בשדה התעופה בבודפשט הכנתי את עצמי לבורדינג ישראלי, תור לא מסודר והלחץ מתחיל עוד לפני ישראל. הופתעתי לגלות תור ארוך ומסודר, אנשים עומדים אחד אחרי השני, שקט מופתי למרות שהתור לא זז. בחמש הדקות שעמדתי שם ציינתי לעצמי שגם יש הרבה דוברי אנגלית ומי ידע שכל כך הרבה תיירים נוסעים לישראל. רק אחרי שעקפו אותי כמה דוברי עברית והמשיכו לגייט הבא, בדקתי שוב וגיליתי שאני עומדת בתור בגייט הלא נכון, ושזה תור לטיסה ללונדון. אה, זה מסביר את זה. בגייט הישראלי זה כבר נראה יותר ישראלי.
טיסה של שש בבוקר, מצליחה לישון את רובה למרות האיש הענק שנתקע עם מושב האמצע לידי ולכן גולש גם למושב שלי (לא בקטע של הטרדה מינית, הוא פשוט היה גדול מדי לכיסאות של לואו קוסט, הברכיים של המסכן הזה היו תקועות במושב שלפניו). ביציאה מהמטוס חטפתי שוק מהחום, בבודפשט היה שש מעלות כשעזבתי ובישראל התקרב לשלושים. מזל שלבשתי חולצה קצרה מתחת לכל השכבות. עוד שוק חיכה לי מהתור העצום לדרכונים ומישהו מנסה להרגיע אותי שזה "רק של הזרים". ומה עושים ישראלים שאין להם דרכון ביומטרי או את הזה עם הכף יד? בפוקס היה איתי הכרטיס של כף היד, שלא השתמשתי בו יותר משמונה שנים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשנבוא עם הילדים, באיזה תור מטורף אנחנו נעמוד.
אחינו הקטן לוקח אותי מהשדה ישירות לבית של סבתא. קשה לראות מודעת אבל עם השם של סבתא שלי 😦
אבל בפנים – התפוצצות נוסטלגיה. עוז הגיע מקליפורניה (שברנו שיא, התראינו פעמיים בתוך חודשיים!), ויצאנו להליכה ברחובות חולון. ריח של גויאבות מכל ירקן! גויאבות! שנים לא הרחתי, וכל הנוסטלגיה קפצה עליי. קניתי ואכלתי גויאבות, היה מעולה. פרט לזה האוכל בשבעה היה לא משהו (כל הבאסה בשבעות של אשכנזים) אבל בערב הראשון עוז ובן הדוד הביאו שקית עצומה של פלאפלים טריים! תענוג. בבוקר השני קנינו שקית בורקסים חמים. הכי פשוט אבל שיואו איזה כיף זה אוכל בישראל!!

אני: זאת אהרונה דיין בציור הזה, נכון?
עוז (בהלם): מה? זו לא איזו בת דודה שלנו? אז למה זה תלוי פה כל השנים?

אני בסמס לאופנוען: גובלן שסבתא שלי רקמה. מה אתה אומר שאביא אותו איתי ונתלה אצלנו?
האופנוען: פחותוש

יש לי שם שני שלעולם לא אגלה לכם מה הוא, אבל בתמונה אתם רואים את בעלת השם המקורית.
אני שולחת צילום של התמונה לאופנוען: זו X המקורית!!
האופנוען: מעדיף אותך
מבינה אותו, היא אכן לא נראית האישה הכי זורמת בעולם.


בשני הלילות שלי בישראל ישנתי בבית של ההורים שלי, ביחד עם עוז. בשישי בערב יצאנו כולנו לארוחת ערב. זו הייתה פעם ראשונה זה שנים שההורים שלי ישבו לארוחת ערב עם כל ילדיהם. היה מעולה. בבית של ההורים היה את כל האלמנטים שחסרים לי בבודפשט: ישבנו עם גיטרה בחצר של ההורים, עוז ואני יצאנו להליכה על החוף, הייתה עוגת גבינה משולשת של אמא שלי.


וזהו. על הבוקר כבר עפתי לשדה בחזרה. הייתי יום וחצי בשבעה ועליתי לקבר, ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה. היה מעייף אבל שווה כל רגע.
בפעם הבאה כשתגיע סוף סוף – פוסט על קרואטיה, פוסט על סיגט, פוסט על ספרים. בחייאת, למה אני לא כותבת אותם כבר.
נשמע שהשבעה של סבתא היתה חוויה משפחתית נהדרת. עצוב שהיא נפטרה אבל כנראה בשיבה טובה ואיזה יטפי של משפחה אוהבת הותירה מאחוריה
אהבתיLiked by 1 person
שלא תדעו עוד צער. מוזר שעדיין היו לך סבתות! אצלנו האחרונה הלכה לעולמה לפני עשר שנים. אני בת35..
מזל שברחת אחרי יום וחצי -לשבעה יש נטיה להשמין אותך ממש. לא משנה כמה אשכנזיה את
אהבתיLiked by 1 person
האמת שהבורקסים החמים האלה.. זה קטלני
אהבתיאהבתי
אני יודעת מה השם השני שלך….
.
.
.
.
.
.
סודך שמור עימי 💞
אהבתיאהבתי
ומזל שכך, למה אני יודעת איפה את גרה
אהבתיאהבתי
תנחומיי.
גם לי יש שם שני (חסוי) על שם מישהי מהמשפחה, אבל ממנה אפילו תמונה לא נשארה. עולם הולך ונעלם.
אהבתיאהבתי
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תמונה של האישה שאני קרויה על שמה. היה מעניין
אהבתיאהבתי
אוף מותק… תנחומי.נראה אבל שהיתה גם הרבה נוסטלגיה לא רק עצב . נפטרה בשיבה טובה ומקווה שלא ביסורים.
אהבתיLiked by 1 person
תנחומי על מות סבתך.
למרות העצב הצלחת לכתוב בכזה הומור שיצא פוסט נוסטלגי ומחויך.
איך זה שהתמונות הישנות נראות אצל כולם אותו דבר? (לא כולל גולדה כמובן).
והגובלן?
והעוגה! – זו בדיוק העוגה שהיתה אהובה עלי בילדותי ואני מתגעגעת אליה שנים. (למה לא לשחזר? מסובך).
אהבתיאהבתי
ראיתי את תגובתך רק עכשיו ואני מתנצלת על התגובה המאוחרת.
הגובלן – עכשיו כשאני רואה אותו שלושה חודשים אחרי אני קצת מצטערת שלא לקחתי איתי.
זו עוגה גם מילדותך?? פעם חשבתי שאמא שלי המציאה אותה.
אהבתיאהבתי
לשבעות (ככה אומרים ברבים?) יש איזה כח קסום לחבר בני משפחה. אחד הולך, אבל כל השאר מתאחדים, לפחות לתקופה קצרה.
שלא תדעו עוד צער.
אהבתיLiked by 1 person
אהבתי את התמונה של סבתא וסבא ומישהי לא מהמשפחה (גולדה). וכמה שהתמונות מפעם חמורות סבר, וזה לא רק הגוון הצהבהב של השחור לבן. הם לא חייכו בתמונות אף פעם. מצד שני, הבגדים באמת אלגנטיים הרבה יותר. וגם כבדים עם כל הצמר הזה. ועוגת הביסקויטים המשולשת זרקה אותי מיד לסבתא שלי. יש לי מתכון.
אהבתיLiked by 1 person
זה טוב שהגעת
וטוב שספגת קצת זמן משפחה אפילו שהיה קצר משהו
שלא תדעו עוד צער
אהבתיאהבתי