שבעה לסבתא

בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.

טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.

אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦

אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?
עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?
האופנוען: פחותוש

יש לי שם שני שלעולם לא אגלה לכם מה הוא, אבל בתמונה אתם רואים את בעלת השם המקורית.
אני שולחת צילום של התמונה לאופנוען: זו X המקורית!!
האופנוען: מעדיף אותך
מבינה אותו, היא אכן לא נראית האישה הכי זורמת בעולם.

בשני הלילות שלי בישראל ישנתי בבית של ההורים שלי, ביחד עם עוז. בשישי בערב יצאנו כולנו לארוחת ערב. זו הייתה פעם ראשונה זה שנים שההורים שלי ישבו לארוחת ערב עם כל ילדיהם. היה מעולה. בבית של ההורים היה את כל האלמנטים שחסרים לי בבודפשט: ישבנו עם גיטרה בחצר של ההורים, עוז ואני יצאנו להליכה על החוף, הייתה עוגת גבינה משולשת של אמא שלי.

וזהו. על הבוקר כבר עפתי לשדה בחזרה. הייתי יום וחצי בשבעה ועליתי לקבר, ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה. היה מעייף אבל שווה כל רגע.

בפעם הבאה כשתגיע סוף סוף – פוסט על קרואטיה, פוסט על סיגט, פוסט על ספרים. בחייאת, למה אני לא כותבת אותם כבר.