סיבוב בדבלין

"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?".
"אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים".
"לאן?" שאל האופנוען.
מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים".
"אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא כל כך קרואטיה. אגב, זה מזכיר לי, זוכרת את חבר שלי ת'? הוא בדיוק עבר לדבלין וכתב לי שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים, הוא תמיד בנסיעות ושמח שמישהו משתמש בדירה".
באמאש'ך????????

כך התארגנה הנסיעה לדבלין. טיסות הוזמנו ומייד פצחתי בחיפוש אחרי טיפים לדבלין אצל חבריי. התגובות היו, הממ, פושרות. "אני הכי ממליץ לך לצאת מדבלין, לעשות רוד טריפ לאורך החוף", אמר לי מישהו. "דווקא דבלין?" תהתה אחת האימהות האנגליות, "אם כבר עיר באירלנד אז בלפסט, וייב של לונדון אחרי המלחמה, ממש מגניב". וואלה, אתם לא ממש עוזרים, אתם יודעים. ולקינוח, כולם אמרו: את יודעת שמזג האוויר שם הוא תמיד גשם, נכון? יודעת, אבל קיוויתי שנזכה לכמה ימים נעימים בכל זאת.

תחזית מזג האוויר לביקור, אנחנו שם משישי עד שני:

בדבלין גרה גם האמא האירית ומשפחתה. הבת שלה והגומבוץ היו ביחד בגן והם חזרו לדבלין אחרי כמה שנים בבודפשט. כשכתבתי לה שאנחנו מגיעים, קבענו יום שנבלה ביחד. היא גם נתנה לי כמה המלצות שוות. בתכל'ס, הדרישות שלנו היו פשוטות: לא הייתה לנו שום כוונה ללכת לאתרים ש"חובה ללכת". רצינו להסתובב בעיר, לשבת בפאבים, ללכת לחנות ספרים שווה. את זה, שמחה האמא האירית לבשר לי, תוכלי בכיף.

וכך נחתנו בדבלין באמצע היום והלכנו לתפוס מונית. כשהמונית הגיעה זכיתי לאחד מרגעי הנקמה המוגשת קרה הכי מצחיקים. כדי להבין נקמה על מה, אני צריכה להזכיר משהו שקרה לפני תשע שנים, כשעברנו ללונדון. האופנוען בא לאסוף אותי ואת הגומבוץ משדה התעופה בלונדון, וכשהגענו לאוטו ניגשתי למה שאני חשבתי שהוא המושב ליד הנהג. אבל כידוע, באנגליה נוהגים הפוך וההגה נמצא בצד הלא נכון של הרכב, אז כשניסיתי לפתוח את דלת הנוסע ליד הנהג הופתעתי לגלות את ההגה מולי, והאופנוען אמר בחיוך רחב: "או, כבר את רוצה לנהוג? ממש הסתגלות מהירה". הוא ציחקק לעצמו כל הדרך, ואני נשבעתי לנקום.
והנה, הגענו לדבלין, האופנוען עזר לנהג המונית לשים את התיקים בתא המטען ואז פנה לעבר מה שהוא חשב שהוא הצד של הנוסע ליד הנהג. אבל גם באירלנד נוהגים הפוך, מואאאאה. בעוד הוא אוחז בידית הדלת, מול פרצופו התוהה של נהג המונית, אמרתי – ואני מעריצה את עצמי על שהצלחתי לומר את זה בטון רגוע בלי לצחוק – "או, כבר אתה רוצה לנהוג? ממש מרגיש מקומי".
האופנוען הסמוק עבר לצד השני, נהג המונית פצח בשטף דיבורים (לא הבנו מילה), ואילו אני ציחקקתי לעצמי לאורך כל הדרך.
(בלינק הזה מתחבא בין הפוסטים גם הפוסט עליי נוהגת בלונדון. לא מתגעגעת).

הגענו למקום, שמנו את התיקים בדירה ויצאנו לסיבוב בשכונה. היו לנו שתי משימות: סופרמרקט בשביל ארוחת בוקר למחרת, וכמובן, פאב.

עשינו גם סיבוב בסופרמרקט, וגילינו שמדובר בגירסה קטנה יותר של סופרמרקט אנגלי: אוכל מוכן טעים אבל בפחות מבחר, שלל גבינות שוות, שלל קדבורי'ז. לא מתלוננים.

כמו כן שמחתי לגלות עוד קו דמיון בין אירלנד לאנגליה. דלתות צבעוניות. אני מתה על דלתות צבעוניות. לא עוד אחידות הפלדלת, דלתות בכל צבעי הקשת.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

פרט לדלתות צבעוניות עוד משהו תופס את העין: כל השלטים שם בשתי שפות. אירית (זה לא גאלית, זה אירית, נזפה בי האמא האירית כששאלתי אותה) מופיעה על כל השלטים. הם ממש עושים מאמץ לשמר את האירית, אבל האמת ההיא שלמרות שזו שפה חובה בבתי הספר, רוב האירים לא באמת מדברים אירית מעבר לרמה ממש שטחית (כך לפי חבריי האירים, לפחות).

