הדוד אחינו

זו הפעם השנייה שאחינו הקטן מגיע לבקר אותנו בחורף לסופ"ש והפעם הוא הגדיל לעשות וביקש מראש זמן איכות עם הילדים בלעדינו. וידאתי בנימוס שהוא מתכוון ברצינות ומייד הכנתי לו לו"ז שבו הוא שומר על הילדים בכל דקת עירות.

האופנוען: לא יפה, תקעת את אחיכם הקטן להמון בייביסיטר
אני: הוא ביקש
האופנוען: אה, אז למה לא שיבצת אותו גם בשבת אחר הצהריים, נצא לאכול בסינית ההיא שכבר מזמן מתכננים…

ואכן, אחינו הקטן נחת, שם את המזוודה, אכל כריך מהר ומייד סחבתי אותו לאסוף את הילדים מבית הספר. שעה אחרי הגעתו הביתה כבר הורדתי אותו עם הדובוש בחוג לכדורגל ואיחלתי בהצלחה.
אבל עוד לפני זה, ניהלתי איתו שיחה על הלבשת הדובוש לכדורגל.
אחינו הקטן: אני צריך להלביש אותו?? הוא ילד גדול, שיתלבש לבד
אני: הוא אסטרונאוט וחופר, תיתן לו להתלבש לבד והוא יהיה מוכן לקראת המחצית השנייה של האימון. וחוץ מזה, זה קצת מסובך להתלבש לאימון
אחינו הקטן, מגחך בביטול: כמה מסובך כבר יכול להיות להתלבש לכדורגל?
אני: הוא כרגע לובש ג'ינס וטייטס מתחת לג'ינס. צריך להוריד את הג'ינס והגרביים שהוא גורב אבל להשאיר את הטייטס. על הטייטס אתה מלביש את המכנסיים הקצרים של הכדורגל ואת מגיני השוקיים ואז גרביים. מגיני השוקיים צריכים להיות מעל הטייטס אבל מתחת לגרביים. הוא לובש סוודר וחולצה. אתה מוריד את הסוודר, משאיר את החולצה, מלביש לו פליס מעל החולצה ומעל זה חולצת כדורגל. יש?

אז אחינו הקטן לקח את הדובוש לכדורגל. בהתחלה הוא עוד ניסה לתת לו להתלבש לבד, אבל כשהוא גילה שהדובוש מחזיק ביד גרב ואז פוצח בנאום "מה אמרתי לזולטן היום בכיתה" (אמל"ק: משהו חסר פואנטה באורך עשרים דקות), בלי ממש לגרוב את הגרב, אז הוא עבר לתוכנית ב', להלביש אותו בעצמו. נו, אני התרעתי.

אחרי הכדורגל אחינו הקטן שיחק עם הילדים בזמן שהכנתי ארוחת ערב. בתשע הילדים ואחינו הקטן כבר היו במיטה והאופנוען ואני התפנינו לעיסוקי מבוגרים. כלומר ראינו עוד פרק של "האיש בטירה הגבוהה". (הגיע הזמן לפוסט טלוויזיה).

אה, אה, עוד לפני, בעודי מוסיפה שמיכה על מיטתו של אחינו הקטן, הוא חייך בביטול ואמר שלא צריך, הוא כבר דאג לעצמו, גחן למזוודתו ושלף משם בחיוך רחב משהו שלא שזיהיתי במבט ראשון, אז הוא הסביר:

כלומר, צחקנו עליו שעה שהוא זקן, ואז הוא נתן לנו להחזיק את בקבוק המים החמים ועכשיו כולנו רוצים כזה גם.

