כריסמס 2018

חגיגות הכריסמס השנה נפתחו בפאדיחה קלה. החגיגות נפתחות בהונגריה בשישי בדצמבר. המסורת היא שזה היום שבו סנטה קלאוס בוחר לעשות פרומו ולהשאיר שוקולדים לילדים בנעליהם במשך הלילה. בשנים קודמות השארתי גם אני שוקולד בנעליים של הילדים ואין כמו פרצוף של ילד שמגלה שוקולד בנעל שלו בשביל לפתוח את הבוקר.

השנה לעומת זאת זכרתי אומנם לקנות את השוקולד ואמרתי לעצמי לזכור לשים אותו בנעליים שלהם, אבל איכשהו יצא שהיה ערב ארוך, כולל חנוכייה, סביבונים, כל החגיגה, ואז הייתה השעה הארוכה ביום, הידועה בתור "מקלחות, צחצוח שיניים והכנסת ילדים למיטות", ובשלב שהם כבר ישנו והשטח היה פנוי להטמנת הפתעה בנעליהם, צנחתי גמורה על הספה וכל מחשבה על שוקולד וסנטה קלאוס פרחה מזכרוני.

המחשבה על סנטה חזרה לזכרוני למחרת בבוקר, כשדובוש השכים קום שלא כמנהגו ורץ לנעליים שלו לראות אם השאירו לו הפתעה. לא השאירו. חייבת לומר לזכותי שאולי אני סנילית אבל לפחות מתאוששת מהר: מול פניו המתכרכמות אמרתי "בטח שאין, השוקולד לא יתגלה לפניך כשאתה לבד, רק אם הגומבוץ איתך תוכלו לראות אותם". הדובוש לא פראייר ועל כן ענה לי בבכי: "את אומרת את זה רק כדי שאני אלך ותוכלי לשים את השוקולד בנעליים שלנו!". "מה פתאום", נחנקתי קלות, "אתה צריך את הגומבוץ בשביל שהקסם יעבוד, כולם יודעים".

הדובוש הלא משוכנע הלך להביא את אחיו, ובעשר השניות שהיו לי שמתי את ספרינט חיי, הוצאתי מהתיק את שני השוקולדים שהכנתי מבעוד מועד (צפרדעי שוקולד של הארי פוטר!) ודחפתי לנעל של כל אחד מהם, ועוד הספקתי להיעלם מהמקום. מול צפרדעי השוקולד השניים התרצו ודיברו בהתרגשות על "השוקולדים שקיבלנו מסנטה". סבבה.

האירוע הבא היה אירוע סנטה בבית הספר. יום אחרי יום סנטה הרשמי היה יום שישי, ועל כן האירועים נדחו ליום הזה. זה משהו שקורה כל שנה, ובו הילדים מוזמנים ליממה של חגיגות, כולל לישון בבית הספר. שמעתם נכון. הילדים מביאים שקי שינה וכל כיתה ישנה בכיתה שלה. לכם זה נשמע כמו אירוע מוזר, לנו זה נשמע כמו לילה בלי הילדים! בלי צורך בבייביסיטר! תודה אלוהים!! הדובוש קם באותו בוקר עם שיעול ואמר "אמא, אולי אני חולה?" שום חולה, נזפתי בו, היום אתה הולך לבית הספר וחוזר רק מחר!!!

אז בערב אותו יום האופנוען ואני יצאנו לאכול במסעדה במרכז העיר בשש בערב, שזו השעה הכי מוקדמת שאי פעם יצאנו בערב מאז הילדים. הילדים בינתיים זכו ליום ממש מגניב בבית הספר. כל הילדים בבית הספר התבקשו לבוא לבושים באדום ואם אפשר גם בכובעי סנטה. לפחות השנה הייתי מוכנה. בשנה הראשונה של הגומבוץ בבית הספר הגיע אימייל מהמורה בפאקן שבע בערב שמבקש שכל הילדים יבואו מחר עם כובעים של סנטה קלאוס. בשבע בערב? מאיפה אני אמורה להקריץ לה את זה? התברר שאני (היהודיה) היחידה בכיתה שאין לה בבית כובע של סנטה בשלוף וגומבוץ היה היחיד בלי כובע סנטה או לפחות קרניים של אייל צפון. בשנה שעברה קרה אותו מקרה בול (מיהי טיפשה? שאינה לומדת מהניסיון), וכשהאימייל הגיע בשבע בערב צווחתי – עוד פעם?? אבל למה להודיע בשבע בערב??