למחרת קמנו בבוקר לעוד יום שמשי. כלומר, אפור ומעונן אבל לא יורד גשם, וזה סבבה. אחרי ארוחת בוקר יצאנו לסיבוב בפארק מתחת לבניין. גילינו שם קודם כל אגם עם שלל עופות מים, כולל קן של סופית עם גוזלים. הגומבוץ הנלהב התיישב מייד לעקוב אחרי עופות המים. ישבנו איתו. חמש דקות אחרי זה הופיע שחף עצום והסופית החלה לגעגע בקול רם. השחף לא התרשם, עף אל תוך הקן שלה ויצא ממנו כשאחד הגוזלים בתוך המקור שלו. כולנו הזדעזענו. הסופית, האופנוען ואני פצחנו בזעקות מרות, הדובוש יצא למרדף אחרי השחף בניסיון להציל את הגוזל, הגומבוץ עמד פעור פה מול הסופית הצווחת. היה קשה. מעכשיו כולנו במשפחה שונאים שחפים.

בהמשך הפארק גילינו המוני ילדים משחקים בכל מיני סוגי ספורט, כולל כדורגל. הדובוש, שנתקף ביישנות, שלח אותי לשאול אם הוא יכול להצטרף. שאלתי, והילדים הממש נחמדים (נו, אירים), אמרו "בוודאי!". הוא הצטרף.

בהתחלה שמחנו בשביל הדובוש, שהוא זוכה לשחק כדורגל בטיול. אבל שעה לאחר מכן, כשהתייבשנו בזמן שחיכינו לו והוא סירב להמשיך הלאה, כבר פחות היינו מרוצים. למרבה המזל האירים המתחשבים מיקמו באמצע הפארק בית קפה ממש חמוד.

• 

• 

אתם בטח לא מבינים למה אני טורחת לצלם אוכל יחסית סטנדרטי אבל אני הגעתי מרוסיה, המקום בו במקום סקונז יש בורקס במילוי כבד. תאמינו לי, כמעט בכיתי מול הסקונז האלה.

כשהצלחנו לנתק סוף סוף את הדובוש מהכדורגל המשכנו הלאה בצעידה אל העיר. בדרך, עשינו הפסקה בפאב.

מהפאב המשכנו בצעידה אל מרכז העיר. הבטחתי לילדים חנות ספרים באנגלית, והאמא האירית שלחה אותנו לחנות בשם Hodges Figgis. זו חנות שנוסדה ב-1768 אבל היום שייכת לרשת הבריטית ווטרסטונס, כלומר חנות מודרנית לכל דבר אבל עם איצטלה של מכובדות. הילדים התעלפו על מחלקת הילדים הגדולה, אני התעלפתי על מחלקת ספרי הבישול הגדולה, האופנוען נעלם בכיוון ספרי הצילום וההיסטוריה. בילינו שם שעה וחצי ורק בכוח יצאנו בסוף וגם זה כי היו לנו כרטיסים לדבלינייה (מייד הסבר). אני עד עכשיו מתגעגעת לשם.

מחנות הספרים יצאנו בהליכה מהירה אל המוזיאון "דבליניה". עכשיו, אנחנו בד"כ לא הולכים לאטרקציות, תיירותיות או של ילדים, אבל דווקא דבליניה נשמע מעניין ומלמד. זה מוזיאון לתולדות דבלין, מהרגע שהוקמה ככפר על ידי הוויקינגים ועד שהפכה לעיר. האתר שלהם מבטיח חוויה אינטראקטיבית ושחקנים חיים של דמויות, וזה לא כל כך יקר (24 יורו למשפחה של ארבעה), אז הלכנו על זה. וזה היה חביב. זה אכן די אינטראקטיבי, ואשר למיצגים החיים אז היה שחקן אחד, לבוש כמו ויקינג, ששיחק חרש ברזל והראה לילדים איך הוא עושה מטבעות כסף. אם הילדים שלכם לא מבינים אנגלית אז פחות שווה, כי למרות שיש מפה של המוזיאון בהרבה שפות, כולל עברית, יש המון אינפורמציה בתצוגה והכל באנגלית. תתכוננו לתרגם לילדים.
המוזיאון מחולק לשתי קומות, האחת על הוויקינגים ואחת על דבלין של ימי הביניים, והחלק של ימי הביניים היה יותר נחמד בעינינו. בסופו יש יריד כמו בימי הביניים, והילדים מוזמנים לשחק במשחקים, למדוד בגדים של התקופה ההיא, למדוד שריון וחרב, וכאלה. כמו כן, יש שם דוגמה מה עשו בימי הביניים לגנבים/פושעים:

אחרי דבליניה יצאנו בצעידה מהירה לכיוון השכונה שישנו בה. באותו ערב התקיים גמר גביע אירופה לאלופות ואנחנו הזמנו שולחן בפאב, נחושים להראות לילדים איך רואים כדורגל בפאב כמו שצריך.

