כמעט שבוע בגארדה

לאיטליה יצאנו מוקדם בבוקר. לפנינו היו שמונה שעות נסיעה לא כולל הפסקות ופקקים, שני ילדים לבדר וניווט בכבישים איטלקיים, מה שהתברר כאתגר הגדול מכולם. כדי לנסוע לאיטליה מהונגריה צריך לעבור בסלובניה או באוסטריה. הלכנו על אוסטריה. ובאמת, באוסטריה כמו באוסטריה, הכבישים היו ברורים, פנויים, מסודרים, מעולים. עוד לפני הצהריים כבר היינו בגבול אוסטריה-איטליה, אי שם על האלפים. מהמם, בהחלט.

על פניו, הדרך משם צריכה להיות ברורה – יורדים דרומה לכיוון האגם. בחרנו לישון באתר קמפינג שמשכיר גם מעין צימרים קטנים, כי עם כל הכבוד לקמפינג, אני אומנם אדם אחר מאז הילדים (בעיקר טיפשה יותר), אבל למרבה הצער גינוני פרינססה שאינה חולקת שירותים עם אנשים זרים עדיין איתי.

מחנה הקמפינג שוכן בדרום מזרח האגם, ליד הכפר פסקיארה דל גארדה (בתרגום: דייגי גארדה). המעבר בין הכבישים האיטלקים לימד אותנו שהם מטורפים. כן, יש ווייז, ו-ווייז אומר לצאת ביציאה השלישית מהכיכר, אבל כל יציאה מורכבת משלוש יציאות מישנה והכיכר עצמה אינה עגולה אלא צורה אמורפית לא ברורה. איך אמורים לספור בדיוק??! נרשמו מאה פעמים של הצליל המבאס הזה של וייז כשהוא מחשב את המסלול מחדש כי לא פניתם בפנייה הנכונה.

את סיכומו של המסע הבאנו בפינאלה מייצגת: הווייז ציין שיש חמש דקות ליעד, פיספסנו את היציאה הנכונה מהכביש המהיר, צליל החישוב מחדש נשמע ברורות באוטו וזמן ההגעה קפץ ל-25 דקות. תוסיפו שני ילדים נאנקים מאחורה שנמאס להם ותבינו כמה שמחנו נוט על הטעות הזו.

טוב, היינו אמורים להגיע בארבע, הגענו בשש. העיקר שהגענו. קיבלנו הסברים על האתר והצימר שלנו והלכנו לראות. הייתי קצת לחוצה מזה, כי אני מצאתי ובחרתי את המקום, ובעקבותיי גם עוז ומשפחתו הזמינו שם, כך שאם זה לא משהו אז קצת באשמתי. וככל שנכנסנו לאתר דאגתי עוד יותר, כי היו שם מלא קראוונים צפופים וחבלי כביסה ביניהם והכל 35 מעלות לוהטות ומה לעזאזל עשיתי כשמיקמתי אותנו בסצינה מסרט של קוסטוריצה.

איזה מזל שהתברר שהצימרים, שנחשבים כנראה לאזור היוקרה של המחנה, נמצאים באזור מבודד של המחנה, כולל מדשאה פרטית וגינת שעשועים קטנה ובאופן כללי הכל מרווח ושקט. פווו, אנחת רווחה.

עכשיו נשאר לחכות לעוז ולקרן על ילדיהם, שהיו אמורים להגיע בתשע וחצי בערב. גם הם נתקלו במערכת הכבישים האיטלקית, וכך נראו הסמסים שלהם:

"נחתנו במילאנו!"

"יש תור של שעה וחצי בהשכרת הרכב, ייקח לנו יותר זמן משחשבנו"

"בשעה טובה יצאנו לדרך! הווייז אומר 23:00, אל תחכו ערים"

"טעינו בניווט, נקווה שנגיע עד חצות"

"פיספסנו את הפנייה האחרונה! זמן ההגעה קפץ ב-25 דקות!!"

כן, הם פיספסו את אותה הפנייה שאנחנו פיספסנו.

יצא שהם הגיעו קצת אחרי חצות, והאופנוען והדובוש כבר חרפו במיטתם. הגומבוץ ואני קיבלנו את פניהם והייתה פגישה מרגשת. בכל זאת פגישה בין בני דודים ראשונים לראשונה זה שלוש שנים.