אז השנה גמרתי להיות טיפשה (במקרה הספציפי הזה) ועוד בנובמבר קניתי שני כובעי סנטה. ובאמת, בערב שלפני הגיע המייל שמזכיר לכולם שמחר הילדים צריכים להגיע באדום וכמובן חבושים בכובעי סנטה. או, במקרה הכינותי מראש. הבאתי שני ילדים חבושים בכובעי סנטה ותקעתי מבטים מתנשאים באיזו אמא או שתיים מכיתה א' שלא היה לה.

את הבוקר פתחו הילדים במשחקים. לארוחת צהריים הוזמנו פיצות לכל בית הספר. אפשר רק לדמיין את השליח עם מאות הפיצות. אחרי זה הגיעה לבית הספר שלוחה של "עשו לכם דוב". מכירים את זה? שאתם בוחרים את דוגמת החיה וממלאים אותה, תופרים, ואז בוחרים אביזרים, והופה, קיבלתם דובי מעשה ידיכם? אז בשנה שעברה הגומבוץ עשה דובי וסידר לו צעיף, אבל השנה השתכללו בבית הספר ובמקום דובי הילדים התבקשו להכין איילי צפון. יצא ממש חמוד.

אחרי הפעילות הזו יצאו לפארק שמתקיים בו איסוף תרומות לנזקקים. כולם התבקשו מראש לארגן קופסת נעליים ולשים בה מצרכי מזון וצעצועים, לעטוף יפה ולשים פתק לאיזה גילאים מתאימים הצעצועים שבפנים. אין צורך בצעצועים חדשים, אפשר לתרום צעצועים ישנים, כל עוד הם פועלים ולא נראים כמו משהו שצריך לזרוק. אז כל ילד נשא את קופסת הנעליים שלו וביחד הלכו כולם למסור את הקופסאות במרכז האיסוף. בתמורה הם לחצו ידיים לסנטה וכולם היו מרוצים. משם נלקחו כל הילדים לקולנוע, וצפו ב"פו הדוב" (הידעתם שיש סרט שאינו אנימציה?).

מהקולנוע חזרו כולם לבית הספר, שם המתינה להם "מסיבת תה", כלומר תה ועוגיות לכולם. אחרי זה יצאו לחצר החשוכה (מחשיך לגמרי בארבע אחר הצהריים) שהוארה בנרות (חשמליים, לצרכי בטיחות. אבל האירו מאוד יפה) ועשו איזשהו משחק בחושך. משם חזרו לארוחת ערב, עוד קצת משחקים ולישון. בקבוצות הפייסבוק של הכיתות העלו המורות וידיאו של כל כיתה צועקת "לילה טוב" להורים. וידיאו שאף הורה לא פתח עד הבוקר, שהרי כולם היו עסוקים בלצאת כאילו אין להם ילדים.

בבוקר התעוררו לארוחת בוקר שהוגדרה במייל המקדים לאירוע במשפט "תוגש לילדים ארוחת בוקר מפנקת", ובדמיוני כללה שוקו חם, קצפת ופנקייקים עם שלל תוספות מפנקות. שכחתי שהונגריה. אומנם הוגש שוקו חם עם קצפת אבל לידו הוגשו סנדוויצ'ים עם ממרח כבד. כי איזה ילד לא חולם על סנדוויץ' עם ממרח כבד בתור פינוק? תודו שזה מצחיק.

("לא אכלתי כלום לארוחת בוקר", רטן הדובוש).

אחרי זה קיבלנו רגיעה לכמה ימים אבל פעילויות הכריסמס התחדשו בגדול בשבוע שעבר. ראשית, הכיתה של הדובוש אירגנה צפייה משותפת לכולם, ילדים, אחים והורים, ב"מפצח האגוזים". מדובר בבאלט קלאסי שנהוג לצפות בו בכריסמס (שהרי עלילתו מתרחשת בערב כריסמס, עת קלרה מקבלת מתנה לחג מפצח אגוזים. אם זה לא נשמע לכם מוכר זה כי בארץ שינו את זה בגלל מחאות וזה מוצג כאילו זה בעצם מסיבת יום ההולדת של קלרה. אני מקווה שזה מעציב אתכם כמו שזה מעציב אותי. מה כל כך קשה בלקבל את העובדה שיש תרבויות אחרות ולהן יש חגים לא יהודים?). בכל שנה אנחנו מחליטים ללכת לצפות בזה, אלא שאנחנו נזכרים בסוף נובמבר ואז אין בדל כרטיס למכירה, ואנחנו צופים בעיניים כלות בכל החברים שלנו בפייסבוק מעלים תמונות של כל המשפחה לבושה יפה בכניסה לבאלט. גם השנה היינו נזכרים מאוחר מדי, אבל למזלנו יש בכיתה של הדובוש אמא שאוהבת לארגן והיא שלחה מייל כבר בספטמבר שהיא תעשה קנייה מרוכזת לכולם לכרטיסים, רק צריך לומר לה כמה כל אחד רוצה. כל הכיתה נענתה, עד כדי שהוחלט לבטל את יום הלימודים כי במילא כל הכיתה הולכת לבאלט.

