום לטייל קפצנו לאגם שנמצא במרחק שתי דקות מהמלון.

התברר שהאגם הזה מושלם. לא רק שהוא יפה, הוא גם מציע השכרת סאפ ידידותי לילדים, ויש גם מקפצה למי שממש צריך להוציא אנרגיה.

היה רגוע ושליו – כמו הסחנה, אמר עוז, רק בלי האנשים, הצפיפות והלכלוך – ובמפתיע גם חם. בחופשות קיץ קודמות באלפים האוסטרים קפאנו מקור וצפינו בילדים אוסטרים קטנים קופצים לאגם ב-15 מעלות, ואילו הפעם, שלושים מעלות ושמש חורכת. העיקר אמרתי לכולם לארוז סווטשירטים ומעילי גשם.

חזרנו למלון, התיישבנו בלובי לשתייה ולמשחקי חתחתול סוערים, ומי הגיע? אחינו הקטן והבן זוג. הילדים קפצו עליהם באושר, וגם אנחנו קפצנו באושר למחשבה שהגיע הבייביסיטר הכי מושלם. אני עייף, אמר אחינו הקטן, הייתה לנו טיסה ארוכה ועוד עם דיליי ועוד השאטל הארוך לכאן. אנחנו עייפים, ענינו לו, היו לנו תשע שנים ארוכות ואין לנו דוד כמוך במדינה שאנחנו גרים בה, קח אותם. מחר, הבטיח אחינו.

למחרת הכנו תוכניות מעייפת לכולם – טרק באלפים. הדרישות היו רבות. מצד אחד – מסלול קל שיהיה טוב לכל הגילאים שאיתנו, ושזמן הנסיעה אליו לא רחוק. מצד שני, רצינו שהמסלול יוביל אותנו אל אחת מבקתות ההרים האלה, שמגיעים אליהן בקצה מסלול ומגלים בקתה שהאיכר בה מוכר מתוצרת הגבינות והחלב של הפרות שלו, שמקיפות את הבקתה (כמו כאן או כאן). האופנוען וקרן התיישבו לחפש מסלול שיענה על כל הדרישות, וישבו עד מאוחר, אבל הצליחו למצוא מקום שיש בו מסלול שהוגדר קל מאוד (מישורי, שביל שהולך בין ההרים) ומסתיים בבקתה בול כמו שרצינו. יצאנו לדרך למחרת בבוקר.

ובאמת, השביל מסתיים בבקתת עץ אותנטית ופרות סביב לה, בדיוק כמו שהבטיח האינטרנט. רק דבר אחד לא הופיע באינטרנט: השלט שהודיע שהמסעדה סגורה. ואנחנו, כמובן, לא טרחנו להביא שום אוכל, כי המסלול הרי קצר ומסתיים במסעדה, לא? עכשיו היו איתנו ארבעה ילדים שהבטיחו להם אוכל אם הם יצעדו כמו שצריך, והם באמת צעדו, ושום אוכל. אופס.

טוב, נזכרנו שבתחילת המסלול גם הייתה מסעדה, אומנם בלי פרות חומות שמסתובבות לידכם ומוסיפות אותנטיות ריחנית אבל זה לא היה הזמן להתקטנן. הבטחנו לילדים שבאמת יהיה אוכל, רק צריך לצעוד בחזרה. עוד לפני שהם מתמרדים עוז עלה עם רעיון חדש: בואו נעשה את אתגר דוב הקוטב!

מה זה אתגר דוב הקוטב? ובכן, דוחפים את הראש לתוך נהר קפוא ומשאירים אותו במים הקרים למשך עשר שניות.

אחרי שכולם הקלו את עומס החום בנהר צעדנו בחזרה למסעדה. התפריט הרגיל: צלחת גבינות מקומיות, מרק לוהט מושלם ליום לוהט (צחקנו על זה ואז אבא שלי התחבר לשורשים והזמין מרק), צ'יפס, כאלה.

את קצת הדרך שנשארה למכוניות כבר עשינו רגועים יותר.

משם חזרנו למלון. כלומר, חלקנו. אחינו הקטן, עוז והאחיין עברו בעיירה הסמוכה ועשו אומגה מעל חצי מהעיירה, אבל אנחנו בחרנו בחיים והלכנו למלון. הם אגב הגיעו למלון באיחור גדול משחשבנו ולא הייתה קליטה בטלפון אז באמת שכבר נלחצנו.

ולמחרת יצאנו למה שהוגדר מלכתחילה כגולת הכותרת של הטיול הזה. אנחנו משפחה חובבת הסרט "צלילי המוזיקה". כולנו ראינו את זה כילדים, הלכנו גם למחזמר (עם חני נחמיאס כמריה), יש לנו את הפסקול. אנחנו בעניין. ואם אנחנו מגיעים לאזור שבו הסרט צולם, לא נלך לשם? ברור שנלך. כדי שכולם יהיו רענני זיכרון וגם כדי לתת לילדים הזדמנות להכיר קבענו מראש שלפני הטיול כולם יצפו מחדש בסרט, ובאמת, אנחנו התיישבנו בסופ"ש אחד לצפות בסרט בבודפשט ובמקביל התיישבו ההורים שלי, עוז, קרן והילדים לצפות בסרט בארץ. לאוסטריה הגענו כולנו תוהים איך פותרים בעיה כמו מריה ומחכים לראות רועה בודד על הגבעה יודליי יודליי יודליי הו הו.