הלכנו לישון וקמנו בבוקר מלאי אנרגיה. היו כמה רגעי שתיקה מביכה בין בני הדודים אבל אז שלפנו צעצועים וערכת בועות והילדים שכחו את עצמם בתוך זה ורבע שעה אחרי כולם כבר פיטפטו בעליצות.

 

 

אחרי שכולנו קצת התאפסנו על עצמנו החלטנו לקחת את היום הזה באיזי. במקור הכנו רשימה ארוכה של מקומות שאפשר לטייל בהם (בסוף הפוסט אשים לינק לפוסט בפייס עם הכי הרבה המלצות שעזרו לי),  אבל גילינו שאנחנו בעיקר רוצים להיות ביחד. אז הלכנו כולנו לבריכה של האתר ופשוט שרצנו שם.

מהבריכה קפצנו לארוחת צהריים במסעדה של האתר ומשם ישירות לאגם. וכשאני אומרת קפצנו לאגם אני מתכוונת לזה מילולית.

 

בערב החלטנו לצאת לשם שינוי מאתר הקמפינג ולנסוע לסירמיונה, עיירה קסומה שכולם אמרו שחייבים לראות. עשר דקות נסיעה והגענו.

סירימיונה, התברר, היא עיירה הבנויה על חצי אי צר שנכנס אל תוך האגם. העיר העתיקה שלה מצויה בחלק שממש על המים, מלאה בסימטאות צרות מחד ובכיכרות שנפתחות אל המים מצד שני. כמו שנהוג לומר אצלנו: קצת יותר יפה מפתח תקווה.

 

 

זה התברר כערב קסום. היה חם ואנחנו הזמנו יין צונן ופסטה. הילדים סיימו מצידם את הפיצה שלהם והתרוצצו בכיכר, נותנים לנו לשתות ולדבר בלי הפרעה. תענוג.

ביום למחרת החלטנו להשקיע וממש לצאת מהאתר בבוקר. החלטנו לעשות טרק בצפון האגם, שכלל טיפוס על הר ליד העיירה טורבולה, שמצידה נמצאת ליד העיירה ריבה דל גארדה. שמנו כל אחד את היעד בג'יפיאסו ואמרנו שניפגש שם. עשרים דקות אל הנסיעה קלטתי שאנחנו בכיוון הלא נכון, כלומר נוסעים מערבה במקום צפונה (להגנתי אומר שחשבתי שזו דרך קיצור וחיכיתי לרגע שניקח ימינה, לעלות צפונה). הודענו לעוז ולקרן שנתעכב קצת. הם כבר היו על הכביש המהיר הנכון ואמרו ששם בתוך שעה. אמרנו אין בעיה, נצטרף אליכם מתישהו. שינינו כיוון ונסענו צפונה על הכביש שמקיף את האגם. ביג מיסטייק, היוג', כי התברר שכל שאר עם איטליה והאיחוד האירופי בחר את אותו הכביש, שבדיעבד התברר שמוביל לגארדהלנד ושאר אטרקציות לילדים, ונסענו במהירות של 30 קמ"ש. הודענו שוב לעוז ולקרן שאנחנו מתעכבים קצת, ועברנו מהג'יפיאס של האוטו לווייז. זה הוביל אותנו לכביש שאף אחד לא נסע בו, ואז הורה לנו לפנות שמאלה אל דרך שהייתה חסומה בגלל עבודות בכביש. וואלה, באמת תודה. חזרנו לג'יפיאס והפעם הצלחנו להגיע לכביש המהיר.

מהכביש המהיר ירדנו איפה שהווייז הורה ואז עברנו לכביש קטן, ומשם לכביש קטן יותר, שהפך לשביל צר, שהפך למשעול לא סלול שלא נראה לי שמיועד בכלל למכוניות. זו הייתה אחת הנסיעות המפחידות בחיי. בין כרמים מתפתל לו שביל כל כך צר שהאוטו בול ברוחב שלו, כל זה בירידה תלולה ועל צלע הר, בלי לראות אם יש אוטו שבא מולנו, שאז אין לי מושג מה אמורים לעשות, כי אין מצב לעשות בדבר הזה ריברס. אין לי תמונה מהסיוט הזה כי פחדתי לזוז באוטו שלא ישנה את האיזון ונעוף מהשביל אל הוואדי. כשזה הסתיים והגענו לאיזה חור ביער בדרך לא סלולה והווייז הכריז "הגעתם ליעד" לא ידענו את מי לחנוק מרוב עצבים, בעיקר רצינו לצאת מהאוטו ולחוש אדמה יציבה. התקשרנו לעוז וקרן, שבינתיים אכלו להנאתם גלידה קילומטר מאיתנו ולא הבינו לאן נעלמנו. עוז הציע שנחזור על עקבותינו וננסה למצוא את זה, אבל אני, בעצבים רופפים ובידיים רועדות הודעתי לו שאנחנו לא מזיזים את האוטו מטר כי שנינו מרגישים חולשה ורעידות ברגליים. שלחנו לו את הקורדינטות כדי שימצאו אותנו ואכן הם מצאו. האופנוען ואני בינתיים לגמנו את כל המים שהיו לנו באוטו והצטערנו שזה לא אלכוהול, כי זה היה עוזר.

