שיכורים בקרואטיה

העלים נושרים כאן בקצב, צבעי הסתיו מהממים, ויש לי מלא פוסטים של סתיו וספרים, אבל מה, אני בפיגור מטורף וטרם סיכמתי את קרואטיה, וסיגט ושלל דברי קיץ. אז הבוקר התפנה לי זמן נדיר והנה אני כאן, לספר על קרואטיה. בשלב הזה כבר חלפו חודשיים וחצי מאז ואני בקושי זוכרת שהיינו שם, אז אם לא עכשיו זה ייפול בנבכי האלצהיימר וחבל.

לקרואטיה הגענו מאיטליה, אחרי שבוע משפחתי ומעולה על אגם גארדה עם אחי ומשפחתו מלוס אנג'לס. בדרך מאגם גארדה לקרואטיה עברנו ליד ונציה, ליד מרכז אאוטלטים ששייך לרשת האאוטלטים שאנחנו אוהבים באוסטריה. עצרנו שם. היה מקסים וגילינו שאומנם המרכז יותר קטן מאחיו האוסטרי אבל יש בו הרבה יותר סטייל. אין על האיטלקים. הייתה לנו חצי שעה שם, היה ארבעים מעלות והילדים היו איתנו, כך שלא אידיאלי ליום קניות, ועדיין סיכמנו את הביקור שם במעיל גשם לי ובערימת שוקולדים (פשטתי על החנות של לינדט) בעוד האופנוען בכלל סחב עימו שלל שקיות שכללו סוודרים בעיצוב איטלקי, שני זוגות נעליים ומעיל גשם. הוא בהחלט מקבל את פרס הקונה המצטיין.

התכנון לקרואטיה לא היה קשה מדי: נסענו ישירות להכל כלול שהיינו בו בשנה שעברה. בשנה שעברה מצאתי את המקום כיף אבל טיפה חדגוני, ולכן כשהילדים והאופנוען מאוד ביקשו לחזור לשם אמרתי שהשנה אשמח לחזור אליו לשהות קצרה יותר.

אז, הכל כלול בקרואטיה. אתם יכולים לנחש בדיוק מה זה אומר: אם לא אוכלים אז שותים. אם לא שותים אז אוכלים. בהפוגות הקצרות בין האוכל לשתייה רובצים בבריכה/על החוף. וחוזר חלילה.

כן, גל החום עדיין היה איתנו. אירופה בסוף יולי תחילת אוגוסט, זה לא לחלשים. בלית ברירה נאלצנו להזמין יותר שתייה, ומה לעשות שיותר טעים הקוקטיילים האלכוהוליים..

השיכרות התמידית שנמצאתי בה נתנה את אותותיה וקיבלתי שם החלטות שנויות במחלוקת. כך למשל, יומיים אחרי שחזרתי מהחופש וסוף סוף התאוששתי מההנג אובר קלטתי בזעזוע שא. הצטלמתי בבגד ים במן פוזת דוגמנית על הסלעים בחוף וב. בלי להתבייש שלחתי את התמונה בבגד הים ישירות לקבוצת החברות הטובות שלי מהעבודה בארץ. אני. שלחתי. תמונה. שלי. בבגד ים. לקבוצה. בווטסאפ. השם ישמור, במקום להשמיד את התמונה היא עכשיו בווטסאפ! אגב, חברותיי הוכיחו שהן מכירות אותי טוב, כי איריס למשל ענתה לתמונה הזו ב"את? בשמש? בבגד ים? מי את ומה עשית לעדי שאנחנו מכירות?" והתשובה היא: השקיתי אותה באלכוהול.

לפחות שידרגנו את השנה הקודמת. בשנה שעברה אמרנו שמה שהיה הופך את החופשה למושלמת היה אם הייתה באה איתנו עוד משפחה שההורים חברים שלנו והילדים חברים של הילדים, וככה הילדים יבדרו את הילדים ואנחנו נלגום קוקטיילים עם ההורים. השנה זה הסתדר לנו כפול: לא רק שבאיטליה האחיין והאחיינית התחברו עם הגומבוץ והדובוש, אז גם בקרואטיה, לגמרי במקרה, כלומר לא תיאמנו תאריכים אבל גילינו שהזמנו לאותו שבוע בדיוק, הייתה באותו מלון באותו הזמן המשפחה הגרמנית מבודפשט, חברתי האהובה, בעלה שהוא חבר של האופנוען, ושתי הבנות, שכל אחת מהן בגיל של אחד הבנים שלנו והם אף היו ביחד באותה קבוצה בגן. מושלם.

