מצטערת על ההיעלמות הקלה, היינו עסוקים (שוב) במעבר דירה.
אבל הפעם לא אספר על מעבר הדירה, אלא על איך זה מרגישה כשחברה ותיקה, ששנים לא התראיתן, מגיעה לסופ"ש. וגם, לאיפה לקחתי אותה ביומיים בבודפשט, כלומר מהו סיבוב חובה בעיני בבודפשט.

לפני שנים, כשהייתי צעירה ופוחזת וגרתי בשבדיה, הייתה לי חברה טובה איטלקיה. היא ואני נפגשנו בקורס שבדית, ובהיותנו שתי ים תיכוניות עם בני זוג שבדים במולדת הבלונדינים קפוצי הישבן, התחברנו ישר. כשעזבתי את שבדיה נשבענו לשמור על קשר, וזה היה, מיינד יו, לפני פייסבוק. והצלחנו, סוג של.

נפגשנו מאז כמה פעמים. כשרק פגשתי את האופנוען יצאנו לטיול אופנוע באיטליה, ישנו לילה בדירת נופש בסן רמו ששכרו היא ובן זוגה השבדי ואכלנו ארוחה של פסטה בצדפות ויין על מרפסת מול הים התיכון. בהריוני הראשון קפצתי לביקור בשטוקהולם ואכלתי ארוחת ערב אצלם בבית, וגם בהריוני השני הגעתי מלונדון לביקור חפוז לפני שאני הופכת לאמא לשני תינוקות ושוכחת מנסיעה לבד רק לעצמי לחמש שנים לפחות וביליתי איתה יום שלם בחנויות תינוקות בוחרות בגדים ואביזרים, כי היא עצמה הייתה אמא לתינוק שרק נולד (הוא בא איתנו, כמובן, ובהיותנו בשבדיה, בכל מקום שנכנסנו אליו הייתה פינת הנקה והחתלה מדוגמת).

מאז חלפו שמונה שנים. שמונה שנים בגיל שלנו זו תקופה של הרבה שינויים, גם ויזואלים. בשמונה השנים האלה ראינו אחת את השנייה רק בתמונות בפייסבוק, כלומר תמונות שנבחרו בפינצטה מתוך מאה פחות מוצלחות, ובהרבה מקרים גם פולטרו בפילטרים מלאי חמלה.
היא יוצאת מהמונית מול הבית שלי, שתינו צווחות כמו פקאצות בנות 14: יאאאאאא!!!
אני: מה זה, את נראית אותו דבר בדיוק כמו לפני שמונה שנים!
היא: לא, את! לא השתנית בכלל!
וזוהי, קוראים יקרים, ההגדרה לחברות אמת.

היא הגיעה מאוחר, אז את הערב הראשון בילינו אצלי בבית. בבוקר שלחנו את הילדים לבית הספר ויצאנו לתור את העיר. הסכמנו שתינו מראש שאנחנו רוצות לצעוד. התחלנו בפרלמנט. זה בניין יפה ומרשים על הנהר, ועשינו סיבוב סביבו. משם צעדנו לכיכר העצמאות (Szabadsag Ter), לראות את המוניומנטים השנויים במחלוקת שם (אנדרטה לזכר הניצחון הרוסי, שההונגרים שונאים שנאת נפש, ואנדרטה לזכר הקורבנות הגרמנים במלחה"ע השנייה שמולה הוקם יד זיכרון מאולתר לזכר הקורבנות שמתו בגלל הגרמנים), ומשם לבזיליקה המהממת. משם לבניין המלון ארבע העונות, שתמיד חונה מולו פרארי אחת או סתם איזה שיירת מרצדסים עם לימוזינה במרכזה, צפינו בגשר השלשלאות והעיר העתיקה על הבעה מול הנהר, ומשם הלכנו לכיכר דאאק (Deak Ter) לראות את הגלגל הענק. משם נכנסנו לרחוב האופנה (מאחורי מלון קמפינסקי) ומשם לוואצי אוצה התיירותי והשנוא (שמרו על התיקים שלכם, ואל תתפתו לאף הצעה לאף בר/מסעדה, יש המון עוקצים לתיירים שם). משם חתכנו לגשר הלבן, גשר ארז'בת, ולמרגלותיו התיישבנו לארוחת צהריים. עם מוחיטו כמובן.

בדיוק לפני 14 שנה, ביום השואה 2005, פירסמתי בבלוג לראשונה את סיפורו של סבא-רבא שלי, שנעלם בשואה והיו עדויות שונות שנותר בחיים. מדי שנה פירסמתי את הסיפור שלו כאן וביקשתי – אם מישהו מכיר אדם בשם הזה, בבקשה תפנו אליי, סבתא שלי תשמח לדעת מה עלה בגורלו, גם שבעים שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה.

לפני חמש שנים הגיע אלינו הפתרון. אלא שסבתא שלי, שהייתה ילדה בשואה, כבר לא הייתה צלולה. נותרנו עם דילמה – האם לספר לה, כשאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהמידע הזה יבלבל אותה ויכניס אותה לחרדות מאשר יפתור לה תעלומה, או לא לומר מילה. בחרנו לא להזכיר לה את השואה. היא כבר לא זיהתה אנשים קרובים לה, בשיחות האחרונות שלי איתה כשעוד הייתה צלולה היא חשבה שעדיין יש שואה, זה לא היה נושא שהיה טעם להעלות איתה. שתקנו.

כיוון שכך, שתקתי גם כאן. לא יכולתי לספר לכם מה קרה לאבא של הלינה בריקס, כשהלינה עצמה חיה ולא יודעת. אבל הלינה, היא סבתא שלי, חלינקה, נפטרה לפני חודשיים וחצי. זה יום השואה הראשון בלי סבתא שלי, וזה הזמן שלכם לשמוע מה באמת קרה ללייבוש בריקס.

אם הגעתם לכאן לפני שקראתם את הסיפור המקורי – כאן סיפרתי על התעלומה. כנסו לקרוא שם לפני שאתם קוראים את זה, קשה להבין את מה שכתוב כאן בלי להכיר את הפרטים משם.