היה מהמם.

אחרי מפצח האגוזים הגיע תור יריד העוגות של בית ספר. זו הפעם השלישית שאנחנו משתתפים ועל כן ידעתי מה הסוד להצלחה ביריד: להכין את העוגה הכי זבלית ומלאה צבעי מאכל. הו כן. כי בשנה הראשונה השקעתי בעוגיות שוקולד עם שלושה סוגי שוקולד צ'יפס ואף אחד לא נגע בהן ("מעולה", סיכם האופנוען, "נשאר לנו ערימה ענקית של עוגיות הביתה"), ובשנה שאחרי נקרעתי בין הצורך להכין משהו זבלי לבין משהו בי שלא נתן לי, אז השקעתי בטראפלס שווים ותקעתי על כל אחד מהם סמיילי מבצק סוכר דוחה, אבל גם זה לא מכר משהו.

אז השנה ידעתי – לילדים יש טעם באוכל כמו של נמיות, אז להשקיע בג'אנק. כיוון שכך, החלטתי ללכת על קאפקייקס צבעונים להחליא. בכלל לא טרחתי לאפות את הבסיס אלא קניתי מוכן (שזה סוג של כיפוף חוקי התחרות, אבל לא נורא), ואז הכנתי קרם לציפוי. לא הצלחתי להביא את עצמי להכין משהו ממש זול אז הכנתי קרם מחמאה גרמנית שווה ותמצית וניל שעולה את משקלה בזהב, אבל מייד הרסתי אותו עם צבעי מאכל. קרם ירוק וקרם ורוד.

הילדים קראו לקאפקייקס שלהם "קאפקייקס קשת בענן" ויצאנו ליריד.

האופנוען ואני הגענו מורעבים ליריד ודי התבאסנו, כי זכרנו שמדובר בפסטיבל סוכר מטורף ואין באמת מה לאכול. מה שמחנו לגלות שאחת הכיתות החליטה לעשות רק דברים לא מתוקים, כלומר אוכל של ממש. אשכרה אכלנו אוכל של ממש והצלחנו לשבוע.

אז הכיתה שהחליטה לא למכור עוגות הייתה הצלחה גדולה וכל ההורים שהיו ביריד הסתובבו שם. אחרי ששבענו עשינו סיבוב בין הדוכנים הרגילים:

כאמור, הקאפקייקס הצבעוניים להחריד היו הצלחה גדולה והילדים מכרו את הכל. הדובוש, שהוא קפיטליסט בנשמתו, פרץ בבכי, וכששאלתי למה, כי הרי הוא מכר הכל והוא אמור להיות שמח, הוא אמר: "אם היית מכינה יותר הייתי מוכר יותר והיו לי יותר קופונים". כן, קפיטליסט. כמו כן, כנראה שאין לו בעיה שאמא תיתן עבודה כמו ילדה בת חמש במפעל סיני (זה מם ידוע! אני לא חושבת שזה מצחיק!). בשנה הבאה אני אתן לו להכין בעצמו את הקאפקייקס (השנה הוא רק עזר) ונראה כמה הרבה קאפקייקס הוא רוצה להכין.

זהו. אחרי זה נשאר רק הכריסמס של כל כיתה ומסיבות הכריסמס של העבודה. בעבודה של האופנוען שיחקו סיקרט סנטה, שזה מה שמכונה בארץ "הענק והגמד", והוא קיבל מהסיקרט סנטה שלו מן משחק מטופש של שתיית אלכוהול, מן אמת או חובה של צ'ייסרים. הסיקרט סנטה שלו היה ילד בן עשרים ו שאובייסלי אין לו מושג מה זה החיים אחרי גיל שלושים וחמש עם ילדים. אני מאחלת לו שיעשה ילדים בקרוב.

ועכשיו – שלושה ימים בבודפשט שהכל סגור. אני מקווה שידעתם מראש לא לנסוע לכאן בכריסמס – הכל סגור. שלכם, זו שתמיד שוכחת לקנות משהו בסופר וקולטת שעכשיו יש לה שלושה ימים בלי ירקות. סתם, יש לי ירקות. לא לסלט אומנם אבל יש קצת ירקות.