הסרט צולם בזלצבורג ועל פסגת הר מחוץ לזלצבורג (וגם באולפנים בקליפורניה). בזלצבורג אפשר למצוא הרבה יוזמות שמציעות סיורים בעקבות הסרט, אבל הן יקרות (מתחיל מ-45 יורו לאדם) והן מציעות מסלול ארוך על פני יום שלם, שעיקרו הסעה בין האתרים השונים. חברה שהייתה בסיור כזה אמרה לי שהמדריכה הוסיפה המון פרטים מעניינים שאי אפשר למצוא בשום מקום, כמו על היחסים בין הדמויות האמיתיות וגם על היחסים בין השחקנים במהלך הצילומים, אבל לא ידענו אם הילדים יעמדו ביום שלם של זה. והאמת, שלא חובה. לא קשה למצוא את האתרים המקוריים (אני נעזרתי באתר המפורט והנוח הזה) ולהגיע אליהם לבד.

אז ביום הרביעי של הטיול יצאנו אל הכפר שבו צולמו צילומי האלפים של הסרט, ובו מתחיל הפיקניק שבו מריה מלמדת את הילדים לשיר דו-רה-מי. זה נמצא בכפר בשם Werfen, ארבעים דקות נסיעה מזלצבורג, והכפר, שרצה תיירים אמריקאים עשירים שיבקרו במסעדות ובחנויות שלו, טרח והקים שביל צלילי המוזיקה, שדווקא לא עולה כסף ומוביל אתכם ישירות אל המקום המדויק שבו צולמה הסצינה. מגיעים אל מרכז התיירות של הכפר וממש לידו מוצאים שלט שמכוון אתכם אל השביל.

השביל עצמו הוא כמובן עלייה תלולה במעלה הר:

כדי להקל על המטיילים הקימו נקודות מנוחה עם קריצות לסרט. למשל:

היה טיפוס תלול, ובדיעבד הרבה יותר קשה מהמסלול הקל של היום הקודם. הגענו לפסגת ההר חסרי אוויר. אבל הנוף, הנוף היה מושלם. המיקום המדויק שבו צולמה הסצינה גודר, כדי שאנשים יידעו איפה זה:

ובנוסף הקימו שם מן לוח עץ כזה שמשקיף אל המיקום המדויק ובו שקופית של ילדים רצים כמו בסרט:

האופנוען שלח את הדובוש לרוץ בזווית שיסתדר בול באשליה אופטית, ו-

המקום היה ריק לגמרי כשהגענו, וזמן קצר אחר כך הגיעו שתי תיירות אמריקאיות. הסרט לא מוכר בכלל בגרמניה, ובאוסטריה לעומת זאת הוא כן מוכר אבל לא מתפעלים ממנו. אז זה משאיר בעיקר תיירים מארצות דוברות אנגלית וספיחיהן להתלהב מהסרט ומהאתרים.

אחרי שהתלהבנו מהתמונות ישבנו לעשות מעגל דו-רה-מי.

שרנו את השיר והיה כיף. ואז יצאנו בדרך חזרה למטה, אל הכפר. שם מצאנו את המסעדה היחידה ברחוב הראשי והתיישבנו לאכול צהריים. טעות גדולה, זו הייתה הארוחה הכי גרועה שאכלנו באוסטריה, ברמה שהשארנו את הרוב בצלחות. אפילו הבירה הייתה פושרת וגם הקפה היה פושר. אז הנה דיס-המלצה חמה: אל תאכלו בוורפן. לפחות לא במסעדה ברחוב הראשי.

מייד אחר כך עברנו לסצינת הפרידה: עוז והמשפחה יצאו משם לזלצבורג ומשם לווינה, לקראת טיסתם לפנות בוקר, בעוד כל השאר חזרו למלון. בני הדודים נפרדו שוב, והיו חיבוקים ותמונות של הארבעה ביחד. היה מרגש.

משם, תחת גשם שוטף, חזרנו למלון. אחינו הקטן ובן הזוג לקחו את הילדים לבריכה וכל שלושת הצדדים היו מרוצים. האופנוען פנה לסאונה, והנה משהו שלא ידעתם על סאונות באוסטריה: אסור בגדי ים. אסור ללבוש שום דבר חוץ ממגבת. ואת גיליתי בדרך הפחות נעימה, כשנכנסתי לשם ונתקלתי בשני גברים שבדיוק יצאו בכיף שלהם מהסאונה, מחזיקים את המגבת ביד. התנצלתי תוך גמגומים ונסוגתי אחורה, משוכנעת שנכנסתי לצד של הגברים. התברר שזה לא הצד של הגברים, זה הצד של כולם. בעע.

למחרת בבוקר בילינו בוקר עצל במלון, עשינו צ'ק אאוט ויצאנו לדרך. אנחנו לכיוון בודפשט, הרכב השני לכיוון זלצבורג. משם קיבלנו דיווחים ותמונות מהאתר השני של השיר דו-רה-מי, גני מירבל. בפעם הבאה שאני בזלצבורג עם הילדים אני הולכת לשם.

לבודפשט הגענו בשמונה בערב. החתול קיבל אותנו בחיכוכים נמרצים. היה תענוג.