רק מה, הם קצת יותר יעילים מאיתנו. כך יצא שבעוד האופנוען ואני נשרכנו ברחבי המלון תחת אדי שכרות קלים ובאופן כללי רצינו רק לרבוץ, חברתי הורידה את האפליקציה של המלון וכל הזמן אמרה דברים כמו "מחר בחמש וחצי שיעור מפרשיות", או "העבירו את היוגה מים לבריכה השנייה". כמו כן, היה קצת מבאס לבלוס חצי שעה בארוחת הבוקר ואז לראות אותם מופיעים בחדר האוכל לבושים כולם בבגדי ספורט ומבשרים בשמחה שעשו ג'וגינג משפחתי של שני קילומטר על חוף היום ועכשיו הם רעבים כזאבים לארוחה עשירה בחלבונים. אה, לא, בכיף, מפרגנים לכם שאתם כאלה ספורטיביים…

שלא לדבר על זה שפעם אחת היא תפסה את שנינו עם קוקטיילים בלובי ופערה עיניים שעוד לא אכלנו ארוחת צהריים אפילו וכבר שותים. תודה, אמא.

מצד שני, היעילות שלה תרמה לנו הרבה, כי ככה גילינו הרבה פעילויות שלא היינו מודעים אליהן. למשל, רפסודה נגררת מאחורי סירת מנוע (בטח יש לזה מילה בעברית, אבל מהי??).

עשינו את זה ביחד, שתי המשפחות. זה היה מעולה מעולה. צחקתי וצרחתי כל עשר הדקות האלה. יצא וידיאו קצת מביך. כמו כן, זה קצת מאתגר לילדים קטנים. כלומר הגומבוץ והילדה הגדולה היו בסדר, אבל הילדה קטנה התחילה לבכות שתי דקות אל הסיבוב ולכן הועלתה לסירה, ואילו הדובוש המשיך איתנו עוד שלוש דקות ואז צווח "אני לא יכול לסבול את זה יותר!", ועל כן מייד סימנו לסירה לעצור ולהעביר גם אותו לשבת שם, אבל אז הוא סירב לעבור. אבל אמרת שאתה לא סובל את זה, תהינו. אז מה, תהה בחזרה ונשאר איתנו ברפסודה. איי דונט ת'ינק איט מינז ווט יו ת'ינק איט מינז.

כמו בשנה שעברה, גם השנה נכנענו לסחיות והתיישבנו כל ערב בבריכה לצפות בילדים רוקדים בדיסקו הילדים. ואז הילדים נשארו לשחק עם חברותיהם ואנחנו עם חברינו. היה מוצלח.

מול חוף המלון יש גם פארק כיף על המים. שלחנו לשם את הילדים והבטחנו שאנחנו מסתכלים. חצי שעה על החוף והילדים במרחק שאנחנו לא יכולים לשמוע אותם. פרייסלס.

ואז הגיע היום להיפרד. הפעם למדנו לקח משנה שעברה, שאז נסענו בכבישי קרואטיה ונתקענו שעות בפקקים לתשלום על הכביש המהיר (אבל אם עומדים בפקקים זה לא כביש מהיר! היגיון קרואטי), ולכן החלטנו לא לנסוע דרך קרואטיה אלא דרך סלובניה. ואם כבר עוברים לסלובניה אז לא כדאי לקפוץ לאיטליה להגיד שלום? בטח שכדאי.

רבע שעה מהגבול בין סלובניה לאיטליה יושבת העיר טריאסטה. בכל מקום היא מתוארת כשילוב של אוסטריה ואיטליה (כי הייתה תחת כיבוש אוסטרי במשך המון זמן), אבל אני אתן לכם תיאור יותר מוצלח: אשדוד. כלומר, הרבה (!) יותר יפה מאשדוד, אבל בתכלס, עיר שבנויה סביב נמל.

האמת שייתכן שדעתנו על טריאסטה נובעת מזה שהסתובבנו שם בארבעים מעלות בשמש קופחת ולכן היינו קצת פחות נלהבים. מצאנו מסעדה והענקנו לילדים את הפיצה האיטלקית האחרונה לטיול זה, ואז קלטתי שהתשלום לחניה שלנו עומד לפוג בעוד שלוש דקות. מרחק הליכה לאוטו עם הילדים – רבע שעה. האופנוען קפץ ממקומו וטס אל האוטו. בשלב שחזר אלינו למסעדה כבר היה זקוק למקלחת רצינית ובאופן כללי מיצה את טריאסטה.

אז בשלב הזה סוף סוף סיימנו. התקפלנו לאוטו (האופנוען הציל אותנו מקנס לפחות!), חצינו את הגבול לסלובניה ובפעם הבאה שעצרנו להפסקה כבר היינו במרחק שעה מהגבול עם הונגריה. היה מוצלח.