למחרת בבוקר קמנו ויצאנו אל הבריכה. זו בריכה שנמצאת בחוץ והמים שלה מחוממים וזה ממש תענוג להיות בתוכה כשבחוץ אפס מעלות. אחת לכמה זמן צריך לטבול את האוזניים כדי שלא יקפאו, אבל פרט לזה זה מושלם.
אחרי הבריכה האופנוען עוד סחב את אחינו הקטן לכל מיני מרחצאות של רוסים. בריכת מי קרח – האופנוען והמקומיים פוסעים בפרצוף אדיש בלי להפסיק, אחינו הקטן צווח בשנייה שזה נוגע לו בביצים ומסרב להמשיך הלאה. בריכת מים חמים – האופנוען והמקומיים קופצים בכיף, אחינו הקטן שולק את עצמו לחמש שניות ומשוכנע שהוא עומד לקבל התקף לב. אבל בסיבוב השני הוא התגבר על עצמו ונתן לגנים הרוסיים שלנו להתעורר, אז טבל עד הסוף במי הקרח וגם ברותחים מייד אחרי. חזר אליי ואל הילדים מדבר במבטא רוסי. היה מצחיק.

אחרי הבריכה החזרנו את הילדים הביתה ולפני שאחינו הקטן התחרט השארנו אותו שם עם הילדים והתחפפנו לצ'יינטאון של בודפשט. יש דבר כזה, מתברר, ורצינו לראות בעצמנו. זה נמצא ברובע ממש מרוחק של בודפשט, כלומר, אנחנו לא סגורים שזה נחשב בודפשט ממש, לקח עשרים דקות נסיעה להגיע לשם ממה שאנחנו חשבנו שזה קצה העיר. אבל זיהינו לפי זה שפתאום כל השלטים היו בסינית. חנינו מול מסעדה שנראתה אותנטית באיזו סמטה חשוכה עם מכוניות ישנות בלי לוחיות רישוי, שלחנו מבט אחרון לאוטו, לא בטוחים שהוא יהיה שם כשנחזור, ונכנסנו. שני מרקים, שני מתאבנים ושתי מנות עיקריות עלו מאה שקל. מהמם.

בינתיים אחינו הקטן שלח לנו תמונות מהמתרחש בבית. התברר שהילדים והוא שיחקו מונופול, והוא העז לנצח, ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם טנטרום של הילד שלא אוהב להפסיד. מה זההההה, שאל אותי בווטסאפ. עניתי בטון תמים: לא יודעת, אין לי מושג, אף פעם לא ראיתי כזה, ומייד סגרתי את הטלפון.

חזרנו הביתה בתשע בערב. הילדים היו במיטות, אחינו הקטן היה מוכן להתמוטט למיטה גם הוא באותה שנייה. אירגנו לעצמנו עוד פרק של "האיש בטירה הגבוהה". מהמם.

למחרת בבוקר האופנוען לקח את אחינו הקטן לשחיית בוקר ("בועטים קצת בגושי הקרח בדרך וקופצים!") וכשהם חזרו כולנו תקענו ארוחת בוקר של פאנקייקים. מייד אחרי זה האופנוען ואני יצאנו לעוד טורניר כדורגל של הדובוש, ואילו אחינו נפנה לזמן איכות עם הגומבוץ, כולל ביקור אצל הוריו של האופנוען. הוא היה ממש נחמד ומנומס לאמא של האופנוען והיא בטח מצטערת עכשיו שהאופנוען בזוגיות איתי ולא עם אחינו הקטן.

כשנגמר הכדורגל אספנו את אחינו הקטן והגומבוץ ומייד לקחנו אותם לבאולינג, כדי שייהנו ממשחק באולינג עם הדוד שהגיע מישראל. "אתם באים גם?" שאל אחינו הקטן. "היינו שמחים", ענינו, "אבל, הממ, לא".
לא לשפוט, הוא ביקש!!!

את הערב סיימנו בארוחת ערב משפחתית והילדים התבקשו להיפרד מאחינו הקטן, שטיסתו חזרה הייתה באמצע הלילה. הם בכו ממש, ואפשר להבין, כזה דוד משקיע, גם אנחנו בכינו קצת שהוא הולך.

לקראת סיום, אחינו העניק לי מתנה: בקבוק מים חמים. אני לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על בקבוק מים חמים. זו ההמצאה הכי טובה אי פעם!!! (נכתב בעוד הבקבוק מחמם את רגליי).

זהו, הוא נסע ועכשיו כולנו רוצים שהוא יחזור. נקווה שיבוא שוב בקרוב. רמז.