כשעוז וקרן הגיעו החלטנו לצאת לטרק משם. זה היה בצפון האגם ועל הר, וכל הטיפים הזהירו שיותר קריר שם  ולהביא בגדים חמים. והנה, ברוך השם, היה ארבעים מעלות לוהטות בכל פינה על ההר הזה. המסלול אגב נקרא  Le Bussate Torbole ומעבר לנופים מהממים יש גם פארק חבלים בתחילתו, כך שבהחלט מקום מומלץ למשפחות.

היה כל כך חם והילדים לא האמינו שהפלנו עליהם טיפוס על הר בלי אזהרה. אבל בעוד האופנוען ואני טיפסנו והזענו בשקט, עוז הצעיד את הילדים קדימה ועוד עשה להם חידוני טריוויה תוך כדי ותחרויות מורל. "למה את לא קיבלת את הגנים האלה", תהה האופנוען.

מתישהו הגענו למקום שבו ההר ממש תלול ועל כן השקיעו שם במדרגות.

והמשכנו והמשכנו והנופים היו מהממים אבל ההר הזה לא נגמר והיה לנו חם. לפנינו צעדו זוג פנסיונרים גרמנים והחלטנו שאם הם יכולים אז גם אנחנו. אבל כשהם הכריזו שאין כוח יותר ופגשנו אותם הולכים לכיוון השני כי הם התחילו לחזור, הכרזנו גם אנחנו על סוף מסלול.

מן ההר ירדנו אל ריבה דל גארדה. כלומר, מצאנו עיירה קטנה וטיילנו בסמטאותיה והיה מקסים ואז ישבנו בחוף שלה ושחינו באגם, ואז גילינו שאנחנו לא בריבה דל גארדה אלא בטורבולה, שהיא העיירה הסמוכה. טוב, בשורה טובה ילדים, היינו גם בטורבולה!

מטורבולה נסענו לריבה דל גארדה האמיתית. בדיעבד, אם יודעים איך שתי העיירות נראות, אז אי אפשר לטעות. ריבה דל גארדה הרבה יותר יפה ומרגישה הרבה יותר אירופית, במובן האלפיני של המילה.

עשינו סיבוב בעיירה והתלהבנו בהתאם. כבר הגיעה שעת ערב וידענו מה אנחנו בדיוק צריכים – שולחן במסעדה שיושבת על פיאצה, כדי שאנחנו נוכל לאכול ולשתות בזמן שהילדים ישחקו בכיכר.

מצאנו בול את זה. התיישבנו. וזה השלב שבו קרן ואני החלטנו שברומא נהיה רומאיות, כלומר, בריבה דל גארדה נהיה אירופאיות, והזמנו לשתות את מה שכל בן אדם שישב בכל מסעדה בכל עיירה שראינו שתה.

 

הזמנו אוכל לנו, כולל הפיצות הבלתי נמנעות לילדים, נתנו להם לאכול מהר ושיחררנו אותם לשחק בפיאצה בעוד אנחנו אוכלים. מתכון מנצח.

היה, שוב, ערב מושלם. חזרנו לאתר הקמפינג שלנו שבעים ומרוצים.

כיוון שהיה לנו יום כל כך פעיל חשנו למחרת שהרווחנו את זכותנו להתבטל. אז שוב בילינו בבריכה של האתר ובצהריים יצאנו לטייל בכפר הסמוך, פסקיארה דל גארדה.

הספקנו עוד לחזור לאתר להתרענן אחרי, ויצאנו שוב לפסקיארה, הפעם לאכול ארוחת ערב. התברר שהכפר/עיירה פסקיארה מקסימים בפני עצמם.