המשחק עצמו היה קצת פחות כיף. אנחנו היינו בעד טוטנהאם, והם ספגו פנדל בדקה הראשונה למשחק, כך שאנחנו ועוד שולחן לידינו שמרנו על דממה, בעוד שאר הפאב, שהיה בעד ליברפול, שאג כל הערב. כשטוטנהאם ספגו את הגול השני, הפעם לקראת הדקה התשעים, הזמנו מהר חשבון. השולחן לידינו התקפל עוד לפני. נו טוב.

הלכנו לישון שבעים ועייפים. למחרת היו לנו תוכניות עם המשפחה האירית. הם הזמינו אותנו לארוחת בוקר אצלם ואז טיול על הרציף בדון לירי, שזה קצת מחוץ לעיר. האמא האירית הגיעה ואספה את כולנו ברכבה אל הפרבר שהם גרים בו. דבלין קטנה ואירלנד עצמה קטנה, ובתוך עשרים דקות כבר היינו אצלם בבית.

הילדים התחברו מייד וזה היה מאוד משמח. נתנו להם לשחק בחצר בעוד המבוגרים התיישבו לשולחן. האמא האירית הודיעה מראש שהיא מכינה ארוחת בוקר "אירית, לא אנגלית!". היא הגישה לשולחן ביצים עלומות, בייקון, נקניקיות, חמאה, גבינה, טוסטים, עגבניות קלויות, ריבה ותה בחלב. האופנוען ואני הסתכלנו על השולחן וניסינו להבין איך זה בדיוק שונה מארוחת בוקר אנגלית. אולי בגלל שאין שעועית אפויה? "שכחתי את השעועית", קראה האמא האירית, "כבר מביאה". החלטנו לשתוק.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו בצעידה לעבר דון לירי. מדובר בכמה קילומטרים אבל היה מזג אוויר שמשי ונחמד לצעוד לאורך הים. היה ממש יפה.

האמא האירית תיכננה להגיע לשני מקומות. ראשית, היא לקחה אותנו לגלידרייה בשם "סקראם דידלי'ז", שמפורסמת בתוספות שלה.

וכל זה למה? כי סקראם דידלי'ז שמים המון תוספות על הגלידות שלהם.

גועל נפש, אמרתי. גועל נפש, הסכים האופנוען.
ראית שיש להם קומבינציית גלידה, חמאת בוטנים וחטיף סניקרס?

וזה עוד כלום, כי האמא האירית לקחה קומבינציה שנקראת איש שלג וכוללת בתוכה מרשמלו חם ורוטב שוקולד. להתעלף. בפעם הבאה שנהיה שם וכו.

משם, המומי סוכר הלכנו למקום הבא. פאב שצופה אל הים ובעל וייב מעוצב יותר מפאב רגיל.

היה באמת יום מקסים. וכשסוף סוף חזרנו לבית שלהם הילדים עוד המשיכו לשחק ואנחנו המשכנו לדבר, והערב כבר התחיל לרדת. לפחות, בשעון. כי השקיעה עצמה מתרחשת רק לקראת עשר בלילה. האמא האירית החזירה אותנו לדבלין, ובדרך, ובכן, נהיינו רעבים, אז ביקשנו שתוריד אותנו בפאב הרגיל שלנו.

גם הפעם הלכנו לישון ממש עייפים ושבעים. התעוררנו למחרת לבוקר האחרון שלנו בדבלין. החלטנו לקפוץ למרכז העיר, לחנות הספרים, ומשם הסתובבנו קצת במרכז העיר.

בסופו של דבר, מרכז העיר הוא חביב. זו עיר כיפית והיה ממש סבבה להסתובב שם. זו מן לונדון רק בקטן ופחות יוקרתי, וזה דווקא כיף מאוד.

בערב לקחנו שוב מונית לשדה התעופה, וכמה שעות אחרי זה כבר היינו בחזרה בבודפשט, המקום בו אנשים קצת פחות חברותיים. אבל העיקר שנשארו לנו התמונות, פלוס הנגאובר קל. כמו כן, האופנוען העלה תמונות לפייס בכל פעם שהיינו בפאב. בין חברי הפייס שלו נמצאת גם המחנכת של הדובוש (שזה מוזר, בהחלט). בהתחלה היא עשתה לו לייק, אבל בתמונה הרביעית של בירה היא כתבה תגובה "לחיים!". האופנוען התפדח קלות שהוא שכח לחסום את המחנכת ועכשיו היא חושבת שאנחנו ההורים השיכורים, אז הוא כתב לה בתשובה: "הדובוש הכין שיעורי בית!". היא צחקה.