 

כבר ידענו מה אנחנו רוצים. מסעדה שיושבת על פיאצה, אנחנו נאכל והילדים ישחקו. עבד כמו שעון:

כלומר, עבד כמו שעון עד הרגע שלא. רגע אחד כולם היו שם ושיחקו ורגע אחרי זה העפתי מבט בילדים וקלטתי שהם רק שלושה, הדובוש לא שם. קראנו לילדים ושאלנו איפה הדובוש – הם משכו בכתפיהם באדישות. וואלה, מזל שהשארנו אותו איתכם, ילדים שגדולים ממנו #$%^%$!!!

עשינו עוד סיבוב במסעדה – לא מצאנו אותו. בשלב הזה עוז והאופנוען קפצו מהכיסאות ויצאו לסיור סביב הכיכר, בעוד קרן חקרה את הילדים מתי הם ראו את דובוש לאחרונה. אני כבר הייתי בסרט אחר – בסרט שלי הכל זז בסלואו מושן וקולות דיברו סביבי מבלי ששמעתי, כי אני ניסיתי לחשב תוך כמה זמן יעלו מסוקים לאוויר מרגע שדיווחנו למשטרה שנעדר לנו ילד. כן, לקחתי את זה רחוק.

ואז הופיע הדובוש בפרצוף תם מתוך המסעדה ופנה לשחק. שאז כל המבוגרים קפצו עליו, בתערובת של "איפה היית ולאן נעלמת" מחד וחיבוקים דומעים מצד שני. והוא ענה בקוצר רוח: "היה לי פיפי והלכתי לשירותים", מה שאומר שהוא נעדר כשלוש דקות.

טוב, שבנו לשולחן ובידיים רועדות לגמנו מהיין שלנו. אלה היו שלוש דקות ארוכות. הילדים מצידם לא הבינו מה גודל הדרמה ושיחקו בכיף. עדיף ככה.

למחרת קמנו בבוקר אל יומנו המלא האחרון. החלטנו לנסוע לוורונה, עשרים דקות נסיעה.

עשינו את כל המאסטים של ורונה – הלכנו סביב האמפי היפה, עברנו בבית של יוליה הצפוף, עשינו סיבוב בפיאצה הקרובה.

בעודנו מטיילים פרצה סופת גשמים רצינית אז נאלצנו להסתתר בבית קפה והזמנו כבר סתם נשנושים. זה קטע באיטליה שגם סתם פסטה שהזמנו לנשנש תהיה מעולה. היה, כמובן, מעולה.

ושבנו בערב לצימרים שלנו בידיעה שזה הערב האחרון לכולנו. הכנו מראש בקבוקי יין, נשנושים, וישבנו על המרפסת של הצימר תוך כדי שיחה, מביטים בילדים משחקים על המדשאה. שאז יצאה שכנתם לצימר של עוז וקרן וצרחה עלינו: צוויי קינדר שלופן!!!! עשתה לנו התקף לב כי חשבנו שהצימר הזה בכלל ריק וגם כי, ובכן, אנחנו חברים של אירופים אבל יש לנו סיבולת נמוכה לצעקות בגרמנית. אז כשגמרנו את הדז'ה וו לשואה, עברנו למרפסת שלנו, כי השכנים שלנו – משפחה של אירים קולניים – היו ערים בעצמם.

למחרת בבוקר הגיע הזמן לצ'ק אאוט. ארזנו את המזוודות ועוז השאיר לגרמניה הכועסת סט בדמינגטון על סף דלתה עם פתק סליחה. משם עברנו לפרידה. היה עצוב, באמת. הילדים היו עצובים, כולל דמעות, ונרשמו חיבוקים בין כולם והבטחות שעכשיו לא נחכה שלוש שנים עד שנפגיש בין בני הדודים. הבטחה שאנחנו באמת באמת רוצים לקיים. היה מופלא.

וזהו, הם יצאו לכיוון מילאנו, לבלות שם יום אחרון באיטליה, אנחנו יצאנו לכיוון קרואטיה, לשבת על הבריכה ולהשמין. אתם חושבים שאני צוחקת אבל אני לא.

לענייני טיפים: נעזרתי רבות בקבוצת מטיילים בחו"ל עם ילדים ובקבוצת חו"ל עם ילדים בפייס, וספציפית בפוסט הזה, שעמוס בפרטים ובטיפים.

בפעם הבאה: הכל כלול בקרואטיה, כולל הקלוריות.